שער משפט חלק א· רבי ישראל איסר וולף
ג
אין ב"ד פחות משלשה. הרמב"ם בפ"ב מה"ס כתב מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט את עמיתך ומדברי סופרי' צריך שלשה ושני' שדנו אין דיניהם דין ותמה הכ"מ בשם הרשב"א והש"ך כיון דפסק כרב אחא בריה דרב איקא דמן התורה מותר לאחד לדון א"כ למה שנים שדנו אין דיניהם דין הא אמרינן בפ"ק דסנה' מאי איכא בין רבא דס"ל מן התורה בעי ג' לרב אחא ברי' דר"א הא דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין לרבא ליה ליה דשמואל לרב אחא אית ליה דשמואל הרי להדיא דאי מדאורייתא חד כשר לדון שנים שדנו דיניהם דין והנראה בזה דהנה הרא"ש כתב אמילתא דשמואל והקשה דבמאי איירי אי בקבלוהו עלייהו אמאי מקרי ב"ד חצוף ואי דלא קבלוהו עלייהו אלא שדנין אותו בע"כ אמאי דיניהם דין הא אפי' שמואל מודה דבעינן ג' או יחיד מומחה כדפרישית ותירץ דמיירי שאמרו דונו לנו כמו שנקראים דיינים מן התורה ואשמועינן שמואל דדיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף והנה קושיית הרא"ש הוא תמוה מאוד דדילמא איירי בלא קבלוהו ואפ"ה בדיעבד דינו דין והא דבעינן ג' או יחיד מומחה הוא לכתחילה כמ"ש הרא"ש בעצמו לעיל גבי ד"מ בשלשה למאן דלית ליה עירוב פרשיות ודברי הרא"ש סותרים זא"ז וראיתי בפסקי מוהרא"י סי' ר"ב שהרגיש בזה ופירש דהכי אזיל קושיית הרא"ש דע"כ שמואל לאו בדיעבד מיירי מדקאמר אלא שנקרא ב"ד חצוף ותו לא ואי מדרבנן בעינן ג' לכתחילה מדינא וכי מאן דעבר אדרבנן חציף הוא דמיקרי עבריינא לא מקרי וכן פריך בפ"ק דנדה מאן דעבר אדרבנן צנוע הוא דלא מקרי רשע לא מקרי אלא א"כ דשמואל ס"ל דלא עבר אתקנתא דרבנן ואהא פריך שפיר דאי מיירי בלא קבלוהו עבר אתקנתא דרבנן ולכך הוצרך לתרץ דמיירי שאמרו דונו לנו כמו שנקראים דיינים מן התורה ואף לכתחיל' יכולין לדון אלא נקראו ב"ד חצוף עכ"ד אלא דיש להבין לפ"ז מנ"ל להרא"ש לעיל דלמ"ד דלית ליה עירוב פרשיות יחיד שדן בדיעבד דינו דין דלמא אף בדיעבד דינו בטל דאלמוהו רבנן לתקנתייהו ושמואל מיירי שאמרו להם דונו לנו כמו שנקראי' דיינים מן התורה אך זה ליתא דא"כ תקשה דמאי פריך הש"ס דף ה' ע"ב לשמואל מהברייתא דרשב"ג דאמר דשנים שדנו בע"ד יכולין לחזור בהן וכן ממתניתין דשנים מזכין דילמא לא מיירי התם בכה"ג שאמרו להם דונו לנו כדיינים מן התורה ולכך דינם בטל א"ו דהש"ס ס"ל לסברא פשוטה דלשמואל דס"ל מן התורה בחד סגי אלא דבעינן תלתא משום גזירה דיושבי קרנות בדיעבד דינו דין אך אכתי יש להקשות למה בדיעבד דינו דין כיון דעבר אתקנתא דרבנן א"כ רשע מקרי כדאמר בפ"ק דנדה וא"כ פסול לדון כמו כל פסולי עבירה דרבנן וא"ל דפסולי עבירה דרבנן צריכין הכרזה זה ליתא דהא לאותו עדות שנפסל בשבילו א"צ הכרזה כדאיתא בסי' ל"ד וא"כ ה"ה דאותו הדין בטל אך זה לק"מ דהרא"ש אזיל לטעמיה דפסק בב"ק פרק המניח דפסולי דרבנן כגון עדים שחתמו בשטר שיש בו רבית דרבנן אינן נפסלים כיון שלא עברו משום חימוד ממון דבפסולי דרבנן בעינן רשע דחמס וכמ"ש הרב בסי' ל"ד ס"ג בהגה וא"כ ה"נ לא מיפסלי הדיינים מה"ט דליכא חימוד ממון ולפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם ואזיל לטעמיה דמדבריו בה' עדות נראה דס"ל דאף בפסולי דרבנן לא בעינן חימוד ממון וכ"כ המ"ל בפ"ד מה' מלוה ע"ש ולכך יפה פסק דשנים שדנו אין דיניהם דין דכיון שעברו אתקנתא דרבנן אותו הדין פסול דהא פסולי לדון ושמואל מיירי באמר דונו לנו כמו שנקראים דיינים מן התורה ולכך בכה"ג דיניהם דין ובזה אמרינן בש"ס דאיכא בינייהו בין רבא לרב אחא וזה לא הוצרך הרמב"ם לאשמועינן דכיון שכתב דמן התורה חד כשר א"כ פשיטא דמהני אם קבלום עליהם כמו שנקראים דיינים מן התורה מידי דהוי אכל הפסולים לדון דמהני בהן קבלה והא דפריך לשמואל ממתניתין דשנים מזכין ומברייתא דרשב"ג דשנים שדנו בע"ד יכולין לחזור בהן מאן הוא מרא דשמעתין דקושיות אלו הוא רבא דאקשי ליה לר"נ הכי ורבא לטעמיה אזיל דס"ל בפז"ב דף כ"ז דאף בפסולי דאוריית' בעינן דוקא רשע דחמס למפסל לעדות וכ"ש בפסולי דרבנן וא"כ לא נפסלו הדיינים כלל ודינם דין בדיעבד בכל גווני אבל לדידן דפסקינן בהא מילתא כאביי דלא בעינן רשע דחמס שהוא מהלכו' יע"ל קג"ם א"כ בכל הפסולי' בין דאורייתא בין דרבנן לא בעינן רשע דחמס פסק הרמב"ם שפיר דאין דיניה' דין כיון שעברו אתקנתא דרבנן רשיעי נינהו ופסילי לדון ואותו הדין בטל זה נ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם לפ"ז היכא שהבע"ד אמרו לשני' דונו לנו כמו שנקראים דיינים מן התורה לשיטת הרמב"ם והסמ"ג דפסקו דמן התור' בחד סגי א"כ בכה"ג דיניהם דין אף שמדרבנן בעינן תלתא מ"מ הרי קיבלום עליהם כמו שנקראי' דייני' מן התורה ולשיטת הרי"ף והרא"ש דס"ל דמדאוריית' בעינן תלתא אותם שנים שדנו הדין בטל:
ב דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות בדיני' אבל אי לית בהו חד דידע פסילי לדון. ודעת הרמ"ה הובא בטור דבעינן תלתא דגמירי דוקא ותמהו בזה כל המחברים דהא בש"ס מבואר להיפך דאמרינן לרב אחא מדאורייתא חד נמי כשר והא דבעינן תלתא גזירה משום יושבי קרנות ופריך אטו בתלתא מי לא הוי יושבי קרנות ומשני אי אפשר דלית בהו חד דגמיר הרי להדיא דבחד דגמיר סגי וליכא למימר דזה דוקא לר"א דסבר מדאורייתא ביחיד הדיוט סגי אבל לרבא דסבר מדאורייתא בעינן ג' סמוכין אלא דמשום נעילת דלת הקילו חז"ל דסגי בהדיוטות ולכך בעינן עכ"פ תלתא דגמירי דוקא דא"כ כי אמרי' מאי בינייהו בין רבא לר"א אמאי לא אמר בפשיטות דא"ב דלרבא בעינן ג' דגמירי דוקא ולר"א סגי בחד דגמיר ובלח"מ ובב"ח וט"ז נדחקו בזה ולי נראה לתרץ ע"פ מ"ש הכנה"ג בסי' ז' ובסי' ל"ו בשם תשובת מוהרש"ך דכי היכא דקי"ל בעדים כשנמצא אחד מהן קרוב או פסול כל העדות בטילה ה"ה בדיינים אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול נתבטל כל הוועד ע"ש והחזיקו במעוז סברא זו הרבה מהמחברים כמ"ש המ"ל פט"ז מה"ע והנה לכאורה יש להקשות לפ"ז הא דפריך הש"ס אטו בתלתא מי לא הוי יושבי קרנות ומשני דא"א דלית בינייהו חד דגמיר ואכתי קשה כיון דמאן דלא גמיר פסול לדינא ואשירה הוא א"כ אף דיש ביניהם חד דגמיר מה מהני הא כל הוועד בטל כמו בנמצא אחד מן העדים קא"פ דכל העדות בטילה ואף כשאמר אחד מן העדים א"י באחד מן החקירות כיון דלא מקבלינן עדות כזה נתבטל כל העדות כמ"ש התוס' בסנהדרין דף מ"א ע"ב וא"כ ה"ה לענין דיינים האי דלא גמיר למידן כיון דפסול לדין ומקרי אשירה הוא מבטל מותר הדיינים ואין דינם דין אך נראה דלא קשיא דהא הא דמשני אי אפשר דליכא בינייהו חד דגמיר פי' בחדושי הר"ן כלומר אי אפשר שיכניסו את עצמן בדין אי ליכא בהו חד דגמיר ויודע להיכן הדין נוטה וכן פי' מוהרי"ט בתשובותיו בחח"מ סי' מ"ו דיראים להכנס בדין דילמא יטעו ויצטרכו לשלם וא"כ משני הש"ס שפיר כיון שלא יזדקקו לדין אם לא דאיכא בהו חד דגמיר וגמיר הוא שבקי בדיני' ויודע סברות בדיני' כמ"ש הרא"ש וטור א"כ פשיטא דהגמיר שבקי בדיני' לא יצטרף עם מי שאינו גמיר לישב בדין אחד דהא אף הוא יפסל בצרופן ומש"ה תקנו חז"ל ג' דיינים כיון דג' דלא גמירי יהיו יריאים להכניס א"ע בדין עד שיהיה מהם חד דגמיר והגמיר לא ישב בדין עם מי שאינו גמיר וא"כ ודאי יהיו כל השלשה גמירי אבל בתרי חששו חז"ל דתרוייהו לא יהיו גמירי ולפ"ז יפה פסק הרמ"ה דבעינן ג' דגמירי משום דבין לרבא ובין לרב אחא בעינן ג' דגמירי בכדי שלא יופסל הגמיר בצרוף הדיין דלא גמיר אך מדברי הרא"ש שכתב לדינא אבל אי ליכא בהו חד דגמיר מיפסל משמע דס"ל דחד דגמיר כשר בדיעבד דלא כהרמ"ה ודברי הטור נכונים אך מ"מ נ"ל דאף לשיטת הרא"ש וטור דס"ל דסגי בחד דגמיר יש לתרץ הא דלא נפסל הגמיר בצרוף האי דלא גמיר י"ל משום נעילת דלת הקילו חז"ל דסגי בחד דגמיר ולא יופסל בצרופו כמו שתקנו בגט מקושר דסגי בחד קרוב ולא נפסלו השאר על ידו שכן היה תקנת חז"ל אף דכולם לשם עדות חתמו מ"מ לא נצטרפו כמ"ש הר"ן בגיטין בפ' הזורק וה"נ לא תקנו שלשה אלא משום גזירה דשמא יהיו כולם יושבי קרנות ויצא משפט מעוקל אך מ"מ שיטת הרמ"ה נתיישב בט"ט די"ל דחז"ל תקנו מתחלה דיהיו ג' דגמירי מה"ט שלא יפסל הגמיר בצרוף האי דלא גמיר ולשון הש"ס מדוקדק כדפרשתי ומעתה יפה פסק בתשובת מוהר"י בן לב הביאו הש"ך שהמוחזק יכול לומר קים לי כהרמ"ה דבעינן תלתא דגמירי וכן משמע מסתימות דברי הרי"ף והרמב"ם שלא כתבו דסגי בחד דגמיר וכן משמע מלשון תשובת הרי"ף שהביא המחבר בסי' כ"ח סכ"א וכ"כ בכנה"ג שכן דעת הרבה מהמחברים ע"ש:
ג ומ"מ יכולים לקבל. משמע דלקבל הטענות אף ע"י כפיה שרי דאי בקבלו עליהן אף לדון שרי וכן משמע להדיא בתשובת מוהר"מ פדוואה סי' מ"ג שממנו מקור דין זה שכתב בשם המרדכי דאין לו לסרב ליקח דיינים או מקבלי טענות בעירו מכל תביעות וכתב ע"ז מוהר"ם שם דבמקבלי טענות הדבר פשוט דהכל כשרים לזה לקבל טענות ולשלחם לפני מורה הרי להדיא דע"י סירוב וכפיה איירי ויש לתמוה מהא דכתב המרדכי בר"פ ז"ב בשם רבינו מאיר והביאו הסמ"ע והש"ך בסימן כ"ב ס"א אמתניתין דנאמנים עלי שלשה רועי בקר דס"ל לחכמים דא"י לחזור בהן דמיירי דוקא בלא טעו אבל אם טעו הדין חוזר וא"ת א"כ דלא טעו למאי נ"מ יכול לחזור בו לר"מ ולרבנן בקודם גמ"ד וי"ל דיכול לחזור ולטעון בענין אחר ע"כ אלמא דג' הדיוטות אף דקבלינהו יכול לחזור בהן קודם גמ"ד ולטעון בענין אחר ולר"מ אף לאחר גמ"ד וא"כ כשטוענו ע"י כפי' פשיטא דיכולין לחזור מטענותיהם אף לאחר גמ"ד לכ"ע ודוחק לומר דהכא קמ"ל דיכולין לכוף אותן לטעון ולשלוח לפני מורה ובאמת יכולין לחזור מטענותיהם אלא דאם לא חזרו בהן הדין קיים כי מסתימות לשונם לא משמע כן ואולי כיון דהכא מיירי שמקבלים הטענות בכדי לשלחם לפני המורה בכה"ג מחויבים לטעון האמת ואינן יכולים לחזור בהן אף קודם ששלחו לפני המורה משא"כ כשהדיוטות דנין בעצמן אף דקבלינהו מ"מ כיון שיכולין לחזור בהן קודם גמ"ד מלדון לפניהם יכולין ג"כ לחזור מטענותיה' ולומר שכל טענותיהם היו מלי דכדי ועדיין צריך ישוב ובתשובת מוהרי"ט בחח"מ סי' מ"ו פסק בפשיטות דג' הדיוטות דלא גמירי דינא כלל אף שאין דיניהם דין מ"מ ההודאה שמודים בע"ד לפניהם חשיבא כהודאה בפני ב"ד גמור ואין יכולין לחזור בהן אף שלא קבלוהו עליהם ע"ש שהביא ראיות לזה וכל דבריו שם אינם מוכרחים כלל ואישתמיטתיה דברי המרדכי דרפז"ב שהבאתי ועיין בס"ק שאח"ז:
ד ההודאה שמודים בפניהם כמודה חוץ לב"ד ויכולים להחליף טענותיהם. הכנה"ג הביא בשם הרא"ם בתשובה דאף שקבלוהו עליהם הדין כן וגוף התשובה אין בידי אך לכאורה מבואר להיפך בתשו' הרשב"א שהביאו הב"י והסמ"ע בסי' כ"ב סק"ה במי שקיבל בקנין לדון לפני א' וטענו לפניו וחזר בו א' מהן דאם יעמוד ב"ד אחר הרי הוא דן ע"פ הטענות וההודאות שנאמרו לפני הראשון אלמא דא"י לחזור מהטענות ואפשר לחלק דשאני התם דקנו מידו לדון לפני א' ובקנין אף לפני גמ"ד א"י לחזור בו משום הכי הוי כטוען לפני ב"ד גמור וא"י לחזור מהטענות משא"כ כשקיבל עליו לדון לפני שנים בלא קנין כיון שקודם גמ"ד יכול לחזור בו מלדון לפניהם כדאיתא בסי' כ"ב לכך אף שנגמר הדין מ"מ אין הטענות שטען מקודם גמ"ד חשובים כלום ויכול לחזור בהן ולטעון בע"א אך מדברי המרדכי בשם ר"מ שהבאתי לעיל מוכח להיפך שכתב הא דנאמנים עלי ג' רועי בקר א"י לחזור מיירי בלא טעו והקשה דבלא טעו למאי נ"מ יכול לחזור בו קודם גמ"ד ותירץ דיכול לחזור ולטעון בענין אחר אלמא אף דג' רועי בקר פסולי לדינא מ"מ כשהב"ד קבלום עליהם א"י לחזור ולטעון בע"א לאחר גמ"ד דהא מתניתין מיירי בהכי לפי פירושו ואולי אף הרא"ם לא מיירי אלא בקודם גמ"ד אז יכולין להחליף טענותיהם וא"כ אדרבה מדברי המרדכי ראיה להרא"ם אך מ"מ אף בכה"ג צל"ע לדינא דנראה דר"מ והמרדכי ס"ל דבהודאה לפני עדים אף שהודה דרך הודאה גמורה לא מהני אלא בפני ב"ד דוקא והיא שיטת הרא"ש והטור בסי' פ"א ולכך הכא אף שקבלום עליהם לדיינים מ"מ כיון שיכול לחזור בהן לא חשיב ב"ד ויכולין לחזור ולטעון בע"א אבל לשיטת הרמב"ם והמחבר בס"ח שם דבהודה דרך הודאה גמורה לפני עדים אע"פ שלא אמר להם אתם עידי לא יכול לחזור בו א"כ היכא שקיבל עליו שנים לדון או ג' רועי בקר וחזרו בהן קודם גמ"ד אף שיכולין לחזור בהן מלדון לפניהם מ"מ א"י להחליף טענותיהם דכיון שקבלום עליהן הוי ההודאה שמודים לפניהם כמודים דרך הודאה גמורה לפני עדים שא"י לחזור בהן בשלמא מ"ש המחבר דיכולין להחליף טענותיהם ניחא כיון דמיירי שדנו ע"י כפיה י"ל דמיירי בלא הודאה גמורה כמ"ש הסמ"ע בסק"ח משא"כ כשקבלום עליהם נהי דיכולין לחזור בהן קודם גמר דין מ"מ אין לך הודאה גמורה יותר מזה וא"י לחזור ולטעון והא דקתני מתניתין דר"מ סבר דיכול לחזור בו וכן קודם גמ"ד לרבנן נ"מ לענין זמב"ד כמ"ש המרדכי שם בתירוצא בתרא והש"ך בסי' כ"ה ס"ק מ"ב ע"ש וכן מסתבר לענ"ד:
ה ומוטב שיחתך הדין בי"א מבעשרה. הסמ"ע כתב דלאו דוקא נקט מבעשרה דהא הוא ב"ד שקול וע' מ"ש בסי' ח"י סק"א דנראה דלשיטת הרמב"ם והסמ"ג דס"ל דמדאורייתא אף יחיד כשר לדון אלא דתקנו חז"ל ג' משום גזירה דיושבי קרנות כשר אף ב"ד שקול אבל לשיטת הרי"ף והרא"ש דבעי' תלתא מדאוריית' אם היה הב"ד שקול אף שהסכימו כולן לסברא אחת הדין בטל אף בדיעבד ואפשר אף בשני מומחים שדנו הוי ב"ד שקול והדין בטל אף בדיעבד אלא שמדברי הראשונים לא משמע כן ע"ש שהארכתי בזה: