שער יהושע· רבי יהושע רפאל בנבנישתי
סימן לז
שאלה ראובן שמעון ולוי שותפין בסרסרות בזה האופן באו שני סוחרים פלאמינגוש פה העירה לשבת בית כנהוג ולהסתחר מכאן לפראנ"קיה וראובן קודם ביאת אלו הסוחרים חלה פני המופ"טי שהיה מכירו מקודם ועשה עמו חסד לשים אותו לסרסור בפתח סוחר אחד למצא טרף לביתו ואמר לו המופ"טי הנז' בבית הסוחרים אשר הם כבר פה אי אפשר שכבר כל אחד יש לו סרסור אבל אחלה פני הקונס"ול של הפלאמנגוש שבפתח הסוחר הקודם שיבא מחדש ישים אותך לסרסור וכן עשה וחלה פני הקונסול והקונסול ג"כ הסכים לעשות כדברי המופ"תי ובבא הפלאמינגוש הנז' פה העירה שלח לאמר לראובן כבר באו אנשים סוחרים חדשים כדי לאמת הבטחתי למופ"תי והנה באו שמעון ולוי ליכנס ולסרסר שם ואמר להם הטראגומאן של הקונסול לא תכנסו בפתח זה כי פתח סוחרים אלו מוכנת לראובן אשר חלה פנינו המופתי על זה והשיבו מה לך ולראובן ואנחנו נשתתף עמו וכן עשו כשהלך שם ראובן אמרו לו אם טוב בעיניך נשתתף יחד ונהיה לב אחד כדי שלא יוכל אחר לגרשנו מן הפתח הזה ונשתתפו בשבועה חמורה בכל תוקף כנהוג להיות שותפים בכל דבר סרסרות כל זמן שהסוחרים הנז' הם פה העירה וחלק כחלק יחדיו יחלקו. שוב אירע שהיה רוצה יששכר ליכנס לסרסר בפתח הסוחרים הנז' ואמרו השותפים הנז' לראובן יעשה תקנה לפרצה זו והלך ראובן וחלה פני יששכר על זה ואף כי היה ביד יששכר יכולת מספיק לכוף את הסוחרים הנז' שיקחו אותו לסרסור בפתח ע"י חלויים מ"מ להפקת רצון ראובן נתרצה ולא נכנס שם והנה יששכר מעיד על זה וגם זבולון עד בדבר בדומה לזה ששמע מפי שמעון הנז' שנתרצה ונשתתף עם ראובן בעבור כי בידו יכולת מספיק להפיץ ולהדיח כל אשר יקום עליהם ליכנס לסרסר בבית הסוחרים הנז' כי כמה אנשים מוכנים הלא הם פ' ופ' ודומיהם ליכנס ולסרסר. א"כ אח לשמעון וערער ליכנס בפתח הנז' לסרסר ואמר שמעין לשותפים הנז' מה אעשה ואני שותף עם אחי בשבועה יצריך אני לחלוק עמו וחלה פני ראובן ולוי על זה ונתרצו שיקח ראובן כ"ה לק' וע"ה לק' יקחו שמעון ואחיו ולוי וחזרו ונשבעו שבועה חמורה מחדש על זה ואח"כ נתחדש שגרשו שמעון ולוי את אח שמעון הנז' מן הפתח הנז' וחזר ראובן לתבוע חלקו שליש בריוח כאשר בראשונה ועמדו לדין בפני המרביץ תורה שבעיר על זה וזכה לראובן ואח"כ נכנס יששכר הנז' לפשר ביניהם וחלה פני ראובן ונתרצה ליקח כ"ה לק' וע"ה לק' שמעון ולוי וחדשו שבועה חדשה על זה בכל תוקף כנז' אח"כ נתחדש שנפל הפרש ביניהם ע"ד מתנות ודרונות שהיו לוקחים שמעון ולוי מאת המוכרים והקונים בפתח הסוחרים הנז' ולא היו נותנים לראובן חלק בהם וראובן היה טוען שכל המתנות הבאות מכח השותפות הנז' יש לו לחלוק בהם ונכנסו פשרנים ביניהם ונתרצו ויאותו וחדשו החברה הנז' בשבועה חדשה ועשו שטר וזה נוסח השטר בס"ט וריוח והצלחה בפנינו עדים ח"מ ראובן שמעון ולוי נתרצו ויאותו ברצונם הגמור בלי שום אונס בעולם וקימו וקבלו ביניהם חברה ושותפות כדין וכתקון חז"ל שנשתעבד כל אחד מהם לחברו מדין שכיר המשתעבד והכל על פי התנאים כמו שנבאר ואלו הם בררו שהשותפות הנז' מתחיל למנות מיום שהגיעו הסוחרים פלאמינגוש שהם סי' גאק' או סי' גאן וימשך ביניהם כל הזמן שיהיו הסוחרים הנז' פה העירה וכל הריוח שיזמין להם השי"ת בפתחי הסוחרים יחלקו ביניהם בזה האופן שמכל מאה יקח ראובן כ"ה ושמעון מ"ה ולוי שלשים זהו במה שירויחו בפתחי הסוחרים הנז' בסרסרות ואמנם מכל מתנות ודורונות שיזמין הש"ית בין בפתחי הסוחרים הנז' בין מכל מקום זולתם וגם כל סרסרות שירויחו בכל מקום אחד זולת הסוחרים הנז' יקח ראובן הנז' ט"ו מכל ק' והשאר הוא לב' שותפים האחרים כפי מה שנתפשרו ביניהם וקבלו עליהם כל אחד משלשתם להתנהג ביושר ואמונה כחק לישראל הוא ולא יעלים ויסתיר שום מהם מכל איזה מחבריו שום דבר בעולם אפי' שוה פרוטה ולהשתדל כל אחד מהם כפי יכולתו ומאמצי כחו להראות הנזק ולקרב התועלת של השותפות הנז' כיד ה' הטובה עליו בע"ה גם התנו שאם יאנס איזה מהשותפים או מחמת חולי ח"ו או איזה אונס אחר באופן שלא יוכל להשתדל ולשרת בשותפות שע"כז יקח כל אותו זמן חלקו על האופן שנתבאר לעיל עוד בארו שאם שמעון יצטרך לילך לקושט' שעד משך ו' חדשים מיום לכתו יקח חלקו משלם כנז' עוד בארנו שקבל כל אחד מהשותפים הנז' על נפשו ועל יחידותו לפני בורא העולם יתברך שמו שלא ידבר שום רכילות ולשון הרע על שום מחבריו ולא יגרום לו שום קנטור ושנאה לא עם הסוחרים ולא עם שום נברא והתנו שאם באולי ח"ו יגרש איזה מהסוחרים לאיזה מהם וידחה אותו מפתחו שאע"פי כן יקח חלקי משלם כנז' אע"פי שלא ישרת עמהם וקנינא מיד כל אחד מהג' שותפים הנז' קנין גמור ושלם כראוי מעכשיו כמדל"ב וגם נשבע כל אחד מהם שבועה חמירה בת"כ ע"ד הק"בה וע"ד הנ"ב וכל אחד מהם ע"ד חברו לקיים כל הנז' בלי שום ערמה ומרמה ח"ו ובטול כל מיני מודעות שבעולם ובפסול עידיהן לדעת הרש"בא ז"ל ומסודר הנ' בב"ד חשוב וכו' לא יפסל וכ' רצונו לבאר שה"טו לק' הנ"זל שיתנו לראובן הוא מהמתנות ודרונות כנז' אמנם בסרסרות בין בפתחי הסוחרים הנז' בין בכל איזה מקום אחר יחלקו ביניהם על האופן הנז' והוברר שאם איזה חבר משלשתם ילך למקום אחר ולא ירצה לשרת בפתח הסוחרים ועשה יאוש מאותו הפתח אז הוא פטור מלתת חלק מכל מה שירויח במקום אחר לחברים אבל אם ישוב לפתח הסוחרים הנז' אז מחוייב לתת מכל מה שהרויח כנז' כפי תנאם לעיל ובירר וקיים נהיה פה איזמיר יע"א ביום כ"ו לכסליו הת"טו לציר"ה יקיים. ויהי היום ואחד מן הסוחרים הנז' הלך לו לפראנקיאה ואח"כ היה רוצה **(רואה כצ"ל)** ראובן שהיו מעלימים ממנו שמעון ולוי ולא היה יכול עבור זה והיה מצפה ומקוה רחמי שמים על זה עד כי נזדמנה לו שעת הכושר ומצא הפנקס של שותפיו הנז' ולקחו ובא לפני המרביץ תורה שבעיר ואמר לו זאת מצאתי וכתוב בו דברים שאני זוכה בהם ומתירא אני שמא שמעון ולוי ילשינו עלי לסוחר שלקחתי הפנקס שלהם מבית הסוחר ויגרשני מביתו ובכן גזר המרביץ תורה הנז' בגזרת נח"ש על שמעון ולוי שלא יגלו הדבר לסוחר עד יעמדו למשפט לפני דייני העיר ויראו יביטו בפנקס הנז' כל זכות שיגלה משם לראובן ואח"כ יחזור הפנקס לשמעון ולוי ושמעון לא השגיח לדברי המרביץ תורה הנז' ולא חש לחרם הנז' והלך והלשין לסוחר והסוחר הרבה והגדיל חמה וכעס על ראובן הנז' ואמר להוליכו לדיין עבור שגנב הפנקס מביתו ושלח שראגומאן לבקש את ראובן על זה להוליכו לעש"ג אם לא ישיב להם את הפנקס ולא זו בלבד אלא שבן לוי הלך לבית המרביץ תורה עם משרת אחד לסוחר הנז' לתבוע שישיב ראובן הפנקס הנז' ונשתרבב הדבר עד שרצה משרת הסוחר הנז' לבקע את מוחו של המרביץ תורה הנז' ח"ו וצוח ככרוכיא על שמעון המלשין הנ' עד שנקבצו באו עם שמעון הנז' אהוביו ורעיו וחלו פני המרביץ תורה הנז' יתיר את החרם שמעל בו שמעון הנז' וכן עשה והתיר החרם כששם קנס עליו עשרה גרושו' ונתרצה ראובן שיתירו לו עונש החרם אך יחדיו למשפט יקרבו על ההפרש שביניהם לפני הדיינים שבעיר אח"כ נמשך עוד שבררו להם ג' השותפין הנז' לדן ונפתלי לדון ולפשר ביניהם בק"ס וגזרו שיתנו שמעון ולוי שמנים גרושו' לראובן עבור העבר ועל העתיד יתנהגו כפי התנאים הנז' בשטר שביניהם וכתבו גזרה על זה וחתמו בה דן ונפתלי ונתנו ביד ראובן ויהי כאשר שלמו שמעון ולוי השמנים גרושו' הנז' לראובן לקחו הגזרה הנז' והנה עכשיו דן אומר שכן קבלום עליהם לגזור הן על העבר הן על העתיד ונפתלי אומר שלא היה בידם כח לגזור אלא על העבר ולא קבלום עליהם על העתיד כלל אך בטעות היה שנכתב בגזרה הנז' מה שנכתב ומכאן והלאה גזרנו שיתנהגו כפי התנאים הנז' בשטר והנה מן ההלשנה הנז' שעשה שמעון לראובן הנז' והלאה לא רצה עוד הסוחר הנז' להניחו ליכנס בביתו והיה מתרעם על זה באמור לשמעון אתה סבות ע"י ההלשנה הנז' ועליך לתקן והוא היה משיב אני אתקן ומה לך אם תכנס או תעמוד בחוץ והרי אתה שותף עמנו ומרויח לצורך השותפות בכל אשר תמצא והרי אתה שותף עמנו בכל אשר אנחנו עושים בפתח הסוחרים הנז' וכן עשו והרויחו סך מועט באותו פרק ושלחו לראובן חלקו כפי השטר הנז' ואח"כ נתחדש שהמרביץ תורה שבעיר כתב פסק לשמעון ולוי שהם פטורים מהחברה הנז' עבור שאחד מן הסוחרים הנז' חלף הלך לו ובשטר כתוב כל זמן שיהיו הסוחרים הנז' פה העירה והרי אחד מהם הלך לו ועוד כי מקודם טוענים שהיו אנוסים בחברה הנז' מאת ראובן שהפחידם טראגומהן הקונסול והרגלי של הקונסול שלא יכנסו בפתח הסוחרים הנז' ואם יכנסו ירעו להם ושיש להם עדים על זה ושמצוה לב"ד להתיר לשמעון ולוי הנז' שבועה השותפות הנז' מאחר שהיו אנוסים בחברה הנז' וראובן טוען שהוא לא אנסם מעולם ולו יהיו שהיו אנוסים ההוא חברה לזביני דמי ולא למתנה והיה להם למסור מודעה על כל הד' שבועות הנז' מה שלא עשו ואמה שטוענים שהלך אחד מן הסוחרים מה בכך ואין מובן השטר כדבריהם ח"ו ולא זו בלבד אלא שאחר לכת הסוחר כנז' נמשכה חברתם וא"כ שבלכת אחד מן הסוחרים הנז' נתפרדה חבילת השותפות הנז' למה לא ערערו על זה ונמשך השותפות הנז' ועוד למה שמו הפשרנים הנז' לפשר ביניהם על העתיד אם כבר נתפרדה חבילת שותפותם הנז' ואפי' לפי דברי אחד מן הפשרנים הנז' שאומר שלא הוברר בעת קנין ברירתם שיגזרו כלום על העתיד מ"מ אפי' לפי דבריו בעומדם לטענות ושאל מהם חסרון העבר עד היום ההוא היה להם להשיב שהם לא היו חייבים לתת חשבון ולשלם לו כי אם עד זמן הליכת אחד מהסוחרים הנז' ולא זו בלבד אלא שאחר שהלך אחד מן הסוחרים הנז' ושכבר נתגרש הוא מפתח הסוחרים הנז' ושכבר כלו כל ההפרשים שביניהם ונגזר עליהם מאת הפשרנים הנז' נתנו לראובן חלק במה שהרויחו אח"כ זה מורה שסברו וקבילו החברה הנז' ושדעתם היה מראש מקדם שאפי' אם הלך לו הסוחר הנז' עוד החברה הנז' במקומה והנה קמו אנשים בסתר ובחשאי והתירו לשמעון שבועת השותפות הנז' כפי דברי שמעון ולוי עתה יורינו מורינו המורה לצדקה אם שותפות שלשת הסרסורים הנז' קיים או אם ההתרה שעשו האנשים הנז' היא התרה לשבועת השותפות הנז' ואם הם ראוים לעונש עבור עשותם ההתרה הנז' ואם אפי' שיהיה בכאן אונס כפי דברי שמעון ולוי אי מהני אונס כזה דהפחדה לבטל החברה הנז' והשבועה הנז' אפי' בלי מודעא ואם חייב שמעון לתקן את אשר עותו בהלשנתו לגרש את ראובן מפתח הסוחר הנז' הן שהחברה הנז' במקומה או בטלה כי בכל אופן יש נזק לראובן שאם היה שם ירויחו יותר או אם החברה בטלה היה מרויח לעצמו ומה גם שאין כדאי להאמין לשמעון הנז' שבנאמנות יביא חלק ראובן לידו מאחר שהוא אמוד ומלומד למעול בשבועות וחרמות כנז' ומה תקנתו ואיך יכופו או ידונו ב"ד על זה שוב טוען ראובן שאפי' כפי דבריהם שהיו אנוסים כנז' מאת הטראגומאן ורגלי הנז' כנז' הרי הוא לא ידע מזה כלום והוא לא שלחם אלא אם הלכו היה לפי שחלה פניהם המופטי מקודם על זה שישימו לראובן לסרסור בבית הסוחר הקודם שיבא על הכל יבא דבר האדון על הדין ועל האמת ושכרו מאת ה' מן השמים יהיה שבעתים אמן:
תשובה זו מחלקת ישנה נפלה על ההרים הרמים גדולי הפוסקים חלקם בחיים ושלש דעות בדבר אחת היא דעת הרמ"בם ז"ל ברביעי מה' שותפין שכל שותפות שהוא לדבר שלא בא לעולם כגון אומנין שנשתתפו לאומנותם חייטין אורגין וכיוצא בהם אע"פי שקנו מידם אין כאן שותפות כלל שאין שעבוד הקנין חל על גופן וגם אינו חל על הריוח שהוא דבר שלא בא לעולם כדכתב הטור בח"מ סי' קע"ו יע"ש שלזה נוטה דעת הרמ"בן. זאת שנית סברא הפכיית מן הקצה אל הקצה כתבה הרש"בא בפ"ק דב"ב ששני שותפין שנשתתפו באומנותם לזמן ידוע שכל מה שירויחו יהיה לאמצע נעשו שכירין זה לזה ואין צריכין קנין לפי שכל אחד מתחייב לחברו בשכר מה שעושה חברו בעדו והלוכן ודבורן היינו שכרן דבההיא הנאה דקא צייתי אהדדי גמרו ומקנו דכל מה שירויחו הרי לאמצע וזו היא דעת מה"רם הביאו המרדכי בפ' הגוזל בתרא גם הגהות מימוניות בפ"ד דה' שותפין וה"רן בפ' השותפין ומה"רי קולון בשרש קפ"ה דעת שלישית מכרעת בין שתי הקצוות האלה שבקנין יכול אדם להקנות את עצמו כיון שגופו בעולם והוא הרא"בד בהשגות וכתב הטור שלזה נוטה לשון תשו' הר"אש וע"ש ועם שלנד"ד לא מבעיא למ"ד דאין צריך קנין אלא אפי' לכת המחייבת קנין הרי יש קנין בדבר וא"כ שתים הנה מהשלש דעות הללו ברור מללו לנד"ד שהשותפות מתקיימת גם שהסוברים שהשותפות מתקיימת אפי' בש"בל הם רבים וגדולים. וגם הרב מה"רי קולון ז"ל כתב בשרש קפ"ב שרוב הפוסקים סוברים כן ושיש להלך בזה אחרי הרוב מ"מ כלל מסור בידנו ממה"רם ואילך דיכול הנתבע לומר קים לי ואפי' שהם המעוט וא"כ בנד"ד יאמרו המושלים ומוחזקים בממון שמעון ולוי קי"ל כהרמ"בם והרמ"בן שאין השותפות נגמר בדבר שלא בא לעולם ואפי' בקנין ולא יתנו לראובן מהריוח כלל וכמו שכתב הרב הרב מהרש"דם בטו' ח"מ סי' קנ"ד וז"ל בהא ודאי אני ממשכן נפשי לומר דיכול הנתבע לומר קים לי כהרמ"בם והרמ"בן והנמשכים לדעתם וכן בסי' רע"ד כתב בענין זה וא"כ אחר שענין זה פלוגתא דרבוותא פשיטא דמצי טעין נתבע קים לי כהני רבוותא דסברי דלא מהני קנין בדברים כאלה ע"כ הכא נמי בנד"ד מידי ספקא לא נפקא ויכולין לומר שמעון ולוי קים לן ותו דבלאו הכי רוב הפוסקים הסוברים דהשותפות מתקיימת מודו מיהא דאם רצו לחזור חוזרין שהרי ה"רן ז"ל מסיים דבריו דהתם וז"ל דודאי אם רצו לחזור רשאין שהרי פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום ע"כ גם ההגהות מדמי ליה לפועל ופועל יכול לחזור בו בתוך הזמן גם הר"ן פ"ק ב"ב דרוב הגדולים שאומרים שהשותפות קיימת אפי' בדש"בל בההיא הנאה וכו' כלם יענו ויאמרו דהינו על העבר אבל על העתיד יכולין לחזור בהן ואנן בדידן על העתיד קיימין כנראה מלשון השואל שכבר נתנו לו לראובן חלק העבר המעט הוא אם רב אלא שעל העתיד היתה שאלתו וע"ז צריך לדון:
איברא דאסוף דינא נראה דשמעון ולוי חייבים לקיים השותפות הזה ואפי' להבא מכמה' טעמי חדא מכח השבועה שנשבעו כמה פעמים ואפי' תימא שמן הדין לא יהיו חייבין משום חומר שבועה כופין להו ואמרינן קיימו שבועתיכו כזה שנראה מלשון הרש"בא בתשו' הביאו הרב ב"י ז"ל ח"מ סימן קע"ו וז"ל וכתב עוד הרש"בא בתשו' שלו הטילו לכיס כבר קנו מהם וכל אחד הקנו גוף הנכסים וכו' ועוד שכבר נשבעו ואי אפשר לעבור על שבועתם ע"כ ולישנא דועוד משמע דאפי' תימא דמן הדין אינה מתקיימת מ"מ מחמת שבועתו צריך להתקיים ואפי' להרמ"בם והרמ"בן דסברי דאין הקנין מועיל וכמו שדן הרב מהרש"דם בענין זה עצמו בתשו' סי' שצ"ה וז"ל מחלקת ב' כתב מהרר"יק בשרש קפ"א וז"ל ונחזור לעיקר דבריו ונאמר דאנחנו למדין דר"ת ור"ם ס"ל דתנאי דשותפין מתקיים אפי' בדש"בל והביא תשובה א' וכו' וכו' וכו' עד וא"כ כפי דעת הרמ"בם אפי' אותם שנתועדו ועלתה הסכמתם להשתתף על הדרך הנ' בשאלה לא עשה ולא כלום מכח הקנין אמת כי מכח השבועה חייבין לקיים שבועתם ואפי' שיש לפקפק מטעם שהיינו יכולין לו' שהשבועה לא באה אלא לחזק הקנין וכיון דקנין אין כאן שבועה אין כאן מ"מ כתבתי פעם אחרת דעתי שאינו אלא כמו שנראה מתשו' הרש"בא הביאו הב"י ז"ל ח"מ עלה קפ"ב ע"ג שכבר קנו מידם וכו' ועוד שכבר נשבעו וא"א לעבור על שבועתם ע"כ משמע לישנא דועוד שפירושו שאפי' מצד הקנין לא היו חייבין מצד שבועתם חייבים לקיים מה שנשבעו עכ"ל וכל המשא והמתן הזה כתב ג"כ הרב הנ' בסי' רע"ד ובסי' קי"ג עי"ש למדנו מדבריו שהדין דין אמת שאפי' שמצד הדין לא יהא השותפות מתקיים מצד השבועה יתקיים ושכן נראה מלשון הרש"בא בתשובה וכן הראו פנים גדולי האחרונים שמצד השבועה חייבין לקיים השותפות כדכתב הרב מהר"שך בראשונות סוף סי' קצ"ו וז"ל תנאם קיים אפי' בדברים דעלמא בקנין וכ"ש וק"ו אם נשבעו על זה דבלי ספק הם מחוייבים לקיים תנאם מצד השבועה עכ"ל ובסי' כ"ו כתב וז"ל מילתא דפשיטא היא דבכל דבר שלא יספיק ויועיל ק"ג לעשות הדבר ולקיימו דהיינו מידי דאסמכתא ודש"בל ודבר שאינו ברשותו ונשבע המקנה והמתחייב לעשות הדבר ההוא מחייבין את המתחייב שאף אם מדין הקנין אינו חייב לקיים תנאו מ"מ מדין השבועה חייב להשלים ע"כ גם הרב מוהר"ד ן' זמרה בשאלה כ"י כתב וז"ל שאלת ממני אודיעך דעתי בשנים שנשתתפו ברינאן א' בשבועה וקנין ובעדים וישב א' מהם ברינאן והרויח ואינו רוצה לתת לחברו חלק באמרו אין זה שותפות תשובה אע"גב דלדעת קצת מהפוסקים אין כאן שותפות שהרי לא הטילו דבר לכיס ואין דבר שיחול בו הקנין מ"מ וכו' וכ"ש בנד"ד דאיכא נמי שבועה ופשיטא דכופין אותו לקיים שבועתו עכ"ד נראה דהיכא דאיכא שבועה בדבר הסכמת גדולים הוא אפי' בדבר שלא בא לעולם שיקיים שבועתו:
הן אמת דדברי הרי"בש בסי' שכ"ח לענין זה שכתב וז"ל עוד כתבת שראית בתוס' בשם ה"רי בן הר"אש שכתב בשם אביו ז"ל שהמקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע על ככה שקנה הקונה ואפי' מת המקנה המקח קים וראיתו ממכירת הבכורה שמכר עשו ליעקב וכתיב השבעה לי ואמרת שאודיעך דעתי תשובה לא הר"אש ולאו הר"י בנו חתימי עלה ואיני רואה לתלות בגברי רברבי כותיהו סברא זו שאין לה על מה שתסמוך גם הראיה שהביאו אין לה עיקר לפי שהיה קודם הדבור ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה אז דבש"בל והשבועה היתה לרוחא דמלתא שלא יערער עשו בדבר שהכירו שהיה זד יהיר איש זרוע לפיכך השביעו ע"כ הרי נראה שדברי הרי"בש אלו הם הפך הנרצה לנו ובהדיא קאמר דסברא זו זרה שהשבועה עושה קיום וכבר נרגש מזה הרב מהרש"דם ז"ל בתשו' רע"ד שכתב ולענין השבועה היה אפשר לומר שהשבועה לא באה אלא לחזק הענין וכיון שקנין אין כאן שבועה אין כאן ולכאורה נראה שכן דעת הרי"בש סי' שכ"ח אבל אינו נראה כן מדברי הרש"בא אלא שאפי' במקום שאין קנין מועיל חייב מכח השבועה שכן כתב בתשו' סי' קכ"א וז"ל ועוד שכבר נשבעו וכו' ע"כ וכן כתב בסי' קי"ג יע"ש הנה שמפרש הרב דברי הרי"בש הפך דברי הרש"בא שכתב לקיים השותפות מחמת השבועה וא"כ יאמר אומר דבנד"ד יש לחוש לסברת הרי"בש ז"ל ויאמרו שמעון ולוי קים לן כותיה:
ומיהו יש לישב וזה אחר העיון בדברי הרי"בש שלכאורה נראה דסותר דידיה אדידיה דמהכא משמע דאין השבועה עושה קיום לדעתו ואלו בסי' של"ה מתשו' כתב וז"ל בענין אסמכתא שאף אם מדין הקנין אינו חייב להשלים תנאו מ"מ כדי לקיים שבועתו חייב להשלים וב"ד כופין אותו להשלים ומשמתין אותו לקיים שבועתו ע"כ עוד כתב בתשובה הביאה הרב מהרי"בל בח"ב סי' ל"ח וז"ל ראובן שקנה חבית של יין משמעון בכך וכך המדה ולא משך זולתי שטוען שנשבע לו ראובן לפרוע לו כל מה שיעלה והשיב שהוא חייב לקיים שבועתו אע"פי שמן הדין אינו חייב משום שלא משך ועוד כתב הרב הנ' בשם הרי"בש תשובה הנ' בסי' של"ה ורצה להסתייע מהם לדבר שלא בא לעולם והם שותפין שהתנו לחלוק כל מה שירויחו שחייבין לפרוע מתשובות אלו של הרי"בש דאע"פי שמן הדין אינן חייבין חדא משום מחוסר משיכה וחדא משום אסמכתא אפ"ה סובר הרי"בש משום שבועה חייב לקיים ומנה דלשותפין שהתנו שיחלוקו הריוח אע"גב דהוי דש"בל השבועה מקימת השתוף אע"פי דמן הדין אין לה קיום א"כ נראה משתי תשובות אלו דהרי"בש סובר דהשבועה מקיימת מה שאינו קיים מן הדין וא"כ איך כתב באותה תשובה דסי' שכ"ה שזו סברה זרה לומר שהמקנה דבר שלב"ל ונשבע על ככה שקנה הקונה. והיישוב בזה מבואר דלעולם סובר הרי"בש דבין אסמכתא בין מחוסר משיכה בין דש"בל וכיוצא בזה אע"פי שמן הדין אינן קונים מכח השבועה כפינן ליה לקיים שבועתו כאשר כתב בשתי תשובות אלו שהביא הרב מהרי"בל אלא דלא סבר ליה דממש השבועה יש לה כח כקנין ממש לכל הדברים כמו שסובר השואל אותו בסי' של"ה שהשבועה היא כב"ד חשוב ממש לענין אסמכתא ונפקא מינם שאם מת ולא השלים שחייבין היורשים וכן בחייו נמי ב"ד יורדין לנכסיו וכו' וכדומה הא ליתא דלא סבירא ליה אלא שכופין אותו לקיים שבועתו אבל לא שתהיה השבועה ממש כקנין והכי כתב שם בתשו' של"ה שאף אם מדין הקנין אינו חייב להשלים מ"מ מכח שבועה חייב להשלים ונפקא מנה שאם מת ולא השלים אין יורשיו חייבין וגם אין יורדין לנכסיו וכו' אלא שב"ד משמתין אותו אם יתרשל לקיים שבועתו וכן כתב הרב מהרי"בל בתשו' הנ' בשמו וז"ל והרי"בש ז"ל כתב בתשו' דאין בי"ד יורדין לנכסיו אי לא השלים וכן נמי אין בניו חייבין להשלים והשואל היה סבור דהשבועה היתה מקימת הקנין ועושה מילתא דאית בה אסמכתא כמאן דלית בה אסמכתא ומביא ראיה מתשו' הר"אש והרי"בש השיב לשואל שאין לומר שקנו מן הדין ושהשבועה תקים הקנין ותעשה מה שלא בא לעולם כאלו בא ע"כ ונראין דברי הרי"בש ע"כ לשון מוהרי"בל ז"ל למדנו מהם בהדיא דאע"פי דסובר הרי"בש דבכל ענין בין בדש"בל בין באסמכתא בין במחוסר קנין ומתיחס לו מכח השבועה מחייבין אותו להשלים ומשמתינן ליה עד שישלים לא מפני זה סובר דהשבועה הוא כב"ד חשוב וכדבר שבא לעולם וכמשיכה וכדומה אלא שמכח השבועה מחייבינן ליה וזהו מה שכתב הרי"בש בב' התשו' הנ' ואחר שכן כשבא השואל ושאל לו בסי' שכ"ח דהמקנה דבר של"בל אי נשבע על הכא שקנה הקונה ואפי' מת המקנה המקח קיים וראיה מיעקב ועשו השיב תשובה צודקת לדעתו שסברא זו אין לה על מה שתסמוך כלו' שיעשה הקנין דש"בל כאלו בא לעולם ונפקא מנה שבניו יתחייבו במקח ההוא כמו שסובר השואל אבל לעולם לענין קיום המקח בחייו משמתינן ליה שיקיים שבועתו תיכף כדכתב בתשובות האחרות ואמר עוד גם הראיה שהביא בשמו אין לה עיקר לפי שהיה קודם הדבור ומי יאמר דלא היו אז מקנים דש"בל והשבועה היתה לרוחא דמלתא כלו' אם יביאו ראיה מיעקב שהשביע לעשו והיינו כדי שתתקיים המכירה לדורות אע"פי שהיו דבר שלא בא לעולם אין זה ראיה דשמא לפני הדבור היו מקנים דש"בל ויעקב לרוחא דמילתא עבד הכי לפי דרכנו זה נמצא דגם הרי"בש הוא מהסוברים דבכל מקום שיש שבועה אע"פי שהקנין אינו מועיל מכח השבועה כייפינן ליה כדעת הרש"בא וגדולי האחרונים הנ':
ואכתי פש גבן להבין דברי הרב מהרש"דם דאיך כתב בתשו' רע"ד ובתשו' תי"ג וכיון שקנין אין כאן שבועה אין כאן ולכאורה נראה שכן דעת הרי"בש אבל אינו נראה כן מדברי הרש"בא בתשו' באומרו ועוד דכבר נשבע דמשמע דהרש"בא והרי"בש פליגי בדעת זו ואיכא למימר דלהכי קאמר לשון לכאורה כלו' אבל אחר העיון אפשר להשותם כמו שישבנו לשון הרי"בש והשוינו דעותיהם אך דברי מהר"י אדרבי ז"ל קשים לשמוע שכתב בסי' שי"ט וליכא למימר כיון דבנד"ד איכא שבועה חומרת השבועה גמר ומקני ליתא שהשבועה אינה מוספת שום חיוב פרעון יותר משאם לא היה נשבע אלא השבועה מתלא תליא לזרז הפרעון במקום שישנו אבל במקום שאין פרעון אין שבועה ואם פרעון אין כאן שבועה אין כאן שלא נשבע זה לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב וכ"כ מהרי"ק שרש פ"א וכן פסק הרי"בש בתשובותיו סי' שס"ח וכן האריך על זה סי' ע"א שאין השבועה מקיימת הקנין וכן נראה מתשובת הרש"בא סי' תש"עה הילכך אין כאן חיוב לא חיוב ממון מן הדין ולא חיוב שבועה ע"כ והשתא אין להלביש בדבריו דכונתו לו' דאין השבועה עושה קנין כדפירשנו בדברי הרי"בש ובדברי מהרש"דם אבל מכח שבועה חייב שהרי פירש בדבריו בהדיא בסוף פסקא דדינו וגם אין כאן חיוב שבועה כלו' דלא יפרע כלום אפי' מכח השבועה ושותיה דמר קשיא טובא חדא שאיך אמר שכן דעת הרי"בש והלא דברי הרי"בש ברור מללו דקנין ליכא אבל חיוב שבועה איכא ואלו היה אומר כן משמיה דהרי"בש בסי' שכ"ח לבד החרשנו כי שם סתם הדברים והוצרכנו לפרשו כמו שפירשנו אבל אמר שכן נמי כתב בסי' ע"א ואלו התם בהדיא קא' אבל בנד"ד דאיכא שבועה חייב להשלים ובשאר תשובותיו ג"כ ועוד שכתב שכן נראה מתשו' הרש"בא בסי' תש"עה ולטעמיה הרש"בא ז"ל סותר דידיה אדידיה דמכאן משמע דחיוב שבועה אין כאן ומהתשובה אחרת משמע דאיכא חיוב שבועה שכן כתב ועוד שכבר נשבע וכו' וכדכתב הרב מהרש"דם באופן דדברי הרב הם קשים לשמוע וכבר דחאם הרב מהרש"ח ז"ל בתשו' סי' יו"ד ויישב כל הדברים האלה יע"ש שאין מקום להאריך והמקום שכל הרי ישראל יושבי על מדין קיימי כחד סברא דמצד השבועה כייפינן להשלים כמדובר הרב אדרבי ז"ל הוא יחיד בסברתו וכ"ש שראיותיו בלתי מוכרחות ועבדינן כשאר רבוותא ובפרט בענין שיש חומר שבועה דאפשר דלא מצי מימר קים לי וכ"ש ביחיד התבאר מכל זה דכ"ע שוים דבמקום דאיכא שבועה אע"פי שמן הדין לא יועיל התנאי מכח השבועה כופין אותו ואומרים לו קיים שבועתך הכא נמי בנד"ד כיון דאיכא חומר כמה שבועות בדבר אפי' שלוי ושמעון לא יהיו חייבין בדבר מכח השבועה כייפינן ליה. ואפילו שלדעת מהרי"בל האי דקיים שבועתך לא אמרינן ליה אלא בדברים הידועים וברורים לכ"ע דכיון שהוא ידוע לו שאינו חייב מן הדין אית לן למימר דנשבע כדי לחייב עצמו מחמת השבועה אבל היכא דיש מקים לומר דדילמא טעה וחשב דאליבא דכ"ע דחייב מן הדין ומה שנשבע היה לזרז עצמו על הפרעון ולהבטיחו שלא יעבור לו המועד ושלא יצטרך להעמידו לדין וכיון דאגלאי מלתא השתא דאינו חייב מן הדין א"כ השבועה היתה בטעות שמה שנשבע לא היה אלא שחשב שחייב מן הדין והביא ראיה מתשו' מהרי"קו בשרש פ"ד בשם הרש"בא על הנשבע לחברו שיפרענו לזמן פ' והגיע זמן השמטה קודם הפרעון אי השביעית משמטת בזמן הזה ונאמר ממון אין כאן שבועה אין כאן או אם נאמר שבועה דאורייתא ושמטה בזמן הזה דרבנן ולא אתי דרבנן ומבטל דאוריתא והשיב אם אין לו פרוזבול ולא תנאי שביעית משמטתו אפי' בזמן הזה דהפקר ב"ד הפקר ולא נשבע זה לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב כדכתב בתשו' ל"ח ח"ב לא קשיא מידי לענין שלפנינו שהרי פירש דבריו שם בהדיא וכתב דמקנה דבר שלא בא לעולם כ"ע גמירי לה דלא קני ומרגלא הוא בפומיהו דאנשי וכ"כ הרב מהרש"ח סי' יו"ד וא"כ חזר הדין דגם הרב ז"ל יסבור בנד"ד דכיון דכ"ע ידעי דאין אדם מקנה דש"בל ושמעון ולוי נשבעו לקיים הדבר נשבעו ואע"ג דידעי דמדינא לא מיחייבי ונמצא לפי זה ברור דדבר שוה לכל הוא בנד"ד שיש לקיים תנאם מכח השבועה:
עוד יש טעם אחר לחייב את שמעון ולוי מטעם מנהג דכיון דמנהג העולם הוא כשמשתתפין שנים או ג' אנשים מתנין ביניהם כך יש לקיימו וכמו שכתב הרב מהר"ד ן' זמרא ז"ל באותה תשובה הזכרנוה לעיל וז"ל אע"פי שלדעת קצת הפוסקים אין כאן שותפות כלל שהרי לא הטילו דבר שיחול בו הקנין מ"מ כבר נהגו במדינה זו להשתתף בדרך זה ע"י שכר וקנין וכבר ידעת כי מנהג מבטל הלכה וכ"ש בדבר שהוא מחלקת ונהגו כאחת מן הסברות ואפי' מנהג החמרים והספנים הוי מנהג לבטל הלכה לענין ממון ע"ש כיוצא בדבר כתב הרב מהר"שך בח"א סי' קצ"ו וז"ל עוד נראה לי לחייב לשותפין לחלוק עם לוי כל מה שהרויחו והוא שכבר נהגו העולם כשעושים ב' או ג' אנשים שותפות מתנין ביניהם שכל ריוח שיזמין ה' מלבן ומעלה שיחלקו ביניהם ואפי' מציאה בשוק וכיון שנהגו רוב העולם כך יש לקיימו אפי' אליבא דהרמ"בם שכח הרבים עדיף וכמו שאמר הרש"בא דע"כ לא פליג הרמ"בם על שאר הפוסקים אלא על שם שותפין דעלמא ואין הסכמת בעלי כל האומנות של אותה העיר כך אבל היכא שכל בני האומנות התנו להשתתף מודה הוא דרשאין ותנאם קיים א"כ בנד"ד כיון שזה התנאי שהתנו השותפין ביניהם שכל ריוח שיזמין להם ה' בכל מין משא ומתן שבעולם דאפי' מציאה שיחלוקו הוא מורגל בין השותפין תנאם קיים אפי' בדבור בעלמא כל שכן בקנין ע"כל ולא תידון מיניה שמה שכתב נראה לי לחייב את השותפין לחלוק בכל שהרויחו הוא דוקא במה שהרויחו כבר אבל להבא לא דכיון דמדין מנהג נגע בה והמנהג הוא בין לשעבר בין להבא שמתקימת השותפות ודאי דעל הכל קאמר בין על העבר בין על העתיד אלא שמה שפירש בלשונו לשון הרויחו הוא לפי שמעשה שהיה כך היה שלוי השואל לו לא היה תובע על העתיד וכנראה שלא היה לו מקום לשאול על העתיד שלא יהיה מציאות לריוח עתיד לבוא וכגון שפסק הריוח או נמנעו מלעשות אותו העסק וכמו שרמוז זה בלשון השאלה וז"ל והנה ראובן ושמעון המתעסקים בחנות אחד מהני נטפל בעסק המוכשירלית והרויח והאחר עשה יין ומכר והרויח ולוי תובע מאותם הרוחים וכו' משמע שכל עצמה של שאלה לא היתה אלא על העבר ולא על העתיד דשמא אין מקום לשאלה במה שעתיד מאיזה אופן איך שיהיה א"כ לפי זה כתב הרב כל מה שהרויחו תשובה צודקת על מה שנשאל אבל מנהג דבעלמא גם על העתיד דינו כן כיון דמדין מנהג נגעו בה. נקיטינן מהא לדעת הרבנים הנ' דכל שהוא מנהג שקונים בו הסוחרים והמקנים אפי' שמן הדין אינו קונה מדין מנהג מתקיים התנאי ועם שהמה בחכמתם לא סיימו ראיה לזה כי הכל גלוי וצפוי לפניהם אנו בעניותינו נאמר דלא גרע מסתימתא דקניא באתרא דנהיגי למקני וזה בנין אב לכל הדברים הנהוגים להקנות כגון מסירת המפתח לגמר המקח והערבון הנקרא קפארו שבלקיחת פשוט אחד נגמר המקח כמו שכתב הר"אש בפ' הרבית וה"ה בפ"ג מה"מ בשם הרש"בא כי המנהג מבטל הלכה בכל כיוצא בזה שבכל דבר שבממון כל דבר שנהגו התגרים לקנות קונין וכן כתב רבנו ירוחם בפ"ו ח"ד. ועד בשחק נאמן עלי שאחרי כתבי הא דסטומתא מצאתי לרב מהר"שך בח"א סי' ס' שהביאו לראיה לענין זה וששתי כעל כל הון יע"ש וא"כ כאן בנד"ד אפי' תימא דמן הדין אין השותפות מקיימת כיון דהמנהג הוא בין הנושאים והנותנים והמתנים כך חייבין שמעון ולוי לקיימו:
עוד יש צד אחר לחייב את שמעון ולוי מטעם חיוב דהא אית לן דאע"פי שהמקנה דבר שב"ל אינו כלום מ"מ אם מחייב עצמו בדש"בל החיוב הוי חיוב כמו שכתב הטור ח"מ בסי' ס' והרב ב"י הביא תשובת הרש"בא ז"ל האומרת דבר ברור הוא שלא אמרו דש"בל אלא פירות דקל זה אבל המחייב עצמו בדש"בל חייב שזה אינו מקנה דש"בל אלא מחייב עצמו ליתן ע"כ והרב מהרי"בל ז"ל כתב בשניות סי' ל"ח היכא דמחייב עצמו אפי' בדש"בל הקנין והחיוב חל ע"כ וכ"כ הרב מה"רי אדרבי בסי' קל"ג וזו היא הלכה רווחת את כל ונוכחת ואחר זה צריך לדעת מה שכתב הרב מהר"שך בראשונות סי' קצ"ו בשותפין שנשתתפו לחלוק ביניהם הריוח העתיד לבוא והרויחו השנים במובשטלק ואינו רוצה לתת חלק לחבריו מטעם דש"בל השיב וז"ל עוד נראה לי טעם אחר לחייב לראובן ושמעון שיחלקו עם לוי בכל מה שהרויחו לפי שבלי ספק כשנשתתפו ועשו התנאים עשאום בלשון חיוב ובלי ספק כן כתוב בשטר ואפי' אם ת"ל שלא נכתב בשטר אפ"ה כמו שנכתב דמי כיון שנהגו כל העולם לכתב כך בשטרות וכמו שכתב הטור ח"מ סוף סי' מ"ב שכל הלשון שרגילין לכתוב אע"פי שלא נכתב הרי הוא כמו שנכתב וא"כ הא קימ"לן דאע"גב דאין אדם מקנה דש"בל אפ"ה בלישנא דחיוב מהני אליבא דכ"ע כדכתב הטור סי' ס' והמחייב עצמו בדש"בל וכו' ע"כ. נראה דדעת הרב ז"ל דכיון שמנהג התנאים הוא דרך חיוב כשנראה שטר תנאים אפי' דלא כתיב בה לשון חיוב דיינינן ליה כמו שנכתב ואפי' שהיה דשל"בל לית לן בה וכך יש לדון מסיום לשון תשובת הרש"בא הנז' שהביא הרב בב"י ולא סיימה אבל הרב מהרי"בל סיימה וז"ל ובחיובים ובתנאים ואפי' בשכירות ובשעבוד לא שייך ביה דשב"ל בחיובין כזה שאמרת במחייב עצמו לזון את בת אשתו ה' שנים דחייב ואע"פי שאין לו בעולם כלום וכן ע"מ שתתני לי מאתים זוז אע"פי שאין לו וכן ע"מ שתיניתי וכן ע"מ שתתן לי פירות דקל זה לאחר כמה שנים ובשעבוד במשעבד מה שיקנה ומטעם שנשתעבד גופו להלואתו ובשכירות כמשכיר את עצמו ע"כ:
ודייקינן מלשון תשובתו הן מה שבכלל שכתב ובחיובין ובתנאים שהן ממה שבפרט דמפרט בתר הכי כל פרט בפני עצמו חיוב כיצד ותנאי כיצד דלאו דוקא בחיוב מפורש אלא אפי' בתנאי בלא חיוב לא אמרינן ביה דשל"בל ע"ש א"כ נקטינן מדברי הרש"ך ז"ל דאפי' דאין לשון חיוב בשטר דיינינן דבלשון חיוב עשאו ואע"פי שלא נכתב כמו שנכתב דמי וכ"ש היכא דכתוב לשון תנאי כדדייקינן מלשון הרש"בא ז"ל א"כ דון מנה בנד"ד דכיון דמנהג העולם לעשותו בלשון חיוב הכי דיינינן ליה ומה גם שכתוב והתנו שהוא לשון תנאי ובודאי דלשון תנאי מועיל היה שם וכ"ש שיש ג"כ לשון שעבוד וכבר כתב הרש"בא ג"כ בתשו' הנ' דבשעבודין ליכא טעמא דדב' שב"ל:
כלל הדברים ששותפות זה של ראובן שמעון לוי קיימת לעד אי מצד השבועה ואי מצד המנהג ואם מצד החיוב כאשר התבארו כל הטעמים הללו במה שקדם לנו:
ועל הטענה שטוענים שמעון ולוי שמקודם היו אנוסים שהפחידם טראגומן הקונסול ורגלי של הקונסול שלא יכנסו בפתח הסוחרים ואם יכנסו ירעו להם יפה משיב להם ראובן שהוא לא הפחידם ולא אנסם ואם הרגלי והטראגומאן דברו איזה דבר מעצמם מפני שיד המופתי תקיפין עליהם מה מידו יקחו הם דברו ולא ממנו הגזימה ולא ידע כל שכן דמעקרא האונס של הרגלי והטראגומאן לאו אונס דעביד אניש דגזים ולא עביד ואולי דברים בעלמא אמרו לו ועל הכל שאפי' אמת היה הדבר שאונס הטראגומאן והרגלי היה אונס הנה הנם שמעון ולוי פתחו בקלקלה שבאו להסיג גבולו של שמעון שהוא דבר מתחלה אל המופתי קודם שיבואו שמעון ולוי לשאול מקום הסרסרות וא"כ אם שמעון ולוי יבואו להשיג את גבול ראובן הרי זה דומה לעני המהפך בחררה ובא אחר ליטלה דגזלנא מקרי כמו שידוע בפי כל חי ואין זה צריך ראיה א"כ אפי' תימא שאונס הטרגמן היה אונס בדין היה שלא להשיג גבול חברם והרי זה כמו שאונסין את האדם וכופין אותו לעשות הישר בעיני אלקים ואדם:
ולמה שטוענין שמעון ולוי שהלך אחד והסוחרים ונתפרדה חבילה זו טענה שאין בה ממש כי בשטר כתיב כל זמן שהסוחרים הנ' יהיו פה העירה ופירוש הדברים כל זמן שיהיו ולא ילכו שניהם אבל אי הלך אחד מהם ונשאר האחד התנאי קיים וזה ברור ואף אם לו יהיה כדבריהם הרוצים לדמות זה למת אחד מן השותפין בטלה השותפות הרי אם נמשכה השותפות אחר כך לא אמרינן בטלה שותפות כנודע והרי כאן נמשכה שותפותם אחרי שהלך לו הסוחר האחד ונתנו לראובן חלקו וכמה פשעות וכמה שבועות היה בדבר ונתנו לו חלקו המעט הוא אם רב וא"כ פשיטא שהשותפות במקומה עומדת כדכתב הרב מהר"שך בסי' י' ס"ו וכ"כ הרב מהר"מ גאלנטו בסי' כ"ה:
ועל ההתרה שהרשו לו ג' אנשים בסתר ובחשאי על האמת ראויין לעונש ולחרם בסלוא דלא מבע דמא וכמו שכתב הרי"בש ז"ל בסי' קפ"ו שאפי' לר"ת דסבר דהנשבע לתועלת חברו ולדעתו אם התירו מותר מ"מ כתב וכל בית דין שנזקק לכך ראוי להוכיחו וליסרו שנותן דמי מלחמה בשלום ע"כ וכן העלו כל הגדולים אף כאן בנד"ד לא נכחד שע"י שגרמו להתחלל ש"ש כי יאמרו שהקלו בשבועות ודאי שראויין לעונשו אמנם לענין שאם התירוהו יהיה מותר אם לאו כבר נודע המחלקת שיש בין הגדולים שהרא"בד סובר שהנשבע לתועלת חברו והתירוהו שלא בפניו ומדעתו אפי' בדיעבד אינו מותר וראיתו מדכתיב אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר אע"פי שהתירו לו סנהדרין וא"א שהוא מותר לא בזה ולא הפר אלא סנהדרין הן שפשעו הדבר והתירוהו ור"ת סבר דלכתחלה אין מתירין אבל אם התירוהו מותר וראיה מדאמרינן בפ' השולח (דף לה:) וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם ומפר לה ואי בדיעבד לא מהני כי אזלה לגבי חכם ומפר לה מאי הוי וכו' וכל חד וחד מתרץ כל ראיותיו דבר פלוגתיה כמו שכתב כל זה הרי"בש בסי' ק"פו יע"ש ומשאר רבוותא יש נוטין לדעת הרא"בד **(ר"ת כנ"ל שצ"ל)** ואם הם המעט אבל רוב המורים ס"ל כהרא"בד דאין לו התרה ואפי' תימא דהוי פלוגתא דרבותא לא מפני זה יאמרו שמעון ולוי קים לן כמ"ד דאם התירוהו מותר שהרי כתב הרב מהרש"דם בטור א"ה סי' כ"ד וז"ל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא קי"לן באיסור דאורייתא וכל ספק דאורייתא לחומרא וכ"ש דהוה לן למימר הכי בענין שבועה החמורה אשר נזדעזע עליה העולם ומה גם שהרא"בד הוא המחמיר וכתב הרש"בא בתשובה שאפי' היה דעתו שלהרא"בד להקל בספק אסור תורה היה סומך עליו וכ"ש כשהוא מחמיר שכל ירא וחרד על דבר ד' אין לו לזוז מדברו גם הרב מהר"שך ז"ל כתב בראשונות סי' ס' וז"ל איברא דר"ת סבר דהנשבע לתועלת חברו אם התירוהו ב"ד שלא מדעתו מותר מ"מ אין הכל מודים לסברתו דהא הרא"בד ז"ל ורבוותא אחריני ס"ל שאפי' בדיעבד אם התירוהו אינו מותר ודחי כל ראיות ר"ת ז"ל א"כ בפלוגתא דרבוותא בספק שבועה יש לחוש ולהחמיר וכ"ש דאפי' ר"ת דסבירא ליה שאם התירו לו מותר מ"מ כתב ומ"מ הב"ד או החכם שנזקק לכך ראוי לייסרו שנותן דמי מלחמה בשלום באופן שכל איש אשר בשם ישראל יכנה צריך להרחיק עולה כזו מגבולו ולחוש לחומרת ספק שבועה ע"כל הרי נראה מדברי הני רבוותא דאפי' דבעלמא בפלוגתא דרבוותא אמרינן דהמוחזק יכול לומר קים לי הכא שהוא ספק אסורה דשבועה לאו כל כמניה לומר קים לי וספק שבועה להחמיר דון מנה בנד"ד דאפי' שהתירו לשמעון ולוי שלשת האנשים האלה נאמר להם קיימו שבועתיכו ואי לא צייתי כייפינן להו:
עוד יש חלוק אחר כתבו הרב מהרש"דם ז"ל שם דאם כתב דהתירוהו מותר היינו בנשבע לתועלת מהמשביע בהו לא מיירי ר"ת אבל יודה דאפי' אם התירוהו אינו מותר כדכתב הרב מהרי"קו בשרש נ"ב בשם רא"בד והרש"בא דאפי' אם התירוהו אינו מותר וכן פסק ג"כ הרב מהרש"דם ז"ל וא"כ גם בנד"ד ששמעון ולוי הם מקבלים טובה ג"כ מראובן שמה שהיה מרויח הוא ג"כ היה נותן להם אפי' התירוהו אינו מותר:
וגדולה מזו אני אומר דאפי' תימא דהך פלוגתא דרבוותא הויא ככל פלוגתא דעלמא דמצי מוחזק לומר קים לי והכא נמי יכולין שמעון ולוי לומר קים לן כר"ת דאם התירוהו מותר אפ"ה לא פקע מנייהו חיוב הממון מעליהם אפי' דפקע מהם עונש השבועה דאע"פי שכתב הריב"ש בתשו' של"ה דהיכא דמדין הקנין אינו חייב להשלים אלא מכח השבועה חייב דאם התירוהו מותר ואינו חייב להשלים אליבא דר"ת איכא למימר דהני מילי היכא דהנשבע בהפטרו מן השבועה זוכה בממון מטעם חד קים לי כפלוני אבל היכא דאחר הפטרו מן השבועה אינו זוכה בממון שבידו אלא בטענת תרי קים לי לא מפטור בכך וכדכתב הרב מהר"שך בתשו' הנ' וז"ל וכל זה, אני אומר אפי' אם מצד חיוב הדין הגמור חייב ראובן הנ' וכופין אותו לשלם לנפתלי הקנס שהתנה עמו והטעם בזה הוא שכיון שראובן אינו יכול לפטור עצמו ומנפתלי אלא בטענת תרי קים לי דהיינו קים לי כהנך רבוותא דסברי דלא סגיא קנין גרידא לקיים קנס השדוכין וקים לן כר"ת דסבר דאם התירוהו מותר ואפי' איכא תרי ספקי דמסייע למוציא מחברו דהיינו נפתלי ובס"ס דממונא אזלינן לחומרא דנתבע ומפקינן ממונא מניה עכ"ד והוא הדין והוא הטעם בנד"ד דכיון דשמעון ולוי אינן יכולין לפטור עצמם מראובן אלא בתרי קים לן קים לן כהרמ"בם דשותפות הריוח שעדיין לא בא לעולם אין שים צד קיום בה ואף שיש שבועה ואמרינן קיים שבועתך קים לן כר"ת שסובר דאם התירוהו מותר ותרי קים לי לא אמרינן וכל זה הוא יתרון דברים דהיינו דוקא אי לא הוה לן אלא טעמא דשבועה אבל כבר קדם לנו כמה טעמים אחרים אם מטעם מנהג ואם מטעם חיוב ואפי' הוה ס"ד שמצד השבועה לא היה זוכה מן הטעמים האחרים הוא זוכה:
נמצא קצרן של דברים בנושא שלנו לפי דעתי ששמעון ולוי חייבים לתת לראובן החלק שקצבו עמו כל זמן שהסוחר השני עדיין הוא בעיר בין מן העבר בין ממה שעתיד לבוא ולא פקע חיובא מניהו אם מכח המנהג ואם מכח החיוב כאשר התבארו פרטי משפטי הטעמים אשר הובאו בקונטריס זה אחד אל אחד והטענות אשר טוענים שמעון ולוי הרוח בא ועוקרתן ואין להם על מה שיסמכו ומי שחותמו אמת ינחנו בדרך אמת ע הדין ועל האמת כה מעתיר הצעיר יהושע