שער יהושע· רבי יהושע רפאל בנבנישתי
סימן לו
על פסק הח' הש' כמה"רש הלוי נר"ו שקודם זה.
הכתב אשר נכתב בטבעת דעת החכם השלם המובהק סיני ועוקר הרים הפוסק נ"רו ראתה עיני שמעה אזני ותבן לה דברים המחוורים כשמלה מים עמוקים עמוק מי ימצאנו אולם במה שיערה עלי משותיה דמר דמשתעי בלשון חכמה אמרתי אחכמה גם אני לישא וליתן בדברותיו הנחמדים כפרים עם נרדים. והנה כתב מר על מה שכתב מהר"י אדרבי ז"ל על סברת הרמ"בם דאין לומר קים לי כותיה דהרמ"בם כיון שהוא יחיד וכל הפוסקים חלוקים עליו וז"ל ולדידי אם נדון מה"רי אדרבי ז"ל היה כעין מה שכתב הרמ"בם אין לדחות סברת הרמ"בם גם כי אשלי רברבי חולקים עליו כיון דהוא ורבותיו סוברים דבדבר שאין לו קצבה לא מצי משעבד נפשיה ויכול לפטור עצמו ולומר קים לי כהרמ"בם ורבותיו עכ"ל ומיהו אין מזה תלונה על הרב מהר"יא הנז' דיכולין אנו לומר בעדו דהוא סבר כמו שכתב הרב הגדול מהרי"בל בתשו' ח"א דף קמא וז"ל על לשון הרמ"בם ויש לעיין דבה' מכירה בענין המתחייב בדבר שאינו קצוב כתב וכן הורו רבותי ואלו בה' מלוה פ' כ"ה בההיא דערב המתערב בדבר שאין לו קצבה כתב ויראה לי ולא כתב וכן הורו רבותי. וה"ה ז"ל כתב דמ"כש קא אתי' ולכן יראה לע"ד דעד כאן לא קא אמרי רבותיו של הרמ"בם דבדבר שאין לו קצבה אינו מתחייב ומשתעבד אלא דוקא בההיא דמכירה משום דהתם לא הויא מילתא דערבות אלא שחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון לזון את פ' ה' שנים וטעמא הוי דכל מילתא דערבות הוי אסמכתא אלא דאמרינן דבההיא הנאה דקא מהימן גמר ומשעבד נפשיה כדאיתא פ' גט פשוט (דף קעג:) אמר אמימר וכו' עד אלא אמר רב אשי בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה ע"כ בגמ' ונוכל לומר דאלימא האי טעמא למימר דאפי' בדבר שאינו קצוב גמר ומשעבד נפשיה ואפשר שזו היה סברת רבותיו של הרמ"בם ולפיכך לא כתב הרמ"בם בהא וכן הורו רבותי כדכתב בההיא דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וה"ה ז"ל כתב דכל שכן הוא והבו דלא נוסיף עלה וכ"מ טובא דאם בערבות לא הודו לו רבותיו כמו שכתבתי לא יוכל המוחזק לומר קים לי כהרמ"בם וכדכתב מה"רי קולון דאין לומר כפ' הגאון כשכל חכמי ישראל חלוקים עליו ואם נאמר כפי' ה"ה ז"ל יש לומר קים לי כהרמ"בם ורבותיו וכו' ובסוף דבריו כתב שיעשו פשרה כמו שיראה הרואה שם נקיטינן דפי' ומוהרי"בל הוא שכיון דהרמ"בם במתחייב כתב וכן הורו רבותי ובערב כתב ויראה לי נשמעינא מן הדא שמעולם רבותיו של הרמ"בם לא דברו בערב מטעמא דבההיא הנאה דקא מהימן גמר ומשעבד נפשיה ואין דבריהם אמורים אלא במתחייב בלבד ונמצא דבערב סברת הרמ"בם דברי יחיד הם א"כ איפה אימא שזו היא ג"כ דעת מה"רי אדרבי בנדון שלו כיון דמדין ערב נגע בו. ולמ"ש זו אינה טענה דאפי' בלא קנין מתחייב מדין ערב ולבסוף כתב וכ"כ כל הפוסקים דערב משתעבד וכו' שנר' שכל פינותיו הוא לחייבו מדין ערב וכיון שכן מאחר דהרמ"בם ז"ל לא כתב בדין ערב וכן הורו רבותי אלא ויראה לי דיראה שדעה זו מיוחדת אליו לבדו סבירא ליה לרב אדרבי ז"ל דרבותיו אינן מודין לו בכך ולפיכך כתב דאין לומר קים לי כותיה שהוא יחיד בדעה זו ואף שהרב הנ' בהמשך דבריו כותב פעם ופעמים [מתחייב] לאו דוקא אלא כלו' מתחייב בערבות קאמר. לפי דרכם דהני רבוותא הרב מהרי"בל והרב אדרבי ז"ל למדנו ששמעון ולוי שנתערבו ליהודה בעד ראובן אפי' שהוא חיוב שאין לו קצבה כיון שאין לומר קים לן כהרמ"בם דיחיד הוא חייבים לשלם כדעת הפוסקים כלם הרא"בד והרמ"בן והרש"בא והריט"בא ובעל מ"מ ורבים מהגאונים החולקים על הרמ"בם ז"ל:
איברא שראיתי לרב בעל משפטי שמואל ז"ל בסי' מ"ה שכתב וז"ל הרי לך שרמ"בם ורבותיו ז"ל הורו בפי' שאין הערב חייב כלום ואע"גב דכל שאר הפוסקים חלקו עליו והם הרמ"בן והרש"בא והריט"בא והרא"בד ועשו מעשה דלא כותיה מ"מ אומר אני שהמעיין בדברי החולקים ימצא דע"כ לא קאמרי שהוא ערב אלא כשיש קנין שהקנין מחייבו בכ"הג דאע"גב דבעלמא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין מ"מ אומר אני דדוקא בלשון טוב אבל בלשון גרוע כה"ג ודאי דבעי קנין וכן מוכיחו דברי הרש"בא ושאר הפוסקים בענין המחייב עצמו בדבר בלתי קצוב דמכח הקנין מתחייב ודלא כהרמ"בם וא"כ בנד"ד שמעידים העדים שלא היה שם קנין לכ"ע אין חיוב לערב אחרי דאין קנין ולא קצבה ע"כל נראה מדבריו דאמרינן דע"כ לא פליגי כלהו רבוותא על הרמ"בם וקאמרי דערב בדבר בלתי קצוב חייב אלא דוקא כשיש קנין אבל כשאין שם קנין מודו להרמ"בם ומייתי ראיה דכלהו רבוותא דייקי בלישנייהו לשון קנין הרש"בא ז"ל כתב מעשים בכל יום שאדם מחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה ודלא כהרמ"בם והריט"בא כתב כך דעתי נוטה שהמחייב עצמו בקנין לזמן ידוע לזון את חברו חייב אפי' שאין לו קצבה ואע"גב שהרמ"בם חולק על זה זהו פירוש לשון הרב מ"ש ז"ל וא"כ יאמר אומר נמי בנד"ד דכיון דליכא קנין וליכא קצבה כ"ע מודו ואפי' רבוותא שחולקים על רמ"בם דשמעון ולוי אין חייבים כלום:
הן אמת דאעקרא דדינא פרכא ותחלת דינו של הרב ז"ל הנז' לא נתחוור שהוא ז"ל אומר שהמעיין בדברי החולקים על הרמ"בם ימצא דעד כאן לא אמרי דהוי ערב אלא כשיש קנין וכו' וכשבאנו לעיין בדבריהם בענין ערב אין גם אחד מהם מצינו שאומר דדוקא בקנין וכי תימא דבמתחייב בדבר בלתי קצוב כלהו מזכירים לשון קנין כאשר הובאו דבריהם במה שקדם שאני התם שהוא מתחייב בדבר שאינו חייב דהכי משמע לישנא דהרמ"בם ועליהו קיימי הני רבוותא וכמו שכתב מהרש"ח ז"ל ונזכור דבריו בע"ה דבמתחייב בדבר שאינו חייב קיימינן ומשום הכי אי לאו קנין לאו כלום הוא כדכתב ה"ה ז"ל בה' מכירה דאין אדם מתחייב בדברים בלא קנין ובלא שטר א"כ משום הכי כתבו הרש"בא והריט"בא התם קנין דאי לאו קנין לאו שום חיוב איכא אבל בענין ערב מי יאמר דמצרכי קנין כיון דהערב משתעבד בההיא הנאה דקא מהימן מה לי קצוב מה לי שאינו קצוב וא"כ מהיכן הוציא הרב דין זה דמאן דפליג אהרמ"בם בערב הוא בקנין דוקא. ועתה הנה בשמים עדי דאחר ג' ימים שכתבתי זה הסתכלתי בדברי הרב מהר"ר מרדכי מטאלון ז"ל הכתובים על דברי הרב הנ' להחזיק דעתו ולהסמיך סברתו וז"ל שמה שנראה מהרש"בא שתלה הכל בקנין נוכל לומר שלא אמר כן אלא בדברים שאינן נקנין אלא בקנין אבל בערב שאין צריך קנין אמירתו במקום קנין קאי ועוד שמלשון הרמ"בם נראה שקצת מן הגאונים מחייבין את הערב אע"פי שלא נטל קנין וא"כ יכול לוי המוחזק לו' קים לי כאותם הגאונים עכ"ד והתהלה לאל שבעניותי כוונתי לדעת גדולים ובכלל דבריו דברי ואחר שהונח כן שנדחו דברי הרב מ"ש והחולקים על הרמ"בם בערב לאו דוקא בערב בקנין פליגי אלא בכל ענין א"כ חוזרני לראשונות לפי פירוש הרב מהרי"בל והרב אדרבי ז"ל דכיון דהרמ"בם לגרמיה אמרה ולא בשם רבותיו בערב המשתעבד בדבר בלתי קצוב א"כ אין לומר קים לי כותיה כנגד חכמי ישראל ושמעון ולוי חייבים לשלם ליהודה כל מה שנתנו לראובן:
שבתי וראה דכיון שהרב המגיד כתב דרבותיו של הרמ"בם סוברים דאפי' בערב בדבר שאינו קצוב לא משתעבד וכן כתב הר"ש קלעי וז"ל הרי לך שהרמ"בם ורבותיו הורו בפירוש שאין הערב חייב כלום גם הרב מהרש"דם ז"ל בתשו' דשייכי לח"מ סי' קכ"א כתב וז"ל ואחר שידענו זה אפשר דערבות זה בטל שיכול לומר קים לי כהרמ"בם ורבותיו וכו' והרב מה"רם מטאלון ג"כ כתב כן באותה תשובה והרב בני שמואל ז"ל כתב וז"ל בדף ל"ב בנד"ד כיון שלא פירש הר' שלמה די מדינא קצב הדבר אלא סתם אמר לו הכנס לי ערב לא גמר ומקני ומשעבד נפשיה כדעת הרמ"בם ורבותיו ועוד כתב ואע"גב דמהר"יבל כתב דרבותיו של הרמ"בם אינן מודין לו בכך כבר כתב שם דלדברי ה"ה מודין לו רבותיו ויכול לומר קים לי כהרמ"בם והרב מהר"שך שם חזק את דבריו וכתב וז"ל פשיטא אם לא ידע הר' שלמה קצב הדבר שנתערב שאינו חייב כדברי הרמ"בם ורבותיו וכסברת ה"ה דרבותיו של הרמ"בם סברי דין זה גם הרב מה"רא די בטון ז"ל שם כתב ולענין דינא אני מסכים עמו דפטור הר"ש דמדינא משום דיצא ערב בדבר שאין לו קצבה ודעת הרמ"בם כרבותיו דאינו מועיל אע"פי שב"חא מפסקי מהר"יבל פירש דרבותיו של הרמ"בם פליגי עליה בערב מ"מ לרב המגיד שומעין שכתב דמודו ליה אפי' בערב וכיון שכן יוכל לומר הר"ש דמ' קים לי כותיהו ע"כ א"כ כיון דכל הני אשלי רברבי אומרים דרבותיו של הרמ"בם סוברים ג"כ בערב בלתי קצוב שאינו משתעבד השתא יכולין לו' בנד"ד שמעון ולוי קים לן כהרמ"בם ורבותיו לרוחא דמילתא:
וגדולה מזו שאפי' הרב מהרי"בל כתב כן בתשו' ח"א סי' ע"ו וז"ל ראובן אמר לשמעון כל מה שתתן ללוי אני ערב לך ולא פירש קצב הדבר ונשבע שבועה על כך ועתה תובע שמעון מראובן אותו הסך שנתן ללוי ושאל השואל דכיון דמן הדין אינו חייב ראובן לשמעון משום דיכול לומר קים לי כהרמ"בם דאין אדם מתחייב בדבר בלתי קצוב מ"מ יתחייב לפרוע מטעם השבועה או לאו תשובה וכו' וכו' אבל בנד"ד אפשר דטעה בדין וחשב דלכ"ע היה חייב באותו הערבות דלאו כ"ע דיניה דהרמ"בם גמירי ומה שנשבע היה על הפרעון לזרז עצמו וכיון דאיגלאי מילתא דאינו חייב מן הדין משום דיכול למימר קים לי כהרמ"בם א"כ השבועה היתה בטעות ובסוף דבריו כתב וז"ל וכיון דחיוב אין כאן משום דיכול לומר קים לי כהרמ"בם שבועה נמי אין כאן עכ"ל ובהכרח לומר דמה שבא בלשון הרב דיכול לומר קים לי כהרמ"בם לאו דוקא כהרמ"בם לחודיה בלתי רבותיו דא"כ קשה דידיה אדידיה שבתשובה דבדף קפא והזכרנוה למעלה כתב דאי אמרינן דרבותיו של הרמ"בם לא מודו ליה בערב לא מצינן למימר קים לי ותו דהכלל מסור בידינו ממה"רי קולון וכתבו הרב ז"ל אלף אלפי פעמים דאין לומר קים לי כפ' הגאון נגד כל חכמי ישראל אלא אם יהיו שנים או שלשה כמו שרגיל הרב לכתוב בכמה מתשובותיו ואיך א"כ יאמר כאן דכהרמ"בם לחודיה בענין ערב אמרינן קים לי אלא ודאי מה שאומר כאן בהמשך לשונו דיכול לומר קים לי כרמ"בם בענין ערב בלתי קצוב דבה קאים כלו' כהרמ"בם ורבותיו והוא שסובר שרבותיו של הרמ"בם מסכימים עמו ג"כ בערב כשאר הגדולים. ולפי זה השתא בכח גדול וביד חזקה אמינא ולא מסתפינא דכיון דדברי הנביאים כלם פה אחד והם הרב המגיד והר"ש קלעי ומהרש"דם ומהר"שך ומה"רא די בוטון ומה"רם מטאלון ומה"ריבל מכללם כלם סוברים דרבותיו של הרמ"בם מסכימים עמו בערב בלתי קצבא אם כן אמרינן קים לן כהרמ"בם ורבותיו ושמעון ולוי פטורים מלשלם ולא תקשי לך מהרי"בל להרי"בל עצמו מתשו' זה לתשובה הקודמת דהתם לא כחותך הדין כן אלא חלקי הסותר הוא מונה אי אמרינן הכי אין לומר קים לי ואי אמרינן כפי' ה"ה ז"ל י"ל קים לי אבל לא פסק הדין בסכינא חריפא אבל כאן בהדיא קבע מסמרות בסברא זו ופסק כן א"כ זכינו לדין דכלהו רבוותא ס"ל דרבותיו של הרמ"בם מסכימים עמו בדין ערב המשתעבד בדבר בלתי קצוב ולהכי אמרינן קים לן כותיהו. ואף שראינו לרב מה"רא ששון ז"ל בתשו' קכ"ג וז"ל אבל מטעמא אחרינא נראה לכאורה לפטור את פ' ובאנו למחלקת הרמ"בם שהמתחייב בדבר שאינו קצוב אינו כלום אלא שבזה י"ל וכו' ותו שכבר נדחו דבריו וכמה פעמים נעשה מעשה דלא כותיה ע"כ אפשר דלא לענין קים לי קאמר הרב כן אלא שמא באותו נדון לא היה מוחזק אותו פ' בענין שהיה יכול לומר קים לי ולהכי קאמר דכבר נדחו דבריו ואין לדיין לעשות ולפסוק אלא כמאן דפליגי עליה ואף שזה בעיני דוחק מ"מ הוזקקתי לכך מפני שראיתי לרב עצמו בסי' מ"ח שכתב וז"ל עוד היה נראה להתיר בנד"ד וכו' ולמדנו זה ממה שראינו למהרי"בל שכתב על המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב דלדעת הרמ"בם פטור סבירא ליה לרב מוהרי"בל וכו' ומשום דמצי למימר קים לי כהרמ"בם פטרו הרב א"כ בנד"ד נימא הכי וכו' ע"כ שנראה משם דמסתייע ממה שכתב מהרי"בל קים לי כהרמ"בם וגם כן כאן שאמר שנדחו דבריו לא לענין קים לי קאמר ועוד דאפי' נניח דלענין קים לי קאמר לא שבקינן כל הני רבוותא ועבדינן כותיה מזה דכיון דכל הגדולים סוברים דיכול לומר קים לי כהרמ"בם לא נשאר כי אם הרב מה"רי אדרבי ז"ל והוא גם הוא סותר את דבריו מניה וביה דבסי' קפ"ח כתב בהדיא דמצינן למימר קים לי כהרמ"בם בערב בלתי קצוב וכמו שתפשו הרב מהר"שא בזה א"כ הכי נקיטינן ושמעון ולוי פטורין:
וכבר ראיתי להחכם השלם זה סיני ועוקר הרים המורה נר"ו דמצדד אצדודי לומר בנד"ד אפי' הרמ"בם יודה דחייבין שמעון ולוי וז"ל מעתה נראה לומר דאפילו דאמרינן דמי שנתערב בדבר בלתי קצוב לא משתעבד איכא למימר דשאני ערבות דאסמכתא היא דבלשון דאי קאמר דאם לא יפרענו הלוה יפרע הערב אלא דמ"מ אמרינן כיון דעל אמונתו הלוהו גמר ומשעבד נפשיה אבל כשנתערב בדבר שאינו קצוב באסמכתא כי האי לא אמרינן דשעבד נפשיה אבל אומר תן לו ואני פורע שכל הבטחון אינו אלא עליו ומה גם דהוו שותפין והוו שלוחין זה לזה דכל חד מנייהו שליחות דחבריה קא עביד איכא למימר בכי האי גונא דמעסקי יחד ומתרבה סחורותיו ומרוחא טובא גמרי ומקני אהדדי וכו' וכו' וכו' עד כל מאי דמצינן למעט המחלקת ולקרב הסברות עבדינן וכו' יע"ש ואיידי דחביבין עלי דבריו וערבים עלי דברי דודים אציגה נא עמהם מעט מהמשא. המתן ואשתעשע במצותיו אשר אהבתי:
ותחלה אומר שהשני חלוקים שחלק בין התשובה שהביא מהרש"דם לנדון שלו אם מצד שהמתנה שנתן לה בעלה היה כבר קצוב ואי מטעם דכיון דשניהם התנו אלים שעבודיה טפי אגב דצייתי להדדי הנה החלוקים הנזכרים שניהם כאחד טובים ומוכח הכי מלשון הרב מהר"י קולון ז"ל עצמו שכן כתב שם תשובה לרבינו משולם על שלשה אחים שהתנו יחד בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה וכו' והשיב דאע"גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בההיא הנאה דקא סמכי אהדדי גמרי ומקנו אהדדי וכו' וכל תנאי דמתנו אהדדי מהני בר מתנאה דאסורא הרי לך בהדיא שכתב רבינו משולם שכל מה שהשותפין מתנין מהני וכו' עכ"ד והנה ממה שנרגש התם ואמר אעג"ב דאין אדם מקנה דש"בל ולא נרגש מדבר שאינו קצוב יש פנים לומר דידוע היה במתנה שנתנה להם אחותם שהיה דבר קצוב ולזה לא נרגש מהא דדבר בלתי קצוב בין האחים כיון שהמתנה קצובה וכמו שכתב הרב מה"רא ששון ז"ל בתשו' קכ"ג וז"ל על ראובן ושמעון שנפלו ביניהם הפרשים על חזקה אחת ונתחייבו שכל מה שיאמר לוי זה יתנו וחש הרב שם שהחיוב היה בלתי קצוב כיון דלא פרשו עד כמה והשיב דכיון דכל המחלקת וההפרשים והדעות היתה על חזקת הבתים כיון שהבתים ידועים וקצובים סגי ע"כ הכא נמי במתנת אחותם אימא שהיתה קצובה המתנה וכיון שכן מה ראיה מביא מהרש"דם לנדון שלו דלא הוה ידיע קצבתו. וכי תימא דהתם נמי לא הוה ידיע קצבתה של מתנה ומה שלא נרגש הרב מדבר בלתי קצוב משום דלא הוה חש לדהרמ"בם כיון דרוב הגדולים חולקים עליו וכדהרש"בא דקאמר דנעשו מעשים דלא כותיה אשיבך דהיא הנותנת ג"כ דאין ראיה להרש"דם מאותה תשובה לדידיה דחש לדהרמ"בם ורבותיו דדבר שאינו קצוב לא משתעבד וכדאי הוא הרמ"בם ורבותיו להסמך עליהם כדכתב התם ורבנו משולם לא חש לה כדאמרן ואם החלוק השני שחלק דכיון ששניהם אתנו אהדדי אלים שעבודיה אגב דצייתי אהדדי הא נמי בהדיא כתב שם בההיא הנאה דקא סמכי אהדדי גמרי ומקנו אהדדי ומדין שותפי' נגע בה כדכתב בסוף דבריו הרי לך רבנו משולם או' דבכל מה שהשותפין מתנין וכו' וכיון שכן אינה ראיה להרש"דם דבנדון דידיה לא שייך ששניהם אתנו אהדדי כדכתב החכם השלם מאריה דגמרא ואומר זך לקחו:
האמנם אעקרא דדינא שרצה החכם השלם הפוסק נר"ו לומר דאפי' הרמ"בם עצמו יודה בנד"ד דחייבין שמעון ולוי לבי מהסס שהוא בפלפולו הרכיב דבריו אתלת ריכשי למדקדק בלשונו חדא דיש הפרש בין ערב לאומר תן לו ואני פורע שכל הבטחון אינו אלא עליו ועוד דשותפין שלוחין זה לזה ותו דבכי האי גונא שעושין עסקים ומתרבה סחורותיו ומרוחי טובא גמרי ומקנו אהדדי ועל שלש אלה מייתי ראיה מההיא דמהרש"דם ולדידי שלשתם בעצמם חלושים בטעמם אם הראשונה הנה באה בגמ' פ' גט פשוט (דף קעד) דתן לו ואני פורע הוי לשון ערבות לרבא וכתב רש"י ז"ל דמשמע ואני פורע אם לא יפרע הוא ופסקו כרבא הר"יף והרמ"בם וכל האחרונים והרב ב"י ז"ל אם כן שוה הוא כפי הדין תן לו ואני פורע לערב דעלמא וא"כ מהיכא תיתי לחלק ולומר דאפילו דהרמ"בם כתב בדבר ערבות בלתי קצוב שאינו משתעבד בתן לו ואני פורע יסבור דמשתעבד מה בין זה לזה שניהם לשון ערבות הוא לפי ההלכה ואם אל השנית שכתב ומה גם בשותפין דהוו שלוחי' דכל חד מניהו שליחות דחברים עביד איני מבין מה זו שליחות עושה בענין זה בשלמא אי הוא מוקי דיסודה הוא שליח דשמעון ולוי ניחא דהוה אמרינן דמדין שליחות דהוה יהודה שליח דידהו גמרי ומקנו וכמו שהציע בראשית דבריו לחלק בההיא דהרב מה"רי אדרבי ז"ל אבל שהשליחות הוא בין ראובן שמעון ולוי ולא נגע ולא פגע יהודה בשליחות זה כלל מה מעלה ומוריד שליחותם ושותפותם לדבר זה ואם ראינו שהרב מהרש"דם הזכיר בתוך לשונו טעמא דשליחות היינו שתובע הממון היה שליח מהמשלח וטרח בדבר ואמר דיהבי ליה בשכר שליחותו אבל שהערב והחייב יהיו שלוחים לזה מה יושיענו זה:
ואל השלישית לבי אליה אשית שכתב וז"ל איכא למימר דכ"הג דמעסקי יחד ומתרבה סחורותיו ומרוחי טובא גמרי ומקנו אהדדי וראיה לדבר כתב מהרש"דם וכו' ולדידי אחרי המחילה הרבה אין הנדון דומה לראיה ודברי הרש"דם לא שייכי בנד"ד וז"ל שם על כובד המכסיות העולות ותלאות שהשתרגו ועלו על צוארי הסוחרים עם ראובן שכל מה שיקל מעליהם בהשתדלותו יקח החצי ראובן במשך עשר שנים והחצי אחר יהיה לסוחרים וכתב על זה הרב מוהרש"דם צריך לעיין אם חל השעבוד כיון דהוי דבר שאין לו קצבה וכו' ומ"מ חייבים לפרוע לראובן שהרי משנה שלימה שנינו (כתובות דף קא.) הנושא את האשה ופסקה עמה לזון את בתה ה' שנים חייב וכבר נתן טעם זה הרמ"בם וא"כ האי דהרמ"בם לאו בכל ענין איתמר דבדברים דאיכא למימר אנן סהדי דגמרי ומקני חל השעבוד וכמו שיש להביא ראיה מתשו' שהביא מהר"רי קולון ז"ל וא"כ יש לנו לומר שהרמ"בם ג"כ יודה בנדון דידן דחייבים דאנן סהדי דכדי לקבל הנאה גדולה כזאת גמרי ומקני ואינן נותנין משלהם כלום וכו' אבל היכא דהוי בשכר שליחותו כנד"ד וגם אינן נותנין משלהם כלום אלא מה שהיה רגילין עד עתה הר' חיים מרויח ונותן להם והם אינן נותנין לו דבר גמרי ומקנו עכ"ל והנה המסתכל היטב בדברי הרב יראה דשלשה טעמים הניח בדבר אחד שתהיה הנאה גדולה ושני דלא חסרי מדי למתחייב אלא שהוא מרויח ושלישי שיהיה בשכר טורחו ושליחותו וכמבואר בשאלה שההנאה היתה רבה וגדולה קלות המסים לעשר שנים גם שהר' חיים הלך וטרח והשתדל בדבר מאד בכל עוז ומצא ידו לגמור בעדם והם הרויחו ולא נתנו משלהם כלום ואם כן אם שלש אלה ימצאון שם פסק הרב שחייבין אבל בנד"ד מנלן דרויחי טובא והנאה גדולה ואיה שכר טורח השליחות שיש כאן ומה גם דאפשר דחסרי מידי ולא מרויחי כלום וכבר נראה שהחכם השלם הפוסק נר"ו הרגיש בחולשת הראיה ומשום הכי כתב ויש לנו לומר כן למעט המחלקת ולקרב הסברות באופן דלדעת הרמ"בם נד"ד דהוא דבר בלתי קצוב לא משתעבדי שמעון ולוי לכל הפנים:
וליכא למימר דכיון דהרמ"בם בההיא דחייב עצמו בדבר שאינו קצוב בה' מכירה דלא מחייב נתן הטעם מפני שזו כמו מתנה ואין דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה אם כן כל שאינו דרך מתנה משתעבד כההיא שכתב הרב מוהר"שא ליישב הכי קושיות שהקשה הרמ"בן על הרמ"בם הא' מהא דאמרינן אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים וטעמא הוי מפני שאין קצובין כדכתב הרמ"בם עצמו בפ' כ"ה דה' מלוה ולוה וסתם משמע דדוקא מפני תקון העולם לא גבי ממשעבדי הא מבני חרי גבי אע"פי שאין לו קצבא והשנית מהא דתניא בפ"ק דמציעא (דף טז.) מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום דהוי דש"בל הא מה שהעלתה מצודתי קנה ואע"גב דהוי דבר שאין לו קצבא ולתרץ שתי הקושיות הללו כתב הרב מהרש"ח הנ"ז וז"ל ויש לי דרך ישר בדברי הרמ"בם כי היכי דלא תקשי מדי ולא נצטרך לדחות כלל וזה שכתב שם הרמ"בם באותו פרק קודם דין זה וז"ל המתחייב עצמו בממון לאחד בלא תנאי כלל אע"פי שלא היה חייב כלום לו הרי זה חייב שדבר זה מתנה היא ואהא קאי מאי דכתב בסמוך חייב עצמו בדבר שאינו קצוב אע"פי שקנו מידו לא נשתעבד דזה כמו מתנה היא ולא כתב הרמ"בם דין זה אלא במי שלא היה חייב לו כלום ונתחייב ובהא דוקא לא נשתעבד בדבר שאין לו קצבה שכן כתב שזה כמו מתנה היא שנראה שאם היה כמכר נשתעבד אע"פי שהוא דבר שאין לו קצבה א"כ מהא דאין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדין ליכא קושיא דהתם הוא אחד שגזל קרקע ומכרה לאחר וכתב לו אנא איקום ואישפי זבינא אילן ושבחיהון ופירי דידהון דכיון דהוי מכר נשתעבד אפי' בדבר שאין לו קצבא וכן במה שתעלה מצודתי מכור לך וטעמא דמכירה משום דאגב זוזי גמר ומקני ולא גרע משטרי פסיקתא ע"כ וא"כ כיון שכל שפוסק הרב כן הוא מפני שהרמ"בם נתן טעם לפי שהוא מתנה וא"כ כל שאינו מתנה כההיא דאין מוציאין לאכילת פירות וההיא כמה שתעלה מצודתי מכור לך אינו בכלל דינו של הרמ"בם א"כ נד"ד גם כן שאינו דרך מתנה אלא ערבות נימא דבזה לא דבר הרמ"בם. הא ליתא דבדותא היא לדידן שהרי הרמ"בם עצמו בפ' כ"ה דה' מלוה כתב בענין ערב שאינו דרך מתנה דאינו משתעבד ולא סמכא דעתיה ולא גמר ומקני א"כ א"א לומר זה שכשכתב הרמ"בם שזה כמו מתנה מינה נשמע שכל שאינו דרך מתנה ואפי' דרך ערבות קא מיחייב שזה סותר את עצמו אבל דינו של הרב מהרש"ח שכל שאינו דרך מתנה אלא מכר דאגב זוזי גמר ומקנה משתעבד ובזה לא דבר הרמ"בם אבל ערב בדבר בלתי קצוב אע"פי שאינו דרך מתנה כיון דליכא טעמא דאגב זוזי לא גמר ומקני והדרינן לכללין דלפי דעת הרמ"בם ורבותיו בנד"ד כיון דהוי דבר בלתי קצוב לא משתעבד וא"כ יכולין לומר שמעון ולוי קים לן כהרמ"בם ורבותיו ופטורין מלשלם בטענה זו:
וסבור הייתי לומר שמא מדין מנהג ניתי עליהו דשמעון ולוי לחיובינהו והוא ששאלנו לסוחרים ואמרו לנו שהמנהג פשוט ביניהם לעשות כן ובדין סוחרים מחייבין אותם וכיון שכן שהמנהג ביניהם כך אפשר היה לומר דחייבין וכמו שכתב הרב ומהר"שדם ז"ל בענין דומה לזה וז"ל ראובן הוציא ליט"רא ד"י קאמ"ביאו על לוי ממאה זהובים שמודה לוי שקבלם משמעון שותף ראובן לפרעם לזמן ט"ו יום לראיית הכתב הנ' ותובע המאה זהובים מלוי ולוי טוען שכתב כן בחשבו לקחת אותם אבל לא לקח אלא חציים ושהוא נאמן מגו דהיה יכול לומר פרעתי וכו' תשובה ידוע המחלקת שיש בין הפוסקים אלו אומרים דבכתב יד נאמן לומר פרעתי והללו אומרים דאינו נאמן וכפי הנראה יכול המחוזק לומר קים לי כמ"ד דיכול הלוה לומר פרעתי וכו'. אמנם אכתי אית לן למימר דאלו כתבי הקאנמב"יאש הוא מנהג סוחרים והנראה בעיני כי כתב כזה פשוט ביניהם שאינו נאמן לומר פרעתי כל עוד שהכתב של קאנ"מביו ביד המלוה והוי כדין שטר גמור וא"כ נמצא שלוי חייב לפרוע דכיון שנטלה הסבה נטל המסובב דטעמא דלוה נאמן לא הוי אלא מגו דאי בעי אמר פרעתי היה נאמן וכיון דהוי הכי דאלו הכתבים המנהג פשוט ביניהם שאינו יכול לומר פרעתי גם הר"יף והנמשכים אחריו יהיו סוברים שזה הלוה חייב לפרוע וכל שכן במנהג כזה שהוא מנהג ותיקין מכמה רברבי דסברי הכי דבכתב ידו אין נאמן לומר פרעתי ע"ב למדנו מדבריו דאפי' דהמוחזק יכול לומר קים לי כפ' ופ' שסוברים דבכתב יד יכול לומר פרעתי ומשום הכי נאמן לומר לא לקחתי אלא חציים מגו דאי בעי אמר פרעתי נאמן אפ"ה מבטלינן ליה הכי קים לי כיון דהמנהג הסוחרים הוא בהפך שלא לומר פרעתי בכתב יד וליכא מיגו וא"כ גם בנד"ד יאמר אומר דאפי' ששמעון ולוי יכולין לומר קים לן כהרמ"בם ורבותיו דדבר בלתי קצוב אינו משתעבד אפ"ה כיון דמנהג הסוחרים לדון חיוב זה כשטר גמור ואם טוענים זאת הטענה לא קבלי מניהו מבטלינן הקים לי וכל שכן שיש כמה גאונים שסוברים דמשתעבד וכמו שכתב הוא ז"ל דאיכא כמה אשלי רברבי דסברי הכי:
אלא דעדין יש לחלק דהתם דמעקרא מציאות ענין הליטרא די קאנמביו הוא מנהג סוחרים וכיון שכן שהוא תקון סוחרים אתי מנהג סוחרים ומבטל תקון סוחרים אבל בנד"ד דאיכא שטר כמו שכתב השואל וזה תמצית השטר מי נאמר דאתי מנהג סוחרים ומבטל השטר ודאי לא ואע"גב דבעלמא בכמה דוכתי אית לן דמנהג מבטל הלכה מיהו צריך תנאים רבים שיהיה מנהג קבוע ושהוקבע על פי ותיקין ומאן לימא לן דבנדון דידן איכא כל הני:
סוף דבר הרבה טרחתי ויגעתי למצוא איזה סמך של קיימא להסכים עם החכם השלם המובהק סגן לויה הפוסק נר"ו ולא עלה בידי וגמרתי בדעתי דאי איישר חילי והיה הדבר בא לידי אז הייתי עושה ביניהם איזה משפט שלום זה בצוע וכמו שכתב הרב מוהרי"בל ז"ל בתשובה דומה לזו בדף קמ"א מספרו הראשון וז"ל ובנד"ד אם נאמר כדברי הרב מגיד משנה יש לומר קים לי כהרמ"בם ורבותיו דבדבר בלתי קצוב לא משתעבד אמנם יש להסתפק כמו שנסתפקתי אני ולכן אני אומר שטוב הדבר שיכנסו ביניהם החכמים השלמים אשר שם אם יראה בעיני גבורים לפשר ביניהם ואיש על מקומו יבוא בשלום ותו לא מדי ע"כ אף אני כמוהו נגרר אחרי עקבותיו זה דעתי בנד"ד שאם הדבר בא לידי פשר דבר הרעה שבפשרות לא ידע אנוש ערכה אבל לחייב את שמעון ולוי על פי הדין המזוקק לא שמיע לי ולא סבירא לי. זה דעתי אני אני הצעיר יהושע רפאל בכמה"ר ישראל בנבנשתי זלה"ה.