שער יהושע· רבי יהושע רפאל בנבנישתי
סימן ל
ה' שותפות. להר' יעקב נפתלי. סופיאה
שאלה ראובן ושמעון אחים ולוי גיסם נתקיים ביניהם שותפות זה כמה שנים לזמן מוגבל ובהגיע הזמן היו באים לחשבון ומטהרים חשבונותיהם ומשתתפים פעם אחרת זה דרכם ובתוך זמן השותפות נפטר שמעון לבית עולמו הצדק וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק והניח יתום אחד קטן כבן תשעה שנים והמשיכו השותפות עם נכסי היתום עד זמן הקצוב בשטר שותפותם ובהגיע זמן השותפות באו לחשבון ראובן ולוי וניקו חשבונותיהם וראו שהיו חייבים סך גדול לסוחרים והקרן שלהם היה מעט מזעיר שאם יחלקו היו צריכים לפרוע להב"ח והיו צריכים לעבור הסחורות בשוקא חריפא ולא היה נשאר להם שום קרן אשר על כן הסכימו ביניהם להשתתף יחד ראובן ולוי פעם אחרת וראו לסלק ולהפריש חלק היתום יען כל משאם ומתנם הוא שהולכים לקושטאנדינה להלביש סחורות ומעבירים אותם פה ושולחים המעות פעם אחרת וכבר אמרו כל הדרכים בחזקת סכנה הם וידוע הוא שאין שולחים נכסי יתומים בדרך ים או בדרך שיש בה סכנת אונס לזה באו להפריש חלק היתום ולהניחם פה לתת אותם בריוח כמנהג העיר כל נכסי יתומים ויען היו חייבים הרבה לא רצו לגלות חשבונותיהם לב"ד הק"ק הביאו ג' אנשים אוהבים השניים מהם רחוקים אך אמנם השלישי הוא יאודה אחי אמו של היתום ושלשתם בקיאים בשומת הנכסים ושמו הנכסים לערך שלשים למאה ריוח ממה שקנו בקושטאנדינה שכך דרך כל סוחר העיר לעבור הלבשת קושטאנדינה לערך זה אפילו בהקפה כאשר ידוע ומפורסם זה והפרישו חלק היתום ויען לא נמצאו סחורות קרוב למעות אלא כמו חצי קרן היתום הפרישו הסחורה קרוב למעות והשאר זקפום עליהם במלוה בשטר חוב שעשו על ראובן ולוי גיסו לזמן מוגבל ותכף לקחו אוג"ארה אחת ושמו הסחורה בתוך האוג"ארה זה כמה שנים ובהגיע זמן השטר חוב פרעו החוב ונתנו המעות בתוך האוג"ארה עם המעות אחרות שמכרו מכלי כסף וכלי זהב ומטלטלי הבית כאשר צוה שמעון הנפטר וכו' ובנכסי היתום היו מתעסקים ראובן אח הנפטר ויאודה אח אשתו של הנפטר לתועלת היתום זה כמה שנים והיתום הוא סמוך אצל יאודה דודו יושב בביתו אוכל ושותה עמו ולוקח סך מה לשבוע בעד מזונותיו ויהי היום רוח אחרת עלה על לב יאודה לומר ליתום שעדין השותפות נמשכת וכל מה שהרויחו מיום שמת אביו עד היום שיש לו חלק בו וראובן ולוי טוענים שכבר חלקו השותפות על פי שומת ב"ד ונתפרדה החבילה והפרישו נכסי היתום וזה נודע לב"ד ולקרובי היתום ולכל העיר ויאודה היה אחד מהשמאים ונתעסק בנכסי היתום ועדיין חשבון הנכסים שעשו בזמן החלוקה והערך ששמו השלשה שמאים הוא בידם ואומרים שיראו השומא עכשיו ב"ד ויראו שהכל נעשה כהוגן וכשורה וראובן ולוי הם מוחזקים בכל העיר לאנשים טובים וישרים ותמימים ומעולם לא נמצא עול בידם ויאודה מכחישם ואומר שמעולם לא נמצא בשומא ואחד מהשמאים נפטר לכ"ע חיי לרבנן ולכל ישראל שבק אמנם השמאי האחר מעיד איך נמצא שם יאודה עם השני שמאים אחרים ושמו הנכסים לערך שלשים למאה כדברי ראובן ולוי יורונו מורי ורבותי אם יש איזה זכות ליתום לתבוע מהם הריוח ושכרם הטוב כפול ומכופל מאת ה' מן השמים והיה זה שלום:
תשובה איברא דמאי דמוכח ממסקנא דגמרא הוא שכשהשותף פליג בלא דעתיה דחבריה צריך שתהיה הוכחה גמורה וברורה שחלק בפני ג' בקיאים בשומא לפחות שני עדים מעידין דפליג באפי תלתא וכאותה שאמרו בפ' אלו מציאות (דף לא.) איסור ורב ספרא עבוד עסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעתיה דאסור באפי תרי אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו אי נמי תרי מגו תלתא ואי נמי תרי סהדי דפלגת באפי תלתא אמר ליה הא מנא לך אמר ליה דתנן אם יש בית דין מתנה בפניהם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם אמר ליה מי דמי התם דמפיק ממונא מהאי ומיתיב להאי בעינן ב"ד אבל הכא דידי שקלי גלוי מילתא בעלמא הוא בתרי סגי תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בפני ב"ד אמר ליה אביי ולאו איתמר עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אלמנה אינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכא ב"ד של הדיוטות ע"כ וכיון דקא מסיק הכי דג' מיהא בעי תפשו בעלי ההלכות כלן דפחות מתלתא לא הויא חלוקה והר"יף והטור כתבוה להלכה פסוקה גם הרמ"בם ז"ל בפ"ה דה' שותפין כתב וז"ל אחד מן השותפין שבא לחלוק שלא מדעת חברו חולק בפני שלשה ואפי' הן הדיוטות ובלבד שיהו בקיאין בשומא ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום ע"כ:
והואיל ואתא לידן אימר דאיכא למידק אמאי רב ספרא כשאמר לו רבה בר רב הונא דלא סגיא בלאו תלתא לא הקשה לו מיד דהא תנן אלמנת מוכרת שלא בב"ד דקושיא אלימתא היא אי לאו הא דרב נחמן דצריכה ב"ד הדיוטות וליה לא שמיע ליה וי"ל דרב ספרא לא רצה להקשות לו מיד והא תנן מוכרת שלא בבית דין משום דתשובתו בצדו דהתם משום טעמא דחינא או משום שלא תתבזה אשתו בב"ד הוא ושאני התם כדהקשו התוס' שם אלא שאל לו הא מנא לך דעל כל פנים צריך שלשה ופשיט ליה ממתני' דמתנה בפני ב"ד דמשם נראה דאין כח להפקיע ממון פחות מג' כיון דאמר ליה הכי אמר ליה רבי ספרא אמת דצריך ב"ד להפקיע ממון כשהוא אפוקי מהאי ומיתב להאי אבל כשהוא שלו סגי בתרי תדע כלו' תדע דהיכא דיש איזה הפרש או טעם אינו מוכרח שיהו שלשה אלא בתרי סגי שהרי אלמנה שאינו שלה מטעמא דחינא או שלא תתבזה אמרו דמוכרת שלא בב"ד הכא נמי מטעמא שהוא שלו מצינא למימר דבתרי סגי אמר לו ולאו איתמר עלה שצריך ב"ד הדיוטות וא"כ לא משום טעם אמרינן דמצינן להפקיר ממון בפחות מג' זה באור סוגיא זו לפי קצורי:
ובהכי ניחא מאי דכתבו התוס' אלמנה מוכרת שלא בב"ד וא"ת סתם משום חינא או משום שלא תתבזה בב"ד כדמפרש בפ' אלמנה ניזונית וי"ל דס"ל כיון דאלמנה מוכרת אעג"ב שאינו שלה שלא בב"ד משום חינא הכי נמי שותף יטול את שלו שלא בב"ד אעג"ב דליכא טעם דחינא עכ"ל וצריך לראות כיון דכל עצמן של התוספות בקושיתם לא באו אלא לומר דמה ראיה מייתי מאלמנה לשותף דשאני התם דאיכא טעמא דחינא או שלא תתבזה ולהכי הקלו בשנים והכא בשותפי ליכא הני טעמי א"כ מה מתרצים דס"ל דכיון דאלמנה מוכרת שלא בב"ד אעג"ב שאינו שלה משום חינא ה"נ שותף יטול את שלו בב"ד אעג"ב דליכא טעם דחינא ואמאי שאני התם דאיכא הני טעמי אלא כונת התוס' היא על פי הדרך שדרכנו בפי' הסוגיא. מעקרא אקשו דמה ענין אלמנה לשותף שאני אלמנה דאיכא טעמא דחינא ושלא תתבזה ומ"ה הקלו בה דסגי בשנים ותרצו דס"ל לרב ספרא דכיון דאלמנה אעג"ב דלאו שלה הוא דלא מציא מימר דידי שקלי לענין שנאמר דסגי בתרי עם כל זה מטעם חינא הקלו בה ואמרו דסגי בשנים הכא נמי בשותף כיון שהוא שלו ואיכא טעמא דדידי שקלי ולאו בעי אלא גלוי מילתא אעג"ב דליכא טעמא דדידי שקלית והוא מכוון אל הפירוש שפירשנו בסוגיא:
וראיתי לרבינו ירוחם ז"ל במישרים נכ"ח ח"ב וז"ל שותפין שחלק אחד מהם או שנים בלתי חברו קרקע או מטלטלי בפני ג' הדיוטות או תרי מגו תלתא מה שעשה עשוי והאחר אינו יכול למחות ע"כ וכתב עוד בסמוך לו וז"ל שותף שרוצה לחלוק בלא דעת חברו צריך שיחלוק בפני שלשה או תרי מיגו שלשה. מציעא עכ"ד ונראה בהדיא שהוא חלוק עם רש"י בפי' הסוגיא שרש"י מפרש זיל אייתי דפלגת קמיהו אי נמי תרי מגו תלתא שנים מן השלשה יבואו ויעידו לומר דג' היינו ורבנו ירוחם מפרש זיל אייתי תלתא דפלגת קמיהו אי נמי תרי מגו תלתא כלו' אי נמי תרי מגו תלתא דפלגת קמיה תרי דאתו מגו תלתא שכן כתב שותף שחלק בפני ג' או תרי מגו תלתא מה שעשה עשוי שנראה שהחלוקה היה בפני תרי דאתו מגו תלתא ויותר מפורש כתב בסמוך צריך שיחלוק בפני שלשה או תרי מגו שלשה דמשמע בהדיא דאחלוקה קאי שצריך לפחות בפני שנים דאתו מגו תלתא וצריך טעם לפירושו של רבינו ירוחם דבשלמא לפירוש רש"י דמפרש אי נמי תרי מגו תלתא לענין עדות שיעידו שחלקו בפני שלשה ולעולם בג' החלוקות האלה אייתי תלתא דפלגת אי נמי תרי מגו תלתא אי נמי תרי סהדי בכלהו הכונה לומר שיתברר הדבר שבב"ד היה הדבר ולא בפחות שפיר מייתי ראיה ממשנתנו ואם יש שם ב"ד דלעולם אין כח להפקיר אלא ב"ד של שלשה ולא פחות אבל לפירוש רבינו ירוחם דהחלוקה סוף סוף הוא באפי תרי א"כ איך יביא ראיה מן המשנה תלתא בעינן ולא פחות. ואפשר דהכא במאי עסקינן בשותף שרוצה לחלוק בלא דעת חברו ובא לב"ד ואמר בואו ונחלק בפניכם נכסי השותפות ונתרצו לכך ונתועדו ללכת לחלק ואחר מתוך השלשה יצא דבר שילכו השנים לחלק והלכו וחלקו ברשות הג' דמה שעשו עשוי שהם הג' הם שהפקירו המעון בהתועדם ללכת לחלק ועם שלא באו אלא השנים כח ההפקר מכח הג' קא אתי. ויהי מה המתבאר מסוגיא זו לפי פשטא שכשותף חולק שלא לדעת חברו צריך שתהיה החלוקה בפני שלשה ואם נפל הפרש ביניהם שיברר החולק שבפני שלשה פלג לפחות תרי סהדי דפלג קמיהו ולפי זה בנד"ד שכפי הנראה אין להם שני מעידים שחלקו בפני שלשה אפשר שהחלוקה לאו כלום היא וזו היא שטוען היתום שעדין השותפות נמשכת וכל מה שהרויחו מיום שמת אביו עד היום שיש לו חלק בו והוא נמשך למה שכתבו ההגהות מיימוניות בפ"ד דה' שותפין והביאו הרב ב"י בסי' ק"עו בשם רש"י שאם חלק אדם שלא לדעת חברו שלא בפני ב"ד לא חשובה חלוקה וכל מה שמרויח השכר לאמצע דדמיא לההיא דהנותן מעות לשליחו לקחת חטים וקנה בהם שעורים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע כמו שהוא שכל המשנה אם פחת פחת לו ואם הותיר הותיר לאמצע וכתב מהר"יקו בשרש ט"ו שכל המשנה לעשות דבר בשותפות דמסתמא חברו הוא מקפיד עליו כל ההפסד שבא מחמת אותו השנוי עליו לפרוע ואין משנה והקפדה גדול מזה בפלג בלא דעתיה דחבריה ועם שהטור קורא תגר על זה כבר נדחו דבריו מן האחרונים:
ומיהו נראה דמסקנא דגמ' לא הויא אלא לענין שהחלוקה תהיה בשלשה לא פחות מהם אבל לא לומר דלא מהני פחות משני עדים שהרי כששאל ממנו הא מנא לך השיב דתנן אם יש ב"ד מתנה בפניהם וכן כשאמר רב ספרא מי דמי התם מפיק ממונא מהאי ומיהב להאי בעינן בית דין אבל הכא גלויי מילתא וסגי בתרי דמשמע דכל משא ומתן שלהם אינו אלא במציאות השלשה שחולקים בפניהם אבל לא שקלו וטרו בענין אי יש הפרש ביניהם אי הוו בשלשה דלא סגי בלאו תרי סהדי ואי אמר רבה בר רב הונא הכי לאו דוקא אלא כל מידי דאי בא ברור שבפני ג' חלק אפי' דליכא תרי סהדי אלא ברור בענין אחר סגי ומה שלא הזכירו רבה בר רב הונא אולי נאמר דאפי' תימא דרב ספרא לא באר לו בעמדו לפניו דבאפי תרי פלג כמו שבארנו שמה כיון שהאמת היה כך נשמע אליו דפלג באפי תרי ולפיכך לא הזכיר זה וא"כ כפי זה לאו מסקנא בגמ' דבלאו הכי לא סגיא וכיון שכן אם יפול הפרש בכך ויש לו עד אחד שבפני ג' חלק משביעין אותו שחלק בפני ג' ואם כן בנד"ד דזה אומר שחלק בפני ג' והלה מכחישו ויש לו אחד מהג' שאומר דתלתא הוו בלי ספק דסגי בכך ולפי דעתי להכי כתב הרמ"בם ז"ל שכל א' מהשותפין שבא לחלוק שלא מדעת חברו חולק בפני ג' ואם חלק בפחות מג' לא עשה ולא כלום ע"כ ומדלא מדכר שאם נפל הפרש ביניהם דלפחות צריך תרי סהדי דמסהדי נראה דסבר דבכל ענין של ברור מהני ומסקנא לא אתא אלא לענין שיהא החלוקה בפני שלשה כדאמרן:
וכל שכן שבשאלה כתוב דחלוקה זו היתה על פי ב"ד נודע לב"ד ולכל העיר ולקרובי היתום וכי' ומה לנו עוד לבקש ואפי' שידיעה זו אינה בענין שיכולין להעד עליה אלא שהקול נשמע כן בכל העיר ולב"ד ולקרובי היתום נראה לי שאין צריך עוד ולי אפשר דאפי' שבועה לא בעו אלא אפי' בחרם שמקבלים עליהם שהחלוקה היתה בפני שלשה סגי ומיהו אם רוצה היתום להשביעם שבועת השותפין משביעם כדכתב הרמ"בם בפ"ט דה' שותפין הורו רבותי שאם מת השותף האחר אין היורש יכול להשביע את שותפו בטענת שמא ויש מי שהורה שמשביע אותו היורש בטענת שמא וכזה ראוי להורות שהרי היורשין הם משביעין את האשה בטענת שמא ע"כ הרי שהרמ"בם מכריע כמ"ד דיכול היורש להשביע שותף אביו בטענת שמא וכן פסק הרב מהר"יקא בחבורו הקצר ולזה נראה דיכול להשביעם שבועת השותפין הן אמת דהרב מוהר"אש בס' ת"א סי' קי"א כתב דא"פה מצי השותף לומר קים לי כרבותיו של הרמ"בם ע"כ ולדידי אין ולאו ורפיא בידי דכי אמרינן בעלמא דבכל דבר שבממון היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא מצי המוחזק לומר קים לי היינו כשיש מחלוקת בדבר יש שכתבו כן ויש שכתבו בהפך כל אחד במקומו התם יכול לומר קים לי כפ' אכל כשאחד מהגדולים מייתי השתי סברות ומכריע הוא שם, כאחד מהם אפשר דלא נאמר שם קים לי ועוד דהא אית לן דהכרעת האחרונים מכרעת שלא לומר קים לי כמו שכתב בתשובה מה"רם אלאשכר ז"ל סי' כ"ג וכל שכן הכרעת בית יוסף אשר כבר פסק הדין וכתב והכי נקיטינן וכבר נתקבל עליו הרב במקומנו לרב ללכת אחר הוראותיו ע"כל מכאן נראה, לי דכיון דהרב בית יוסף ז"ל הכריע כמאן דאמר דיכיל יורש להשביע לשותפי אביו וכל שכן שהרמ"בם ז"ל שהוא אבי התעודה הכריע כן שלא כדעת רבותיו הכי עבדינן ואי בעי יורש להשביע לשותף אביו יש יכולת בידו להשביעו מצד הדין:
הכלל העולה דבנד"ד החלוקה שעשו השותפין הנ' חלוקה מעליא ואין ליתום טענה עליה זולת אם ירצה שיקבלו חרם שהחלוקה היתה בפני שלשה שומעין לו או אם ירצה להשביעם שבועת השותפין יכלול בתוכה שהחלוקה היתה בפני ג' וסגי זה נ"ל הצעיר.