אור ברסלב
שער יהושע סימן כח

שער יהושע· רבי יהושע רפאל בנבנישתי

סימן כח

סימן כז

ה' שכנים. לר' יוסף נייזוס. הת"א

שאלה ראובן היה סרסור בבית אנ"גליז אחד ואינו מספיק לצאת ידי חובת שירותו כי רב הוא במשא ומתן ובא אל שמעון ואמר לו רצונך להכנס עמי בשותפות בסרסרות הא"כגליז פלוני ותרויח בשופע אמר לו אין אמר לו בתנאי זה תשתתף עמי בבית האנג"ליז הנ' שבשנה הראשונה לא תקח חלק כלל מן הסרסרות אלא תטרח ותשרת בחנם ומשנה השנית והלאה תקח חלק כך וכך למאה כפי הפשרה שהתפשרו ביניהם ושמעון נתרצה בדבר וקם מעסק המיחאניגילית אשר לו שהיה בו שאנן ושלו ושקט אל שמריו וילך אחרי האיש הנ' לשרת בבית האנגליז הנ' בכל מין שירות ועבודה יגזרו עליו ועליו היו כל הטרחות והמשאות הן מענין גבית המעות וכתיבת הדפתר וענינים אחרים כלות ושוב וכה היה משפטו שנה אחת לבלתי קחת כסף מחלקו אפי' שוה פרוטה ונוסף גם הנה כי נכסיו אשר היו ביין הלכו הלוך וחסור וכל יש לו בבית ובשדה מאין לו יכולת לפקח בעסקיו ושעת הפנאי ויהי לתקופת הימים כי באה השנית נכנס בחלק עם ראובן והיה נוטל סך כך למאה כאשר התפשרו מקדם המשך זמן מה והיו שניהם משתדלים בבית האנגליאז ובעסקו כמנהג כל הסוחרים שבאנגליאז שהם המוציאים והמביאים ומפקחים בעסק הערל ואין איש בא בגבולם להסתחר או לעשות סרסרות בביתם כי כה משפטם כנודע ובין כה וכה יד ה' היתה בשמעון וחלה את חליו אשר מת בו והשאיר אשה ובנים אחריו ומטופל בבנים ובנות הגיעו לפרקן ויש לו יתומים שאלו לחם עוללים ויונקים ואין לאל ידם ואחד מבניו הגדולים רוצה להכנס בסרסרות האננליז הנ' במקום אביו למזון האשה והבנות והבנים הקטנים והוא גם בן חיל למטרח ולמעבד למיפק ולמיעל בענין הסרסרות והשירות כאביו שמעון וראובן הסרסור השותף מונע בו שלא לעזוב אותו ליכנס שם כי אמר היתה לי נחלתי לי לבדי ואין לזרים אתי עתה יורנו המורה אם שמעון הנפטר היה נקרא מוחזק בענין הסרסרות בחיים חייתו לענין שלא יוכל איש להסיג את גבולו וא"תל שהיה הוא מוחזק אם יש לו כח להוריש לבניו אחריו מקומו המיוחד וכל מה שעתיד לבוא בריוח הסרסרות ולא במותו נתפרדה חבילתו ואם מוחין ביד המונע את בנו להכנס בגבולו ושכרו מעל שמים יהיה שבעתים:

תשובה נלע"ד דכיון דהמנהג בסרסרות האנגליזיש שהבית אחד מיוחד להם לבדם ואין לזרים אתם ודאי דשמעון זה זכה בחלקו בבית האנגליז הנ' ולא במותו יקח איש אחר את זכותו כי בניו אחריו יהיו יורשין מקומו וראיה מהא דתנן בפ' כל הגט (דף ל.) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקו מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מתו מתו צריך ליטול רשות מבניו היורשין ובעינן בגמ' ואע"גב דלא אתו לידיה ומשני אמר רב במכרי כהונה ולויה ושמואל אמר במזכה על ידי אחר ופירש רש"י ז"ל מפריש עליהן המלוה הזה כשיפריש תרומותיו ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפרעון חוב זה בשביל הכהן וכן המעשר בשביל הלוי וכן מעשר עני בשביל העני, צריך ליטול רשות מן היורשין מפני שאין חוב זה מוטל עליהם לפרוע יטול מהם רשות אם רוצים שיתקבל חובו בשבילם ויעכבם ממעשרות עצמו. ואע"ג דלא אתו לידיה בתמיהה וכי אע"פי דלא אתו לידיה דכהן ויחזירם לו קתני מתני' דיפריש עליהם וכיון דלא מטי לידיה מאן זכי ליה להך תרומה שיקבלנה זה בחובו והיאך יצא ידי נתינה. מכרי כהונה ולויה כמו איש מאת מכרו שהן מכיריו ואוהביו ואינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא להך כהן הילכך כיון דמילתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב אסחו שאר כהני דעתיהו והוי כמאן דמטי לידיה ע"כ. הרי נראה מכאן דכיון דרגיל לתת לזה שאר העם אסחו דעתיהו וחשיב כמאן דמטי לידיה והבנים זוכים אחריו עד שצריך ליטול רשות אם יתפרע אם לאו:

וליכא למימר דאי אמרינן התם דמכר הרי הוא כאלו מטא לידיה היינו משום דעל מנת כך הלוה להם דהכי תנן להיות מפריש עליהם ומשום הכי דיינינן כמאן דמטא לידיה אבל בעלמא לא שהרי ראינו בגמרא דקא מתמה ואע"גב דלא אתו לידיה ואי לאו טעמא דמכירי כהונה לא היה מועיל מה שהלוה להם ע"מ להיות מפריש עליהם משום דכתיב במתנות כהונה ונתן ובעינן נתינה כדקאמ' בפ' הזרוע אלא טעמא דמכרי עיקר א"כ שמעינן מינה דאפי' באתרא דלא הלום ע"מ כך ולא מטא לידיהו חשיבי מכירים כמאן דמטא לידיהו ועוד דלקמן תני רא"בי אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בב"ד מפריש עליהם בחזקת אותו שבט והיינו דינא דמתני' ולא מדכר כלל להיות מפריש עליהם אם לאו. ואע"גב דשמואל מוקי לה במזכה על ידי אחר דמשמע דמכר סבירא ליה דלא הוי כמאן דמטא לידיה הא ליתא דרב ושמואל לא פליגי בענין הדין אלא דכל חד מוקי ליה אוקמתא חדתא וכמו שכתב הרמ"בם בפ"ז דה' מעשרות וז"ל המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני וכו' מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין כיצד מפריש מזכה להן על ידי אחר לאותו כהן או לאותו לוי או עני שהלוום ואם היו רגילין ליטול ממנו והוא רגיל שלא ליתן אלא להם אין צריך לזכות להם על ידי אחר אלא מנכה מחובו וכו' מת הכהן נוטל רשות מן היורשין ע"כ וכתב עליו הרב מהר"יק בכ"מ ומ"ש ומזכה ע"י אחר כשמואל שם ורב לא פליג עליה לענין דינא ומ"ש אם היו רגילין ליטול ממנו כרב שם עכ"ל הא קמן דרב ושמואל לא פליגי לענין דינא וכל חד אוקמתא חדתא הוא דמוקים ובין לרב ובין לשמואל היכא דאיכא מכירין ורגילין ליתן להם חשיב כמאן דמטא לידיה והיורשים זוכים אחריהם. דון מנה בנד"ד דכיון דהאנ"גליז היה רגיל לעשות כל סרסרותו ע"י ראובן ושמעון זה וכבר עברו ימים דשמעון היה לוקח חלקו אין ספק שכבר. זכה שמעון במקום זה לו ולזרעו אחריו.

ותו איכא להביא ראיה מההיא דתניא בפ' יש נוחלין (דף קכג) דבכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים וקיבה ופרכינן היכי דמי אי דאתי לידי אבוהון פשיטא ואי דלא אתי ליד אבוהון ראוי הוא ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק ומשנינן הכא במכרי כהונה ולויה עסקינן ודאשתחיט בחיי אבוהון וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכתב רש"י ז"ל מכרי כהונה ולויה מכיריו ואוהביו של זה הכהן ומזכין לו זכוי גמור במתנות בהמותיהן מיד כשנשחטו קודם שהופרשו מן הבהמה. דאשתחיט בחיי אביהן ודמו כמאן דאתו לידיה בטבליהו דאמרינן בשחיטת חולין בפ' הזרוע דקני להו כהן אי אתו לידיה בטבליהו דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין כדנפקא לן ממשפט הכהנים שהמתנות דין הוא להוציאם בדיינים אי אתו לידיה בטבליהו כדמפרש התם והכא נמי כיון דאשתחיט בחיי אבוהון והן מכיריו של כהן אע"פי שעדיין לא הופרשו הרי הוא כאלו באו לידו שאלו אוהביו גמרו ומקנו לו המתנות כשהן עדיין בתוך הבהמה ודמי כמי שהוחזק בהם בחייו דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ויטול בהן פי שנים הבכור וכ"כ הרמ"בם והטור בה' נחלות נראה מכאן דכיון שהוא מכיר ורגיל לתת מתנותיו אע"גב דלא אתו לידיה הרי הוא כאלו באו ומקרי מוחזק בהן וזכו יורשיו אחריו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו:

ואע"גב דמוקי לה בדאשתחיט בחיי אבוהון ולא סגיא בלאו הכי לאו כלום הוא דההוא דוקא לענין בכור הוא דהוכרח לאוקומי הכי משום דכתיב אשר ימצא לו פרט לשאינו מצוי דהיינו ראוי ומשום הכי אוקמיה בדאשתחיט בחיי אבוהון אבל לענין הפשוטים אפי' דלא אשתחיט בחיי אבוהון כיון שהוא מכר ורגיל זכו היורשין מידי דהוה אמלוה מעות דלא מחלקין בין הפריש קודם מיתתו או לאו משום דלא מתניא לענין בכור ה"נ וזכו הפשוטים בפשיטותם הכא אפילו לא אשתחיט בחיי אבוהון שהרי ראוי הוא כדקאמר בגמ' ואי דלא אתי וכו' ראוי הוא והפשוט נוטל בראוי וא"כ הכא נמי בנד"ד הבנים בפשיטותם זוכין בסרסרות האנגליז כדאמרן והכי נמי יש ראיה מפ' הזרוע **(חולין דף קלג.)** דכל מכר הרי הוא כאלו הגיע לידו ויש לו כח לזכות לאחר דאיתמר התם האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ליזכי ליה מתנתא ואע"גב דלא אתי לידיה במכירי כהונה וכתב רש"י במכרי כהונה בכהן שהיה ניכר ורוב העיר היו נותנין לו המתנות באותו כהן אמרינן דיכול לזכות מעשרותיו לאחר ואעג"ב דלא אתו לידיה ע"כ אמור מעתה שהוא זוכה ומזכה לאחר ומוריש לבניו אחריו כל עוד שהוא מכרו ואפי' שלא בא לידו:

ואם יחלוק החולק לומר דאי אשכחנא דעביד למכר כמוחזק היינו דוקא בענין מתנות כהונה ולויה דוקא ואפשר שיהיה הטעם כדכתבו התוס' בפי"נ (קכג.) היינו טעמא דמכרי כהונה ולויה הוו מוחזקים מפני שזהו מתנה מועטת ואפי' בדברים בעלמא אסור לחזור בו עכ"ד אבל בעלמא מי יימר לן דהוו מוחזקים. הא נמי ליתא שהרי בפ' כל הגט עלה דמתני' דהמלוה מעות את הכהן שהזכרנוה לעיל קאמר בגמרא עולא הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה וכתב רש"י עשו את שאינו זוכה כזוכה במקומות הרבה עשו כן משום תקנה לר' יוסי בהנזקין (דף נט: עני המנקף בראש הזית ומצודות חיה ועוף ומציאת חרש ובבכורות (דף יח) כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ובשנים אוחזין (דף יב.) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו וכ' ע"כ משמע בהדיא דדין זה דשאינו זוכה כזוכה הוא שוה בין במתנות בין בכל מילי דכולא חדא מילתא נינהו הכי נמי יש לומר דאוקמתא דמכירי כהונה הוא שוה בכל המכרין בין במתנות בין בעלמא ואם התוס' כתבו משום דהוי דבר מועט היינו לרבותא דסד"א כיון דבמתנות כתיב ונתן אימא דבעינן נתינה ממש וכדאמרינן בפ' הזרוע קמ"ל דמפני שהוא דבר מועט הוה ליה כמאן דמטא לידיה וכל שכן במכירין דעלמא:

ועוד דחזינן להרש"בא בתשו' הביאה הרב ב"י סוף סי' קכ"ו דמייתי ראיה ממכרי כהונה למכר דעלמא וז"ל שם נשאל הרש"בא חייט אחד שרגיל אצל ערוני אחד מכמה שנים שהוא לבדו עושה מלאכתו ובא חייט אחר ורוצה להכניס עצמו עם העירוני הזה לעשות בזול יותר מן הראשון והראשון מתרעם עליו והשיב אין בית דין מוציאין מידו מה שהערוני נתן לו מדעתו אבל מסתברא שמוחין בידו דדמי קצת למצודת הדג כדאמרינן (ב"ב דף כא) שאני דגים דיהבי סיארה הכא נמי כיון שרגיל זה לעשות מלאכתו ע"י זה הרי הוא כאילו בא לידו ועוד דכל מכר הרי הוא כבא לידו כבר כדאיתא בפ' יש נוחלין גבי בכור נוטל פי שנים בזרוע לחים וקיבה וההולך ומפתה את הגוי לעשות מלאכתו כפוסק לחיותו של זה וגוערין ומוחין בו ע"כל הנה למדנו מדבריו דאין הפרש בין מכר דכהונה למכר דעלמא וכיון דמצינו במכר דכהונה דהוי מוחזק הכי נמי בכל מכר דעלמא ועוד למדנו מדבריו בהדיא לעיקר הדין דכל שרגיל לעשות מלאכתו הרי הוא כאלו בא לידו ומוחזק מקרי לגבי אחר וגוערין ומוחין בבא להסיג את גבולו. ועוד חדוש אחר אנו למדין מדבריו לענין הדין דאפי' שהגוי רצה לחזור בו ולקחת השני לעשות מלאכתו מוחין בשני שלא יסיג את גבול הראשון דהכי כתב בהדיא אין ב"ד מוציאין מידו מה שהעירוני נתן לו מדעתו אבל מסתברא שמוחין וגוערין וכו' דמשמע דאפי' שהגוי נתן לו מדעתו נהי דאין מוציאין מידו אבל מיהא לא שבקינן ליה:

איברא דהדבר צריך לי תלמוד מנין זה לו להרש"בא ז"ל והלא כל עצמה של ראיה שהביא הוא ז"ל היא מההיא דבכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים וקיבה והתם אינו אלא בדלא הדר ביה בעל המתנות אלא הוי מכר שרגיל לתת לו המתנות תמיד ולהכי אמרינן דהרי הוא כאלו בא לידו אבל אנ"הנ שאם היה חוזר בו היה יכול. וכדכתבו התוס' שם וז"ל ואע"פי שאם רצה לחזר בו יכול מ"מ כל כמה דלא הדר ביה הוי כמוחזק ע"כ וא"כ איך מייתי ראיה דחייט דחזינן שהעירוני חזר בו ונתן לו מדעתו ואין הנדון דומה לראיה הן אמת שעלה בדעתי לומר דכיון דאית לן בפ' חזקת (דף נד.) נכסי הגוי כהפקר וכל המחזיק בהן זכה וכתב ר"ש ז"ל נכסי הגוי שמכרן לישראל וקבל הדמים אך לא החזיק בהם קנה השני לגמרי והראשון חוזר על הגוי לקחת מעותיו אם יוכל ואם לאו הפסידן ע"כ דמשמע דאפי' על כרחו של גוי כיון שהחזיק המחזיק כדינו הרי הן שלו ואין כח ביד הגוי להעמידו ביד הראשון א"כ הכא נמי בענין החייט דהרש"בא כיון שנקרא מוחזק מן הדין במה שעתיד לבוא וכאלו בא לידו מטעמא דמכר אפי' דהדר ביה גוי לאו כל כמניה דאין הדבר תלוי בדעתו של הגוי ולפיכך מוחין וגוערין לכל הבא להכנס בגבולו שהרי הוא כאלו זכה ונכנסו בידו:

אלא דדא נמי מצדה תברא דא"כ כיון דזכה והרי הן שלו אמאי לא מפקינן מניה מה שנתן לו העירוני מדעתו והוא ז"ל כתב דאין מוציאין מידו וראיתי בתשובת הרש"בא כתיבת יד שנרגש מזה וז"ל שם ועוד דכל מכר הרי הוא כאלו בא לידו כבר דתניא בפי"נ בכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים וקיבה ואוקימנא בדאשתחיט בחיי אבוהן אלא מיהו לא דמי לגמרי דהתם בדלא הדר ביה במכרין אחרים אבל מ"מ למדין אנו ממנה דכל מכר הרי הוא כאלו נותן לו וההולך ומפתה את הארמי לעשות מלאכתו הרי הוא כפוסק לחיותו וגוערין בו ומוחין בידו עכ"ד הנה נראה שנרגש מזה הרב עצמו ז"ל אלא שהרב מהר"יק קצר את לשונו ומ"מ עדיין צריך להבין בדבריו כיון שנרגש מזה ואמר דלא דמי איך חתם דבריו ומ"מ למדין דכל מכר הוי כאלו בא לידו הא אין אנו למדין כן דאנא אמינא שאני התם משום דלא הדר ביה ולא תידון מנה לכל מכר דהדר ביה כי הכא. ואפשר לומר דה"ק אעג"ב דלא דמי לגמרי דהתם בדלא הדר והכא בדהדר מיהו יש ללמוד מזה לזה שהרי למדין אנו משם דכל כמה דלא הדר ביה מכר הרי הוא כאלו בא לידו א"כ הכא נמי לא הדר ביה העירוני אלא על ידי פתוי שכן כתוב בשאלה ורצה להכניס עצמו עם העירוני ובתשו' כתב יד כתוב שאמר שמה שהיה עושה הראשון בשני דינרין הוא יעשהו בדינר דנראה בהדיא דע"י פתוי והסתה הדר ביה הערוני הזה א"כ הוא הגורם ואין זו חזרה שהיא ע"י פתוי ולכך מייתי ראיה מינה והיינו דמסיים וההולך ומפתה את הארמי גוערין בו ומוחין בידו דכיון שהוא על ידי פתוי הרי הוא כאלו לא הדר ביה בין כך ובין כך נקיטינן מדברי הרש"בא ז"ל דאפי' שהגוי נתרצה ע"י פתוי ועשה מלאכתו עם השני יש לגוערו ולגזור עליו בכל מיני גזרות שלא יכנס בגבול חברו דכל מכר הרי הוא כמוחזק וכמי שבא לידו.

והרב מהרש"דם ז"ל בתשו' סי' רע"ו ח"מ כתב וז"ל על ראובן שהחזיק להיות לו בטאן זה ימים ושנים ועתה קם שמעון לעשות בטאן אחר במקום אחר ילמדנו רבינו אם ראובן יכול לעכב ביד שמעון באיזה אופן שיהיה מצד הדין או מצד האומו' תשובה וכו' וכו' ומעתה הכני בא לבאר שיש כח לבעל הבטאן הראשון לעכב ביד מי שירצה לעשות שם בטאן אחר ולא לבד שיעשה בכוחו אלא גם מן הדין והטעם דגרסינן בקידושין (דף נט) רב גידל הוה מהפך בארעא וכו' א"ל המהפך בחררה וכו' ופירוש מהפך בחררה מחזר אחריה ע"כ משמע דלא מקרי מהפך בחררה אלא מי שמחזר אחריה ועדיין לא זכה בה כלל אבל אם זכה כבר הנוטל ממנו הוי גזלן וכן כתב רבינו תם דאסיר המהפך דנקט הכא. לא שייך אלא דוקא כשרוצה העני לקחת בשכירות או שרוצה לקנות דבר אחד וחברו מקדים וקונה וכו' נראה ודאי דדוקא כשרוצה לקנות וחברו מקדים זהו דנקרא רשע אע"פי שעדיין לא זכה בו כלל אבל כיון שזכה בו קצת הוי גזל גמור ומדינא מעכבינן ליה ובחתום דבריו כתב וזיל ודומה זה ממש למ"ש הרש בא בתשו' הביאה ב"י וז"ל נשאל הרש"בא חייט אחד שהיה רגיל אצל עירוני אחד ע"ס כל התשובה ואח"כ כתב א"כ בנד"ד זה היה רגיל בבטאן זה כמה שנים והבא לבנות בטן אחר הוי כגוזל את חברו במה שזכה כבר כלל העולה וכו' עכ"ד ואם בענין הבטאן שלא בא השני במקומו ממש אלא משום דגורם לו הפסד מרחוק קא פסיק הרב ז"ל דהוי גזל משום דכבר זכה בו ומעכבן בידו מן הדין כ"ש וק"ו בנדון זה שבאים לקפח פרנסת המחזיק בשירו' במקום דכבר זכה בו והחזיק דודאי צריך לגדור דרכיו בגזית לבל יקרב סחור סחור לגבולו של חברו וזה לא יקרב אליו:

וגדולה מזו מצינו לרב הגדול מהר"רד ן' זמרא ז"ל בתשו' כלל שבועות ונדרים שכתב וז"ל מעשה שהיה כך היה בראובן שהיה מוחזק באלתזאם שלקח אותו מאת המלך יר"ה לשלש שנים כמנהג באלתז"אם ואחר שעבר זמן בא שמעון ואומר תן לי חלק במקום הזה ואם לאו אוסיף עליך וכן המנהג שמקבלין התוספות ומוציאין את הראשון וראובן מפחד לזה נשתתף עם שמעון ונתן לו באלתזאם הנ' וכתב לו שטר שותפות ואחר עבור זמן באו לחשבון וקנה ראובן חלקו של שמעון ונתן לו השליש הנ' בכך וכך אע"פי שהיה מגיע יותר כפי החשבון וזקפן עליו במלוה לפרוע אותם לזמן כך וכך ואח"כ אמר שהיה אנוס תשובה תחלה יש לדקדק אם חזקה זו תהיה חזקה אם לאו כיון דדרכם לסלק בתוך הזמן והנה תחלה אומר כי שמעון זה לא טוב עשה שירד לתוך אומנותו של חברו ויורד עמו לחייו וראוי לעונש ומותר לקרותו רשע כדין המהפך בחררה וכו' ומרגלא בפומיהו דאנשי שקורין לאיש אשר כזה מסיג גבול רעהו ולפי זה קאי בארור וכ"ש פה מצרים שיש תקנות וחרמן של ראשונים שלא יוסיף וישכור אדם בית שדר בו חברו ואם בבית דירה אמרו כ"ש במקום שתלוי בו פרנסתו ופרנסת ביתו ואפי' אחר האלת"זאם והשלם הזמן אסור לישראל לקחתו דלא גרע מעני המהפך בחררה דאומדן דעתא הוא דכל הני סברי שאחר שיושלם הזמן יחדשו האלת"זאם וכ"כ מה"רי קולין בשרש ב' אמנם לגבי הדין כיון דקימא לן דינא דמלכותא דינא ודין הוא שמסלקין את לוקח האלת"זאם אם הוסיפו עליו אפי' לא השלים את זמנו וכן הוא המנהג בכל המלכות אין כאן חזקה וכ"ש בנד"ז שהמקום הוא של המלך שאין חזקה ובבתרא יש מעשיות מסכים לזה ומעתה מטעם חזקה הדין עם שמעון אם היה לוקח אותה מאת המלך אבל מאחר שלקחה מראובן יש לדון בדבר ע"כל הרי דלייט ליה הרב ז"ל לאיש העושה זאת וקראו רשע ומסיג גבול רעהו דליקום בארור ואי לאו טעמא דדינא דמלכותא דינא דאיתא התם הויא חזקתו חזקה וכמ"ש בסיף דכיון דלקח מראובן יש לדון בדבר דון מנה בנדון דידן דכיון דלית בה טעמא דדינא דמלכותא בודאי הגמור דחשיבא לשמעון חזקה וכאלו באו לידו והבאים להסיג את גבולו משלחי גלימי דאנשי הויין גזלנין גמורים ולא שבקינן להו וכיון שזכינו לדין מדברי הגאונים האלו ששמעון הוה מוחזק בדבר והבא ליטול כאלו נוטלו ממנו ממש מנה אנו שומעים דזכו בניו אחריו במה שראוי לבא דהוי כאלו הוא מוחזק וכמו שהוכחנו מההיא דפ' כל הגט ודפ' יש נוחלין בענין המתנות והמעשרות כדכתיבנא:

ואל תשיבני ממה שכתב המרדכי ז"ל בפ' חזקת הביאו הרב ב"י בשלהי סי' ק"כו וז"ל יש מקומות שדנין דין מערופיא וכן ראיתי בתשו' ר"י ט"ע ומדמו ליה לדגים דיהבי סיארה ויש מקומות שאין דנין ומתירין לישראל ללכת למערופיא של חברו ולהלוות לו ולשחודי ליה ולאפוקי מניה דאין כאן גזל דנכסי הגוי הרי הן כהפקר וכל הקודם בהן זכה כדאיתא בפ' חזקת ע"כ דמשמע דאין הדין הזה מוחלט אלא איתא הכי ואיתא הכי דשתי תשובות בדבר חדא דהדבר תלוי במנהג המקומות ומקומנו הוא מקום שנהגו לדון דין מערופיא דכיון שיש הסכמות קדומות ואיומות אל כלל העיר ששים בר ישראל לא יורשה לקחת בית או חנות שדר בו חברו כ"ש וק"ו בענינים כאלו שתלוי בהן פרנסתם ופרנסת ביתם וכמו שכתב הרב ן' זמרא בההיא דזכרנו ומעשים בכל יום כן בעירינו בענין סרסורי האנגליזיש איש כי ימות הבן קודם לכל והיא ירושת האב לבן נוסעת ואפי' יתומים קטנים דאי אפשר להו למטרח ונתפרד חבילתם עכ"ז מתפשרים וממנין איש מצדם ונותנין להם חלק מה כפי הפשרה שמתפשרים דון ותשכח כמה וכמה מהם ועוד דאפשר דענין דמערופיא אינו אלא לענין הלואה לגוי ברבית דה"ק ומתירן לישראל ללכת למערופיא של חברו ולהלוות לו וכן נמי הרב ב"י כתב למטה מזה אם מותר לישראל ליקח מכרו של ישראל חברו ולהלוות לו תלוי במנהג המקומות ע"כ דהיינו הך דהכא דמשמע דלענין הלואה דרבית הוא דוקא ליה במנהג המקומות וטעמא דכיון דלא טרח כלל לא הוי שלו ואין כאן משום גזל כדכתב הרב מה"רי קולון בשרש קל"ב דטעמא דטרח הוא עקר לענין שיהיה גזל וחתם עליו הרב מהרש"דם ע"ש א"כ הכא נמי בנד"ד דשמעון זה טרח הרבה יותר משנה או שנתים בשירות בית הגוי בכל מין שירות וגם הוציא מעותיו שהיה תחת גפנו מתעסק בעסק המיהניגלוק וריוח ישים ובסבה זו אשתדוף נכסי כמו שבא בשאלה בודאי הגמור דאפי' במקום שאין דנין מערופיא לענין הלואת דרבית בכי האי גונא דנין:

ולאומר שיאמר דאי עבדינן מכר כמוחזק וכמי שבא לידו היינו דוקא בשאין לו לאותו מכר אלא זה שנותן לו ואין לו אחר לאותה מלאכה כההיא דחייט דהרש"בא שכתוב בשאלה והוא לבדו עושה מלאכתו ובתשו' כ"י כתוב ואין אומן אחר עושה מלאכתו בההיא היא דאמרינן דכל מכר ה"ה כאלו בא לידו אבל היכא דאית ליה למכר זה שני אנשים שמחלק לשניהם מלאכתו לא הוי חד לגבי חד מוחזק וא"כ בנד"ד שהיו כאן שני סרסורים אעג"ב דחד דעלמא אינו רשאי להכנס בגבולו מ"מ ראובן זה שהוא סרסור עמו אפשר דרשאי להכנס בגבולו. אף אתה אמור לו דאין אלו אלא דברים בטלים דטעמא מאי אמור רבנן במכירי מתנות שהרי הוא כאלו בא לידו היינו משום דפשיטא להו דלדידהו יהיב להו שאר כהני אסחי דעתיהו וה"ה כמאן דמטא לידיה כדכתב רש"י בפ' כל הגט (דף ל.) א"כ הכא נמי שותף זה כיון דפשיטא ליה דאותו חלק יהיב לחבריה אסח דעתיה מניה וזכה זה בחלקו הוי כמוחזק באותו חלק ושוה הוא חברו לאיניש דעלמא וזה נ"ל מוכרח כן הגמ' מדמסיק בפ' הזרוע (דף קלב:) דבמערבא פלגי למתנות גרמא ומוקי לה בדתורא וכתב הרמ"בם מפני שאבריו גדולים רשאי לחלק אבר אחד לשני כהנים או ג' ומדמוקי בגמ' בין בפ' כל הגט בין ביש נוחלין ובין בפ' הזרוע אוקמתא דמכרי כהונה ולויה ולא פליג בין היכא דיהיב חדא מתנתא לחד כהן או להיכא דיהיב לתרי שמעינן מנה בין שהמכר היה נותן לכהן הזרוע כלו או חציו או חלק ממנו הרי הוא אותו חלק כמאן דמטא לידיה ואע"פי שלא באו לידו הרי הוא כמוחזק ביה והבכור נוטל פי שנים וכן במעשרות ולא אמרינן דכיון דיש כהן אחר שנוטל חלק ממנו דהאי לא הוי מוחזק הכי נמי בנד"ד וכל מקום דיש שותף בחלק האחר כי אחר מוחזק בחלקו:

כלל הדברים אני רואה דשמעון הנפטר היה נקרא מוחזק בחלק הסרסרות בית האנגליז ובמה שעתיד לבוא והוה ליה כמאן דמטא לידיה ומנה אני שומע דבניו הבאים אחריו מכחו יורשין מקומו ומה גם שיש ביניהם מי שהוא בר הכי לטרוח כאביו וכל הבא ליכנס בגבולו בין מהשותפין בין אניש דעלמא ראוי לגערם ולרודפם בכל טצדקי דאפשר ליה ומעכבינן להו מדינא דלא להוו רשעים וגזלנין כדכתב הרב מוהר"שדם בתשובה הנז' ע"ש והנה אשרי אנוש יחזיק במעוזם של יתומים דליכלו מדידהו ולא יבוא אחד מן השוק ובער בשדה יתומים להכנס בגבולם דדמיא להו כמאן דמנחא בכיסיהו ויש להם פת בסלם וגם שמו בכליהם וזר לא יקרב אליהם. הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי יהושע רפאל בכמ"הר ישראל בנבנשתי זלה"ה

תוכן העניינים

שער יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה