שער יהושע· רבי יהושע רפאל בנבנישתי
סימן יט
בע"ה ה' ערב.
(השאלה מובנת מתוך התשובה)
הכתב אשר נכתב בטבעת דעת החכם השלם המובהק סיני ועוקר הרים הפוסק נר"ו ראתה עיני שמעה אזני ותבן לה דברים המחוורים כשמלה כלם נכוחים המצודקים מים עמוקים עמוק עמוק מי ימצאנו אולי ממה שיערה עלי משותיה דמר דקא משתעי בלשון חכמה אמרתי אחכמה גם אני לישא וליתן בדברותיו ובאמרותיו הנחמדים כפרים עם נרדים והנה כתב מר על מה שכתב הרב מה"רי אדרבי ז"ל סברת הרמ"בם שאין לומר קים לי כהרמ"בם כיון שהוא יחיד בדבר וז"ל ולדידי אי נדון מוה"רי אדרבי ז"ל היה כעין מה שכתב הרמ"בם וכו' אין לדחות סברת הרמ"בם גם כי אשלי רברבי חולקים עליו כיון דהוא ורבותיו סוברים דבדבר שאין לו קצבה לא מצי משעבד נפשיה ויכול לפטור את עצמו ולומר קים לי כהרמ"בם ורבותיו ע"כל ומיהו אין מזה תלונה על הרב מה"ריא דנימא דהוא סבר כמו שכתב הרב מהרי"בל ז"ל בתשו' ח"א דף קמ"א וז"ל ויש לעיין בר"ה מכירה בענין המתחייב בדבר שאין לו קצבה כתב וכן הורו רבותי ואלו בה' מלוה בההיא דערב המתערב בדבר שאין לו קצבה כתב ויראה לי ולא כתב וכן הורו רבותיו והרב המגיד כתב דאתיא מכ"ש וכו' וכו' ולכן יראה לע"ד דע"כ לא קאמרי רבותיו של הרמ"בם אלא דוקא בההיא דה' מכירה משום דהתם לא הוי מילתא בערבות אלא מי שחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לזון לפ' ה' שנים וכו' וטעמא הוי דכל מילתא דערבות הוי אסמכתא אלא דאמרינן דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה כדאיתא בפ' גט פשוט (דף קע"ג:) אמר אמימר ערב דמשתעבד וכו' עד אלא אר"ב אשי דההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה ע"כ דגמרא ונוכל לומר דאלימא האי טעמא למימר דאפי' בדבר שאינו קצוב גמר ומשעבד נפשיה ואפשר שזו היה סברת רבותיו של הרמ"בם ולפיכך לא כתב הרמ"בם בהך דערבות וכן הורו רבותי כדכתב בההיא דמחייב עצמו וה"ה כתב דכ"ש הוא והבו דלא לוסיף עליו וכ"מ טובא דאלו בערבות לא הודו רבותיו כמו שכתבתי לא יוכל המוחזק לאמר קים לי כהרמ"בם וכדכתב מהר"יק דאין לומר קים לי כפ' הגאון היכא דכל חכמי ישראל חולקים עליו ואי נאמר כדברי ה"ה ז"ל יש לומר קים לי כהרמ"בם ורבותיו. ובס"ד כתב שיעשו פשרה וכו' כאשר יראה נקיטינן דדעת מהרי"בל הוא דכיון שהרמ"בם במתחייב אומר וכן הורו רבותי ובערב אומר וכן יראה לי מנה שמעינן דמעולם רבותיו של הרמ"בם לא דברו אלא במתחייב אבל בערב בההיא הנאה דקא מהימן גמר ומשעבד נפשיה ואפי' בדבר שאין לו קצבה סוברים דחייב הוא א"כ איפא אימא שזו היא סברת הרב מה"רי אדרבי ז"ל בנדון שלו כיון דמדין ערב נגע בה וכמ"ש טענה זו אינה טענה דאפי' בלא קנין מתחייב מדין ערב כההיא דגט פשוט וכו' ולבסוף כתב וכ"כ כל הפוסקים דערב משתעבד וכו' שנר' שכל פינות שהוא פונה לחייבו הוא מדין ערב וכיון שכן מאחר דהרמ"בם לא כתב בדין ערב וכן הורו רבותיו אלא ויראה לי לבד כלו' שדעת זו מיוחדה אליו לבדו סבירא ליה לרב אדרבי דרבו' אינן מודין לו בדין ערב כדעת מהרי"בל ולהכי כתב דאין לו טענת קים לי כהרמ"בם שהוא יחיד בדבר כדכתב נמי הרב מוהרי"בל ז"ל דלא כפי' ה"ה ז"ל וא"כ לדעת הרב מהי"רי אדרבי יכול לומר וכו' ואף שהרב הנז' בתמצית פסק הדין כתב הרי שלדברי הני אשלי רברבי האדם מתחיב בדבר שאין לו קצבה וכיון שכן אין לזוז מדבריהם ובנד"ד חייב שמעון לתת לראובן כל מה שהוציא בפיין לאו דוקא במתחיב בלא ערבות קאמר אלא במתחייב כי נדון דידיה שהוא ערב כמו שהקדים בדבריו ולשון מתחייב אשגרת לישן הוא כלו' מתחיב בערבות אי נמי רצה לומר דאתיא מק"ו להנהו רבותא דאם במתחייב דליכא טעמא דאגב דמהימן סברי דחייב כל שכן בערב אבל מ"מ יכול לומר קים לי כהרמ"בם ורבותיו אבל בנדון דידיה אין לומר קים לי כדכתיבנא לפי דרכו זה של הרב מהרי"בל ומהר"יא בנד"ד למדנו שמעון ולוי שנתערבו ליהודה בעד ראובן אחיהם על כל מה שיקיף לו כיון דאין לומר קים לי כהרמ"בם משום שהוא יחיד ואין רבותיו מודים לו א"כ חייבים לשלם ליהודה כל מה שחייב ראובן כדעת הראב"ד והרש"בא והריט"בא ובעל מ"מ וכמה מהגאונים שחולקים על הרמ"בם ז"ל:
איברא שראיתי לרב בעל מ"ש בסי' קמ"ה שכתב וז"ל די לך שהרמ"בם ורבותיו הורו בפי' שאין הערב חייב כלום ואעג"ב דכל שאר הפוסקים חלקו עליו והם הרמ"בם והרשב"א והריטב"א והרא"בד ועשו מעשה דלא כותיה מ"מ אומר אני שהמעיין בדברי החולקים ימצא דע"כ לא אמרו שהוא ערב אלא כשיש קנין שהקנין מחייבו בכה"ג דאע"גב דבעלמא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין מ"מ אומר אני דדוקא בלשון טוב אבל בלשון גרוע כי הא ודאי דבעי קנין וכן מוכחי דברי הרשב"א ושאר הפוסקים בענין המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב דמכח הקנין מחייבי ודלא כהרמ"בם וא"נ בנד"ד מעידים שלא היה שם קנין לכ"ע משמע אין חיוב לערב כלל אחרי דאין קנין ולא קצבה עכ"ל נראה מדבריו דאמרינן דע"כ לא פליג כולהו רבוותא על הרמ"בם ואמרי דהערב בדבר שאינו קצוב חייב דוקא כשיש קנין אבל בשאין שם קנין מודו להרמ"בם דאינו חייב ומייתי ראיה דכלהו רבוותא דיקי בלישניהו לשון קנין הרש"בא ז"ל מעשים בכל יום שאדם מחייב עצמו בקנין בדבר שאין לו קצבה דאין לאחר קנין כלום ודלא כהרמ"בם והרי"טבא ז"ל כתב וז"ל מי שחייב עצמו בקנין לתת מנה בכל שנה וכו' והריט"בא כתב כך דעתי נוטה שהמחייב עצמו בקנין לזמן ידוע לזון את חברו חייב ואעפ"י שאין לו קצבה ואעג"ב שהרמ"בם חולק על זה וכו' הרי דכלהו רבוותא דייקי לישניהו לשון קנין וא"כ היכא דליכא קנין מודו להרמ"בם זהו סגנון לשון הרב ז"ל ופירוש דבריו וא"כ לפי זה נאמר בנ"ד דכיון דליכא קנין וליכא קצבם כ"ע מודו ואפי' הנהו רבוותא דפליגי אהרמ"בם דאינן חייבים כלום שמעון ולוי:
הן אמת דאעקרא דדינא פירכא ותחלת דינו של הרב ז"ל לא נתחוור שהוא ז"ל כתב מ"מ המעיין בדברי החולקים עליו ימצא דעד כאן לא אמרו דהוי ערב אלא כשיש קנין וכו' וכשבאנו לעיין בדברי החולקים בערב אין גם אחד מהם מצינו שאומר דדוקא בקנין אלא ה"ה ז"ל כתב בדין הערב כבר כתבתי בה' מכירה שדעת רבים שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אע"פי שקנו מידו לא נשתעבד ואף כאן הלך לשטתו וכבר כתבתי שיש חולקים בזה ומדבריהם נראה שאף דאין הערב משועבד וכו' ע"כ וכי תימא דהתם כלהו קא אמרי בקנין שאני התם שהוא מתחייב בדבר ואי לאו קנין לאו כלום הוא כדכתב ה"ה ז"ל בה' מכירה דאין אדם מתחיב בדבריו בלא קנין ובלא שטר א"כ משום הכי כתבו הריט"בא והרש"בא בקנין דאם לא כן לאו חיוב איכא אבל בענין ערב מי יאמר לנו דבעו קנין כיון דערב משתעבד בההיא הנאה דקא מהימן מה לי קצוב מה לי בלתי קצוב וא"כ מהיכן הוציא הרב ז"ל דין זה דרבוותא דפליגי על הרמ"בם הוא דוקא בקנין בענין ערב ונכתב בצדו כת"י המחבר:
ועדי בשמים שאחר ג' או ד' ימים שכתבתי זה הסתכלתי בדברי הרב מוה' מרדכי מטלון ז"ל אשר בא אחריו להחזיק דעתו של הרב מ"ש וז"ל שמה שנז' והרש"בא שתלה הכל בקנין נוכל לומר שלא אמר כן אלא בדברים שאינן נקנין אלא בקנין אבל בערב שאין צריך קנין אמירתו במקום קנין קאי ועוד שמלשון הרמ"בם נראה שקצת מחייבין אע"פי שלא נטל קנין וא"כ יוכל לוי המוחזק [לומר] קים לי כאותם הגאונים הרי בכלל דבריו דברי שכתבתי] ואחר שהונח כן שהחולקים על הרמ"בם לאו דוקא בקנין אלא בכל ענין קאמרי דערב משתעבד בדבר בלתי קצוב א"כ חוזרני לראשונות לפי פירושם של הרב מהרי"בל והרב מהרי"א דכיון דהרמ"בם לגרמיה אמרה ולא בשם רבותיו א"כ אין לו' קים לי כנגד כל גדולי ישראל ושמעון ולוי בנד"ד חייבים לשלם ליהודה כל מה שחייב ראובן:
שבתי וראה דכיון דה"ה כתב דרבותיו של הרמ"בם סוברים ג"כ שערב בדבר שאינו קצוב לא משתעבד וכן הרב מה"רש קלעי ז"ל כתב כן בהמשך לשונו זה נסחו הרי לך שהרמ"בם ורבותיו הורו בפירוש שאין הערב חייב כלל גם הרב מהרש"דם ז"ל בח"מ בתשו' סי' קכ"א כתב וז"ל ואחר שידענו זה היה אפשר לו' דערבות זה בטל שיכול לו' קים לי כהרמ"בם ז"ל ורבותיו אלא דלא מקרי זה דבר בלתי קצוב וכו' באופן כיון דכלהו הני רבוותא אומרים דרבותיו של הרמ"בם ס"ל דערב בדבר שאינו קצוב לא משתעבד א"כ אמינא דיכולין לומר השתא שמעון ולוי קים לן כהרמ"בם ורבותיו לרוחא דמילתא וכל שכן שהרב מהרי"בל ז"ל בתשו' ע"ו ח"א כתב ג"כ כעין זה וז"ל ראובן אמר לשמעון כל מה שתתן ללוי אני ערב לך ולא פירש קצוב ונשבע שבועה על [זה[ ועתה תובע שמעון מראובן אותו הסך שנתן ללוי ושאל השואל דכיון דמן הדין אינו חייב ראובן לשמעון פשוט דיכול לומר קים לי כהרמ"בם דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב מ"מ יתחייב לפרוע מטעם השבועה או לא תשובה וכו' אבל בנד"ד אפשר דטעה בדין וחשב דלכ"ע היה חייב באותו הערבות דלאו כולי עלמא דינא דהרמ"בם גמירי ומה שנשבע היה לזרז על הפרעון וכיון דאיגלאי מלתא דלא הוה חייב מן הדין משום דיוכל לומר קים לי כהרמ"בם א"כ השבועה היתה בטעות דמאי דנשבע וכו' ובס"ד כתב וכיון דחיוב אין כאן משום דיכול לומר קים לי כהרמ"בם שבועה נמי אין כאן עכ"ל וההכרח לומר דמה שבא בלשון הרב דיכול לומר קים לי כהרמ"בם לאו דוקא כהרמ"בם בלתי רבותיו דא"כ קשיא דידיה אדידיה שבאותה תשובה שהזכרנו כתב דאי אמרינן דרבותיו אינן מסכימים בערב לא מצי למימר קים לי ותו דהכלל מסור בידנו ממה"רי קולון ז"ל והוא ז"ל כתבו אלף פעמים דאין לומר קים לי כפלוני הגאון נגד כל החכמים אלא אם יהיו שלשה או שנים לפחות כמו שהוא רגיל לכתוב בתשובותיו וכיון שכן ודאי מה שאומר כאן בתשו' זו דיוכל לו' קים לי כהרמ"בם ורבותיו וסובר שרבותיו של הרמ"בם מסכימים עמו אפי' בערב ולפי זה השתא לרוחא דמילתה אמינא ולא מסתפינא דשפיר יכולין לו' בנד"ד שמעון ולוי קים לן כהרמ"בם ורבותיו שבדבר בלתי קצוב אין הערבות כלום ופטורים מלשלם מאחר שהגדולים כולן סוברים כן לא נשאר זולתי הרב אדרבי וגם הוא סותר דבריו מניה וביה ובסי' קפ"ח כתב דאמרינן קים לי כהרמ"בם בערב בלתי קצוב וכבר תפסו הרב מהר"שך בזה וליכא לאקשויי להר"יבל ז"ל מתשו' זו לתשובה הנז' דהתם לא כחותך את הדין אמר כן אלא סדר הבדלות הוא מונה וכו' דיש הבדל בין הסברות דאי אמרינן כה"ה יש לומר קים לי ואי אמרינן דדוקא הרמ"בם ולא רבותיו היו באותה עצה אין לומר קים לי אבל כאן בהדיא פסק דיכול לומר קים לי כהרמ"בם כלו' וכרבותיו והכי כתב הרב בני שמואל בתשו' דף ל"ב וז"ל בנד"ד כיון שלא פירש הר"ש די מדינה קצב הדבר אלא אמר סתם תכנס לי ערב לא גמר ומשעבד נפשיה כדעת הרמ"בם ורבותיו וכו' ושכתב ג"כ קודם זה דאע"גב דמהרי"בל כתב דאפשר דבערב לא מודו לו רבותיו כבר כתב שם דלדברי ה"ה מודו רבותיו ויכול לומר קים לי כהרמ"בם ורבותיו ע"כ והרב מהר"שך שם חזק את דבריו וכתב וז"ל מילתא דפשיטא הוא דאם לא ידע הר"ש די מדינה קצב הדבר אשר נתערב שאינו חייב כדברי הרמ"בם ורבותיו וכסברת הרב המגיד דכתב שרבותיו של הרמ"בם סברי דין זה והשוה דבר זה עם מה שכתב בה' מכירה עכ"ל גם הרב מה"רא די בוטון שם חתם בפסק הרבנים הנז' וכתב וז"ל ולענין דינא אני מסכים עמו דפטור הר' שלמה די מדינא משום דיצא ערב בדבר שאין לו קצבה ודעת הרמ"בם ורבותיו דאינו מועיל אע"פי שבח"ה מפסקי מהרי"בל פירש דרבותיו דהרמ"בם פליגו עליה בערב מ"מ לרב המגיד אנו שומעים שכתב דמודו ליה אפי' בערב וכיון שכן יוכל הר' שלמה לו' קים לי כותיהו וכ"כ הרב מה"רם מטאלין ז"ל באותה תשובה הנה נא דברי הנביאים פה אחד ה"ה ומה"רש קלעי ומהרש"דם ומה"ריק ומהרש"ך ומ"רא בוטון ומכללם גם הרב מהר"יבל כלם סוברים דרבותיו של הרמ"בם מודו להרמ"בם דבענין ערב בדבר שאין לו קצבה אינו חייב ויכול לומר קים לי כהרמ"בם ורבותי' ז"ל ואף שראינו לרב מהר"א ששון ז"ל בתשו' סי' קכ"ג שכתב וז"ל אבל מטעמא אחרינא היה נראה לכאורה לפטור את פ' ובאנו למחלקת הרמ"בם שכתב שהמתחייב בדבר שאינו קצוב אינו כלום אלא שבזה וכו' ותו שכבר נדחו דברי הרב בזה וכמה פעמים נעשו מעשה הפך דבריו ע"כ אפשר דלאו לענין קים לי קאמר אלא שמא שבאותו נדון לא היה מוחזק אותו פ' בענין שהיה יכול לו' קים לי ולהכי קאמר דכבר נדחו דבריו ואין לדיין לפסוק אלא כמאן דפליגי עליה ואע"גב דזה בעיני דוחק הוא הוזקקתי לכך משום שמצאנו לרב הנז' בסי' מ"ז שכתב וז"ל עוד היה נראה להביא בנד"ד וכו' ולמדנו זה ממה שראינו לרב מהר"יבל שכתב על המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב דלדעת הרמ"בם פטור ס"ל למהר"יבל וכו' ומשום דמצי לומר קים לי כהרמ"בם פטרו הרב וכו' א"כ בנד"ד נימא הכי וכו' ע"כ שנראה משם שמסתייע ממה שכתב מוהר"יבל דמצי מימר קים לי כהרמ"בם וא"כ כאן שאמר שכבר נדחו דבריו לפתרו דלאו ענין קים לי קאמר ומה גם דאפי' נניח דלענין קים לי קא' מ"מ לא שבקינן כל הני רבוותא ועבדינן כותיה באופן שהמתחבר מזה כעת הוא דכיון דכל הגדולים סוברים שיכול לומר קים לי כהרמ"בם בענין חיוב דבר בלתי קצוב הכי נקיטינן ג"כ נד"ד מצי שמעון ולוי למימר קים לן כהרמ"בם ופטורים לשלם מה שנתערבו ליהודה מזה הצד:
וכבר ראיתי להח' השלם המורה נר' דמצדד אצדודי לומר דבנד"ד אפי' להרמ"בם חייבים וז"ל מעתה נראה לומר דאפי' דאמרינן דמי שנתערב בדבר שאינו קצוב לא משתעבד איכא למימר דשאני ערבות דאסמכתא הוי דבלשון דאי קאמר דאם לא יפרענו הלוה יפרע הערב אלא דמ"מ אמרינן כיון דעל אמונתו הלוהו גמר ושעבד נפשיה אבל האומר תן לו ואני פורע וכל הבטחון של המלוה אינו אלא עליו ומה גם בשותפין דהוו שלוחין זה לזה דכל חד מניהו שליחות דחברו קא עביד איכא למימר דכי האי גובה דמעסקי יחד ומתרבה סחורותיו ומרוחי טובא גמרי ומקנו אהדדי וכו' וכו' ובנדון דידן דלא הקיף יאודה לראובן אלא בשביל דהוה שלוחם של שמעון ולוי דשותפין הם כמי שלוחים זה לזה המנותיה דיאודה עליה דשמעון ולוי כנראה באגנות ששלחו שמעון ולוי ליאודה סמך ועל ידי כן נתרבה העסק ורויחי טובא איכא למימר דבכי האי גונא גמרי ומקנו וראיה לדבר כתב הרש"דם סי' ט' על מי שהבטיחו לו הק"ק חצי מכל מה שירויח לסוחרים במכסיות סחורותם ועוליהם וצדד הרב ז"ל לומר דאפי' להרמ"בם דסבר דדבר שאין לו קצבה לא משתעבד מ"מ בנדון דידיה שברי לקבל הנאה כזאת גמרי ומקנו ובשליחותו יהבי ליה וגם כי אינן נותנין משלהם אלא מה שהם רגילין ליתן עד עתה וכי האי גונא הרמ"בם מודה ומייתי ראיה מהרש"בם לדבריו מהא דכתב מהר"יק בתשובה שמצא על שלשה אחים שהתנו יחד על נכסי אחותם שנתן לה בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותם שיחלקו בשוה לימים נתנה מתנה לאחד והשיב שהתנאי שהתנו קים ואפי' דהוי דבר שאין לו קצבה ולעד יש לב"עד לחלוק ולומר דהתם מה שנתן לה בעלה הוא דבר ועל סך שנתן לה בעלה הוא שהתנו יחד בעת סך הכתוב שנתן לה וכי האי גונא דבר קצוב מיקרי א"כ התם דשניהם התנו אלים שעבודיה טפי אגב דאיתי אהדדי איך שיהיה נקטינן מדברי הרש"דם ז"ל היכא שמקבל הנאה. וכן נמי היכא דיהבי ליה בשכר שליחותיה כי האי גונא גמרי ומקנו אהדדי וה"ה בנד"ד דע"י כן מתרבה העסק ומרוחי טובא אגב דאוקי אהדדי גמרי ומקנו ויש לנו לומר כן כיון דחזינן אשלי רברבי קמאי ובתראי דלא סברי להו כסברת הרמ"בם כל מאי דמצינן למעט המחלוקת ולקרב הסברות עבדינן עכ"ד והעתקתים כלם מראש ועד סוף איידי דחביבין עלי דברי דודים לישא וליתן בהם ואשתעשע במצותיו אשר אהבתי:
ותחלה אומר שהשני חילוקים שחלק בין התשובה שהביא מהרש"דם ז"ל לנדון שלו אם מצד שהמתנה שנתן לה בעלה שהיה דבר קצוב אי מטעם דכיון ששניהם התנו אלים שעבודה טפי אגב דצייתי אהדדי שניהם כאחד טובים ומוכח הכי התם מלשון הרב מהר"יק עצמו אכן כתוב שם תשו' לרבנו משולם על שלשה אחים שהתנו יחד בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה וכו' והשיב שאע"גב דאין אדם מקני דשל"בל בההיא הנאה דקא סמכי אהדדי גמרי ומקני אהדדי וכו' וכל תנאי דמתנו אהדדי מהני בו מאסופה הרי לך בהדיא שכתב המ' והר' משולם שבכל מה שהשותפין מתנין מהני וכו' עכ"ד והנה ממה שנרגש התם ואמר אע"גב דאין אדם מקנה דש"בל ולא נרגש האמר נמי אע"גב דהוי דבר שאינו קצוב מוכיח דהתם במתנה שנתן להם אחותם דבר קצוב היה ועל שלא איכפת ליה מהא דלא יהא אלא כל המתנה הרי קצבה יש לה וכמו שכתב הרב מהר"א ששון ז"ל בתשו' קכ"ג על ראובן ושמעון שנפלו ביניהם הפרשים על חזקה אחת ונתחייבו שכל מה שיאמר לוי זה יתנו וחש הרב שמא היתה דבר בלתי קצוב כיון שלא פירשו עד כמה והשיב אלא שבזה יש לו' שכיון שכל המחלוקת וההפרשים והטענות היתה על החזקה כיון שהבתים הם ידועים וקצובים סגי ע"כ הכא נמי במתנת אחותם אימא שהיתה קצובה המתנה שנתנה וכיון שכן מה מייתי ראיה הרש'דמ לנדון דלא הוה ידוע התם קצב הדבר וכי תימא דלעולם התם המתנה עצמה לא הוה ידיע קצבתה כיון שלא פירשה שם ומה שלא נרגש ממנו רבינו משולם משום דלא היה חושבו רבנו משולם להא דהרמ"בם בדבר בלתי קצוב משום דכ"ע פליגי עליו כמו שכתבו רבים מהפוסקים אשר קדם לנו זכרונם אשיבך דהיא הנותנה ג"כ דאין ראיה להרש"דם ז"ל מאותה תשובה למה שהוא חושש להרמ"בם דאמר דדבר שאינו קצוב לא משעבד וכדאי הוא הרמ"בם ורבותיו להסמך עליו כדכתב התם יע"ש ורבינו משולם לא חש לה כדאמרן. ואם החלוק השני ששניהם אתנו אהדדי אלים שעבודיה אגב דצייתי אהדדי הא נמי בהדיא כתב שם בההיא הנאה דקא סמכי אהדדי גמרי ומקני אהדדי ומדין שותפין נגע בה כדכתב בס"ד הרי לך הר"ם ורבנו משולם או' שכל מה שהשותפין מתנים וכו' וכיון שכן אינה ראיה להרש"דם לנדון שלו דלא שייך דין שותפין כדכתב החכם השלם המורה נר"ו ואומר זך לקחו:
האמנם אעקרא דדינא שרצה הסכם השלם לומר דאפי' הרמ"בם עצמו יודה בנד"ד דחייבין שמעון ולוי לבי מהסס שהוא נר"ו הרכיב דבריו אתלת ריכשי למדקדק בלשונו חדא דיש הפרש בין ערב דהרמ"בם לאומר לחברו תן לו ואני פורע שכל הבטחון אינו אלא עליו ב' דהשותפין שלוחין זה לזה ג' דבכי האי גונא דמתעסקי יחד ומתרבו סחורותיו ומרוחי טובא גמר ומקנו אהדדי ועל ג' אלה מייתי ראיה מההיא דהרש"דם ולדידי שלשתם בעצמם חלושים בטעמם אם הראשונה הוא באה בגמ' בפ' גט פשוט דתן לו ואני פורע לשון ערבות הוא לרבא וכתב ז"ל דמשמע ואני פורע אם לא יפרע הוא ופסקו הר"יף והרמ"בם והר"אש וכל גדולי האחרונים כרבא גם הרב מהר"יק ז"ל בבית יוסף פסק כן להלכה א"כ שוה הוא כפי הדין תן לו ואני פורע לערב דעלמא וא"כ מהיכא תיתי לחלק השתא ולו' דאפי' דהרמ"בם כתב בערב בדבר שאינו קצוב שאינו משתעבד בתן לו ואני פורע יסבור דמשתעבד מה בין זה לזה שניהם לשון ערבות הוא לפי המסקנא וההלכה ואי אל השנית שכתב ומה גם בשותפים דהוו שלוחים זה לזה דכל חד מניהו שליחות דחבריה קא עביד איני מבין מה זה שליחות עושה בענין זה בשלמא אי הוה מוקי דיהודה הוה שליח דשמעון ולוי ניחא דהוה אמרינן דמדין שליחות דהוה ליה יהודה שליח דהוה גמר ומקני דשלוחי כמותו וכמו שהציע בראשית דבריו לחלק בההיא דהרב אדרבי ז"ל אבל בפרט זה שהשליחות והשותפות הוא בין ראובן שמעון ולוי ולא נגע ולא פגע יאודה בשליחות זה כלל מה מעלה ומוריד שליחותם ושותפותם לדבר זה ואם הרב מהרש"דם הזכיר בתשובתו טעמא דשליחות היינו שהתובע היה שליח מהמשלח וטרח בדבר ואמר דיהבי לי בשכר שליחותו דהיינו דטרח ומדין פועל כדמוכח התם דון נמי לישנא דשכר שליחותו דקאמר התם א"כ היינו שהתובע הממון היה שליח מאותו שנתחייב לו בדבר שאינו קצוב אבל שהחייב והערב יהיו שלוחים זה לזה מה יושיענו זה ואל השלישית לבי אליה אשית שכתב וז"ל איכא למימר דבה"ג דמעסקי יחד ומתרבה סחורותיו ומרויחי טובא גמרי ומקנו אהדדי וראיה לדבר כתב מהרש"דם וכו' ולדידי אחרי המחילה מתורתו אין הנדון דומה לראיה דדברי מהרש"דם לא שייכי בנד"ד וז"ל שם על כובד המכסיות ועולות ותלאות שהשתרגו על צוארי הסוחרים והתנו הסוחרים עם ראובן שכל מה שיקיל מעליהם בהשתדלותו במשך עשר שנים יקח החצי ראובן הנ' והחצי יהיה לסוחרים וכתב על זה הרב מהר"שדם ז"ל אם חל השעבוד כיון דהוי דבר שאין לו קצבה וכו' ומ"מ חייבים הסוחרים לפרוע לראובן שהרי משנה שלימה שנינו הנושא את האשה ופסקה לזונה ה' שנים הרי זה חייב וכבר נתן טעם זה הרמ"בם וא"כ הרי דהרמ"בם לאו בכל מקום קאמר דבדברים דאיכא למימר אנן סהדי דגמרי ומקנו חל השעבוד וכמו שיש להביא ראיה מתשו' שהביא מהר"יק ז"ל ואם כן יש לנו לומר שהרמ"בם ג"כ יודה בנד"ד דחייבים דאנן סהדי דכדי לקבל הנאה גדולה כזאת גמרי ומקנו ואינן נותנין משלהם כלום וכו' אבל היכא דהוי כשכר שליחותו כנד"ד וגם אינן נותנין משלהם כלום אלא מה שהיה רגילין עד עתה מרויח ונותן להם והם אינן נותנין לו דבר גמרו ומקנו וכ' ע"כ והאי המתבונן היטב בדברי הרב יראה דשלשה טעמים נתן בדבר א' שהנאה גדולה ודלא חסריה מידי למתחייב אלא שאדרבה היא מרויח כשהיה בשכר טורחו ושליחותו וכמבואר בלשון השאלה שההנאה גדולה היתה הלכת המסים לעשר שנים גם הנ' הלך טרח והשתדל בכל עוז ומצא ידו בעדם והם הרויחו ולא נתנו משלהם כלום וא"כ אם שלש אלה ימצאון שם פסק הרב דחייבים אבל דידן בנדון מנלן דרויחי טובא ואיו שכר טורח השליחות שיש בהן ואפשר דחסרי מידי ולא שקלי כלום באופן נראה לי דאין מתשובת מהרש"דם שום ראיה לנד"ד כאמור וכבר עלה שהחכם השלם בחכמתו הרמה הרגיש בחלשת הראיה ולהכי כתב ויש לנו לומר כן למעט המחלקת ולקרב הסברות באופן דלדעת הרמ"בם נד"ד דהוה דבר בלתי קצוב לא משתעבד שמעון ולוי לכל הפנים וליכא לממר דכיון דהרמ"בם בההיא דמכירה דחייב עצמו בדבר שאינו קצוב דלא משתעבד נתן הטעם מפני שזה כמו מתנה ואין דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה א"כ כל שאינו דרך מתנה משתעבד וכההיא שכתב הרב מהר"שך ז"ל ליישב הקושיות שהקשה הרמ"בן על הרמב"ם ושתים הכא האחת מהא דאמרינן אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים וטעמא הוי מפני שאינן קצובין כדכתב הרמב"ם עצמו פכ"ה דה' מלוה דדוקא מפני תקון העולם לא גבי ממשעבדי הא מבני חרי גבי אעפ"י שאין לו קצבה והשנית מהא דתניא בפ"ק דמציעא (דף טז) מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום דהוי דבר שלא בא לעולם הא מה שעלתה מצודתי קנה ואע"גב דהוי דבר שאין לו קצבה ולתרץ שתי קושיות הללו כתב הרב הנ' וז"ל אבל יש לי דרך ישר בדרכי הרמ"בם כי היכי דלא תיקשי מדי ולא נצטרך כלל לדחוק וזה שכתב הרמ"בם שם באותו פרק קודם דין זה המתחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל אע"פי שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב שדבר זה מתנה היא ואהא קאי מאי דכתב בסמוך חייב עצמו בדבר שאינו קצוב אע"פי שקנו מידו לא נשתעבד דזה כמו מתנה היא ולא כתב הרמ"בם דין זה אלא במי שלא היה חייב כלום ונתחייב ובהא דוקא לא נשתעבד בדבר שאין לו קצבה שכן כתב שזה כמו מתנה שנראה שאם היה כמכר נשתעבד א"כ מהא דאין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים ליכא קושיא דהתם הוא אחד שגזל קרקע ומכר לאחר וכתב לו אנא איקום ואשפי זבינה אילין ועמליהון ופירי דידהון דכיון דהוי מכר נשתעבד אפי' בדבר שאין לו קצבה וכן במה שתעלה מצודתי מכור לך וטעמא דמכירה משום דאגב זוזי גמר ומקנה ולא גרע משטרי פסיקתא ע"כ כיון שכל הטעם שפוסק כן הרי הוא מפני שטעם הרמ"בם הוא שזו כמו מתנה וא"כ כל שאינו דרך מתנה כההיא דאין מוציאין לאכילת פירות וההיא דמה שתעלה מצודתי מכור לך אינו בכלל דין הרמ"בם א"כ נד"ד נמי שאינו דרך מתנה אלא נושאין ונותנין ביחד אלו עם אלו ואפשר דאיכא רווחא לכולהו נימא דבזה לא דבר הרמ"בם הא ליתא ובדוקא היא לדידן שהרי הרמ"בם עצמו בפ"כה דה' מלוה בענין ערב שאינו דרך מתנה כתב דאינו משתעבד ולא סמכה דעתו ולא גמר ומקני א"כ אי אפשר לומר שכשכתב הרמ"בם שזה כמו מתנה מנא נשמע שכל שאינו דרך מתנה ואפי' ערבות לא מפטר שזה סותר עצמו אבל דינו של הרב מהרש"ך אמת שכל שהוא דרך מתנה לאפוקי מכר דאיכא זוזי אגב זוזי גמר ומקני ולא דבר הרמ"בם בזה אבל ערב אע"פי שאינו דרך מתנה כיון דליכא טעמא דאגב זוזי לא גמר ומקני והדרינן לכללין דכפי דעת הרמ"בם בנד"ד ולפי דעת רבותיו דבר שאינו קצוב הוא ולא משתעבד ולכך נראה לומר דיכולין לומר קים לן כהרמ"בם ורבותיו ופטורין מלשלם:
וסבור הייתי לומר חולי מדין מנהג ניתי עליהו דשמעון ולוי לחיובינהו והוא ששאלתי לסוחרים רבים ואמרו שהמנהג הוא פשוט בין הסוחרים שעושין כן ביניהם וכל פאטור ופאטור ערב למשלחים לו לקנות סחורות בעדם ולוקחים כתב יד הערב ואומר אני ערב לפלוני בעד פלוני על כל אשר ישלח בידו הן רב הן מעט ולבסוף אותו הכתב יד נידון כשטר ונפרעין מהם עד פרוטה אחרונה וכיון שכן שהמנהג הוא כן אפשר לומר דמטעם מנהג חייבין כאשר כתב הרב מהרש"דם ז"ל בענין דומה לזה וז"ל ראובן הוציא ליטרא די קאמביו על לוי ממאה זהובים שמודה לוי שקבלם משמעון שותף ראובן לפרעם ט"ו יום לראית הכתב הנז' ותובע המאה זהובים מלוי ולוי טוען שכתב כן בחשבו לקחתם ולא לקח אלא חצים ושהוא נאמן מגו דהיה יכול לומר פרעתי וכו' תשובה ידוע המחלוקת שיש בין הפוסקים אלו אומרים דבכתב יד נאמן לומר פרעתי והללו אומרים דאינו נאמן וכפי הבראה הכא יכול הלוה לומר קים לי כמ"ד דיכול לומר פרעתי וכו' וכו' אמנם אכתי אית לן למימר דאלו כתבי קאנ"מביו הוא מנהג סוחרים והנראה בעיני כי כתב כזה פשוט ביניהם שאינו נאמן לומר פרעתי כל עוד שכתב הקנ"מביו ביד המלוה והוי כדין שטר גמור וא"כ נמצא שלוי חייב לפרוע דכיון דנטלה הסבה נטל המסובב דטעמא דלוה נאמן לא הוי אלא מגו דאי בעי לו' פרעתי היה נאמן וכיון דהכי הוי דבאלו הכתבים המנהג פשוט ביניהם שאינו יכול לומר פרעתי גם הר"יף וכל אבזריה יהיה סוברים שזה הלוה חייב לפרוע וכל שכן במנהג כזה דהוי מנהג ותיקין מכמה רברבי דסברי הכי דבכתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי ע"כ למדנו מדבריו דהמוחזק יכול לו' קים לי כפ' ופ' שאומרים דכ"י יכול לומר פרעתי ומשום הכי נאמן אני לו' שלא לקחתי אלא חציים מגו דאי בעינא אמרנא פרעתי אפ"ה מבטלינן ליה האי קים לי כיון דמנהג הסוחרים שלא לדון פרעתי בכ"י ואזלא ליה המיגו וא"כ גם בנד"ד יאמר אומר דאפי' שמעון ולוי המוחזקים יכולין לומר קים לן כהרמ"בם ורבותיו בדבר שאינו קצוב אינו משתעבד ופוטרים עצמם בזה אפ"ה כיון דמנהג הסוחרים שדנין חיוב זה כשטר גמור ואי טוענים זאת הטענה לא מקבלי מניהו מבטלינן הקים לי וכ"ש דיש כמה גאונים סוברים דמשתעבדי כדכתב הוא ז"ל כיון דאיכא רברבי דסברי הכי וכו':
אלא דעדין יש לחלק דשאני התם דמעיקרא מציאות הליטרא דקאמביו ומשפטיה בעולם הוא תקון סוחרים וכמו שהקדים הוא בדבריו ואמר אמנם אלו כתבי קאמביו הוא מנהג סוחרים וא"כ כיון שהוא תקון סוחרים אתי מנהג סוחרים ומבטל תקון סוחרים אבל בנד"ד דאיכא שטר כדכתב השואל וזה תמצית השטר לא אמרינן דאתי מנהג ומבטל דין השטר ואע"גב דבכמה דוכתי אית לן דמנהג מבטל הלכה מיהו צריך תנאים רבים שיהיה מנהג קבוע ושהוקבע על פי ותיקין וכיוצא בזה ומי יאמר דבנד"ד איכא כל הני:
סוף דבר הרבה יגעתי למצוא לי סמך של קימא ולהסכים בדינו של החכם השלם המובהק סגן לויה הפוסק נר"ו ולא עלה בידי וגמרתי בדעתי דאי איישר חילי והיה הדבר בא לידי הייתי עושה ביניהם איזה משפט שלום זה בצוע וכמו שכתב הרב הגדול מהרי"בל בתשו' בדבר שאין לו קצבה בדף קמ"א מספרו הראשון וז"ל ובנד"ד אי נאמר כרבא ורב מ"מ יש לומר קים לי כהרמ"בם אמנם יש להסתפק כמו שנסתפקתי. ולכן אני אומר שטוב הדבר שיכנסו ביניהם החכמים השלמים אשר שם אם יראה בעיני כבודם לפשר בניהם ואיש על מקומו יבוא בשלום ותו לא מדי ע"כל אף אני כמוהו נושק כפות רגלי תורתו זה דעתי בנד"ד שאם הדבר בא לידי פשר דבר הרעה שבפשרה לא ידע אנוש ערכה חבל לחייב את שמעון ולוי על פי הדין המזוקק לא שמיע לי ולא סבירא לי אני הצעיר יהושע רפאל בכמהר"ר ישראל בנבנשתי זלה"ה.