שער יהושע· רבי יהושע רפאל בנבנישתי
סימן יז
בע"ה.
(השאלה מובנת מתוך התשובה.)
כאור נוגה הולך ואור האירו אל עבר פני אותיות מחכימות ראמות וגביש אין ערוך אליהו מעשה ידי אמן דנהירין ליה שבילי דגמ' החכם השלם סיני ועוקר הרים ומטחינן בריחים אחי ורוחי הפוסק נר"ו ואחזה אנכי כל הכתוב לחיים נעשה לי סם חיים דברים אמתים ורצויים עשוייים באמת וישר ואמינא ליה ישר ואצלי אלו דברים לאמתתן וכאמתו של תורה כמעט אפי' בלא ראיה שהרי כל החזוק שיש לעצמו של ערבות אפי' שהוא דרך אסמכתא היינו משום דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה כדאיתא בסיף פרק גט פשוט א"כ מה לי בשעת מתן מעות מה לי קודם מתן מעות כיון שסוף סוף כשנותן המלוה ללוה על אמונתו של ערב קא סמוך ואיכא טעמא דבההיא הנאה וכו' הרי הוא כאלו באותה שעה משתעבד מה שאין כן לאחר מתן מעות שכבר אזלא ליה טעמא דבההיא הנאה דקא מהימן ליה דקודם דהמניה יהב ליה וכיון שכן אפילו בלא ראיה הסברא נותנת דכל ערב קודם מתן מעות דינו כערב בשעת מתן מעות וכל שכן שיש כמה ראיות נכוחות מוכיחות הביא גם הוא קצת מהם ומה גם ההיא דבסוף חזה התנופה ועוד אחרת נראה לי שיש להביא ראיה מההיא דכתב המרדכי בס"פ גט פשוט וז"ל וערב המקבל ערבות אם על פיו מחזיר שטרו או משכונו הוה ליה כערב המשתעבד בשעת מתן מעות ולא בעי קנין ע"כ והשתא דידן אתיא מקל וחומר ומה התם דהוי הערבון אחר מתן מעות אפ"ה לא בעי קנין כיון דשייך ביה בההיא הנאה דקא מהימן ליה שבנתינתו המשכון או השטר הרי מאמין בערבותו בנד"ד דאיכא האי טעמא דבההיא הנאה דקא מהימן והוא קודם מתן מעות לא מבעיא דאין צריך קנין באופן דכל אנפיא שוין בנד"ד דערב זה חייב לפרוע מה שהלוה לראובן על פיו ואפי' בלא קנין משתעבד. וזה חזיתי להח' השל' אחי נר"ו כתב וז"ל ומצאתי למורי הרב הגדול זלה"ה **(המהרי"ט)** בתשו' חח"מ סי' פ"א כתב על שטר שכתוב בו נתחייב פלוני שכל חוב או חובות שיתחייב אביו שהוא ערב בעדו עד שלשים אלפים שאע"פי שהוא קודם מתן מעות שצריך קנין ונראה דשניא היא מנדון שלנו דהתם לא נתחייב בהחלט ובצווי לו' תנו וכו' אבל בנד"ד שנתחייב בהחלט ובלשון צווי וכו' צריך קנין וכו' ממרוצת לשונו נראה שנרגש מההיא דמרן והצריך ליישב דהא בלשון צווי והא לא בלשון צווי ואצלי אין מקום להרגשה כלל מעיקרא שהרי כתב מה"ר ז"ל שם דכל שעבוד כה"ג בעי קנין אע"גב דהוי קודם מתן מעות משום שלא נתחייב לכל מי שיתן ע"פ ערבותו אלא העדים יודעים שכל מה שנתחייב האב הבן ערב עליו אע"פי דלא ידע המלוה כלום בשעת שהלוהו ואין כאן מקום לומר בההיא הנאה דהמניה לדידיה ע"כ נמצא שמה שמצריך מרן התם קנין הוא משום דליכא טעמא דבההיא הנאה דקא מהימן ליה שהרי כשהלוהו לא ידע בערבותו וא"כ לא הימניה לדידיה מה שאין כן בנד"ד דידע המלוה בערבות הערב שהלוהו וכיון שכן מה ענין לזו אצל זו שנאמר שיש להרגיש עד שהוצרך ליישב שניהם הא לא דמי כלל ואין התיחסות כלל לזו בזה ואף אם ת"ל דאיכא צד להרגשה אמאי לא חלק ביניהם החלוק שחלק מה"ר שאמר דכיון דלא ידע המלוה לא הימניה לדידיה וליכא טעמא דבההיא הנאה דקא מהימן ליה וייחס אליו טעמא דצווי או בלתי צווי שהוא הטעם שכתב הרב מהרש"דם ז"ל בנד"ד בין כך ובין כך הדין דין אמת כמו שכתב החכם השלם המורה שיחיה דבענין כזה אין צריך קנין לכל הפרושים. וראיתי את אשר נגזר מאתו להביא ראיה מתשו' מוהרש"דם בסי' ל"ח דלא פטר לערב אלא מטעם דלא היה כתוב בלשון צווי ודמי לכל הזן לא הפסיד ע"כ כלו' אבל אי לאו האי טעמא היה מחייב אפי' דליכא קנין ומ"מ עדין היה מקום לדוחה לדחות דשאני נדון מהרש"דם דאמרינן דאי לאו טעמא דאינו בלשון צווי שהיה מחייב לערב משום דהתם כתוב נכנס ערב קבלן פרען כערב המשתעבד בשעת מתן מעות שהרי נתחייב כדין ערב המשתעבד בשעת מתן מעות דלא בעי קנין אבל בנד"ד דליכא הכי מי יאמר שיודה הרב מהרש"דם אלא שהפנה הגדול והעמוד אשר דין זה תלוי בו הוא המנהג שנהגו בין הסוחרים שהכתבים ששולחים איש אל רעהו מעיר לעיר בענין סחורותם מחזיקים אותם לשטר גמור וכמ"ש החכם השלם המורה אחי שיחיה ולא בעי קנין ולא שום חזוק מחזוקי סופר אלא אמירתם הרי היא כמסירתם דומיא דחתומתם דקנין לדברי הכל ובהדיא כתב הרי"בש בסי' ק"ה אבל בענין הקניות כל שנהגו הסוחרים הולכים אחר מנהג אפי' סתם ומבטל הלכה המצריכא קנין או משיכה וכו' וכן בתשו' שמה וכן העלו כל הפוסקים כאשר הוכיח אחי הח' הש' המורה נר"ו וכיון שכן שלוי זה כתב אישי ולכאן דימי אי שם פאנגאם אן פונטואל מעה הרי נעשה ערב וחייב לשלם:
ומדברי החכם השלם המורה שיחיה נראה שהערב רוצה להשתמט מלשלם בטענה שהאריך זמן המלוה ללוה וכבר בטל הת' הש' הפוסק נר"ו דעה זו וכתב בו מה שיש בו מן הספוק ובפרט מתשו' הרמב"ן ז"ל הביאה בע"ת ז"ל שאפי' התרה בו הערב בפני עדים שלא יאריך זמן לאו כל כמיניה ואף שהרב הגדול בס' בדק הבית כתב דלאו הרמב"ן חתים עליה זה א"א דאם בע"תר היה אומר וכן כתב הרמ"בן הוה מצינא לומר לאו הרמ"בן חתים עליה כההיא דמר בר רב אשי אבל בעל התרו' שהוא תלמוד הרמ"בן אמר ושאלתי את פי הרמ"בן זה אשר השיב לי ערב וכו' דמשמע פה אל פה ידבר בו וא"כ מה יועיל כי נאמר לאו הרמ"בן חתים עלה אנן לאו בתר חתימי אזלינן אלא עדות בע"תר היא שעמדה לנו כאשר כתב החכם השלם נר"ו וכ"ש שהרב בע"תר והטור ורבינו ירוחם זו דעתם ואחרם כל ישרי לב רבים מהפוסקים סוברים כן הרב מה"רר יצחק דון דון בתשו' כ"י כתב וז"ל ונחזור לעניננו שאם המלוה האריך זמן ללוה לא מפני זה נפטר הערב וזה אפי' שהאריך לו ע"כ של ערב ע"כ גם הרב מהר"ר יצחק ן' לב בתשו' כתב וז"ל על ענין כזה אם הטענה שנראית קצת טענה והיא טענת אורך הזמן שהאריך המלוה ללוה אינה טענה שלא מפני זה נסתלק הערב מן הערבות שאפי' שבא ערב אצל המלוה והתרה בו שיתבע מהלוה ואם לא שיפטר מערבותו והמלוה לא רצה והאריך זמן ללוה כתבו הפוסקים שאינו נפטר בכך ע"כ ומן המבואר מלשון זה שעל הרמ"בן ורבותיו הוא רומז וסבר דחתים עלה הרמ"בן זכינו לדין שהדין מוסכם ביני רבוותא שאפי' שהתרה הערב שיגבה מעותיו ולא תבעם ולא מבעיא שלא תבעם אלא שהאריך לו זמן אחר לא נפטר הערב בכך כ"ש הדברים בנד"ד דלא התרו בו כלל וגם לא האריך הזמן בקום ועשה אלא ממילא עבר זמן דהכי הוא לשון החכם הש' נר"ו לא תבע לראובן ונתארך הזמן דמשמע בבלי התראה הוא ומעצמו עבר הזמן לא שיש שום הארכת זמן דודאי אליבא דכ"ע לא נפטר הערב. ודברי הרב בס' בדק הבית אינן מזיקין לנו שכבר כתבתי דלא דק לראות שהענין היה שאלה מהרמ"בן אבל בודאי אי הוה חזי דבע"ת כתב שאלתי את פי הרמ"בן ודאי דלא אמר מי חתים עלה ומה גם דבשלחנו הקצר כתב סברת הרמ"בן לבד דאפי' התרה בו והאריך הזמן המלוה לא נפטר הערב בכך האמת שכתב בסוף דבריו ויש להתישב בדין זה וכתב עליו הרב בעל המפה שהטעם שכתב הרב שצריך להתישב בדין זה הוא מפני שיש חולקין בזה וכתב עוד ומיהא אם הלוה הוא מוכן ליתן למלוה מעותיו והערב שלח אחריו שיבוא לקבלם או לשלוח שטר חוב ולא עשה כן הערב פטור אם נאבד החוב וכתב עליו הרב בעל מ"ע ז"ל שלא מצא שום חולק בזה הדין ואם ממה שכתוב בס' דר"מ שלשון הרב מה"רי ווייל בתשובה נראה שהוא חולק הנה שם כבר יישבו הרב בעל המפה עצמו וכתב שיש לחלק דמ"ש הרי"ו הוא כשהוא מוכן לשלם הלוה ודין הרמ"בן הוא כשאינו מוכן לשלם וא"כ כיון שהוא בעל המ"פה עצמו חלק שם זה החלוק א"כ איך כתב כאן שיש חולקים ומסיק הרב בעמ"ע הנז' דממה שכתב הרי"ו למטה מזה שם נראה שהוא חולק שכתב עוד שם שאם אמר הערב למלוה תן לי השטר חוב לתבוע ללוה והמלוה לא נתן לו דהערב פטור. ולשון לתבוע החוב נראה דהמעות אינן מוכנים ביד הלוה ואפ"ה קאמר דהערב פטור משום הכי כתב כאן דיש חולקין והיינו ההיא דמהר"יו דלא מצינא לומר דבמוכנים איירי מלשון לתבוע וכ"ת דכאן נמי בצדו כתב והערב שלח אחריו לבוא לקבלם או לשלוח לו השטר לתבוע החוב דהכל מודים דפטור דמשמע דלית ליה חלוק דמוכן ושאינו מוכן י"ל דאיירי ג"כ במוכנים וסמך על מ"ש לעיל מניה בסמוך אם הלוה מוכן לשלם ועלה קאי האי לתבוע כלו' לא בב"ד אלא לשאול לו מן המוכן שאמר שיש לי מש"כ בלתבוע החוב דהרב ווייל דהתם לא נזכר לפני זה שהמעות מוכנים לשנאמר דעלה קאי וא"כ היינו דקאמר בעל המפה דחולק ובס"ד אמר בעמ"ע דאפי' לא יקרא חולק דהר"מבן לא קאמר אלא כשאין הערב רוצה לטרוח להוציא המעות מהלוה ולשלם למלוה אלא שאומר למלוה נחות אתה לדין עם הלוה והפרע ממנו בזה קאמר דאינו יכול לכופו לטרוח בדינא ודיינא ואם הערב היה אומר שהערב רוצה לטרוח ולא רצה הלוה הערב פטור ומה"רי ווייל מיירי בזה שהערב רוצה לטרוח ולהוציא המעות שכן אמר שם לשלוח לו השטר לתבוע המעות כלו' שהוא הטורח והמלוה לא עשה כן אז הערב פטור וחלוק זה ברור אלו דברי הרב בעל מאירת עינים והסכים דאין חולק על הרמ"בן דמיירי בשאין הלוה רוצה לטרוח ודברי הבל הוא דון מנה לנידון דידן דבהדיא ובברור אין הערב היה רוצה לטרוח דאם היה רוצה למה לא אמר לו בזמנו תן לי השטר ואוציא ממנו אלא החריש ולא דבר דבר וכיון שכן כ"ע מודו לדין הרמ"בן דהערב פטור למסקנא דהרב בעמ"ע ואין ספקו של הרב בעל המפה מוציא מידי ודאן דכ"ע. עד כה סופא דמילתא ובה סליקנא ונחיתנא דבנד"ד לא נפטר הערב מן החוב הנז' וכיון שעבר הזמן חייב לשלם: