שער יהושע· רבי יהושע רפאל בנבנישתי
סימן י
יו"ד ה' גבית חוב מהיתומים: להחכם השלם כמה"רר יאודה פיגה ז"ל. הש"צו. צפת תוב"ב:
שאלה ילמדנו המורה לצדקה ראובן היה חייב לו שמעון ת"ק גרוש' וילך ויקח עמו ב' ת"ח וילכו שלשתם יחדו אצל שמעון ויאמר לו ראובן לשמעון מאותם הת"ק גרוש' שאתה חייב לי אני מקדיש מהם מאה גרוש' למדרש ת"ת שבא"י ותתנם לאלו הב' חכמים כי ידי מסולקת מהם וכאשר תתנם להם אכתוב קבלתם ובאותו מעמד אמרו הת"ח להנז' לשמעון רצונך תקבל עליך אלו המאה גרוש' להרויח בהם ותקבלם עליך לתת בהכשר עשרים גרוש' למאה בכל שנה אמר שמעון כן אקבלם על עצמי מהיום והלאה אתן עשרים גרוש' בשנה ויכנסו בתוכם אף גרוש' שנדבתי לתת לזה המדרש בכל שנה ועכשו אתן י"ח ויהיו עשרים תכתבו שטר עלי אמרו לו הב' ת"ח תעשה חסד לנו שתכנס אשתך ערבנית ונכתוב השטר על שניהם השיב שמעון אדבר עם אשתי ואפייסנה כי הוא דבר מצוה והלכו להם וחלו פני ת"ח אחר אהוב שמעון שידבר עם אשתו ויפייסנה לכתוב השטר ובעו"ה נתרשלו כלם והלך שמעון דרך ים פתאום ולא שב עוד לביתו וישמע כי נטבע במים שאין להם סוף והניח יתום קטן ועתה באים הב' הת"ח לתבוע מממונו הק' גרוש' של הקדש כי נכסוהי דבר איניש ערבין ליה ואם יארכו הימים אפשר יפסידו הנכסים ויבוא נזק גדול להקדש בין מהקרן בין מהריוח. עתה יורנו המורה מה יהיה משפט הנער ומעשיהו ושכרו כפול ומכופל:
קול דודי הנה זה בא חוצב להבות ואתא מרבבות נחלי שמן משחת קדש החכמה והמדע ודעת קדושים. קול לו קול אליו מפרק הרים ומשבר סלעים בפרוקו והשערתו והשלמתו ליישר ההדורים והיה העקוב למישור והרכסים. קול דודי דופק על שער בת רבים מגדולי המורים וחצב וחקק וטהר וזקק פרטי דעותיהם סולת נקיה עד ישים מחשך לפניהם לאור ומעקשים. קול נגידים ידבר וזקוקין די נור דנפקין מפומיה דמי לבר אלהין ידבר נפלאות דברי אלקים חיים צחות ונכוחות המשמחות אלקים ואנשים. קול ענות גבורה במלחמתה של תורה ועדות נאמנה הוא ענה ולעמקא דדינא היה לראש פנה ופנה דרך לסקל המסלה ישובב נתיבות וחוצות ישים. קול ענות חלושה דעתי הקלושה והכחושה בקשה נפשו לבדוק בעוקצי קולמסי ויגזר אומר עלי להכריחני לחוות דעי בנדון הלז ולהשתשע באמרותיו הטהורות ודנא כתבא די רשים. קול ענות אנכי שומע ואין לי פה להשיב ווה אדבר ומה אומר והוא לא כן ידמה היאמר חומר שלבו גס בו לחד גריס דדייק ונפיש דקה מן הדקה משה שפיר קאמר דבריך טובים ונכוחים כלם קדושים. קול ושוברו עמו וגדר האמת יעיד על עצמו די באתרא דמתבעי וזכין לאדם משום יגדיל תורה אין להשיב ומנה לא יזוז ואם מך הוא מהיות דעתי מכרעת ולא עמד טעמו בו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו היא שעמדה לי והיא יושב ממולי לצאת לקראת נשק נגד פני עליון חיש כלבבי עיני ולבי ושמעי ורעי דמחדדן שמעתתיה החכם הפוסק נר"ו ויהי מה ארוצה נא ואלקטה נא בשבלי עומרי אמריו ספיר דבריו לצדד צדדין עד יצא כנוגה צדקת חוקת תורת מעות הקדש המופקדים ביד חיש עתי לענין הדין ומעלין בקדש ואין מורידין:
והנה טרם אענה אני אומר דהלכה רווחת את כל ונוכחת דאין נפרעין מנכסי יתומים בין במלוה על פה בין בשטר אלא באחד מן השלשה דרכים הידועים והם חייב מידה ומת בנדוייו או מת תוך זמן כמו שהוסכם וזולת זה יש אחרת והיא כשרבית אוכלת בהם כמו שהוצע כל זה בפרק שום היתומים (דף כ"ב) להלכה והעלוהו הפוסקים וגדולי המורים איש על ספרו אין להעלותם על ספר לרוב פשטותם ואפי' שיש מי שסובר דהיכא שיש בשטר נאמנות עליו ועל יורשיו דנזקקין לנכסיהם הן זאת דחויה היא אצל הפוסקים ובטלה במעוטה כמו שכתב החכם השלם המורה שיחיה וזה ברור:
אפס כי בדברי המרדכי יש להתיישב שנראה מפשט לשונו לפום ריהטא שהוא סובר דבמלוה בשטר נזקקין ממה שכתב בפ' הכותב וז"ל וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה מכאן משמע דנזקקין לפרוע מנכסי יתומים וכן נמי משמע בשמעתא קמייתא דפ' הנזקין (דף נ'.) אמר אביי קשישא יתומים שאמרו בין גדולים בין קטנים וכו' ופסק לשם הלכתא כותיה ותימא דבפ' הגוזל בתרא (דף קי"ב.) משמע דאין מקבלין עדות על היתומים עד שיגדלו ופ"רי דבמלוה בשטר נזקקין דנעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד אבל בדברים שצריך עדות דין נזקקין ע"כל הרי דממרוצת הלשון הזה נראה דבמלוה בשטר נזקקין כאשר הגיע החכם השלם הפוסק בשם מהרש"ס ז"ל. והנה עיני כל חכם לב המה יביטו כמה סוללות שפך הוא נר"ו על סברא זו כלם נכוחים למבין וראויין למי שאמרן ומה גם מה שהקשו בתוספות בפרק הנזקין בפשטא דשמעתא דיתומים שאמרו בין גדולים בין קטנים לשבועה ולזבורית ואלו בשום היתומים משמע דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהן ואי הוי גוי היכי משבעינן והכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו ואולם בעבור זאת הוכרח לחלק דדעת המרדכי כדעת הריט"בא ז"ל והיא דבנאמנות נזקקין וכו' ובזה תיקן לשון המרדכי בטוב טעם ודעת ודבריו כפתור ופרח:
ולדידי מיפרשא הך דמרדכי בגונא אחריתי אחר הדיוק בדבריו דאם איתא דבמלוה בשטר לבד מהני תלת דאמרן וחוץ מאותה שרבית אוכלת בהם נזקקים משום דכנחקרה עדותם דמי מה שאין כן במלוה על פה דלאו נחקרה עדותם הוא וזו היא כונתו בדברים אלו א"כ היה לו להקביל לשונו דבר והפכו ולומר ואור"י דבמלוה בשטר נזקקין דנעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד אבל במלוה על פה שצריך עדות אין נזקקין ולמה פתח במלוה בשטר וסיים בדברים אחרים אשר על כן הנכון אצלי בזה דהמרדכי דרך אחד לו עם שאר הפוסקים דאין נפרעין מיתומים קטנים אלא על השלשה דברים הנז' ועל ארבעה כשרבית אוכלת בהם ומשמע ליה דההיא דכתב בהכותב וכן היתומים מן היתומים מיירי בין קטנים בין גדולים כיון דתני ליה סתם והדבר מוכרח דמיירי בחד מהני גווני דידיעי שנפרעים מיתומים קטנים דאל"כ היכי קאמר וכן היתומים מן היתומים והנה בחייב מודה ומת בנדוייו ומלוה תוך זמן א"א לאוקמו דאם כן אמאי אצטריך להו שבועה בלא שבועה נמי נפרעין כשהמלוה חי ואיכא למיפרך כדמקשי בגמרא אטו אי אבוהון הוה שקיל וכו' ואפי' דאית דסברי דלעולם ביתומים קטנים לא סגי בלא שבועה ואפי' בהני גווני א"א לייחס סברא למרדכי ז"ל שבמקום אחר כתב דגובה בלא שבועה וכמו שכתב מה"רר שמואל חייון ז"ל בבאורו על הטור אלא אי איתמר הכי איתמר דמיירי כשרבית אוכלת בהם או שהוא גר תושב או כשערב לו מן הגוי כדמוקי לה בירוש' ובכ"הג אפי' דנזקקין בשבועה הוא דנפרעין ולכן אמר מכאן משמע דנזקקין לנכסי יתומים קטנים כלומר כדיני והיינו כשרבית אוכלת בהם או בגר תושב או כשערב לו מן הגוי או בגוי ממש לדעת הסובר דיכולין אנו להשביעו איך שיהיה והכי נמי משמע בשמעתא קמיתא דהנזקין דאמר אביי הלכתא בין יתומים גדולים ובין קטנים לשבועה ולזבורית והאי זבורית משכחת לה בשחייב מודה והאי שבועה משכחת כשהרבית אוכלת בהם או בגר תושב או כשערב לו מן הגוי וכדכתבו התוס' התם וא"ת בשבועה היכי משכחת לה בקטנים לרב אסי דאמר בערכין (דף כ"ד.) דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהם ובשלמא זיבורית משכחת לה כשחייב מודה דליכא שבועה אבל בשבועה וכו' וי"ל דמיירי בגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ולכך משביעינן ליה או כדמוקי לה בירוש' כשערב לו מן הגוי וקבל עליו להתפרע מן החייב תחלה דא"לכ גוי בתר ערבא אזיל ואסיר כדמוכח פ' אי זהו נשך (דף עא.) ע"כ הנה נתבאר דהני תרתי שבועה וזבורית מוקי להו האי כדיניה והאי כדיניה א"כ היכי נאמר דסבר המרדכי דהאי דפ' כל הנשבעין ודהנזקין מוקמינן להו כשרבית אוכלת בהם דאיכא שבועה כדאמרן והאות המורה על זה הוא שהמרדכי בריש הנזקין כתב סתמא כלשון התוספות מראש ועד סוף ולא דחי כלל דמשמע דהכי ס"ל וע"כ אמר והכי נמי נראה משמעתא קמייתא דגיטין והשתא מקשה ותימא דבפ' הגוזל בתרא (דף קיב) אמרינן דאין מקבלין עדות בפני הקטנים כלו' נהי דלענין דנזקקין שפיר דמי דהיינו כשרבית אוכלת בהם וכדאוקומינן ליה אבל אכתי איך אפשר לענין קבלת עדות בפני הקטנים דשלא בפניהם מיקרי וכמאן דליתוהי דמו וס"ד דמיירי בכל ענין בין במלוה על פה בין במלוה בשטר דסתם מיתנו והשיב ופ"רי דבמלוה בשטר נזקקין כלו' האי דהנזקין כשרבית אוכלת בהם מיירי במלוה בשטר דתו ליכא קבלת עדות וכנחקרה עדותם דמי ואין הכי נמי במלוה על פה היכא דהיא כנחקרה עדותם וכגון שנתקבל העדות בחיי אביו כדכתב הטור והר"אש ז"ל אבל בדברים אחרים שצריך עדות כלומר שהוא מלוה על פה ולא נתקבל העדות בחיי אביו אין נזקקין ולכך לא הקביל לשונו לומר דמלוה על פה בהחלט דלא כל מלוה על פה נמנעין מליזקק אלא כל דצריך לקבלת עדות ונמצא לפי זה דהיכא דהמרדכי מצריך דבר שלא יצטרך לקבלת עדות ואמר דבמלוה בשטר נזקקין קאי אהני דידיעי לן דנזקקין יהיה מה שיהיה:
והן הם הדברים שכתב בעל התרומות בשער י"ד הביאו הרב מהרי"ק ב"י סי' ק"י וכיוצא בו כתב הרש"בא פ' ד' וה' וז"ל ואע"גב דאמרינן בשחייב מודה או שמתוהו ומת דנזקקין נ"ל בשחייב מודה בפני ב"ד או בפני עדים ואמר כתובו דמשעת כתיבה נעשה כמי שנחקרה עדותם וחי משום קיום שטרות הא קימא לן בהגוזל בתרא דמקיימין את השטר שלא בפני בע"ד והא דקימא לן נמי דמית בגו זמניה דנזקקין ומגבינן מיתמי הויא נמי כמלוה בשטר ע"כ הרי שהרש"בא ובע"הת כי מצרכי שטר להני דידיעי דנזקקין ה"נ יסבור המרדכי דהיכא דצריך שטר הוא בהני דידיעי וכדאמרן. והעד הנאמן על זה הוא מ"ש המרדכי בריש בתרא על ההיא דקא' בגמ' הקובע זמן לחברו וא"ל פרעתיך תוך הזמן הינו נאמן דלא עביד אניש דפרע גו זימניה וכן הלכתא ואפי' מיתמי וכתב המרדכי ואפי' מיתמי משמע דאפי' בלא שטר כגון המלוה על פה בעדים אם מת הלוה תוך זמנו יפרע מיתמי בלא שבועה וחשיב תוך זמן בלא שטר יותר מן השטר ולאחר זמן משום דכיון דאי הוה אבוהון קיים לא מהימן למימר פרעתי משום דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אנן נמי טענינן ליה ופ"רי דאפי' ליתומים קטנים נזקקין בתוך הזמן דהא קיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע בפ' גט פשוט (דף קעד.) דמפרש טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום דילמא אתפיס ליה אבוהון צררי ותוך הזמן לא מתפיס אניש צררי ואפי' בלא שבועה גובה מהם ודוקא שיש לו שטר כדמשמע הכא דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם דמי אבל במלוה על פה לא אא"כ נתקבלה עדותם בב"ד בחיי אביהם דקי"לן בהגוזל בתרא (דף קי"ב.) חין מקבלין ערות שלא בפני בע"ד ע"כ. הנה נתאמת לנו דאי ס' המרדכי דנזקקין במלוה בשטר הוא בתוך הזמן כדינא ועלה קאי ודוקא שיש לו שטר ואם אין נזקקין הוא במלוה שצריך קבלת עדות אבל חלילה שנאמר דבכל גונא במלוה בשטר נזקקין חוץ מהני דידיעי כדהוה ס"ד מעיקרא דאי תימא הכי היכי קאמר הכא ופ"רי דנזקקין ליתומים קטנים ודוקא בשטר אפי' לאחר זמן נזקקין אלא ודאי מחוורתא כדשנינן מעיקרא הרי נתפרש לשון המרדכי באופן שלא יקשה כלל דאיך כתב הפך כל הפוסקים ונגד הגמרא:
ואכתי פש גבן לאוקומי נמי הא דכתב המרדכי פ' השולח וז"ל שאל ר"ב את ר"מ על מעשה שבא ראובן קובל וצוח על יתומים קטנים בני שמעון שיעמידו להם הקהל אפוטרופוס שיש להם דין מקרקע שירשו מאביהם ואמר ראובן שיש לו הזקות מבני שמעון על כן רוצה שיעמידו להם הקהל אפוטרופוס לחובתם וכו' וכו' עד וקימא לן אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם והילכך לאו כל כמיניה לשום להם אפיטרופוס לחובתם ברוך בר שמואל ועוד כתב אפי' דקימא לן דמקיימין את השטר שלא בפני בע"ד מ"מ אין להעמיד להם אפוטרופוס והשיבו הר"אם נתת חלוק בין קיום שטרות להעמדת אפוטרופוס ולא פירשת למה אמנם יש להקשות וודרבא ארבא לפי פרושך דפסק מקיימין את השטר שלא בפני בע"ד בפ' הגוזל בתרא (דף קי"ב.) ובערכין (דף כ"ב) פסק דאין נזקקין לנכסי יתומים ובערכין משמע דרבא אף בשטר קאמר דכלה שמעתא אף בשטר מיירי אלמא אע"גב דמקיימין את השטר שלא בפני בע"ד אין נזקקין לנכסי יתומים ואומר אני הא דפסק רבא בערכין לאו אשטר קאי ע"כ הנה נראה מהנגלה מדבריו דבשטר נזקקין ומ"ש בגמרא אין נזקקין לאו אשטר קאי כלו' ומיירי במלוה ע"פ וכמו שנרגש מזה הח' הש' המורה בהביאו חלק מדברי המרדכי ויישבו באופן אחר ותו דאיכא לדיוקי במה שסתם דבריו ואמר דלאו אשטר קאי והא כלה שמעתתא מוכח דאף בשטר קאמר כמו שהציע בקושיא ואיך תקן משמעות הסוגיא בזה:
ואפשר לפרש על פי דבריו דה"פ ועוד אעפ"י שמקימין את השטר שלא בפני בע"ד עכ"ז אין מעמידין אפוטרופוס ומשמע ליה להרא"ם בדברי מהר' ברוך דמדתלה זה בזה ה"ק אעג"ב דמקיימין את השטר שלא בפני בע"ד אין מעמידין אפוטרופוס משום דקיום שטרות מרבנן וה"ה כנחקרה עדותם אבל העמדת אפוטרופוס להדיין בעד היתומים צריך איזו קבלת עדות ואין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד מן התורה וכמו שכתבו התוס' שם וא"כ מדיוק לשון זה שמה שאין מעמידין אפוטרופוס הוא משום קבלת עדות מנה משמע דאי הוי בגונא דלא שייך ביה האי טעמא דקבלת עדות מעמידין ולהכי אקשי מההיא דערכין דאין נזקקין לנכסי יתומים והאי אפי' בשטר מיירי כדמוכח כולה שמעתא ואפ"ה פסק רבא דאין נזקקין לזה פירש רא"ם דטעמא דאין מעמידין אינו מטעם דאין מקבלין עדות ומטעמא דמקיימין את השטר אלא מטעמי אחריני אי משום שובר אי משום יהיה מה שיהיה וזהו שעור לשונו של מרדכי וז"ל ועוד כתב אעפ"י שמקיימין את השטר וכו' אין מעמידין אפוטרופוס והשיב רא"ם נתת חלוקין בין קיום השטר להעמדת אפוטרופוס ולא פירשת למה כלומר ונראה מדבריך דהוי טעמא משום דקיום שטרות דרבנן ליכא בהעמדת אפוטרופוס וכפי זה אמנה יש להקשות לפי פירושך מדרבא אדרבא דבפ' הגוזל (דף קי"ב) פסק דמקיימין את השטר ובערכין (דף כ"ב) פסק דאין נזקקין לנכסי יתומים והתם משמע דאפילו בשטר מיירי דהכי מוכח כלה שמעתא דהתם ואמאי הרי אין שם קבלת עדות שכנחקרה עדותן דמי וזאת הקושיא גרם לה דיוק לשונו דמה"רר ברוך שאמר אעפ"י שמקיימין את השטר וכו' דנראה דתלוי זה בזה על כן אמר מהרא"ם ואומר אני דהא דפסק רבא בערכין לאו אשטר קאי כלו' לאו היינו טעמא משום קבלת עדות ומטעמא דשייך לשטר אלא אי משום שובר או משום צררי איך שיהיה ונמצא א"כ דלא ס"ל להר"אם דבשטר בעלמא נזקקין כדהוה ס"ד מעקרא:
נמצינו למדין דבין הר"אם ובין ר"י דמייתי המרדכי הנם ככל המון הפוסקים דאית להו הלכה דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא להנהו תלת וחד דעמן והוא כשרבית אוכלת בהן אבל לבד מהני תלת או ארבע פשיטא להו דאין נזקקין כלל ואם כן בנדון שלפנינו אי ליכא חד מהני דידיעי פשיטא לן דאין נזקקין והנתחייב מודה ומת בשמתא דל מהכא דאין זה ענין לנדון שאנחנו בו ואי הוה סברא למימר הוא אולי מיקרי תוך זמן ממה שכתוב בשאלה שיתן בכל שנה עשרים גרוש למאה ולשון זה מורה דפחות משנה לא היה התנאי וכדאשכחן בשכירות בית דהמשכיר בית לחברו בכך וכך לכל שנה ולא פירש זמן קצוב אינו יכול להוציאו קודם שתכלה השנה הראשונה ואפי' בא להוציאו משנה ואילך אינו רשאי אלא אם הודיעו קודם זמן הקצוב בגמ' בימות החמה ובימות [הגשמים[ כדכתב הרשב"א בשתי תשובותיו הביאן הרב ב"י סי' שי"ב טור ח"מ יע"ש א"כ כיון דלישנא דכך וכך בכל שנה אי אפשר לפחות משנה בנדון דידן נמי שהתנאי היה לתת עשרים למאה בכל שנה ודאי לפחות פחות כונתם היתה לשנה וכיון שמת שמעון תוך שנה ראשונה הוא סברא לומר דתוך זמן מיקרי ונזקקין לנכסי יתומים בכי האי גונא. והא נמי ליתא דההי' דשכר בית לשנה חשיב שכירות סתם ומ"ה הבא להוציאו אחר שנה ראשונה צריך זמן המוגבל בימות החמה ובימות הגשמים כדין כל שכירות סתם דאי הוה מפורש ביום מלאת זמן שכירותו מוציאו מבלתי המתנת שעה אחת וכמו שנראה מן הירושלמי והעלו כן הר"יף והר"אש והרמ"בם ופסק כן המהר"יק סי' שי"ב ומאחר דלשון דכל שנה חשיב סתם לא יהא אלא כהאי דכתוב בשאלה לתת עשרים למאה בכל שנה נדייניה כמלוה סתם ואין זמנה פחות משלשים יום הרי הסכימו סתם הלואה אע"פי שזמנה שלשים יום ומת בתוך שלשים יום לא מיקרי תוך זמן וטעמא זימנין דאתרמי ליה זוזי ופרע תוך זמן השלשים ואפ"ה נאמן אם אמר פרעתי כמו שנתבאר כל זה בטור סי' עח וק"ח וא"כ אפילו נדייניה להאי לישנא דבכל שנה שבא בשאלה כמלוה סתם לא מקרי תוך זמן ודלמה הכא נמי הא כתוך זמן ואין צד לומר דנזקקין בנדון זה:
ואם באנו ג"כ בנד"ז לומר דנזקקין לכי האי מילתא מטעמא ששמעון זה לא מת מיתה ודאית אלא הלך דרך אניה ולא שב עוד לביתו ולא נודע ממנו ככתוב בלשון השאלה וכמו שכתב החכם השלם המורה נר"ו ועשה לו סמוכות מהרב הקדוש זקנו זצ"ל שמפיו אנו חיים בתשובה ע"ו שפסק כן מתשובת הר"ן סי' ל"א דא נמי מצדה תברה דאי נמי החכם הפוסק נר"ו צדק במאמרו כפי חומר השאלה אשר הוצעה לפניו שכתב בה הלך דרך אניה ולא נודע ממנו עכ"ז קושטא דמילתא ידוע לן דלא דמי נד"ד לנדון דה"רן ודהרב זקנו ז"ל דה"רן כתב ואין נמנעין מליזקק להם מפני חשש שמועה שמת לבד משמע דליכא אלא חשש שמועה לבד ומהתם נמי נסתפק הרב זקנו ז"ל בענין כיוצא בו וכתב דכיון דליכא שום עדות לא עידי מיתה ולא עידי תביעה פשיטא דבענין כזה אין לו חזקה שמת וכו' שנראה דאפי' קלא דפסיק ליכא באותו עובדא אבל בענין זה שנספד ועמדו עליו בשורה ואתתיה מהדרא אחר היתר נשואיה ועלתה לה אין ספק דבענין כזה לא דברו לא ה"רן ולא הרב זקנו ז"ל עם שהחכם נר"ו והוראתו נקי כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות בהצעת השואל אם מעט ואם הרבה:
ואם באנו לומר ג"כ בנדון זה דנזקקין מטעמא דליכא למיחש לצררי ושובר דאין אדם מתפיס אלא כשמרגיש במיתתו הנה לענין שובר כבר דחה החכם השלם נר"ו ואמר דאיכא למיחש לשובר טובא ולצררי נמי איכא למיחש דאפי' מאן דסבר דלצררי לא חיישינן כשאינו מרגיש במיתתו אינו אלא לאפוקי מת פתאום דלא אבל הלך למדינת הים בהדיא כתבו התוס' פ' מי שמת ובשם הר"ר שמשון וכו' דחיישינן דילמא מתפיס צררי והיינו כגון שהלך למדינת הים דאז מתפיס צררי אבל נפל וכו' שהוא לפתע פתאום אין לחוש וכו' ואין לאיפלוגי בין מדינת הים לשאר דברים דכיון דכל הדרכים בחזקת סכנה מה לי מ"ה מה לי שאר דרכים כל הבא אל הדרך חושש לסכנה ומתפיס דומיא דחולה וכיון שכן בנד"ד שהאיש הזה רכב אניות לשים לדרך פעמיו איכא למיחש לצררי ואם כן מהאי טעמא נמי אין נזקקין:
ברם היתד התקועה אשר ראוי לבנות עליה דייק להזקק בענין זה הוא ההיא דכתב הח' הפוסק נר"ו דכיון דיש ריבית אוכלות בהם והוא אותו התנאי שהתנו לתת עשרים למאה בכל שנה אין לך רבית גדולה מזו ונזקקין ולא מבעיא להרש"בא שכתב בתשובות המיוחסות סי' רנ"ב דמעות הקדש מותר להלוותם ברבית קצוצה משום דאין להם בעלים ידועים ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה דכפי זה אין ספק דנזקקין ליתום זה אפי' נדייניה להאי רבית קצוצה כיון דמדינא חייבין לפרוע הרבית אלא אפי' אליבא דשאר הפוסקים דפליגו אהרשב"א ואמרי דלא הותרו אלא ברבית דרבנן אבל הכא שהתנו עשרים למאה דמחזי רבית קצוצה לא שבקינן להו למשקל ואין נזקקין. אמנה יש מקום לומר אליבא דידהו דנזקקין בענין זה כיון שבא בשאלה שנתפשר עם השני ת"ח לתת עשרים למאה בדרך היתר ובהכרח לומר דלישנא דבדרך היתר תפשינן עיקר ולישנא דעשרים למאה טפל לו דאי תפשינן לשון דעשרים למאה עיקר אי אפשר לתת משמעות לבדרך התר שהם שני הפכים ולא יסמכו אבל בתפשנו עיקר לישנא דכדרך היתר יש לתקן לשון דעשרים למאה שדעתם היתה שיגמר הענין בדרך היתר ובהכשר באופן שיגיע הריוח להקדש עשרים למאה בהתר ולא באסור וא"כ כיון דהך רבית מיחייב למיהב מדינא ה"ה כרבית אוכלת בהם ונזקקין כמו שנזכור:
וכבר חתר החכם השלם הפוסק למצוא אופן נאות לעשרים למאה בדרך היתר שיהיה דומה לרבית אוכלת בהם בין ירויחו המעות בין לא ירויחו ובטוב טעמו פשפש ומצא לו נדון מהרי"בל בח"ג סי' ס"ד וז"ל נדרשתי לאשר שאלוני על מי שנתן מעות לאהובו ואותו האהוב נתחייב לתת בכל שנה כל מה שירויח באותו ממון ולא יהנה מהריוח אפי' שוה פרוטה וקבל עליו כל האחריות ועוד נתחייב שאם לא ירויח באותו ממון עשרים למאה שהוא ישלם לו מממונו עד הסך הנז' ונסתפק השואל אי שריא למעבד הכי או אם יש צד רבית דרבנן או דאוריתא תשובה וכו' וכו' וחתם דבריו בזה הלשון ומכאן יש להוכיח שהאו' לחברו הלויני מעות ואני אתעסק בהם לכל הנאתך ויעמדו באחריותי כל המעות הרי זה מותר ואין כאן רבית וה"רן כתב ואם כל הריוח לבעל הפקדון אפי' שכל האחריות על הנפסד הורו חכמים שהוא מותר דאין זה הלואה אלא שלוחותיה קא עביד וכו' ועל מה ששאל השואל אם רצה הלוה להתחייב בסך ידוע מהריוח אע"פי שלא יעלה ריוח המעות לאותו הסך הא נמי מילתא דפשיטא הוא דכיון דנתרצה לתת לו כל מה שירויח באותם המעות ולא יעכב אפי' פרוטה לעצמו מצי למיהב ליה כל מה שירצה דמתנה הוא נותן לו עכ"ד מהרי"בל ז"ל וכתב החכם הפוסק דהן הם דברי שאלתנו ובכ"הג נוכל לישב לשון הנז' בשאלה כ' למאה בדרך היתר ודבריו טובים ונכוחים כפי לשון השאלה אשר הוצעה לפניו שכתוב בה ונתפשרו עמו שיהיו בידו הגרוש' ושיתן ריוח להקדש בכל שנה עשרים גרוש' והיתה הפשרה בדרך היתר ולא בדרך אסור עכ"ד השאלה ולפי לשון זה יצדק לומר דנדון זה הוא כנדון של מהרי"בל ז"ל:
אמנם מה נעשה ביום שידובר בה בלשון השאלה אשר הוצגה לפנינו מכתב ידו של החכם השואל נר"ו בעצמו וזהו לשונו ובאותו המעמד אמרו החכמים תקבל עליך אלו המאה גרוש' להרויח בהם ותקבלם עליך לתת בהכשר עשרים גרוש' למאה בכל שנה אמר שמעון כן אקבלם על עצמי מהיום והלאה ואתן עשרים גרוש' בכל שנה ויכנסו בתוכם שני גרושו' שנדרתי להקדש בכל שנה ועכשיו אתן עמם י"ח ויהיו ך' ע"כ הרי דמלשון להרויח הוא מובן שנתנו לו שיזמין לו השם ואפי' שיהיה רב מאד אינו חייב ליתן זולת ך' לק' קצובים וכן משמע דקפיד למעט הריוח הנתן להקדש מאותו אשר יהיה לו שאמר שהשנים הנודרים בכל שנה יכנסו בחשבון כי היכי דלהוי ליה יתרון בריוח א"כ איפה נפל לן פתא לבירא דא"א לדמות זה לנדון של מהרי"בל דכל עצמו של היתר דאיתא התם בין מלשונו בין מלשון ה"רן הוא בהניחם דכיון דנתרצה לתת כל הריוח אין שם הלואה אלא מתנה וכו' אבל הכא שכתוב בשאלה להרויח בהם והוא נהנה מהריוח אינה מתנה וחזר הדין דהוי רבית כדאמרן:
וכי היכי דלמטי לן מילתא דשויא להני תרי לישני דשאלה אפשר לומר דהיכא דנתפשרו עם שמעון שיקבל עליו המאה גרוש' לתת בהכשר ך' לק' אולי הכונה בהכשר ההוא הוא כמו שכתב רבנו הגדול המב"יט ז"ל בח"א סי' נ"א על מי שהלוה לחברו לזמן פלוני ואמר ואם יעבור הזמן הזה ולא אפרעך הריני מתחייב לפרוע קנס כך וכך בכל חדש שיעבור מזמן הפרעון ופסק ז"ל דהוא רבית דרבנן מכמה טעמי שהציע שם ובהדיא נמי בתשו' המיוחסות חם לא אפרעך עד זמן פ' אתן לך כך וכך דהויא הערמת רבית ע"כ א"כ דכיון דהערמת רבית ושאר רבית דרבנן הותר בנכסי הקדש וכמו שכתב הטור סוף סי' רי"ד דנכסי יתומים ונכסי הקדש ות"ת מותר להלוותם קרוב לשכר וה"ה לכל רבית דרבנן וזו היא דעת הרמ"בם והר"אש וכל רבוותא זולת הרש"בא ואידחי מקמיהו כדפסק מהרי"ק ז"ל והאי קנס הוי הערמת רבית אפשר דכשנתפשרו עשרים למאה בדרך הכשר הוא בדרך הזה שדרך משל קבע עשרה ימים לפרעון וכל העובר מאותו זמן ואילך יתן עשרים למאה בכל שנה שהוא דומה לכל חדש וחדש שכתב הרב המבי"ט וכן הרב מאורליינאש שהובא בדברי המרדכי ובתוך דברי הרב המב"יט ז"ל וכן כתב הרב מה"ר שלמה הכהן ז"ל והרב מהר"ר דוד ן' נחמאש והרב מהר"ר אהרן ששון ז"ל הובאו דבריהם בס' תורת אמת סי' קס"א וקס"ב וקס"ג להרב ששון הנז' עיין שם וכיון שנעשה רבית זה בהיתר כמו שהנחנו הרי חייב אביהם של יתומים לפרוע הפרס הקצוב כל עוד שלא יחזיר מעותיו והחיוב מוטל על היתומים לפרוע חוב אביהם לכשיגדלו ואין לך רבית אוכלת מזו דבפרעם לו עכשו ירויחו כמה וכמה ממה שהיה עולה הקנס האמור ובודאי דנזקקין וכההיא דפ' שום היתומים (דף כ"ב) אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהם:
אלא שאם באנו לידי מדה זו איכא לאקשוייא היכא דמקשי בפ' שום היתומים להך מימרא דרב אסי דאמר אין נזקקין לנ"י אא"כ רבית אוכלת בהן ממתני' דשום היתומים שלשים יום ושל הקדש ששים יום במאי עסקינן אילימא בב"ח כותי ומי ציית יומי אכרזתא אלא פשיטא בב"ח ישראל ומי שבקינן ליה למשקל רביתא ואלא דלא קא אכיל ונזקקין וכו' בשלמא ר"י משכחת לה וכו' ומסיק לעולם בב"ח גוי שקבל עליו לדין בדיני ישראל א"ה רבית נמי לא לישקול כשקבל לזו ולא קבל לזו ע"ב למה ליה לאוקומי מתני' בגוי שקבל לזו ולא לזו ולדחוקי נפשיה בהאי לוקמא בהקדש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה להרש"בא ברבית קצוצה ולשאר המפרשים ברבית דרבנן:
וכי תימא דלשאר המפרשים לא משמע להו דהאי רבית אוכלת בהן דקאמר רב אסי מיירי אלא ברבית קצוצה דסתם מתניא ולכך לא מצי לאוקומה ברבית דרבנן קשיא לוקמה בהקדש בדק הבית ואתי שפיר לכ"ע ולמה ליה לחזר אשנויי דחיקא וכבר הבליע החכם הפוסק נר"ו בנעימות דבריו ואמר דלכ"ע קשיא וגם לבעל התרומות קשיא דאמר דבשטר שיש בו נאמנות נזקקין לוקמה לה בשטר שיש בו נאמנות:
ולדידי חזי לי לישב זה עם מה שכתבו התוס' בריש פרקא דשום היתומים וז"ל שום היתומים שלשים יום וא"ת אמאי נקט יתומים אפי' כ"ע נמי אי אתו ב"ד לירד לנכסיהן לפרוע כתובת אשה וב"ח צריך שומת ב"ד ל' יום כדאיתא פ' המפקיד (דף ל"ה:) מאימת אכיל פירי מכי שלמו יומי אכרזתא אלמא לכל אדם שבאין לירד לנכסיו צריכין שומא ל' יום וא"כ אמאי נקט יתמי וי"ל דתנא יתומים לרבותא נקט מהו דתימא להוו יתומים כהקדש ולכ"ע שומא דב"ד ששים יום קמ"ל עכ"ל נראה מדברי התוס' דכל עצמו דתנא דמתני' דתני שום היתומים ל' יום לאשמעינן רבותא דכח יתומים גריע כשאר כל אדם ולית להו תוספת משאר כל אדם א"כ היכי מצינן לאוקומי מתני' השתא בהקדש האי כדיניה והאי כדיניה דלא אשמעינן רבותא משום דאנא אמינא תדע לך למה גריעי כח דיתמי משום שהוא לגבי הקדש אבל לעולם לגבי שאר כל אדם להוו יתומים כהקדש ולבעו שומא ששים יום ומתני' אתא לאשמועינן חדוש דיתומים ולכך לא מצי תלמידא לאוקומי בהקדש בשום צד וזהו ישוב כולל בין להרשב"א בין לשאר המפרשים בין לבעל התרומות דלא בעי לאוקומי אלא במילתא דלא נוכל לומר שאני הכא דיש יתרון לכשנגדו אבל בעלמא להוי יתומים כהקדש וקל להבין ונמצינו למדין מכל האמור דהיכא דיש רבית אוכלת בנכסיהן של יתומים אזדקקינן דון מנה בהך עובדא דילן דכיון דהרבית מותר להן ואין יכולין למנוע מהן שצדק הדין דנזקקין ונזקקין:
ומה גם אם מורשי ההקדש הנז' מוותרים ליתום זה דבר מה מהחוב הזה מההקדש דאז ודאי אין ספק דנזקקין דמה לי רבית אוכלת בהן מה לי ויתור החוב הכל ריוח הוא כמו שפסק החכם המורה נר"ו בשם הרש"בא והרב המבי"יט וה"רן ז"ל ג"כ בתשובותיו חזק דעת הרש"בא וכתב דאע"פי דאין נזקקין לנכסי יתומים כבר הורה הרש"בא דכל היכא דהב"ח רוצה לעשות הנחה מחובו ואפי' מעט נזקקין כדמוכח מההיא דערכין אא"כ רבית אוכלת בהן ואע"פי שיש לדון אחר דבריו וכו' גם הסביר כן כמו שבא בכתבך שהקרובים רוצים זה לתועלת היתום אף הב"ד נראה בעיניהם שכך הוא ואתה רוצה לעשות איזו הנחה מהכתובה דעתי מסכמת דנזקקין ומעמידין אפוטרופוס ואין בדבר הזה ספק כלל עכ"ל וכן פסק הרב מהר"ר ישראל ז"ל במפתו הנכתרת א"כ כיון דכל הני רבואתא קדמונים ואחרונים ס"ל הכי ודאי דנקטינן כותיהו וגם שהרב מה"רל ן' חביב לא רצה לעשות מעשה על פי תשובת הרש"בא כמו שנראה בתשובותיו סי' צ"ה וכתבו החכם הפוסק נר"ו אפשר דדבריו לא היו אלא שלא להכריח לאפוטרופוס על כך אם לא רצה וטעמא דמלתא דאפשר דמאפוטרופוס קים ליה וידע דאפי' דלאחר שיגדל היתום מפייס ליה ומחיל ולפיכך לא רצה להתפשר וע"כ אמר דאין להכריחו אבל בעלמא כשאין האפוטרופוס מסרב בדבר ואין ב"ד רוצין להזקק והב"ח מניח קצת מחובו יודה הרב ן' חביב דנזקקין דאין לך רבית אוכלת גדולה מזו:
כללא דמילתא דבנד"ד דאיכא תרתי לטבותא ויתור החוב ורבית אוכלת בהן הסברא נותנת דנזקקין ליתום זה דזכות הוא לו וכמו שחקר ופלפל צבי עדיינו החכם השלם הפוסק נר"ו וגם שהרבית אינו כלול בשטר כבר כתב הוא מה שיש בו די והותר ולאו לדידי צריך כי עמד טעמו בו ונמוקו עמו זולתי מבלתי יכולת מעבור ספיר גזרתו והוא פקד עלי להגיד את הרשום בעין שכלי ואם דל הוא הוזקקתי לבוא על החתום והנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמתי שמי אני אני הוא הצעיר יהושע רפאל ככמה"רר ישראל בנבנשתי זלה"ה.