שער יהושע· רבי יהושע רפאל בנבנישתי
סימן ט
הלכות שטרות. על פסק החכם כ"מ שמואל ן' חביב נ"רו נכדו של מוה' זרחיה גוטה ז"ל:
גם כי אזקין וכחי עתה כשל בעוני. גם שיבה זרקה בי ע"י החלשת הכח שלא בזמני. ואני כמעט נטוי רגלו מגדר הבריאות קדמוני ימי עוני. ולבנון אין די עולה לברר וללבן הדברים כאשר הייתי בימי חרפי בימי לבוני. עם כל זה אינני יכול לפטור עצמי מן הדין הזה כיון שבא לבית מלוני. ונטתי אז אל דברי חביבי דחביבותיה גבאי רביד על צואר וחותם על יד ימיני. חוטר מגזע היחס שלשלת יוחסין ממשפחת הדני. מלא חכמה וכליל יופי הפוסק החכם השלם ושלמה משנתו באשר על ידו השני. שמח לבי באמרותיו ותעלוזנה כליותי נפשי ובטני. כאשר שמעתי אמריו הנאהבים והנעימים שמים מר למתוק אפי' עץ הרדפני. אז אמרתי שצדק מאמר החכם אשר יאמר משל הקדמוני היא מעלת האב לבן נוסעת אביו הראשון היא עדינו העצני וכו' אור לישרים יושב בשבת תחכמוני. בזאת אני בוטח ושמתי בטחוני בקוני. גם הוא יגדל ועשה פרי למעלה להיות ממלא מקומו לרעות ביעקב עמו. ויקוים בו מקרא שכתוב על הנביא אשר קורא בשמו ויגדל שמואל וה' עמו:
ולמה שערבו לחכי אמריו ולי מה יקרו מאמריו הריני משתעשע בדבריו ואני אבוא אחריו ומלאתי את דבריו והנה תחלת דינו ומשאו ומתנו הוא על היות שטר זה שעבר זמנו זמן רב וזהו לשונו ונסתפק בזה השטר שלשה ספקות לאורועי שטר זה דלא מגבי ביה ודלא למקרעיה והג' ספקות הם אלו הא' בעבור שהוא שטר ישן ומתורתו של הר"אש למדנו שצריך הדיין לחקור הרבה למה לא גבה בו כ"כ זמן ע"כ. ולא ידעתי במה יפול הספק דלא למגביה ביה והלא הר"אש לא אמר אלא לענין דרישה וחקירה לראות אם יש צד רמאות בו וכיון שהיה רואה שאין בו צד רמאות ודאי היה מגבה בו כמו שכתב שם באותה תשובה מה שרצית לפסול השטר מפני שלא הוציאו בחיי אביהם אין זה טענה לפסול שטר זה בכך אמנם אם יראה לדיין שהוא דין מרומה וכו' וכן אני עושה כשמביאים שטרות ישנים אני חוקר ודורש אם יש אומדנא דמוכח שיש בו צד רמאות וכו' דמשמע דלענין דרישה וחקירה נאמרו דבריו. אבל בשלא היה בו צד רמאות. לא מפני שלא תבע המלוה זמן רב יפסל השטר דלא למגביה ביה וכדכתב הרב בעל דברי ריבות ז"ל בסי' ק"ט וז"ל וכ"ת הרי שטר זה הוא ישן נושן וכו' וכמו שכתב הר"אש וכן אני עושה כשהיה מביאין לפני שטרות ישנים יש לו' שלא בשביל היות השטר ישן הוחזק בו צד רמאות שהרי כתב הטור בסי' צ"ח כשהמלוה מוציא שטרות מקויימים אנו אומרים ללוה זיל שלים אפי' שהה כמה שנים ולא תבעו וכן נראה מלשון הר"אש שאמר היות שטר ישן אפשר להיות מרומה ואפשר שלא להיות מרומה וכו' הרי ששטר זה ישן נושן ולא מחזקינן ליה למרומה ע"כ א"כ כל עצמו של הר"אש אינו אלא לדרוש ולחקור בדבר אבל סוף סוף כי לא היה מוצא בו שום מרמה היה מכשירו וא"כ מאיזה צד נאמר דלא למגביה ביה כשלא היה מוצא בו צד רמאות.
ועוד שעקר טעם הר"אש ז"ל בדרישה וחקירה זו הוא כדכתב בכלל פ"ה סי' יז וז"ל אם שטר ישן הוא כמו שרגילין בארץ הזאת להוציא שטר ישן נושן לבי נוקף תמיד עליהם ואמתלאה גדולה היא זאת אם לא היה תחבולה למה שמניח זה ימים אם לא כדי שתשתקע ותשתכח התחבולה ואז יוציאנה ע"כ וכיון שכן כל שיש אמתלא וטעם למה לא תבעו לו זה השטר כי נד"ד שהיו יתומים ובארץ רחוקה וגם בזמן אביו נודע שהלוה רוב הזמן היה הולך מחוץ לעיר וטענות רבות אחרות שיש שאביו ז"ל היה איש אמוד וטרוד בעסקי רבים כנודע וליכא שום תחבולה בדבר ודאי דמגבא גבינן ביה ולא משגחינן לאחור הזמן וכדכתב הרי"בש בסי' ק"ד וז"ל שאר הטענות שביניהם כגון מה שטען שמעון איך שתק ראובן מלתבעו כל כך זמן הרב טענות של הבל הם ולאפס ותוהו נחשבו לו ואינן כדאי להוסיף בקיום החוב או לגרוע ממנו ע"כל א"כ הכא נמי בנד"ד כיון דלא נתברר שום תחבולה אלא אדרבה יש טענות ואמתלאות לאחור התביעה הדין נותן דמגבינן ביה ומה גם דאפי' לא לא היינו מוצאים אמתלאה לאחור התביעה סוף סוף מידי פשרה לא נפקה ואין השטר נפסל כדכתב הרב מהרש"דם בח"מ סי' שס"ז בס"ד וז"ל ואם לא ימצאו טעם למה האריך כ"כ זמן ולא תבע יעשו הב"ד פשרה קרובה לדין ע"כ וכיון שכן הכא בנד"ד לית דין ולית דיין שיאמר דלא מגבינן ביה ומה גם שיש טעמים רבים כאמור ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דאפי' דרישה וחקירה בנד"ד לא צריכא שהרי כל האחור שאנו טוענים ודאי אינו לאחר שמת המלוה שהרי יתומי' קטנים היו ובארץ רחוקה כמו שאמרנו ולא היה כח בהם לעמוד במלי דאבוהון אלא הטענה היא משעת זמן הפרעון עד זמן מיתת המלוה שזה השעור הוא מ"מ ארבעה שנים דל מהכא שנה אחת שהמלוה הלך לו מחוץ לעיר ונתעכב שם כמבואר בשאלה א"כ נשארו שלשה שנים ששהה מלתבעו וזה הזמן לגבי העיר הזאת בזמנים אלו אינה שהיה גמורה כי רוב השטרות שקובעים זמן שבעה או שמנה חדשים כשטר הזה עובר אליהם תמיד זמן הרבה אפי' בטובים שבהם כל שכן שהגלגל כאן מתגלגל בחפזה ובין חוב לפרעון עולים ויורדים מנכסיהם וגם שטבע המשא ומתן בזמנים אלו בעיר הזאת היא לומר לך ושוב ולא במהרה ינתק חובם מעליהם ולפי זה אין האחור הזה כדאי אפי' לעשות דרישה וחקירה ומה שכתב הר"אש שהיה לבו נוקף והיה חוקר לדרוש הדבר היינו באותם הזמנים ובאותם המקומות שהיה זמן פרעונם מצומצם ולא היו מעבירים עליהם דרך הפרעון מן הכתוב בשטר כי היה זאת להם ללעג וקלס כמו שהיה ג"כ זה בעיר הזאת בזמנים החולפים ויש לדקדק זה מלשון הר"אש ז"ל שכתב במה שזכרנו מדבריו בכלל פ"ה אם שטר ישן נושן הוא כמו שרגילין בארץ הזאת להוציא שטר ישן נושן וכו' ומלות בעיר הזאת מאי עבידתיהו אם כונתן לומר שרגילין שמה לתבוע השטרות הישנות והלא בכל הארצות ג"כ אינן נמנעין מלתבעו ואם כונתן לומר שרגילין שם שלא לתבוע ומתישנין השטרות ואח"כ מוציאין ותובעים הא נמי תברא דכיון שרגילין כן ורביתיהו בכך אמאי לבו נוקפו זו היא דרך ומנהג העיר אלא ודאי דבעיר הזאת בא לומר ששם בעיר הזאת כי היה להם אמונת עתם בפרעון מצומצמת ולא היו מאחרים זמן רב לפרוע כשהיה יוצא שטר ישן היה חוקר ודורש ומנה שבמקום שרוב עסקם בכך אפי' דרישה וחקירה אינו מוכרח. ועוד יש לדקדק מלשון הר"אש ואפי' בימים ההם ובארצות ההם צריך שיהיה השטר ישן נושן שמשמעותו ישן הנה יותר מכשעור העולה לנו בכל זה דטענת אחור התביעה בנד"ד ליכא והשטר על עמדו יעמוד ומגבינן ביה:
והנה נלך אל הטענה השנית וז"ל נסתפק על מה שכתוב בשטר שהחוב הוא מפ' וב' גבירי וינציאה וא"כ מצי למטען הנתבע לאו בעל דברים דידי את ועל זה השיב יוסף דאדם עשוי שלא להשביע עצמו וכיון שתחלת השטר נכתב על שמו של אביו מה שכתב לבסוף הוא שלא להשביע את עצמו ע"כ ועל ידו החזיק החכם השלם נר"ו דטענת השבעה טענה מעליא היא ואפי' בכתב וכדאשכחן בהר"אש שכתב כלל ס"ח על ראובן שנפטר ונמצא כתוב בגב אחד משטרותיו מכ"י שחצי אותו השטר הוא של גיסו דאין כלל לגיסו מאותו שטר דשלא להשביע את עצמו עשה כן ואפי' שהר"אש עצמו בכלל ס"ה כתב נראה דכיון דאיכא כתב ידו לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כבר חלקו הפוסקים והתם מיירי הרא"ש כשכתב הא' יוצא מתחת ידי אותו האיש שכתוב על שמו אבל כשהוא יוצא מתחת ידי עצמו אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואפי' קודם חתימת העדים זהו כללות דברי החכם השלם הפוסק נ"רו:
הן אמת שבענין זה נאמרו בו כמה חלוקים אם החלוק הנז' דשאני בין שהכתב יוצא מתחת ידי עצמו להיכא שכתב יוצא מתחת ידי אותו שכתוב בשמו כמו שחלק בעל המפ"ה ובעל בית חדש ז"ל וזולתם מגדולי האחרונים ז"ל ומהם חלקו דכאן בשאמרו דרך הודאה וכאן כשכתבו שלא בלשון הודאה ומהם חלקו דכאן כשהיה יכול דרך אמירה ולא אמרו אלא טרח וכתב אין אומרים טענת השבעה אבל כשהכתיבה היא האמירה ולא סגיא בלאו הכי אומרים טענת השבעה ומהם חלקו דכאן כשאמרו בפני מי שאומר שהממון שלו וכאן שאמרו שלא בפניו הנה החלוקים האלה ארבעתם נמצאו בספרי הגדולים מהאחרונים ולפי החלוקים האלה הנזכרים שייך שפיר טענת השבעה בנד"ד שהרי הכתב הזה אינו יוצא מתחת ידי אחר אלא מתחת ידי היורש דהיינו הוא עצמו וגם שלא נכתב בלשון הודאה לומר פ' הודה אלא והם נכסי גבירי ויניציא ועוד דלא טרח לכתוב דמוכרח היה לכתוב שטר חוב על החייבים ואגב חדא תרתי גם שהיה שלא בפני אותם האנשים שנכתב על שמם וכיון דאיכא כל הני טעמי בנד"ד שפיר מצינא למימר טענת השבעה בנד"ד כדכתב החכם השלם הפוסק נר"ו אבל מה נעשה ביום שידובר בו שאר החלוקים הבאים בספרי הגדולים גם החלוק שחלק הרב בעל גדולי תרומה דמה שכתב הר"אש דאין אומרים טענת השבעה הוא כשכל עצמו של שטר הוא על ענין ההודאה אבל מה שכתב דאומרים טענת השבעה שהוא שעקר השטר על החוב אלא שמדי עברו כתב חציו לפלוני ולפי זה בנד"ד שעקר השטר הוא על החוב הנז' שהוא מגבירי וינציא אפשר דלא אמרינן ביה טענת השבעה וגם לפי החלוק שחלק הרב מה"רם אלשיך בתשובה דמה שכתב הר"אש דאמרינן טענת השבעה היינו משום דמה שנמצא כתוב הוא הפך השטר והפך מה שמעידים העדים שהם העידו שהוא המלוה והוא כתב ע"ג שחציו של פ' לפיכך אין לנו אלא עדות העדים והוא אמר כן דרך השבעה אבל בדליכא הוכחה איפכא וכותב הוא כל כי האי לא עביד אינש שלא להשביע את עצמו ע"כ יש לאומר שיאמר דבנד"ד דליכא הוכחה איפכא שהרי בשטר עצמו העדים עצמם אומרים שהם מפ' ופ' לא שייך טענת השבעה ואף גם זאת לפי מ"ש הרב הלוי בתשו' י"ט בשם רש"בם דאין אומרים טענת השבעה אלא במלוה אבל בפקדון אין אומרים הכא נמי בנד"ד שהם פקדון ולא הלואה שאם היה הלואה מה לו לכתבו בשטר זה אלא הוו פקדון וא"כ אפשר נמי דלא שייך טענת השבעה באופן שלפי כללות החלוקים אשר חלקו הפוסקים בשתי תשו' הר"אש הנז' יש מהם מחייבים דבנד"ד איכא טענת השבעה ויש מהם שוללים דליכא למימר טענת השבעה ולכן הנאות אצלי לדחות טענה זו לרוחא דמילתא דכיון דאם אביו חי היה נאמן לו' פרעתי דלא עדיף זה מכתב ידו של אדם דנאמן לומר פרעתי כפי הסכמת הפוסקים זולת הר"ח והרמ"ה ונדחו דבריהם דאע"גב דהכא כותב בשטר שהם של פלוני ופלוני אין עיקר השטר על זה אלא על החוב שחייבים השותפים הנז' בשטר ודרך העברה אומר שהם מנכסי פלוני וזה ודאי גרע מכ"י של אדם ששם הוא מודה ומתחייב על כך וכיון שכן א"כ כיון שאם היה אביו חי היה נאמן לומר פרעתי ובשבועה השתא דמית מלוה טענינן ליורשי דפרע אבוהון וכדכתב הטור בסי' ס"ט מי שהוציא כתב יד הלוה על יורשיו אע"פי שמודים שהוא כתב יד אביהם אנו טוענין להם שפרוע הוא וזו הוא שכתב הר"אש בכלל ס"ז ראובן כתב ידו של שמעון על יורשיו וכו' הדין עם היורשים ואם היה אביהם קים היה נשמע והיורשים פטורים בלא שבועה דלא נתקנה שבועה אלא בין טוען לנטען ולא ביורשים וכו' וא"כ אפי' תימא בנד"ד דדיינינן ליה כדין כתב יד הרי אם היה אביו חי נשבע והשתא דמית אביו הן פטורים בלא שבועה וכל זה הוא במונח אם היו תובעים גבירי וינציא מה שאין כאן כלל מזה כאשר שמענו כן ראינו מימי עולם בתוך הסוחרים שהפאט"יריש כלם כשמוכרים נכסי המשלח להם מחוץ לעיר כותבים והם מנכסי פלוני והם שולחים למשלחים תמורת המעות ההם מכל כך פרקמטיא ומטהרים חשבון ביניהם וכאן גובים החובות ההם להפרע ממה שלחו שם ואחר שכן כאן אביו של יוסף שידענו שהיה פאטור מי יאמר לן דלא שלח לגבירי וינציא סחורה אחרת תמורות המעות האלו אפי' נודה דאין הדבר שלא להשביע את עצמו וא"כ טענה זו דלאו בעל דברים דידי את הרוח באה ועוקרתה ואינה טענה כלל:
ואל הטענה השלישית לבי אליה אשית הנקל הוא בעיני לדחותה כמו שדחאה הח' השלם הפוסק נר"ו וז"ל ועל הספק הג' דכיון דשם אחד מהשותפים כתוב על המחק ולא כתב קיומו לבסוף כמוזכר בשאלה נלע"ד דאפי' הכי נוכל לומר שיכול לגבות משמעון הכתוב על המחק כיון שכתוב שם אביו ושם כנויו דהוא כשם עירו וחתימת ידו למטה בשם שמעון מתקימת ומוכחה מילתא דשמעון היה מפני שהיה שותף עם יאודה וכו' ובפרט לדעת הר"אש הביאו הטור סי' מ"ב וכו' וכן נראה דעת מה"רי קו' וכו' וכמו שכלל בידינו מהרב ז"ל וכו' עד וא"תל וכו' דמצי למי' קים לי וכו' מ"מ הדבר ברור וכו' ע"כ. ודבריו כפתור ופרח דכיון דכל החששא הוא שמא חייב זה אינו פרושה כיון שכתוב בני שיטי ולא זכר קיומו לבסוף הנה במה שכתוב נאום בצלאל ושם אביו בן עזריאל כ"ש שהוא חותם למטה מכתיבת ידו מורה נאם פרושה בצלאל הרי מוכח בפי' שטעות סופר היה כאן ומתברר מתוכו הטעות וכמו שכתב הטור והביאו הח' הש' וז"ל ואפי' לא כתבו אחר אם יתברר הדבר שיש בו טעות סופר השטר כשר ע"כ וזו היא שכתב הר"אש בתשו' כלל ס"ט סי' נ"ח על שטר חוב על שמעון ולאה אשתו וטעה הסופר במקום שהיה לכתוב לאה כתב רחל ושאלו לעדים ואמרו כי יודעים בודאי כי לאה היא אשת שמעון ונזכרים שעת ההלואה וגם מכירין שהיא לאה וכו' תשובה מאחר שהעדים מכירים ויודעים שנכתבה רחל במקום לאה יכתבו שטר אחר דכל טעות סופר בשטרות חוזר ואפי' אם לא היו כותבין שטר אחר והיה השטר בא לפני והיה מתברר שהיה בו ט"ס הייתי מכשירו כדאמרינן אחריות ט"ס וכו' וכ"ש בכאן שיודעים העדים שטעו שיכתבו שטר אחר ע"כ:
ואין לחולק לומר דשאני התם דכתב הר"אש שהעדים יודעים בודאי שהיא לאה ומכירים וזוכרים שעת ההלואה ושקנו מידה של לאה ומכירים שהיא לאה וכל התנאים הכתובים שם בשאלה ועל זה הוא שפוסק הר"אש שהשטר כשר אבל בנד"ד שאין עדים כאן שמכירים את פרושה ואין זוכרים שעת ההלואה וליכא כלל מזה נימא דלא יודה הר"אש. לפי שדברי הר"אש נכונים בטעמן ומהם יראה שאפי' אין כל התנאים הללו כיון שמוכח מתוכו שהוא טעות השטר כשר שהוא כתב ז"ל מאחר שהעדים יודעי' וכו' כותבין אחר וכו' כלו' העדים לענין לכתוב שטר אחר צריך שיהיו זוכרים ומכירים ויודעים וכל התנאים הכתובים בשאלה ולפיכך בתשו' הניחה הנחה זו כיון שהעדים יודעים ומכירים וכו' זהו לענין לכתוב אחר אבל אחר כך כתב ואפי' אם לא היו כותבין שטר אחר והיה השטר בא לפני והיה מתברר שהיה בו טעות סופר הייתי מכשירו וכו' כלו' אפי' אם לא היו כותבין כלו' שאינן זוכרים ואינן יודעין ואינן מכירים דהשתא תו ליכא למימר דלכתבו אחר והיה השטר המוטעה לפני בברור שהיה מוטעה הייתי מכשירו וזה הפירוש מוכרח במ"ש בס"ד וכל שכן בכאן שיודעים העדים וכו' ומלות וכ"ש בכאן מורים דעד השתא בלא יודעים ומכירים וזוכרים קא מיירי א"כ נתבאר לפי דרכנו דהרא"ש סובר דכל שיתבאר שהוא ט"ס השטר כשר והיינו דינו בנד"ד שמתבאר היא שהוא ט"ס אם שם אביו ומשפחתו וגם שהיו שותפים כדכתב הח' הפוסק נר"ו ועוד שחתום למטה בכתיבת ידו פרושה בצלאל אין לך יותר קרוב גדול מזה דטעות סופר יש כאן וכשר:
ואל תשיבני ממה שכתב הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ששי סי' ח' על צבור שהסכימו לפטור את ראובן בן יעקב וטעה הסופר וכתב ראובן בן יצחק שכתב על טעות שהיה בין ראובן בן יעקב לראובן בן יצחק אם אין ספק בדבר והכל מודים והכל אומרים שהסכימו להוציא ראובן בן יעקב אם שגג הסופר בזה למה הפסיד ראובן בן יעקב ע"כ שנראה שצריך הודאה וידיעה ותנאים רבים שאין נמצאים בנד"ד דהתם הוא שלא היה מתברר הטעות מתוך הכתב וגם שראובן בן יצחק היה מערער כדכתב בשאלה והוא רוצה להיות פטור כאשר יעיד עליו הכתב דהיינו ראובן בן יצחק לפיכך צריך שיהיו זוכרים ויודעים אבל בנד"ד שיש הוכחה או הוכחות מן השטר שהוא ט"ס וגם שאין מערער בדבר לו מגבירי ויניציא משלנו הם ודאי שעל זה הם דברי הרא"ש אמורים וכתבם הטור להלכה פסוקה וגם הרב מהרי"ק בשלחנו הטהור כתב בסיום הלשון בלשון וי"א ויש לנו כלל מסור בידנו דכשאו' וי"א בסוף הלשון הוה הדין המוסכם וזה חזיתי להח' השלם נ"י גדר דרכיו להשתיק לאומר שיאמר קים לי וזו היא משנה שאינה צריכה דלא הוצרכנו לכלל זה אלא כשהמחבר זוכר שתי סברות הפוכות שאז אנו אומרים י"א בתרא עיקר ומיהו מצי למימר קים לי אבל כשהמחבר אינו מביא אלא סברא אחת בלשון וי"א מאי שייך לומר קים לי כמאן והרי לא הוזכר הסברא ההפכות ואי תימא למה לו לאומרו בלשון וי"א דמשמע דיש חולקים בזה הא ליתא וה"ק וי"א כלו' שלא הוזכר חילוק זה בשום אחד מהפוסקים אלא דיש אומרים והכי הוא מסקנת הדין ואין אנו צריכים לכלל ההוא מעקרא לא הוא ולא דכותיה וכ"ש לדעת הרב הגדול מהרא"נח ז"ל שכתב באחת מתשובותיו הראשונות דאין לומר קים לי בפסק הרב מהר"יק ז"ל שכבר נתקבל אלינו לרב ונגררין אנו אחר הוראתיו והכרעתו היא המכרעת בין כך ובין כך התבאר לנו דדין גמור והלכה פסוקה היא דכל שמוכח מתוך הכתב דטעות סופר מכשרינן השטר וא"כ כאן בנד"ד דיש כמה הוכחות שטעה הסופר וכתב אברהם במקום פרושה השטר כשר ומגבינן ביה:
והכין חזינן לרבינו הגדול מהר"ם מטראני ז"ל שכתב בתשו' הא' סי' כ"ג וז"ל על ראובן שנפלה לו ירושה מקרובו ונתן חצי הירושה לשמעון וכתב לו שטר מתנה וכתב בה הנני נותן לך החצי מכל מה שאקבל מכל העזבון שהניח אברהם דודי שנפטר במקום פלוני והמתנה היתה כדין וכשורה ילמדנו רבנו כי בשטר זה היה כתוב אברהם דודי ולא כן היה אלא שהיה בן דודו יורנו מורנו הדין תשובה על מה שנמצא כתוב בשטר זה אברהם דידי ולא היה אלא בן דודו נראה שאין חשש כלל והשטר כשר כיון שכתוב בו אברהם דודי שנפטר במקום פלוני והוא ידוע כי לא נפטר לשם קרובו אלא זה אברהם בן דודו והעדים ידעו שעל זה אברהם בן דודו הוא שכתב שטר המתנה אלא שחשבו שהיה דודו ולא היה אלא בן דודו וכיוצא בזה אמרינן ההוא דקארו ליה נפחתה וכו' והכא נמי יכולין העדים לחזור ולכתוב השטר ולכתוב אברהם בן דודו וגם הנותן הוא שאמר בפי' אברהם דודו ואיכא חששא דילמא נתכוון להטעותו אפ"ה כיון שהוא אמת שנפטר באותו המקום אברהם בן דודו עליו הוא שאומר וקראו דודו שאולי היה זקן ממנו והיה רגיל לקרות דודי וכו' ואע"גב דבקרא דייק דודי דוקא וכו' הא מצינן נמי חנמאל בן דודי וכו' וכן גם את לוט וגו' ואע"גב דהתם גלי קרא וגו' אבל הכא שלא היה ידוע קודם מי היה וכו' ורצה להטעותו ולא נתן דבר. זה אינו דכל מאי דאפשר לפרושי לישנא דשטרא כי היכי דלא ליבטיל כוליה שטרא עבדינן ומכשירינן ליה כדכתב הר"אש בתשו' והרי"בש והביא כמה ראיות וכיון שהוא ידוע שלא נפטר אברהם דודו אלא זה בן דודו שהזכיר גם שקראו דודו אין לחוש כיון שהזכיר מושבו ועליו הוא שאמר אברהם דודי והשטר כשר ע"כ הרי שהרב ז"ל אפי' במונח שהנותן כיון להטעותו ואיכא ערעור פסק ז"ל דכיון דאיתא בשטר שנפטר במקום פלוני והוא הוכחה שעל בן דודו וכו' בההיא הוכחה בלבד מכשרינן השטר ק"ו הדברים בנד"ד שחתימת פרושה מכתיבת ידו מכרעת כנגד ההוא דמהרי"מט ויותר ועוד לו הוכחות אחרות כדכתבינן ודאי דהשטר כשר לכ"ע:
ושמא תאמר הנה הרב המ"ביט ז"ל כתב שם כיון שכתוב אברהם שנפטר וכו' והעדים ידעו שעל זה אברהם בן דודו הוא שכתבו המתנה אלא שחשבו שהיה דודו וכו' דמשמע דלא סגיא בלאו הכי אלא צריך שהעדים ידעו שעל זה הוא וכאן אין דבר מזה. על זה אשיבך שהמסתכל היטב יראה דכי הצריך הרב שהעדים ידעו היינו לענין שיכתבו לי שטר אחר וזה בלי ידיעת העדים וזכירתם שעל זה הוא אומר היאך יכתבו אטו יעשו סהדי שקרי כענין שכתבנו בההוא דהר"אש דלעיל דהכי מסיק סמוך לזה והכא נמי יכולין העדים לחזור ולכתוב השטר ולכתוב אברהם בן דודו אבל לענין להכשיר השטר אם לא נזכרו העדים אינו מצריך שידעו העדים שכן כתב בסיום דבריו וכיון שהוא ידוע שלא נפטר אברהם דודו אלא זה בן דודו גם שהוא קראו דודו אין לחוש כיון שהזכיר מקום מושבו ועליו הוא שא' אברהם דודי והשטר כשר הנה גלה לנו שלענין להכשיר השטר בהזכרת מקום פטירתו סגי כ"ש הכא בנד"ד דאיכא כנויו ושם אביו וחתימתו ניכרת. ועוד דעדין איכא ספיקא דאי הוו סהדי גבן אפשר שיבואו לידי זכירה דפרושה הוא החייב שהשטר כשר והותרה בזה ג"כ הטענה השלישית:
שוב כמדומה לי ששמעתי שהיו רוצים להחליש כח שטר זה מפני שהעדים חתמו רחוק מכתב השטר הרבה ושלחתי אחריו והביאוהו לי וראיתי שהשלשה חייבים היו חתומין סמוך לכתבו של שטר בצמצום והעדים היו חתומים סמוך לחתימת העדים ואין ביניהם פרוד הרחוק כלל בענין שאפי' שהיינו דנין חתימות החייבים למקום חלק לא היה באותו רחוק שעור שגבלו ראשונים ז"ל שני שטין ושלשה אוירים לפסול השטר ומה גם שהם חתומים סמוך לחתימת החייבים שאפי' יצוייר שהיה בין חתימתן לכתיבת השטר שעור ב' שיטין וג' אוירים כיון שאין שעור זה בין חתימת העדים לחתימת החייבים בעיני השטר היה כשר דבשלמא בשטייטוהו בטיוטא דדיו אמרינן אטיוטא חתימי ולא אעקרו של שטר אבל הכא אי אמרינן אחתימת ידי החייבים חתימי הרי זה עקרו של שטר שמודים על החוב הנז' וכל שכן דליכא שעור אפי' דיינינן ליה לחלק או טיוטא:
כלל הדברים ששטר זה כשר הוא לגבות בו מן החייבים הנז' ואין בו פסול כלל בטחתי בישרו של החכם השלם זה סיני היושב על המשפט בדין זה שגם הוא ישתדל שלא תלקה מדת הדין וילך לאבוד זכות יתומים ת"ח בניהם של קדושים ולפחות אחרון אחרון לעשות בהכי משפט שלום זו בצוע שזה אפי' שלא היה טעם לאחור הזמן מידי פשרה לא נפקא כדכתב הרב מהרש"דם במה שהובא במה שקדם לנו והוזקקתי לבא על החתום אף שמנהגן של ישראל יושבי על מדין בעירנו נקיי הדעת הוא כי יהיה ריב בעיר בין שני אנשים אזרחים והדין נותן לבוא להדיין בקהלו של נתבע אין כותבין ונותנין פסק דין לאחד מהם עכ"ז שוגג אני ומוטעה הייתי כי מתחלה כשהביאו לי השאלה וקונטריסו של החכם השלם נר"ו נתנוהו לי בשתם וחשבתי שהדבר נוגע חוץ לעיר שהורשינו על כך ועל זה כתבתי רוב הענין שכתוב הכא אח"כ כשנודע לי במקרה איך היה המעשה אין ולאו ורפיא בידי אלא שזכיות יתומים הכריעו וענותנותו של החכם השלם המאיר לארץ ולדרים וצדקתו היא סמכתני שלא יקפיד עמי על זה ומכריע הוא את כלם.