שער יהושע· רבי יהושע רפאל בנבנישתי
סימן ח
מלוה. להח"ר יצחק ן' צהליאן. מקוס' לברוסה.
שאלה ראובן תושב ברוסה היה חייב לשמעון תושב ויניציא סך מה על פה ולהיות המקום רב ביניהם עשה שמעון מורשה ללוי תושב קוסטאנדינה שיגבה החוב ההוא מראובן ומכר הרשאתו התפשר לוי עם ראובן לזמן מוגבל לפרעון החוב ופרע ראובן מקצת החוב למורשה הנז' ונכתב על גב השטר ובין כה וכה עלה לוי המורשה לא"י ונפטר שם ובעת עלותו מסר השטר ביד חנוך בנו עתה בא יוסף בנו של שמעון ותבע מראובן שאביו **(ר"ל שמעון אביו של יוסף חייב לבנו ליוסף)** חייב לו סך מה ורוצה להפרע ממה שיש לו לאביו ביד ראובן. וגזרו בית דין העיר להוציא הממון מיד ראובן ולהפקידה ביד איש נאמן וישר בעיניהם עד שיתברר האמה אם חייב שמעון לבנו אם לאו ועל פי בית דין הנז' נתחייב ראובן בקנין ושבועה בשטר ושני עדים כשרים למסור כל כך סחורות ביד הפקיד אשר מנוהו בית דין הנז' גם יוסף בן שמעון נתחייב שכמסור ראובן הסחורות לתת לו כל כתבי החיובים ביד ראובן וכל החזוקים שיש לשמעון על ראובן. ביני ביני באו כתבים מחכמי ויניציא איך שמעון איש תם וישר וירא שמים ציית דינא ואמוד בנכסים ואינו נשמט ח"ו מהדיין עם בנו וכל מה שיתחייב בדין עליו לשלם. אך האמת אצלו באמונה וביושר לבב שבנו חייב לו והוא אינו חייב לבנו ועל פי הכתבים הנז' כתבו חכמי קוסט' מהבית דין הנ"ל גזרה אחרת ואמרו שמאחר שראובן ציית דינא ואמוד בממון שהעכוב בטל אותו העכוב ולא חתמו כל החכמים שבבית דין הנז' אלא קצת מהם ונתנו הגזרה ביד ראובן וכראות ראובן כי בטלו העכוב קודם שימסור הסחורות שלח כ"כ סחורות לוינצייא ונתפשר עם שמעון בעל הממון ופרע לו ושלח שמעון משם כתב קבלה ומחילה מקויימת באשרתא דדייני כדין וכהלכה. עתה טוען יוסף בן שמעון דכיון דבכתב העכוב היו חתומים כל חכמי הבית דין ובכתב הביטול לא חתמו כי אם קצתם שפשע ראובן בהתפשרו עם שמעון. עוד טוען יוסף הנז' שראובן חייב בקנין ושבועה למסור הסחורות ועובר על השבועה. וראובן טוען שרוב החכמים שבכתב העכוב חתמו בכתב הביטול אבל לא יהא אלא ב"ד של שלשה סגי ומה גם שהם מאיתם שחתמו בכתב העכוב. עוד טוען ראובן לו הונח שעבר על גזרת החכמים כיון שנתפשר עם בעל הממון כבר נפטר ועתה גרע זה מהמוכר ש"ח לחברו וחזר ומחלו שאמר שמואל מחלו מחול עוד טוען ראובן שמה שלא מסר הסחורות הוא מפחדו פן יעשה שמעון מורשה מכח השררה לאיגד שאדור שבקוס' ויפרע ממנו ונמצא פורע בשני מקומות. עוד טוען כי כשרצה למסור הסחורות ביד הפקיד דרש מהפקיד כתב קבלה ולא רצה אלא אמר לו איני רוצה להיות פקיד ולא לתת כתב קבלה גם ליוסף אמר שימסור הסחורות והראם לו ולא רצה לקבלם כי לא ישרו בעיניו וכמפחיד לו אמר שישלחם לאביו והוא יתפרע מאביו. עתה יורני מורנו המולמדנו דעת הדין עם מי ואם נאמן ראובן בכל מה שאומר גם שאין נאמנות בשטר או אם עבר על השבועה הכל בכתב מיד מורנו ורבינו עלינו יופיע ושכרו מעל שמים יהיה שבעתים ע"כ:
קרוב מאח באהבה ואחוה וחבה יתירה נודעת לנו נקרא ריע אהוב אוהב טהור לב כאחד ממנו ומי משלנו שם ארחותיו וכל מעיניו בהר הצדק ובגבעת האמונה עיניו ולבו הן הוא החכם הנעלה לתהלה הה"ר יצחק ן' צהליאן כי ארכו הימים ואין מענה בפי על שאלתך לא ח"ו כמתרשל לעשות רצונך היתה זאת אתי זולתי כי ידעתי שאין נחיצת השעה מכריחך כל כך ובהיותי טרוד בשאר ענינים אמרתי ימים ידברו. ולעת עבור ימים אחדים לא אשוב מצבא עבודתך וכי הרחיב ה' לי קצת והגיעה שעת הפנאי ואם מעט היא שבתי וראה להסתכל במראה שאלתך וכתבתי מה שהורוני מן השמים גליון אחד הנה הוא שלוח אליך והנני מוכן לכל אשר תשאלך נפשך וה' אלהיך ירצך:
תשובה פליאה דעת ממני איך יצא עכוב כזה מבית דין הגדול בחכמה ובמנין הנז' דאטו כל עצמו של עכוב אנו למדין אותו מס' האגודה פ' כל שעה ומדברי הר"אש בפסקיו פ"ק דקמא ובכלליו כלל צ"ז ואף הם על ידי עילה היו דבריהם שכן כתוב באגודה ומכאן נוהגים כשיש לאדם פסק דין על חברו מעכבין על ידי שליח הקהל בכל מקום שיודעים ממונו ע"כ גם הר"אש ז"ל כתב בגמ' ובתשו' מי שבא לב"ד ואמר יש לי תביעות על פ' ומצאתי מנכסיו במקום ידוע וירא אנכי שאם יבואו לידו יבריחם ולא אמצא מקום לגבות חובי ומבקש מב"ד שיעכבו הנכסים עד שיברר תביעתו אם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע מצווה הדיין לעכב הממון עד שיברר התובע תביעתו ע"כ. הרי דבין למר ובין למר לא סגי בתביעה רקנית אלא למר בעי פסק דין ולמר צריך אמתלא ולא סגי בלאו הכי וכ"ש לפי מה שפירש הרב בעל בית חדש בדברי הר"אש והכריח דמה שכתב וכן מי שבא לב"ד וחמר יש לי תביעה על פ' מיירי שיש לו שטר אלא שאינו מקויים אבל בתביעה על פה אין שומעין לו כלל והאריך שם יע"ש. וכמה מהגנות גנה הרב בעת"ה לעכוב שהוא בלי אמתלא לכל הפחות וכמו שתראה לו בסי' ש"ה וז"ל וכבר נשתרבב המנהג לפעמים ע"י הכרת פנים עד שנתפשט לעכב אפי' היכא דליכא אמתלא יפה בדברי המעכב ע"כ הנה שייחס העכוב בלי מנהג להכרת פנים ושרבוב מנהג וכ"כ מה"רי ווייל בסי' ק"כה וז"ל אני רגיל לדון ולהורות כשאדם הוא רוצה לעכב ממון חברו באמרו שיש לו תביעה עליו ואין אנו יודעים אם יש ממש בתביעתו אז אני דן שאינו יכול לעכב הממון דאי לא תימא הכי לא שבקת חיי לכל בעלי בתים שיש להם פקדונות במקומות אחרים דיעמדו עליהם אנשים ריקים ופוחזים ויעכבו את שלהם במקומות אחרים ואין לך רמאות גדולה מזו וזו אינה צריכה לפנים ע"כ. הרי שתלה הדבר ביודעים ובלא יודעים דכשאין אנו יודעים שיש תביעה או חוב ודאי אין לנו רשות לעכב. וכ"כ בתשו' סי' ל"ה דמה שאמר הר"אש ז"ל דעבדינן עכוב בב"ק הוא שהלוה חייב ודאי וגדולה מזו כתב הרב המב"יט ז"ל ח"ב סי' ל"ג וז"ל ולפעמים באיזו אמתלא אנחנו מעכבים ליום או יומים עד שילך ויעמוד בדין ואם יתעצל ולא ילך אנו פוטרין את מי שבידו הנכסים ולא יחוש למעכב ובכל יום באים בבית דיננו לעכב ואין אנו שומעין לעכב אלא בראיית שטר או פסק דין או עדות או אמתלא שחייב לו ולא בתביעה וערעור בעלמא עכ"ד וחתמו עמו רבנים אחרים והרב מוהריק"א ז"ל כנראה שם. הנה נא דברי הנביאים פה אחד קוראים בגרון דלענין עכוב צריך שיהיה אחד מאלה או שטר או עדות או פסק דין או אמתלא או לא ציית דינא אבל היכא דלית ליה חד מהני אין לעכב כלל:
ואע"גב דהרב מהר"י קולין ז"ל כתב בשרש ק"ט על דברי הר"אש וז"ל הרי לך דבתביעה בעלמא אם רואה הדיין אמתלא לדבריו שמצווה לעכב ואע"גב דאפשר דנתפשט המנהג אפי' בלא ראיית אמתלאה מ"מ קרוב הוא יותר לההיא דהר"אש מאשר היא לדברי האגודה עכ"ד ועם שכבר באר דתביעה בעלמא דקאמר הוא כשיש אמתלא עמה מיהא נראה מדבריו שנתפשט המנהג לעכב אפי' בלא ראית אמתלא לא מפני זה נאמר שכתב כן כחותך את הדין אלא מדין מנהג נגע בה ואפשר ששם נתפשט ולא במקום אחר. וכמו שכתב הרב המבי"ט בתשו' הנז' וז"ל ומ"ש מהר"י קולון דנתפשט המנהג גם בלא ראית אמתלא אפשר בזמנו ובאותם המקומות הוא דפשט ולא בשאר מקומות עכ"ד. ועוד שקרוב הדבר לומר דהרב הנז' כקורא תגר על המנהג ומלעיג עליו כתב כן כלו' דמדכתב הרא"ש אמתלא ולא הצריך פסק דין כמו שהצריך בעל ספר האגודה באו לכלל טעות מנהג זה שאפי' בלא ראית אמתלא הנהיגו כן ע"ד מה שכתב בעת"ה שם וז"ל מנהג פשוט באושט"ריך וכל אגפיה לעכב הממון פקדונות והלואות בין שבידו בין מה שביד אחרים בכח ב"ד בשביל תביעות וטענות שיש לאחר על בעל הממון ונראה דמנהג זה נשרש מדברי אשיר"י בפ"ק דב"ק מי שבא לב"ד וכו' ואפשר שעל ידי שהנהיגו ב"ד לעכב בכי ה"ג נשתרבב המנהג לעכב ע"י הכרת פנים אפי' בלא ראיית אמתלא ע"כ. הנה מבואר שכתב המנהג ואמר שלמדו כן מדברי הר"אש ואח"כ קרא תגר עליו ואמר שע"י הכרת פנים יצאו מן השורה שהנהיג הר"אש ואפי' בלי אמתלא הנהיגו כן. הכי נמי יש לפרש בדברי מהר"יק ז"ל שכתב וז"ל ועל המנהג במי שיש לו תביעות ממון על חברו וימצא ממונו ביד אחר שמעכב ע"י שליח הקהל עד שירד עמו לדין וכתב מר ששרש הדבר הוא מן האגודה ולע"ד דאינה היא המדה ללמוד תביעה גרידתא שלא נתבררה ואין אנו יודעים אם יש עליו כלום כמי שיש לו פסק דין אלא עקר הדבר ושרשו הוא באשירי פ"ק דב"ק מי שיש לו תביעה וכו' הרי לך דבתביעה בעלמא וכו' ואע"גב דכבר נתפשט המנהג גם בלא ראיית אמתלא וכו' ובאור דבריו לפי דרכנו כך הוא שהשואל אמר לו שמנהג העכוב נלמד מספר האגודה והוא השיב דבמ"ש ספר האגודה מיהא איכא פסק דין וליכא למגמר מנה כשאין כתב אלא מהר"אש דכתב אמתלא לבד ומזה גמרו העכוב בלא כתב אע"גב דסוף סוף אפי' מאי דכתב הר"אש לא עבדי אלא בלי אמתלא עושין כן מ"מ יותר יש לומר דדברי הר"אש גרמו להם כן דלא הצריך אלא אמתלא יותר מדברי האגודה דפסק דין מיהא כבר הצריך ולא נחית מהר"יק לענין דינא אלא לומר מאין יצא להם תחלה המנהג ושנשמטו ממנו לבסוף ועדין יש לומר דמהר"יוק ז"ל ג"כ היא מהסוברים דבלי אמתלא אין מעכבין כלל ככל שאר הפוסקים שהסכימו כן יחד כלם.
ואחר שהדבר כן לא מצאתי מקום לעכוב זה ומה ראו על ככה רבני העיר לעשות עכוב בנכסי שמעון אשר פה קוסט' כיון דלא ידעינן אם יש ממש בדברי יוסף ובטענתו כדכתב מה"רי ווייל ז"ל גם אין שום כתב שטר כתב יד או פסק דין כדברי בעל האגודה ואין אמתלא כדברי הר"אש ז"ל אבל אדרבה אמתלא בהפך ששמעון אבי יוסף מוחזק לסוחר יבקש רצון מה' ונושא ונותן באמונה ציית דינא ואמוד בנכסים שאם יהיה נדרש לדין בוא יבוא בבל תאחר ואם יחייבוהו שלם ישלם במיטבא ולבו נכון לכל דבר המשפט כנודע ובפרט עם בנו היוצא מחלציו שבלי ספק אם היה לו עליו ריח זכות ישלם בכפלים ולמה יגרע ללקות עליו מדת הדין לעשות עכוב בנכסיו שלא כרצון חכמים שאם היה לו איזו תביעה הלוך ילך אל המקום אשר הוא חונה שם אביו וידיין עמו אע"פי שיהיו ב"ד של עירו שהוא יושב שם גדולים וטובים מבית דין שבמקום אביו כדין כל תובע שהולך אחר הנתבע אפי' לעיר אחרת כדכתב מהר"י קולון שרש א' ובעל המפה ח"מ סי' י"ד כתב וז"ל התובע הולך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אעפ"י שבעיר התובע יש ב"ד יותר גדול ואפי' היה לנתבע מעות בפקדון בעיר התובע אלא א"כ שיכול לעכב מעותיו בעירו ואז צריך להודיעו לנתבע ואז צריך לדון בעיר התובע ע"כ והאי יכול דקאמר לאו יכלת גופי' הוא אלא יכולת דינים כלו' שאם הוא יכול לעכבו מצד הדין וכמו שפירש דבריו הרב בעל מאירת עינים וז"ל אא"כ יכול לעכב מעותיו פי' אא"כ הדין נותן שקודם שירד לדין יכול לעכב מעותיו והיינו שידע התובע שאם לא יעקל הממון יפזרם ולא יוכל להביאו במשפט וכיוצא בזה כמו שכתב בסי' ע"ג ע"כ ומבלעדי זה כן מוכרח לפרש מיניה וביה כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה בעל המפה בסי' ע"ג כדכתב הוא ז"ל. באופן שדברי בעל המפה לא נאמרו אלא בגברא אלמא שמעכבין הממון ודן בעירו אבל במי שהוחזק לאיש אמת בהדיא קאמר שהתובע הולך אחר הנתבע ואפי' בעיר אחרת ואפי' כשב"ד שבעיר התובע גדול מב"ד שבעיר הנתבע וא"כ בנד"ד הכי הוה להו למעבד ומה גם שהן אב ובן ואפי' שהיה האב תובע צריך הבן ללכת אחריו משום כבוד אב להדיין בעירו וכדכתב הטור י"ד סי' ר"מ ולא לעכב ממונו ללא דבר:
ושמא תאמר הרי מהר"יא ז"ל בכתביו סי' ס"ד תלה הדבר בראות עיני הדיינין ואמר אבל לעכב הממון עד אשר יעשה דין עבדינן אם עיני הדיינין רואות שיש צורך וכן בעל המפה סי' ע"ג דנראה דהכל תלוי בראות הדיינין ורצונם וא"כ בנד"ד דהב"ד גזרו כך שפיר דמי הא ליתא דמ"ש בעל הכתבים ראות הדיינים לאו כעין שודא קאמר אלא אם ראו אמתלא וזהו ראותם שהרי כתב כדכתב אשירי לעיל ודברי הר"אש אינן אמורים אלא באמתלא ועוד דהתם מסיק וז"ל ונד"ד הדבר ידוע שאם היה צורך לילך אחריך לפרא"גה אשר אתה שם לרב ומנהיג שהיה קשה להביאך בדין אא"כ לדעתך ורצונך ע"כ ושם פירש כמה דברים עשה הנתבע ההוא מכח ערכאות מורים בקשיות ערפו מלהדיין שם ולכן אמר שהעכוב היה נאות כפי הדין משום דהוה לא ציית דינא אבל בלי שום סיבה ואמתלא אפילו שיראה כן בעיניהם לפי רצונם לאו כל כמניהו לעשות עכוב בלי טעם ודבר זה מוכרח בדבריו כי היכי דלא תקשי מהכא למה שכתב בת"ה וכבר הזכרנוהו לעיל דעכוב בלי אמתלא הוא הכרת פנים ושרבוב המנהג וכן נמי תפרש לשון בעל המפה דמניה גמר להו וכמו שרמז במורה מקום שמן הכתבים למד כן ונמצאת למד לפי זה דכל הפוסקים שוים דאין לעכב ממון הנתבע בלי שום אמתלא וא"כ יש להפלא על בית דין גדול ועצום כזה איך יצתה גזרתם לעכב ממון שמעון בטענה ריקנית בוקה ומבוקה שטען יוסף ואני בער ולא אדע:
ואף אם תמצא לומר מה שאינו ותאמר ששורש דבר נמצא בו בעכוב זה על פי שום אמתלא וכיוצא בה והוא עשוי בענין הנאות והראוי מ"מ אינו במקום הראוי שהרי דרך העכוב הוא שמעכבין ממון הנתבע במקום שהוא ואין מזיזין אותו ממקומו עד יתברר הענין ולשון עכוב מורה על זה כלו' שמתעכב שם הממון במקום שהוא אבל היכן מצינו בעיכוב שמוציאין הממון מיד שהוא ומפקידים אותו ביד אחר והלא כל הפוסקים סתמן בלשון עכוב כפירוש זה ויותר מבואר כתבו מה"רי בכתביו שם שכתב וז"ל יכולין ב"ד לעכב ולצוות הממון ולשנא דלצוות הוא שמצוים הנפקד שלא יוציא כלום מידו וכן פירש דבריו בנמשך ממנו וז"ל אבל לצוות הממון במקומו שהוא מונח כדין וכו' ע"כ הנה באר בפירוש שהעכוב הוא שיהיה מונח במקומו ומנה לא יזוז ולישנא דלצוות נמי נקטיה בעל ת"ה ויהיה הפירוש בדבריו כך דאינו מחוסר אלא צווי אבל לא לשנותו ממקומו והרב המב"יט כתב לעכב ממון ביד מי שהם על תביעות שיש לו עמו עכ"ד נראה דדוקא העכוב הוא ביד מי שיש בו הממון וכן הוא מורה לשון הרב מהר"י אדרבי ז"ל וז"ל הרי שאין להדיין לעשות כי אם לעכב הממון ביד מי שהממון בידו אבל לא להוציאו מידו ולהחליטו ביד התובע ע"כ שפירש בהדיא ביד מי שהממון בידו ולא להוציאו מידו וגם דכתב בסוף ולהחליטו ביד התובע תרתי קאמר לא זה ולא אותו דאל"כ קשיא דיוקא אדיוקא אלא כוונתו לומר לא להוציאו מיד מי שהוא הממון כלל וכל שכן שלא להחליטו ביד התובע וכיון שכן אף על זה יש להפליא איך החלטו המאמר בגזרתם להוציא הממון מיד ראובן ולהפקידו ביד הפקיד אם היה הדבר עד שיתברר אם שמעון חייב כלום לבנו אם לאו היה להם לעכבו ביד ראובן ומשם יבוא לידי ברור:
ולא תימא דשייך הכא טעמא דכתב הר"אש בפסקיו ובכלל צ"ז דדין הוא מי שמבזבז ממונו שב"ד מוציאין הממון משום השבת אבדה ולא מטעמא דלשון בזבוז אמינא לה שפירוש מכוין לבזבזו כי האי דהמבזבז אל יבזבז יותר מדאי ומונבז בזבז אוצרות כדכתב רש"ל ז"ל בס' ים של שלמה דנהי דצריך כוון לבזבז להוציאו מידו היינו דוקא בתוך זמנו אבל הכא דכבר עבר זמנו אפי' דאינו תוך זמנו אלא ירידה מממונו נימא דמוציאין. אלא דראובן זה ח"ו אינו מכלל היורדים אלא עוסק במשאו ובמתנו ולא יגרע ממנו דבר מאז ועד עתה ויש לו כמה קרקעות ולא אמרו כן אלא במי שאין לו קרקע כדכתב הר"יף והרש"בא בתשו' סי' תתק"ח אבל אי איכא נכסי דסמיך עלייהו לא ומה שהוא מובטח בכמה בטחונות ומשכונות קרקע וערבים כנודע ואחר שכן ואין חשש לבזבוז נכסים דלימא אדהכי והכי ליכא לאשתלומי מנך למה גזרו להוציא הממון מידו ומה מידו יקחו:
ואחר שנתבאר באמת שעכוב זה אינו כדין נמצאו א"כ טענות שטוען יוסף בן שמעון מונחות על קרן הצבי ותמה הבל אם הראשונה שטען שבכתב הראשון מהעכוב חתמו כל החכמים ובכתב השני מבטול העכוב לא חתמו כי אם מקצתם אין זו טענה דלא ימנע מחלוקה אם כשחתמו גזרת העכוב היה להם איזו אמתלא או לאו אם תאמר שלא היה להם שום אמתלא כבר בארנו שאין בעכובם כלום וא"ת שהיה להם שום אמתלא ששמעון אלם היה ולא ציית דינא וכך היו חושבין ואח"כ בא כתב מחכמי ויניציא ששמעון ציית דינא ועל זה נתחרטו ממה שעשו מקצתם וחתמו הגזרה השנית הלא גם השאר ג"כ אני אומר שכשמעם כן גם הם יודו לבטל העכוב דלא חיישינן לב"ד טועים ומה שלא חתמו לא אסתייעא מילתא ולהג הרבה ויגיעת בשר הוא לישא וליתן בסתירת טענה הלזו שמעצמה נופלת כאלה נובלת עליה ואין להתוכח עליה:
גם הטענה השנית שטוען יוסף בן שמעון שראובן נתחייב בקנין ושבועה למסור הסחורות ועכשו שלא מסר נמצא עובר על השבועה והקנין דא נמי מצדה תברה וממקום שבאנו מעקרא דכיון דעכוב זה שלא כדין ומדינא לא קא מיחייב ראובן להוציא ממון זה מידו כמו שבארנו א"כ נימא ממון אין כאן שבועה אין כאן שהרי כתב הרב מוהרי"בל בח"א סי' ע"י על מי שנתחייב בדבר שאינו קצוב בשבועה ופסק דכיון דאגלאי מילתא דלא היה חייב מן הדין משום דיכול לומר קים לי כהרמ"בם ורבותיו דחיוב בדבר בלתי קצוב אינו חיוב והיה נפטר בזה מן הממון א"כ השבועה גם כן נפטר ממנה שהיתה בטעות שמה שנשבע לא היה אלא מפני שחשב שהיה חייב מן הדין באותו הערבות ומה שנשבע הוא לזרז עצמו על הפרעון וכיון דחיוב אין כאן שבועה אין כאן ע"כ ובח"ב דף קס"א כתב על מי שתבע לחברו בדין על חזקת חנות שקנאה ממנו בקנין ובשבועה ופסק דלא קנה מחמת הקנין וכיון דמחמת הקנין לא קנה גם מחמת השבועה לא אלימא לאקנויי ואם לחשך אדם לומר נהי דלא קנה כיון דהויא פלוגתא דרבוותא ויכול לומר קים לי כהני מ"מ חייב לקיים שבועתו גם בזה יש לדון וכבר בא מעשה לידינו בכיוצא בזה וכתבתי פסק עליו ובנד"ד כיון דכן הוא אמרינן דלא נשבע אלא בהיותו חושב שהוא מחמת קנין וכיון דקנין אין כאן מחמת הקנין שבועה נמי אין כאן עכ"ל. גם הרב מהר"שך בח"א כתב סי' יו"ד על חיוב נעשה בקנין ושבועה ומן הדין לא היה החיוב חיוב ופסקו ז"ל אך אמנם מאחר שנעשה החיוב בשבועה היה מקום לספק שראוי להחמיר בספק שבועה אלא שגם לזה יש להקל דכיון דמדינא אינו מתחייב ליתן מטעם אוקי ממון בחזקת מאריה גם מן השבועה אינו חייב לפרוע דלא נשבע לפרוע אלא מה שהוא מחוייב מן הדין עכ"ל וסמך שם לענין זה על דברי הרב מהרי"בל ואמר שיש בזה לסמוך עליו להקל:
ומורי הרב מוה"רי מטראני ז"ל בתשו' סי' ס' כתב על מי שנתחייב בקנין ושבועה וזה לשונו ומעתה הואיל ונפטר הר' משה מן הדין כדכתבינן גם מן השבועה נפטר לגמרי שאין השבועה אלא מה שנתחייב בדין ע"כ וכתב עוד בשם מה"רי קולין ז"ל שכתב פ"ה דכיון דמן הדין אינו חייב ליתן גם מן השבועה פטור דאין השבועה אלא לזרז הפרעון וכיון דפרעון אין כאן שבועה אין כאן נמצינו למדין מהני אשלי רברבי שכשאדם מתחייב ונשבע על איזה דבר ואותו דבר לבסוף אינו עולה בדין אמרינן ממון אין כאן שבועה אין כאן כיוצא בנד"ד כיון דעכוב זה אינו מן הדין כלל ואמר שכל מה שנשבע ראובן הוא בחשבו שהיה העכוב כדין בפרט שרואה כמה חכמים גוזרים כן אבל כיון דלבסוף אינו כדין פטור מן השבועה דיאמר ראובן אדעתא שהיה העכוב כדין נשבעתי:
ואל תשיבני מה שכתב הר"אש ז"ל במי שהקנו לחברו דבר שלא בא בעולם ונשבע שאע"פי שאינו חייב מן הדין שחייב לפרוע מחמת השבועה גם הרי"בש בסי' של"ה כתב בענין אסמכתא דאע"גב דמדינא לא קנה מ"מ חייב לקיים שבועתו שהרי נרגש הרב מהר"יבל כבר מזה לנדון דידיה וחלק דשאני אסמכתא ודבר שלא בא לעולם כיון שהם דברים ידועים לכל שאינו חייב עליהם משום הכי כשנשבע ודאי לחייב את עצמו נשבע דאל"כ למה נשבע אבל בענין דבר קצוב דלאו כ"ע דינא דהרמ"בם דאינו חיוב גמירי אמרינן דפטור מן השבועה משום דהשבועה היא בחשבו שהדין כך וממון אין כאן שבועה אין כאן אמור מעתה גם בנד"ד כיון דראובן זה לא היה יודע שעכובו היה שלא כדין מאחר דחזי רבני מתא מחייבי ליה מפני זה נשבע אבל השתא דידע שהיה שלא כדין נמצאת שטעה בשבועתו וכיון דנפטר מן הדין פטור נמי מן השבועה:
שוב ראיתי בדברי מורי הרב ז"ל הנז' שם בתשובה שחלק בין הנדון ההוא שלו לדבר שב"ל ואסמכתא דבשלמא הנהו הדבר גורם בטול ההקנאה מעקרא שם היו והם אסמכתא ודבר שלא בא לעולם ואע"פי כן נשבע אבל נדון שלו דבר הגורם בטול ההקנאה אח"כ נתחדש וא"כ יכולין אנו לומר דלא על דעת כן נשבע וכיון שחיוב אין כאן שבועה אין כאן וזה החיוב שייך ומועיל לנדון שלנו ג"כ דבשעה שנשבע ראובן עדיין לא נתחדש כתב חכמי ויניציא אומרים דשמעון ציית דינא וזה מבטל העכוב ולהכי נשבע אבל אחר שנתחדש זה וליכא עכוב מן הדין עכוב אין כאן:
ואעג"ב דהרב מוהר"שדם בכמה תשובות והרב מוהר'שך וגם בעל בני שמואל בסי' יו"ד והרב מה"רר אברהם ן' יעייש בתשובה כ"ו חולקים הם על הרב מוהריב"ל בדין זה נראה דאינן חולקים אלא כשהטענה הוא משום קים לי דאיכא ספקא בדינא וספק שבועה להחמיר אבל כשהטענה הי' דאינו כדין כ"ע יודו בזה ודוק ותשכח בדבריהם הרשד"ם ח"ב סי' כ"ז כתב וז"ל ועוד ראיה לזה שהרי כתב מוהרי"ק בשרש כ"א וז"ל כל היכא שיש פרעון מן הדין יש שבועה וכל היכא דאין חיוב מן הדין אין שבועה ש"מ כיון דנשבע ואלו לא היתה שם שבועה לא היה מחוייב מן הדין גם מן השבועה פטור וכן בנד"ד ע"כ נראה שאפי' שהוא חולק על הרב מהריב"ל כשבא מטענת קים לי מ"מ כשהחוב מן הדין פטור ממנו מודה שפטור מן השבועה ועיין במה"רי אדרבי ז"ל סי' שי"ט:
והרב מוהרש"ך בס' בני שמואל סי' יו"ד ובח"א שלו סי' קכ"ד כתב וז"ל עוד אפשר לומר דנהי דלענין תביעת ממון אמרינן קים לי מ"מ לענין שבועה כה"ג איכא לאיפלוגי לסברת הר"י הלוי דס"ל דאע"גב דטענת מגו חשיבא לאפטורי מממון מ"מ לאפטורי משבועה לא חשיבא וא"כ אליבא דידיה נראה דלא יוכל הנתבע לפטור עצמו משבועה מטענת קים לי דלא דמי לתביעת ממון ובסי' ס' מח"א ג"כ כתב וז"ל ואומר דמילתא דפשיטא דבכל דבר דלא יספיק ויועיל קנין לגמור הדבר ולקיימו דהיינו מידי דאסמכתא ודבר שלא בא לעולם ונשבע לעשות מחייבין את הנתבע לקיים שבועתו אף שאינו מחוייב מדין הקנין ע"כ הרי דאי מחייב בתשובה הראשונה מטעם השבועה הוא כשהטענה היא מטעם קים לי דומיא דמגו כדקאמר וגם בתשובה השניה דמחייב הוא לאסמכתא ודש"בל אבל היכא דאינו מחוייב מן הדין חדא דאינו ספק שבועה להחמיר ועוד דאינו כמו דש"בל ואסמכתא דכ"ע ידעי שאין בקנינם כלום ובודאי היכא דנשבעו לקיים הדבר נשבעו דאל"כ למה נשבעו התם ודאי יודה הר"שך ז"ל דפטור מן השבועה ג"כ:
והרב בעל בני שמואל סי' יו"ד כתב וז"ל דזה לא נשבע אלא כל כל זמן שיהיה חייב וכיון דאינו חייב בטענת קים לי נתבטלה שבועתו אלא שאין דעתי נוחה בזה להקל בענין שבועה מטעם זה דבשלמא בנדון של הרשב"א דליכא חיוב כלל אליבא דכ"ע נתבטל הדבר שבגללו נשבע ולכך נתבטלה השבועה אבל בנד"ד מי יימר דנתבטל הדבר שבגללו נשבע כיון שיש פוסקים סוברים שלא נתבטל דהא דפטרינן ליה מפרעון הוא מספקא ומספקא לא מפקינן ממונא ועוד דטעמו של הרב מוהרי"בל הוא משום דלאו כ"ע דינא דהרמ"בם גמירי וא"כ אנן נמי נימא דלאו כ"ע לאו דינא דהרמ"בם ז"ל גמירי דאיכא דגמיר ואיכא דלא גמיר ועל הספק בכל אדם אזלינן לחומרא שמא הוא מאותם דגמיר דינא דהרמ"בם ע"כ הא קמן דבין לטעם הראשון בין לטעם השני לא חייב אלא היכא דהדין ספק אבל היכא דהדין ברי דהחיוב לא היה כדין פטור גם מן השבועה יודה דפטור:
והרב מה"רר אהרן ן' חסין ז"ל בס' משפט צדק סי' ב' כתב וז"ל אחר שכתב דברי מהרי"בל במי שחייב עצמו בדבר בלתי קצוב אמר ולא הודו לו כל סיעתו ויש לדון הרבה שאין הנדון דומה לראיה דלא גרע מספק שבועה דאזלינן בה להחמיר ובשמיטה שאני דאליבא דכ"ע פטור מן הממון לא כן המתחייב בדבר שאינו קצוב דאיכא מחלוקת ומ"מ כיון דיצא הדבר מפה קדוש וגם בח"ג ראיתי שמחזיק בסברא זו אין ספק כי הסומך עליו אינו ראוי לקרותו עבריינא עכ"ל ומלבד דמדבריו אחרונים כבר למדנו לנד"ד דאין ראובן מקרי עובר על השבועה כמו שטוען יוסף בן שמעון עוד זאת זכינו לדין מדבריו הראשונים דמה שיש לדון על דברי מהרי"בל ולחלוק עליו היינו משום שהוא מטעם קים לי שהוא מחלקת אבל כשהוא פטור אליבא דכ"ע פטור מן השבועה נמצא דאפי' לדעת החולקים על מהרי"בל ז"ל אינן חולקים אלא בענין קים לי אבל בנד"ד יודו דכיון דמן הדין העכוב אינו עולה השבועה ג"כ אינה שבועה ופטור ראובן ג"כ מן השבועה אליבא דכ"ע:
ובחפשי אמתחות שיחות הפוסקים בענין זה מצאתי און לי תשו' למהה"רי אדרבי ז"ל סי' ס"ג דומה באופניו לענין שאנו בו וז"ל ראובן תבע שמעון ואמר לו לוי בעבר לים ושלחתי לו כ"כ סחורות ועתה לוי ירד מנכסיו ואין יכולת בידו לשלוח לי כדי הסחורות ששלחתי לו ובידך מנכסי לוי תנם לי ושמעון טען שאין לו מנכסי לוי ובאו לב"ד עד שהביא לשמעון במצור ובמצוק ואמר שמעון יש מעות מלוי שנתתים ביד שלוש והשלוש ההוא רוצה לעכבם בשביל חוב שיש לו אצלו אעשה השתדלות לגבות הסחורה ההיא ואתננה לך ונתפשרו כן שיתן שמעון לראובן אותה סחורה או שווי הסחורה אשר החזיק השלוש ההיא ועל זה נשבע שמעון ונטל קנין ופסק הרב הנז' שאינו חייב כלום עד שיבוא לוי לעמוד בדין עמו ואע"פי שנתחייב בקנין ליתן לו הוי קנין בטעות ואע"פי שנשבע אינו חייב כי לא חל חיוב השבועה כי אם במקום שחייב ממון מן הדין וכיון שחיוב ממון אין כאן חיוב שבועה אין כאן שאין השבועה מוספת חיוב כי אם מזרזת הפרעון במקום שיש חיוב ממון כדכתב הרש"בא בתשו' סי' תשפ"א וגם מהרי"ק שרש פ"א עכ"ל הנך רואה דנדון זה דומה בדומה לנדון שלנו ומשם תדין ותלמוד דאין לראובן חיוב שבועה כדכתיבנא:
ותו איכא טעמא אחרינא בנד"ד דידים מוכיחות שכשנתחייב ראובן למסור הסחורות היה על דעת שיתן לו הפקיד כתב קבלה דא"לכ יפרע בשני המקומות וא"כ עכשו שלא רצה לתת לו כתב קבלה אינו חייב לאבד ממונו בידים ולהשים מעותיו על קרן הצבי ואדעתא דהכי לא נתחייב ודאי שאם היה עולה זה בדעתו לא היה מתחייב וכיון שכן אזל ליה חיוב והשבועה וכמו שכתב הרב מוהר"שך ז"ל ח"א סי' קכ"ז וז"ל וראובן כשנתחייב אדעתא דהכי שיתן שמעון מה שצריך להוצאתו נתחייב אבל בלאו הכי לא נתחייב וגם אין מכח השבועה חייב לשלם דכיון דמכח הדין אין לחייבו ויכול לו' אדעתא דהכי לא נתחייבתי ג"כ יכול לומר שהשבועה לא היתה רק להשלים ולקיים מה שיתחייב מן הדין והשבועה אינה מוספת חיוב כמו שכתב מה"רי קולון ע"כ התבאר מזה דאין השבועה מוספת לקיים החיוב אלא כשהחיוב עולה בדין:
מעתה כיון שנתברר שעכוב זה בטל מעקרו ועל דברת שבועת האלקי"ם והקנין הוכחנו שאין כאן קנין ואין כאן שבועה שוב אינו צריך להשיב לשואל בקיום טענות ראובן אם הוא נאמן אם לאו שכבר חלף הלך לו החיוב והשעבוד והשטר פורח באויר והרוח באה ועוקרתו ואחר ששטר אין כאן נאמנות או הפכו מאין ובהא סליקנא ונחיתנא דראובן זה מהטעמים הנז' פטור מאותו החיוב והשעבוד והקנין והשבועה שנתחייב לפקיד הנז' כמו שנתפרש באר היטב ומה גם כי יודע כל שער עמנו כמה מהאונס הגיע לראובן באותו פרק ואולי שרבני העיר יע"א גם הם היו מעושים על כך ולכן הפריזו על המדה לפי שעה וסוף סוף האמת מתבררת ועולה היא למעלה ומי שחותמו אמת ינחנו בדרך אמת כה מעתיר אני הצעיר יהושע רפאל בכמ"הר ישראל בנבנשתי זל"הה.
דברי החכם השלם זה סיני הפוסק נר"ו אינן צריכין חזוק והמעשה הזה כבר בא לידי לשעבר וזכרנו שבזמן שנעשה כתב העכוב הבא בשאלה צוחתי ככרוכיא לעכב את חתימתי ואע"פי שבאותו פרק היה יוסף בן שמעון הנז' וסיעתו נותנים אמתלאה לדבריהם שאם היו מאמצים להוציא את הממון מיד ראובן היה הכל הולך לטמיון ולא ימצא שמעון בעל הממון לגבות את חובו מיד ראובן עם כל זה מדעתי את יוסף בן שמעון הנ"ל כי קשה הוא ובעל תחבולות הייתי חוששני לו לעכב את חתימתי עד שיביא ראיה מאביו שמעון בעל הממון ולא עלתה לי מפני שרבו עלי חברי ויד מי שתקיף ממני והוכרחתי לחתום על הכתב ולא מלבי ובחמלת ד' עלינו שלא יצא דבר בלתי מתוקן לא היו ימים מועטים ובא לנו כתב משמעון אביו בעל הממון ונתבררו ונתלבנו הדברים דיוסף בנו היה מהדר כתב זיופא נגד רצון אביו ובטלנו את העכוב ובהתבטל הסבה נתבטל המסובב והקנינים והשבועות הבאים בשאלה וכמו שיפה הוכיח החכם השלם הפוסק נר"ו וכל דבריו האמת והצדק הצעיר יום טוב בן יעיש זלה"ה: