אור ברסלב
שער יהושע סימן ו

שער יהושע· רבי יהושע רפאל בנבנישתי

סימן ו

סימן ה

הלואה. זית רענן ובתבונה יתכונן.

שאלה ראובן קנה סחורה משמעון בשנה ראשונה בהקפה ובהמשך השנה פרע לו ונשאר חייב לו כמו מאה גרוש' וכן בשנה השנית לקח ממנו סך מה ופרע לו ונשאר חייב סך מה ג"כ מהשנה הב' ובשנה הג' קנה ממנו ג"כ סך סחורה והיה הולך ופורע לו על יד על יד וכאשר ראה שמעון שראובן היה מאריך לו מלפרוע לו אמר לו יום אחד תן לי המעות של שנה זו כי מהראשונות כלו' מהשנה הראשונה והשניה כבר נתיאשתי מהם ובא ראובן ופרע לו כל המעות של השנה השלישית ועל השאר אמר לו שאינו רוצה לחתם לו שכבר זכה בהן מחמת מה שא' שמעון שכבר נתיאש וקנה אותם בייאוש שנתיאש ושמעון מפציר לקחת את שלו יורני המורה הדין עם מי:

תשובה לא מצינו בגמ' ובפוסקים דיאוש קונה אלא לענין גניבה וגזילה ואבידה האי כדיניה והאי כדיניה וטעמא משום דבגניבה ואבידה לא ידע להו דלתבעינהו ובגזילה אפי' דידע ליה כיון דגברא אלמא הוא לא מצי למתבע מיניה ומשום הכי אמרינן נתייאש דיאוש קונה אבל לענין חוב ומלוה לא מצינו דיאוש קונה כיון דידע להן ומצי למתבעינהו ואפי' נניח שהכובש הלואתו של חברו או חובו נקרא עושק והיינו עושק והיינו גזל ותרויהו חדא מלתא נינהו ולמה חלקו הכתוב לעבור עליו בשני לאוין כמו שנתבאר בפ' המקבל (דף קי"א.) והסכימו בזה רוב הפוסקים וכמעט כלם זולת הרמ"בם וא"כ כיון שהכובש הלואתו נקרא גזלן ובדין הגזלן מהני יאוש א"כ יש מקום לומר דבכובש הלואתו כיון דהוא גזלן מהני יאוש הא ליתא דלא נאמר דנקרא גזלן אלא לענין אסור שהוא אסור לגזול וכמו כן אסור לעשוק אבל לא מפני זה נאמר דמשום דאיכא יאוש הכא איכא הכא והרי ראינו דהחוטף משכון מיד חברו למשכנו על חובו בלתי רשותו ובלתי רשות ב"ד נקרא גזלן כמו שכתב הרמב"ם בה' גזילה והטור סי' שנ"ט והוא למד מהמשנה דפ' כל הנשבעין (דף מ"ד:) הנגזל כיצד נכנס למשכנו שלא ברשות וכו' והתם אי אפשר לומר אלא דנכנס בכלל אסור גזלן אבל לא שיהיה לו כל דיני גזלן וכדכתב הרב בעל מאירת עינים ע"ש וא"כ הכא בכובש הלואתו או חובו של חברו נהי דעבר איסור גזילה אבל לענין יאוש לא דמי והוי טעמא דאין המעות ברשותו כמשכון הבעלים ולא ראהו שהוא **(כאן נכתבו תיבות שלא יכולתי לקרותם.)** שחוטף אותו בחזקה לא מתיאש דחושב שמא היום או למחר יתפרע ממנו ולא מיאש מיניה ומה גם לדעת הרמ"בם והנגררים אחריו דסברי דאין הכובש הלואתו או חוב נקרא גזלן והיינו טעמא דכיון דלהוצאה נתנו אפי' כי כבש להו לא מיקרי גזלן וכמו שכתב המרדכי בפ' מרובה על ההיא דאמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפריה משום דהוי כגזלן וכתב המרדכי ז"ל דוקא פקדון דלאו להוצאה נתן מחזי כגזלן אבל מלוה דלהוצאה נתנה אפי' אם כפר לא הוי כגזלן וכתבינן אדרכתא עכ"ל הכי נמי לענין יאוש כיון דלהוצאה נתנה לא מקרי גזלן דלהני ביה יאוש באופן דבין להרמ"בם וסיעתו בין לשאר הפוסקים בענין כובש הלואתו וחובו לא דיינינן ביה יאוש כדכתבינן:

ותא חזי מאן גברי רברבי כתבו בהדיא כן הלא המה הרב בעל המפה בסי' רס"ב כתב ז"ל הא דאמרינן דכשאמר ווי ליה לחסרון כיס הוי יאוש היינו באבדה וכיוצא בזה אבל מי שיש לו חוב אצל כותי שמסתמא אינו יאוש אע"פי שאמר ווי ליה לחסרון כיס לא הוי יאוש דהואיל שכל חוב הוי ספק אי משתלם ספק אי לא משתלם מספיקא אמר כך ולא גמר ומייאש עכ"ל והן הם הדברים עצמם שכתב הרב בעל הלבושים בלבוש עיר שושן סי' רס"ב סעיף ו' וכו' ע"ש א"כ הרי נראה דהני רבוותא כתבו דאפי' דבהדיא מייאש דיינינן ליה דלא גמר ומייאש כיון דחוב הוא:

ואל תטעה לומר דאפשר דזה שכתבו הני רבוותא דבחוב שיש לו אצל העכ"ום ליכא יאוש היינו דוקא בחוב דגוי אבל בחוב דישראל הויא יאוש ויהיו על דרך שאמרו בהגוזל בתרא (דף קי"ד.) במציל מליסטין ישראל מייאש אבל מליסטין גוי לא מייאש משום דגוים מחזירין בלי עדים אלא באומדנא וכו' וכן כתבו הרמ"בם והטור וכל האחרונים להלכה פסוקא דלא אמרינן הכי אלא לענין גזילה והתם הוא דאמרינן דיש הפרש בין הגויים לישראל דבישראל צריך ראיות ברורות להבריח שגזלו ואנא יבקשם ד"מ אם גזלו במדבר דודאי אין הגזלן סוס גוזל בפני עדים אבל בגויים בתביעה לבד גוזרין ומוציאים אמנם לענין חוב אין הפרש בין דיני ישראל לדיני א"ה ועל כן אפשר דבין המפ"ה והלבוש לרבותא אמרו גוי וכ"ש ישראל תדע שהרי לשון הגמרא שם בהגוזל הוא מסתברא גויים דדייני בגיתי לא מייאש ישראל כיון דאמרי ממר מיאש ופיר"שי ז"ל בגיתי בגאוה ובזרוע. אמרי מימר צא תן לו ואין חובטין במקלות וכו' משמע דבגיתי וזרוע דקאמר בגויים היינו שחובטין אותו במקלות בלי קבלת שום טענה והיינו דוקא בגזל וגניבה שרוצים לייסר את הגנבים ובעדות מזה חובטין אבל בחוב אינן חובטין והתם אין הפרש בין גוים לישראל וכן כתבו כל מחברי הספרים והמורים הגדולים ראשונים ואחרונים מפני שהבעלים יודעין שהגוים מחזירין מיד הגזלן וכו' כלו' דוקא גזלן ולא אשתמיט חד מניהו לכתוב אלא גזלן דוקנא א"כ חזרנו על ראשונות דכיון דהני רברבי אמרו דאין יאוש לחוב הכי נקטינן.

ועוד בהדיא מצאנו ראינו לרבינו בנימן והביא דבריו הרב מה"רי קולין בסי' ג' נמצא כתוב בשם רבינו בנימין וז"ל ואפי' נתיאש ראובן מאותו החוב ואמר ווי ליה לחסרון כיס אין בכך כלום ואין זה יאוש לגבי חוב עכ"ל הרי נראה מכאן דאין יאוש מועיל לגבי חוב:

ואל תשיבני דממה שכתב אין זה יאוש לגבי חוב ולא קאמר אין יאוש מועיל לגבי חוב ש"מ דוקא אין זה יאוש המועיל לגבי חוב אבל בענין אחר אפשר דיועיל יאוש לגבי חוב שהרי היאוש היותר מפורסים בגמרתנו הוא זה ואיך יאמר דזה לא מהני וענין אחר לא מהני אבל הכונה באומרו ואין זה יאוש לגבי חוב כלומר אע"פי שזה היאוש חשיב יאוש לגבי אבדה וגזילה וגניבה אפ"ה לגבי חוב אין זו חשיב יאוש וכ"ש יאוש אחר משום דאין יאוש מועיל לגבי חוב. א"כ נמצינו למדין גם לפי דעת ר' בנימן ז"ל דאין יאוש לחוב ואין ספק דרבינו בנימן זה גברא רבא הוא כיון דמהר"יק ז"ל מזכיר דבריו ומקשה ומתרץ עליהם עד דמשוי ליה חד וחד לגבי סמ"ג ע"ש.

ואפילו מה"רי קולין ז"ל דס"ל דיש יאוש לגבי חוב מק"ו ומה ממון שהוא מוחזק ביד בעליו בעין אפ"ה מועיל בו יאוש כדמוכח בכמה משניות בפ' אלו מציאות ובפרקין חוב בעלמא שאינו בעין וספק אתי ספק לא אתי לא כ"ש דמהני ביה יאוש כדכתב שם הוא עצמו כל זה בשורש ג' עכ"ז לא קאמר דמהני אלא בענין חוב דסתמה יאוש דהיינו כגזילה ואבדה ממש כההוא נדון דידיה דהוא שהאדון הדוכוס לוה מן היהודים ככ' אלף פרחים לגבותם בבעלי מלכות והמסים ואח"כ העליל עליהם עלילות ונתפשרו וגם לא רצה לגבותם כלום וכו' דההוא מושל מי יוכל לדון עמו וכיון שהעליל עליהם עלילות רבות לפגוע בנפשם וידו תקיפה דדי הוה צבי הוה קטיל וכו' ואח"כ בא זמן המסים ולא רצה לגבות וגלה דעתו דרצה לאנסם בההוא דקאמר מהר"יק דיש יאוש לחוב משום דההוא חוב הרי הוא כגזלה ואבידה ששטפה כהר ויותר מהמה אבל בשאר חוב דעלמא יודה הוא ז"ל דליכא יאוש וכמו שתראה מדבריו ז"ל שכתב שם וז"ל אלא ודאי צ"ל דוקא יאוש התלוי בדעת בעלים ואין ראוי להתיאש בו מן הסתם אם לא שיגלו הבעלים את דעתם שנתיאשו כמו ווי ליה לחסרון כיס באבידה שיש בו סימן דמסתמא לא איאש וכי אמר ווי ליה לחסרון כיס הוי יאוש דאהא מייתי לה בפ' אלו מציאות אבל בענין שסתמו הוי יאוש דומיא דאבידה דאין בו סימן וכ"ש בדדמי לאבדה ששטפה נהר כנדון זה דהוי ביה יאוש כמו שנתפרסם מנהג האדון כמבואר למעלה שהיה רגיל לשלוח ידו בממון היהודים ואפי' באותו שלא בא לידו מעולם כ"ש בהלואה אשר סופו הוכיח על תחילתו שלא רצה לפרוע מעולם וכו' ואפי' ממון המונח שהיה מונח בתיבתו של אדם לא היה בטוח בחיי האדון ההוא עד כי היו רוב היהודים רוצים לברוח מתחתו וגם כי אמר לעכבו ושלא לגבותו דודאי היה אבוד יותר מאבדה ששטף הנהר וכו' ונתיאשו הבעלים ממנו בהא ודאי פשיטא דמהני ליה ייאוש מק"ו דשאר ממון בשלמא בענין דסתמא לא הוי יאוש אלא שהבעלים נתיאשו ואמרו ווי ליה לחסרון כיס בההיא ס"ל לר' בנימן דלא הוי יאוש לגבי חוב משום דיש לתלות דכיון דכל אשראי ספק אתא ספק לא אתא לפעמים סובר המלוה שהלוה עני והוא עשיר או שהוא אלם ואינו כך ומשום כך לא מהני ביה יאוש עכ"ל. הנה נתבאר מדברי הרב דאפי' איהו דסבר דאיכא יאוש לגבי חוב היינו בחוב שסתמיה יאוש והוא יותר מאבדה ששטפה נהר אבל בחוב דלאו סתמיה יאוש אפי' שיאמר המלוה דברי יאוש לא גמר ומיאש דפעמים סובר שהוא עני ואלם ואינו כן ומשום הכי אין יאוש לגבי חוב כדפירש בהדיא בדברים הנאמרים באמת ועם שהרב קולין דקדק מדברי רבינו בנימין דמדקאמר אין זה יאוש לגבי חוב ולא קאמר אין יאוש מועיל לגבי חיב או אין יאוש לגבי חוב איכא לדיוקי בה דיוקא עכ"ז לא דקדק ממנו בהא יאוש אחר מועיל לגבי חוב אלא הדיוק הוא דדוקא בענין חוב שאין סתמו יאוש לא מהני אבל בחוב שסתמיה יאוש מהני כמו שכתב והאריך שם אשר למדנו מדבריו דגם הוא הרב מהר"יק לא פליג לרבינו בנימין אלא תריץ דבוריה לענין חוב שסתמו יאוש אבל בחוב שאין סתמו יאוש כי הך דניד"ד תרויהו שוים דאין יאוש מועיל לגבי וכמו שנראה המשך לשון מהר"יק בכל כלל התשובה הנז' דוק ותשכחו:

ואף שנאמר שדיוק רבינו בנימין הוא דיאוש זה אינו מועיל בחוב הא דיוק אחר תקיף יותר ממנו מועיל והיינו שיאמר בהדיא שנתיאש אפי' כן אין חילוק זה מציל בנדון שלנו דאפי' שאמר נתיאשתי לא אמרו כמי שדומה שכבר נתיאש אלא אמרו ללוה להפרע ממנו כדי שע"י מחשבה זו יפרע לו השאר ולא שנתיאש ממנו ואנן בעינן דבר שיורה שנתיאש כמו שכתבו הרמ"בם וכל הפוסקים שצריך דברים מראין שנתיאשו וליתא ומה גם שכבר כתבנו דאין דיוק זה נולד מדברי רבינו בנימן ואפי' לדעת מהר"יק וכמו שהוכחנו:

ושמא תאמר הרי כתב הרב מהר"יק הנז' ז"ל בסוף אותה תשובה וז"ל ועוד תדע שכן הוא שהרי הקשה בסמ"ג וכמדומה אנכי שראיתיהו בתו' שיטה אמאי אצטריך קרא לפטור שטרות מאונאה וכן מפדיון הבן בפ' יש בכור (דף נ"א.) תיפוק ליה דאין קנין שטרות מן התורה אלא מדרבנן כדמוכח בפ' מי שמת ותימא דאצטריך קרא להיכא שמצא שטרות לאחר יאוש ואח"כ מכר השטר לבעליו שהשטר יוצא על שמו דכה"ג הקנין דאוריתא כיון שהשטר נכתב על שמו ואהא אצטריך למעוטינהו מאונאה ופדיון הבן והרי לך בהדיא דמהני יאוש לענין חוב עכ"ל ומדקאמר דמהני יאוש לענין חוב סתם משמע דלכל חוב קאמר בין בסתמיה איאוש בין דלאו סתמיה יאוש דסמ"ג דאמר דלאחר יאוש הא לאו מילתא היא ואי אפשר לומר הכי דאי הכי דלכל חוב קאמר קשי' למהר"יק דמאי קא מייתי ראיה מההיא דסמ"ג דאמר דמיירי להיכא שמצא שטרות לאחר יאוש וכו' שאני התם דאיכא אבדה ממש בשטרות וכשנתיאש לא נתיאש מהחוב אלא נתיאש מהשטר דהשתא נעשה חובו מלוה על פה ולא בשטר וא"כ היאוש לא הוי אלא להפרש שיש בין מלוה בשטר למלוה על פה וכמו שתראה מהתוס' שכתבו בפ' המוכר את הספינה (דף ע"ו:) בד"ה קני לך איהו וכל שעבודיה וז"ל והא דאצטריך בפ' הזהב למעט שטרות מאונאה היינו במצא שטר לאחר יאוש ומכרו לבעליו ביוקר או לוה וקנה בלא שטר ונתן לו דמים ע"מ שיכתוב לו שטר עכ"ל ובפ' הזהב (דף נ"ו:) כתבו נמי התוס' בד"ה יצאו שטרות וז"ל אי נמי אפי' הוי מכר שטר חוב מדרבנן משכחת בהו אונאה מדאוריתא כגון שהלוהו על פה ונתן לו יותר מדאי כדי לעשות שטר שעבוד או הלוהו בשטר ונתן לו הלוה יותר מדאי שיחזור לי השטר עכ"ל והן עצמם דברי הסמ"ג הנז' ונראה מדבריהם דכל מה שמרוויח בעל השטר הוא ההפרש שיש בין מלוה בשטר למלוה ע"פ וזה מבואר מדבריהם וא"כ היכא דכתב סמ"ג נמי דמיירי בשטר חוב לאחר יאוש היינו שנתייאש מכח השטר אבל לא מהחוב והיאוש היא על אבדה עצמה דאבד השטר ולא על החוב וא"כ היכא יוכל לומר דמהר"יק ז"ל מייתי ראיה לכל חוב בין דסתמיה יאוש ובין דלאו סתמיה יאוש אלא ודאי דמהרי"ק ז"ל לא מייתי ראיה מהא דס"מג אלא לחוב דסתמיה יאוש ודומה לאבדה ממש ולהכי מייתי מההיא דס"מג דמוקי במכר ש"ח לאחר יאוש דמשמע דכח החוב שיש בין בשטר מלוה בין מלוה על פה הוא שנתיאש והטעם משום דנתיאש מן השטר א"כ הרי נראה דחוב שסתמו יאוש שייך בו יאוש וכן חתם דבריו מהר"יק הנז' בסוף התשובה וז"ל ודברי סמ"ג בענין דסתמא הוי יאוש כגון ששטף נהר שטרותי' של זה ומצאן אחר ומכרם לו כמו שכתב הסמ"ג עכ"ל. הרי בהדיא נראה דס"ל כדברי הסמ"ג דלא מיירי אלא לענין שסתמו יאוש ולזה מייתי ראיה מניה אבל בחוב דלאו סתמיה יאוש לא מהני ביה יאוש כדעת רבנו בנימן והרב מהר"מ במפתו והרב בעל הלבושים שהזכרנו דבריהם במה שקדם וכן מהר"יק שמודה לדבריהם התבאר מזה דלכל הני רבוותא אין יאוש בחוב וא"כ בנד"ד במה שאמר נתיאשתי לאו כלום הוא ומה גם שלא אמרו אלא להתפרע ממנו ולא כמו שמראה שעשה יאוש מהם וחייב ראובן לשלם השארית הנמצאה:

בידו וזה פשוט בעיני וגם אין לפוטרו מטעם דמחילה דהא אע"פי דאית לן דהמוחל חוב שיש לחברו מחול לו ואינו צריך קנין מ"מ בעינן דיהא הלשון שאומר לו לשון מחילה ממני והרי ראינו במרדכי בר"פק דסנהדרין וז"ל מעשה בא לפני רא"בן במי שפייס התובע למחול לו ואמר יהי כן כדבריך ושוב תפס התובע משכונו של זה ואמר מחילתי איני מחילה כי לא אמרתי מחול לך ופסק רא"בן דמחילה גמורה היא וכשאמר יהי לך כדבריך הוי כאלו פירש בהדיא מחול לך וכו' ע"כ ע"ש טעמא דמשום דאמר יהי כדבריך וכבר אותו האיש אמר מחול לי וכו' דהוי לשון דמחילה הא לשון אחר לא וא"כ הכא בנד"ד באמרו נתיאשתי לית לן בה ובפרט דלא אמר כן אלא להוציא השאר מידו ואח"כ השארית וא"כ זכינו לדין דחייב ראובן לפרוע לשמעון יתר החוב ועם שהיה אפשר להאריך ולהרחיב הענין יותר באתי מעט מהרבה לפשטות הענין בעיני מצורף לזה כי גר אנכי כעת בארץ אחרת כיום הזה וספר אין אתי ושמעתא בעיא צלותא ע"כ אמרתי יהיו דברי מעטים נאום הצעיר יהושע רפאל בכמ"הר ישראל בנבנשתי זלה"ה.

זית רענן ובתבונה יתכונן ידיד נפשי הנבון חשוב ומפואר כה"ר ישראל בנבנשתי יצ"ו את קולך שמעתי על פי הכתב לדרוש אותי על ענין שאלה אחת שלחת וחלות פני זאת אשיב תשובה נצחת ואני לא אצתי מרועה אחריך כי לא היה פנאי לי בימים ההם ובזמן הזה ולעת מצוא שמתיה באחד הספרים ואיידי דזוטר אירכס בקשתיה ולא מצאתיה האמת כי כללות השאלה היה רשום בזכרוני ועם שלא מצאתיה לכתוב אותה כפי לשונה הפרטות עם כל זה להפק רצונך בדרך כלל הרשום בזכרוני כתבתי עליה והנני שולחה לך אם השאלה הזאת אשר כתבת היה דומה לכל צדדיה לאותה אשר שלחת לי קחה ועינך שים עליה להעתיק השאלה והתשובה בענין אחר ואם יש ביניהם איזה הפרש או חלוף שלחנה אלי ביד תשלח השאלה אשר לך ואני ארבה ולא אסור ממנה להגיד תשובתה על נכון אלקים יחנך בני חן וכבוד והדר יעטרך וחפץ ה' בידך יצלח אמן וז"ל השאלה:

תוכן העניינים

שער יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה