שער יהושע· רבי יהושע רפאל בנבנישתי
סימן ה
להר"ר יצחק ן' ס"גל. ברוסא
שאלה ראובן יש לו שטר חוב על שמעון מסך מה שבעיר אחרת ועשה מורשים לגבות החוב הנז' ללוי ויהודה אשר מעיר שמעון לזמן כך וכתב להם שטר הרשאה כדין וכהלכה ובהמשך ימים מת לוי אחד מהמורשים אחר שגבו המורשים הנז' שניהם סך מה מהשטר הנז' וחלק ממנו ובעבור זמן רב בא יששכר בן ראובן והשטר חוב הנז' והרשאות המורשים הנ"ל בידו ורוצה לגבות שארית השטר משמעון בכח השטר חוב והרשאת המורשים שבידו ושמעון טוען לאו בעל דברים דידי את כיון שאין לך שטר הרשאה מיוחד לעצמך שתגבה חוב וגם אין כתוב בשטר החוב ולכל מוציא שטר חיב זה וכו' ועל זה נשמט ומסרב לפרוע ליששכר כלום מאותו השטר יורני המורה אם יכופו ב"ד את שמעון לפרוע חוב השטר ליששכר אם לאו ואם ת"ל שאין לכופו לפרוע אם יוכל לטעון יששכר שיושמו הנכסים ביד ב"ד עד שיתברר הענין או לאו ושכרו מעל שמים יהיה שבעתים:
תשובה איני רואה מקום לכוף את שמעון שיפרע ליששכר כלום מדמי השטר בשום צד מהצדדים שאם באנו לכופו מטעמא דיששכר הוי שליח ראובן לגבות את חובו הא ודאי צריך הרשאה אגב ד' אמות וכדאיתא בהגוזל (דף ק"ד:) אלא מאי תקנתיה שיקנהו וכו' כן כתוב הרי"ף וכדכתב הטור סי' קכ"ב בשם הרא"ש ז"ל דבלא כן איכא למיחש שמא מצאו או היה פקדון וכיוצא בזה ואפי' דיש עדים שעשאו שליח איכא למיחש שמא ביטל שליחותו ואם מצאנו ראינו להרשב"א ז"ל בתשו' בסי' תתק"כא שכתב שהוציא שטר חיב שראובן חייב לשמעון מנה שחייב ראובן לפרוע ללוי בלי הרשאה היינו דוקא משום שכתוב שם ולכל מוצאי שטר חוב זה ומתחלה נשתעבד לכך הא לאו הכי לא. וכן משמע בהדיא מדבריו שם וז"ל ש"ח שראובן חייב לשמעון ולכל מוציא ש"ח זה ועכשו בא יהודה ותובע את ראובן בלי הרשאת שמעון מהו תשובה דבר ברור הוא שחייב לפרוע ליהודה זה שהרי חייב עצמו לו בשעת ההלואה וראיה וכו' וכו' אלמא כל זמן דאמר הכי בהדיא בשעת הלואה הדבר פשוט לכ"ע דמהני משום עבד לוה עכ"ד נראה בהדיא דהיכא דאמר הכי בהדיא בשעת הלואה דנתחייב לכל מוצאי שח"ז אז ודאי מצי לגבות בלי הרשאה אבל בדלא כתוב כן כנד"ד פשיטא דלא יוכל המוציא ש"ח לכוף את הלוה שיפרע וכן נראה ג"כ מהמשך לשונו של הר"אש ז"ל שכתב בתשו' כלל ס"ח סי' ה' וז"ל על ראובן שהתחייב סך מעות לפ' ולכל מוצאי ש"ח זה וכו' תשובה וכו' ועוד אני אומר אף אם מועיל זה התנאי שיוכל לגבות בו כל מי שהשטר בידו דכל תנאי שבממון קיים מ"מ תנאי זה אינו אלא במקום הרשאה וכו' וכו' ולא עשה תנאי זה אלא שלא יצטרך להרשאה אם ירצה לעשות שליח לגבות החוב עכ"ד הרי נראה בהדיא דכשעשה תנאי זה הוא דלא יצטרך להרשאה אבל בלא תנאי זה אי איכא הרשאה אין ואי לאו לאו ואע"גב דלכאורה נראה דהר"אש פליג אהרש"בא דמהרש"בא משמע דאין צריך הרשאה ומהר"אש משמע דצריך הרשאה כמו שכתוב שם בתשובותיו שצריך הרשאה אם לא שכתיב אפי' בלא הרשאה הנה כבר יישב זה הרב המב"יט בתשו' ס"סי רס"א דלא פליגי אהדדי דהרש"בא כתב ז"ל כפי הדין והר"אש כתב לפי המנהג אם כי בדין היה חייב לפרוע עכ"ד וזה ישוב נכון ואמתי דבהדיא כתב הר"אש בס' תשובותיו כן נהגו פה שצריך הרשאה דנראה בהדיא דלמנהגא נחית ולפי דברי' אפי' דהר"אש לא פליג אהרש"בא זכינו לדין דאי כתבו כן היינו בדכתוב ולכל מוצאי שטר זה אבל היכא דלא כתבו כן תרויהו מודו דאין כח לכופו שיפרע כדכתיבנא. וכ"ש אליבא דהרמ"בם ז"ל שכתב בפ"ג דה' שלוחין דאפי' כשבא בהרשאה אם לא ירצה הנתבע לדון עמו אין כופין ליתן ולא לישבע עד שיבא בעל דינו ע"כ בנד"ד מטעם שליחות אין לכוף לשמעון שיפרע ליששכר כי לאו בעל דברים דידיה הוא וכ"כ הר"אש בתשו' בכלל הנז' וז"ל וכן בנדון זה כיון שכתוב בו ששעבד לכל מוציא שטר חוב זה גובה כל המוציאו ע"כ משמע דלא סגיא בלאו הכי וגדולה מזו כתב מהרשד"ם בתשו' סי' קכ"ט ע"ש וכ"כ הרב מה"רי אדרבי בתשו' סי' רי"ב על מי שכתב ולכל מוציא ש"ח זה וז"ל תשובה אי טענת שמעון הוא משום דבא לגבות בלי הרשאה ליתא שהרי פסק הרשב"א וכו' וכ"כ וכו' הרי דלכ"ע דהיכא דאיכא תנאי זה דלכל מוצא ש"ח זה אין צריך הרשאה אלא השטר הרי הוא כהרשאה גמורה ע"כ הרי ברור דמכלל היכא דליכא תנאי זה צריך הרשאה וזה פשוט לסוגיא דכ"ע אין להצריך בו ובנד"ד כיון דאין כתוב בשטר ולכל משח"ז אין לכופו שיפרע ליששכר מטעם שליחות:
ואם באנו לכופו מטעמא דאיתיה בידיה שטר הרשאת המורשים הא נמי לאו כלום הוא דאפי' תימא דהמורשים הנז' היו כותבים לו הרשאה לגבות החוב מן הכח המסור בידם אינו כלום כל עוד שלא התנו כן בשעת שעשאם מורשים שיהיה כח להם לעשות מורשים אחרים וכדכתב הר"יף בפ' הגוזל קמא וגברא דמדרכין ליה לית ליה רשותא לאדרוכי לאיניש אחרינא ולמכתב ליה אדרכתא דיכול מימר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וכתב הרמ"בם בפ"ג דה' שלוחין דאין למורשה לכתוב הרשאה לאחר שזה אומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר לפיכך אם התנה עליו שירשה הוא לאחר וכו' הכל לפי תנאו ע"כ. נתבאר בפירוש דבלא תנאי אין כח ביד המורשה להרשות לאחר וא"כ בנד"ד שאין כתוב בהרשאה תנאי זה פשיטא ודאי דלאו כל כמינה דמורשים להשות אחר תחתיהם ולכתוב לו הרשאה. והלא הדברים ק"ו אם אפי' שהיו כותבין לו הרשאה לא מהני דתו ליכא טעמא דנפילה או פקדון כ"ש וק"ו דהיכא דאית בידיה שטר ההרשאה שהרשה ראובן להם דחספא הוא דאיכא למיחש נמי שמא נפל מיניה או פקדון הוא גביה ושום חששא אחרת:
ואם באנו לכופו ממה שכתב הרמ"בם בפ' י"ו דה' מלוה וז"ל ראובן שהוציא שטר חוב שיש ללוי על שמעון וטען שלוי נתנו בכתיבה ומסירה ואבד השטר שהקנהו בו או שטען שהקנהו אגב ד' אמות קרקע הרי זה גובה אותו משמעון ע"כ. ובפ"ט דה' נחלות כתב וז"ל אחד מן האחים ששטר חוב יוצא מתחת ידו צריך להביא ראיה וכו' בד"א באחים שחזקתן ששומטין זה מזה אבל אחר שטען שנתן לו או שקנאי מבעליו גובה בו ואין צריך ראיה ע"כ דבריו ולמדנו מהם בשני המקומות דבלא שטר כתיבה ומסירה או שטר מתנה או הקנאה נאמן המוציא ש"ח לומר שטר אבד ממני ולאו דוקא כשטוען מסירה וכתיבה ומתנה כי גם אם טוען שבא בשליחותו נאמן לפי זה מכ"ש דהשתא לעצמו נאמן לתתו לבעליו לא כ"ש כדכתב הרב המב"יט בתשו' סי' רס"ו ח"א ע"ש א"כ נמצאת למד דנאמן בכל הטענות ולפי זה בנד"ד אעג"ב דליתיה בידיה הרשאה יהיה נאמן לומר או שליח פ' אני או נתנו במתנה אגב ארבע אמות קרקע או מכרו לו בכתיבה ומסירה וכיוצא מהטענות האלו ושטר היה לי ואבד כדכתב הרמ"בם. הא נמי ליתא דאי כתב הרמב"ם כן אינו אלא שיהיה נאמן לגבי מלוה כשהלוה רוצה לפרעו אבל אי אין הלוה רוצה לפרעו ואומר לאו בעל דברים דידי את אין מחייבין אותו וכדכתב הרמב"ם עצמו בפ"ו דה' מכירה על המוכר ש"ח לחבירו בכתיבה ומסירה וז"ל שם ואין צריך ראיה לענין קנייתו אבל צריך לענין תביעתו שהרי הנתבע אומר לו מי יאמר דבעל דברים דידי את ע"כ וכתב ה"ה ז"ל בהל' מלוה דע שכונת רבינו הוא במ"ש שגובה ואין צריך להביא ראיה דוקא כשאין הלוה טוען לאו בעל דברים דידי את ומי יאמר שכתב ומסר לך אבל אם הלוה טוען כן טענתו טענה וכ"כ בפ"י דה' מכירה אבל צריך עדים לענין תביעה שהנתבע אומר מי יאמר לי דבעל דברים דידי את וכתב ומסר לך ובפ"ט דה' נחלות כתב אחר שהביא לשון זה דה' מכירה וז"ל בכאן מבואר שמה שהוא סובר דגובה ואין צריך להביא ראיה הוא כשהלוה רוצה לפרוע אבל אם הלוה טוען מי יאמר דבעל דברים דידי את טענתו טענה וכן הודה לו הרא"בד בהשגות עכ"ל הרי לך **(במקום דדוקא אי כתב צ"ל דמה שכתב כאחד)** דדוקא אי כתב הרמ"בם דנאמן המוציא השטר בכל אלו הטענות היינו לגבי מוכר שאפי' שיכחישהו אין בדבריו כלום אבל לגבי לוה לאי כל כמיניה וכ"כ הטור בסי' ס"ו ואין צריך עדים לענין הקניה אבל צריך לענין התביעה שהרי הנתבע אומר מי לימא לן דבעל דברים דידי את לפיכך ראובן שהיה מוצא שט"ח שיש ללוי על שמעון שנתנו לו בכתיבה ומסירה ואבד השטר הרי זה גובה בו כיון שיוצא מתחת יד ראובן ע"כ. וכתב מלת לפיכך אע"פ שאינה כ"כ מדוייקת עם מה שאמר לעיל שאיך יקשור מה שאמר בסוף דהמוציא נאמן עם מה שאמר לעיל דצריך עדים לענין התביעה אלא רצה הטור לקשור לשון הרמב"ם שכתב בפ"י דה' מכירה דצריך ראיה על תביעתו ולשונו שכתב בה' נחלות ובה' מלוה דאין צריך ראיה דלא תימא דפליגי אלא זה נאמר לענין הלוה שצריך ראיה וזה נאמר לענין המלוה שאין צריך ראיה ולזה כתב תחלה שצריך עדים לענין התביעה שהוא לשון דה' מלוה וה' נחלות לקשרם כאחד לומר דלא פליגי אלא האי כדאית ליה לענין הלוה צריך ראיה והאי כדאית ליה לענין המלוה שאין צריך ראיה והן הם דברי הרב ב"י שכתב בפירושן של דברים אלו בלשון צח וקצר ע"ש ורואה אני טעם נכון לזה דיש הפרש בין לוה למלוה דמשום הכי אנו מאמינין אותו לגבי מלוה כשטוען נתנו בכתיבה ומסורה או אגב קרקע או שליחותיה קא עבידנא מגו דאי בעי קלתיה או לכתוב ע"ג הפרעון וכדומה לזה ומשום הכי נאמן לגבי מלוה לומר נתתו או מכרתו וכו' אבל לגבי לוה מה מיגו שייך דנאמינהו לגביה אפי' ישרוף אותו או יכתוב על גבו מה מידו יקח אדרבה תועלת הוא לו ומפני זה אינו נאמן לגבי לוה כשיטעון לאו בעל דברים דידי את. באופן נתברר בברור דאפי' הרמב"ם דכתב בה' מלוה וה' נחלות דאינו צריך ראיה לא כתב אלא לענין מלוה אבל לגבי לוה אי יטעון טענתו טענה וכל שכן דסברה זו דהרמב"ם דחויה היא אצל הפוסקים כדכתב ה"ה ז"ל שהלך לשיטת רבו אבל שאר רבוותא ס"ל דאפי' לגבי מלוה צריך ראיה וכ"כ הרש"בא והרמ"בן והרא"בד ודעת הר"ן בפ' הכותב (פ"ה ע"א) בההיא דמלוגא דשטרי כדעת הרשב"א והרמב"ן וא"כ לכל הפירושים וכל הסברות בנד"ד אין לכוף את הלוה שיפרע למוציא שטר זה מהאי טעמא נמי:
ואם באנו לכופו ממה שטוען יששכר שאביו חייב לו ורוצה להתפרע מדמי חוב זה גם זה הבל יפצה פיהו דלא מפיו אנו חיים להאמינו שהחוב הוא אמת. ואפי' אם ת"ל שהיה לו שטר חוב על זה היו מעכבין אותו החוב ביד שמעון בדרך עיכוב עד יקרבו יחדו למשפט ראובן ושמעון לא שיזיזו הממון מיד שמעון כאשר הוא ברור דין זה לכ"ע ובפסקי הר"אש ב"ק פ"א ומהר"י קו' שרש ק"ט והרב אדרבי סי' ס"ג. וכ"ש בנד"ד דלאו שטר איכא ולא עדים איכא אלא דברים בעלמא שאומר יששכר. נשיאים ורוח וגשם אין:
הגם הלום עמדתי על מה שכתוב בסוף השאלה וז"ל ואם ת"ל דאין לכופו לפרוע אם יוכל לטעון יששכר שיושמו הנכסים בב"ד עד יתברר הענין אם לאו. ולדידי חזי לי דאין שורת הדין נותן לעשות כך ממה שכתב הרמ"בם בפ"ג דה' שלוחין וז"ל ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע לוי. ואמר לוי לא היו דברים מעולם אבל ישבע שמעון ויטול מוציאין הממון מיד לוי ויהא מונח בב"ד עד שיבוא שמעון וישבע ויטול וכן כל הדברים שתולה לוי בשמעון ידון עם ראובן ויהיה הממון מונח בב"ד עד שיבוא שמעון וישאל עכ"ל. והמדקדק יבין דמדקאמר ובן כל הדברים שתולה לוי בשמעון יהיה הממון מונח בבית דין מכלל שאם הטענה שטוען הלוה אינה תלויה במלוה אין מזיזין הממון מתחת יד הלוה ויש לזה טעם נכון מ"מש הרב מהר"יקא ז"ל בב"י ובכ"מ בפירוש דברים אלו וז"ל וטעם דין זה לפי שהנתבע יערים ויאמר יבוא התובע וישבע ודינא קא בעי כההיא דאמרינן בהכותב (פ"ה ע"א) ותשתבע במתא אפשר דמיכספא ומודיא והנתבע אומר כן לפי שסובר שלא יצא התובע ממקומו ויבוא כאן לישבע וללכת עם הנתבע בדינא ודיינא לכך נתחכמו עליו חכמים ואמרו נוציא הממון מידו ליד ב"ד שלא יערים וכו' עכ"ד נראה דכל טעמא דמוקמינן ממונא ביד ב"ד היא משום דחזינן שהיא מערים על המלוה להניעו ממקומו בטענות וסובר שלא יבוא ויטלטל טלטול דגברא ונמצא הממון נשאר בידו ומשום הכי מפקינן ממונא מניה דהשתא אין יערים דאי לא יבוא המלוה אינו מרויח כלום שהממון אין בידו א"כ לפי זה כתב הרמ"בם דדוקא היכא שתולה טענות במלוה מפקינן מיניה אבל בדאינו תולה לא מפקינן דהא אינו מערים. וא"כ בנד"ד שאין הלוה תולה במלוה שום טענה לומר שמא יערים היכא דקימי הנכסים קימי ולא מפקינן מניה וליכא למטען דאי חיישי בית דין שמא עד שיבוא המלוה יבזבז מעותיו ושוב לא יהיה לו תקנה לפרוע ולזה יושם הממון בבית דין דהא החוב הנז' הוא מובטח במשכנות בתים וחנויות ועכ"פ דליכא למיחש לכולי האי ומשום הכי העמד ממון במי שהוא בידו עד ישלח הרשאה המלוה משם לבנו יששכר או המורשים הנז' המה יתפרעו משמעון הנז' ולא יששכר בלתי הרשאה וליכא למימר נמי דלחשבון טוב ידון יששכר עם שמעון ויתן ערב יששכר שיביא הרשאה מאביו וכדחזינן למה"ר ישראל בכתביו שכתב בס"ס רי"ז בעלמא שנתפשט המנהג שאחד תובע את חברו בשביל אחר ואין הרשאה בידו רק שאומר שרוצה להתערב להביא הרשאה וכופין את הנתבע לדון על כך דיש ליישב המנהג הזה ומייתי מההיא דכל אדרכתא דלא כתיב בו וכו' וכו'. דהא בסוף דבריו כתב וז"ל וזמנין טובא דאתרמי דהתובע אינו בעיר והנתבע רוצה לילך למרחקים ושוב לא יוכל להכריחו לדין או כגון אם אחד מחזיק בשל חבירו שלא בפניו שאין מוחין בידו אם יש לו אוהב או קרוב שרוצה לתת ערב להרשאה שלא יפסיד הנתבע נראה דמנהג יפה הוא לב"ד לתת יד לתובע להכריח הנתבע ודין תורה להציל עשוק מיד עשקו וכעין זה כתב אשירי פ' מרובה בשם בעל העטור ותשובת רב אלפס דעביד לדין תקנתא בהרשאה כי היכי דלא ליפסדו ממוניהו אמנם הני מילי דרואין ב"ד שהוא טובה וזכות **(לבעל דין כצ"ל.)** דין שאינו כאן אבל אי הכא בענין שזה הרוצה לתת ערב להרשאה הוא מחמת מריבה או להכריחנו לתת לו ממון פשיטא דלית ביה מששא בתביעתו ע"כל הנה פירש בהם דדוקא היכא דאיכא למיחש שמא ילך למרחקים או שמא יחזיק בשל חבירו ואין מוחה הוא דיש ליישב המנהג ההוא אבל בציר מהני לא והנה בנד"ד ליכא שום טעם מזה כי הלוה שמעון הוא משתקע בעירו תחת גפנו ותאנתו סביבותיו נעריו ובני ביתו ואין דעתו לזוז משם זולת להשתקע כי הוא מהאזרחים שם וכ"ש שהוא מובטח כמו שאמרנו ואין ספק דעל זה לא דבר מהר"י ז"ל ומה גם כי יש שם מי שתמה על מנהג זה וגם הוא עצמו כתב בס"ד ואכל כה"ג אין לדיין אלא מה שעיניו רואות:
ואם באנו לכופו מדר' נתן שאביו חייב לו ושמעון חייב לאביו מוציאין מזה ונותנין לזה אטו לקתה מדת הדין במה יבחן שאביו חייב לו מי ראה או ידע מה שנעשה בארץ מרחקים בין אב לבנו אחר שאין לו שום כתב מאביו ובפרט שאביו נודע לאיש סוחר טוב לא ידבר עולה ועומד וצווח דאין לבן הזה חלק ונחלה בנכסיו וכמה פעמים הטריחו עצמם רבני העיר הזאת הי"ו לכתוב לאביו יגמלהו מנכסיו ולא עלה בידם הרבה עשו כן ולא הועלו מפיהם ומפי כתבם ואיך א"כ יעמוד לאביו לטרוף מה שאינו שלו של לוה אי תחזקנה ידיו לתת לו כלום דשמא אח"כ יחזור עליו ראובן המלוה לומר לו מי שמך לאיש לתת משלי בלי הרשאה ובלא ראיה ונמצא שהניח מעותיו על קרן הצבי. הן אלה קצות דברי על פי השאלה אשר הושאלה ממני ומתחלה חשבתי דרכי להרחיב הדיבור יותר לולא לפשיטות הענין אמרתי אקצר ואעלה ואין להאריך במקום שאמרו לקצר והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר יהושע רפאל בבמ"הר ישראל בנבנשתי זצל"הה.