אור ברסלב
שער יהושע סימן ב

שער יהושע· רבי יהושע רפאל בנבנישתי

סימן ב

סימן א

דיינים. להחכ' משה אמאטו לרודים השע"ט

שאלה אנשי עיר אחת שקבלו עליהם ת"ח מרביץ תורה ביניהם וכתבו עליהם תנאי' וז"ל בהתאסף ראשי עם קדש יחד ק"ק אשר פה העירה פ' וראינו כי אזלת יד התעודה ואפס עצור ועזוב אין דורש ואין מבקש היש דורש אלקי"ם אתנו ובאנו כולנו יחד להקים סוכת התורה הנופלת אילת אהבים מחוקקי ישראל כימי עולם וכשנים קדמוניות וחפץ ד' בידנו יצלח לכן קמנו ונתעודד אנחנו נחלץ חושים וחלנו את פני הלת תהלת החכם השלם בנן של קרושים משרתי עליון כמהר' פ' נרו' להיות לנו לקצין ולראש מרביץ תורה בתוכנו לעשות תורה קבע וכל המלאכה נמבזה ונמס ולקבוע עתים לתורה בד' אמות של הלכה ולהורות לנו דרך ישר לפני איש על התורה ועל העבודה אמת ומשפט שלום ישפוט את העם בכל עת את הדבר הגדול והקטן יביאון אל משה ואיש לא ימרה את דברו ככל היוצא מפיו יהיה נכון ומרוצה כדין שדנו ב"ד של ר"ג ז"ל ולא יוכל שום יחיד או רבים לו' איני מתרצה בדין החכם שהרי יש חכמים חולקים עליו אלא כל מה שידון בין דם לדם יהיה נכון ומרוצה כדין תורת ה' כנתינתה מסיני והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן החכם נרו נתחייבנו כלנו כאיש מלחמות יעיר קנאת ד' צבאות לייסר אותו בשוטים ובעקרבים סלונים וסרבים סלוא דלא מבע דמא חויא דרבנן יטרקיניה דלית ביה אסותא עד ישוב מחטאתו אשר חטא ושב ורפא לו וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד ונתחייבנו כלנו יחידי השתי ק"ק יצו' לתת להחכם השלם נר"ו חלף עבודתו י"ב אלפים לבנים מדי שנה בשנה המתחילות משנה זו שנת השע"ד ולהבטחת כל הנ"ל נטלנו קנין שלם לקים כה"ל ונשבענו שבועה חמורה בביטוי שפתים ע"ד המב"ה ועל הנ"ב וע"ד החכם הנז' בלי ערמה לשמור ולגמור כה"ל ע"כ הכתב. עתה קמו קצת יחידים ואומרים כי אינם רוצים לקבל גזרת החכם אלא רוצים שיתן להם פסק דין על כל דין ודין כדי להראות אותו לחכמים אחרים אם יסכימו עמו ואז קבלו עליהם את הדין גם אם חייבים לפרוע להחכם השלם נר"ו כל פרס של עשר שנים כמו שהתנה עמהם אי יאמרו לו טול כדי השנים אשר עמדת עמנו עוד שאלו אם החכם יכול לדון באיזה פעם פשרה כי כן כתיב בשטר התנאים אמת ומשפט שלום ישפוט את העם דהיינו פשרה על הכל יבוא נא דברו הטוב ושכרו גדול מעל שמים:

טובים השנים אב ובן שניהם כאחד טובים הנה הנם החכם הנעלה הישיש כמהר"ר משה אמאטו נר"ו והבן יקיר לו חכם פלפלא חריפא כהר' יהודה נר"ו כמעשה לבנת הספיר בכתם אופיר ראה ראיתי אגרתכם המסלאה היא מבכרת לי לשמי להטפל עצמי בענין זה לכבוד החכם השלם נר"ו ולכבודכם לתת השאלה לכל החכמים הרבנים יושבי על מדין המה יביטו יעינו בדבר הלא גם בנו קשרתם עלי כלכם בקשר אמיץ אחוה דעי אף אני ולא נכחד עצמי ממני כי איני ראוי לכך אמנם זכותא דרבים עדיפא וחכמתכם היא סמכתני ואבוא היום בעד האשנב מציץ מן החרכים אולי יראה ה' בעיני לתת לי מהלכים בין העומדים הלא כה דברי:

תשובה בפעם הזאת לא טובה עצת המנגדים **(המתנגדים כצ"ל)** על החכם השלם לאמר אין אנו מתרצים אלא הורנו מהיכן דנתנו אין שומעים להם כדאשכחן בפ' איזהו נשך (דף ס"ט) הנהו תרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי אזל חד מנייהו פליג בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א"ל מאי נפקא לך מינה הכי א' רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו לשנה זבין חוורא בהדי הדדי קם אינך פלג ליה בלא דעתיה דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א"ל מאן פלג לך א"ל קא חזינא דבתר דידי קאזיל מר אמר רב פפא כי הא ודאי צריך לאודועי זוזי מי קא שביק חסרי ונקיט וכו' אבל חמרא איכא דבסים ואיכא דלא בסים וכו' וכתבו בתוס' משמע דדוקא הכא שיש פתחון פה לחושדו קא' דצריך לאודועי משום והיתם נקיים מד' ומישראל אבל בעלמא לא והא דא' בספ' זה בורר (ל"א:) שנים שנתעצמו לדין שכופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו לי כותבין לו אר"ת דדוקא התם דלא רצה לדון אלא על ידי כפיה אבל בעלמא לא:

ובטרם אקרב לפסקא דדינא אסורה נא ואראה מאי דאיכא למידק בדבריהם ז"ל דמאי פריך מההיא דסנהדרין אחר שנוכל לו' דהאי דקא' כי הא ודאי צריך לאודועי מיירי בלא נשאלו אבל ההיא דנתעצמו מיירי כששאל ולכך כותבין וליכא פירכא כלל שהרי הם עצמם כתבו כן בפ' זה בורר עלה דההיא מימרא שנים שנתעצמו לדין וכו' ואם אמר כתבו כותבין ונותנין לו וכתבו התוס' ז"ל דוקא היכא דנתעצמו אבל בעלמא לא וכן משמע בפ' איזהו נשך וכו' ומיהו יש לדחות דהא דקא' כי הא ודאי צריך לאודועי היינו דוקא שצריך לאודועי מעצמו אבל בעלמא אי שאיל אין ואי לא לח ע"כ הרי אם כן בביאור נתפרש בדבריהם שיש חלוק מההיא דמציעא לההיא דסנהדרין ומיניה נרגש מההיא דפ' זה בורר ולא משני האי שנויה ומשני שנויא אחריתי:

ונראה לפרש דהכי הוא כוונת התוס' מעקרא דקדקו מלישנא דכי הא ודאי צריך לאודועי שיהיה פירושו דדוקא בענין כזה מודעינן כלו' בדלא שאיל אבל בעלמא לא והשתא קא"י שמא יטעו בדבריהם ייחמרו דהא דא' חבל בעלמא לא רוצה לו' בעלמא אי לא שאיל לא אמרינן ליה בלא שחלה אבל אי שאיל מודעינן לי הבכל מקום ויביאם לטעות בזה הא דאמרינן בההיא מימרא דסנהדרין ואם אמר כותבין ונותנין לו לכך אמר דהא דאמרינן בס"פ ז"ב שכותבין היינו דוקא משום דנתעצמו אבל בעלמא אפי' שאל אין כותבין לו. והם שלשה חלוקי דינין היכא דאיכא חשדא טובא כי ההיא דאיזהו נשך אפי' בלא שאלה צריך לאודועי לפי שנשתרש החשד ב' פעמים. והיכא דליכא כל כהאי חשדא אבל איכא פורתא כההיא דסנהדרין שנתעצמו וסובר זה כיון דנתעצמו מי יודע אם יש לו פנייה להדיין שם וחושדו לא אמרינן בלא שאיל אבל אי שאיל אמרינן דגלי דעתיה דאיכא חשד. והיכא דלא נתעצמו אפי' שאיל אין כותבין לו דליכא רגלים לדבר כלל מפני החשד ובזה נשארו דברי התוס' ז"ל מתורצין משני עבריהם. נקטינן מהא דכתבו התוס' ז"ל דדוקא היכא דאיכא עצום וכפיה בדבר בכי האי גונא אם שאל כותבין אבל בשלא נתעצמו אפי' שאיל אין כותבין מכאן יש ראיה לנדון דידן דכיון שלא נתעצמו אלא הכניסו עצמם בגזרת החכם מעיקרא אפי' אמרו הורונו מהיכן דנתנו אין שומעין להם:

ואפילו לדעת הרא"ש ז"ל שכתב בפ' איזהו נשך מכאן דקדק ר"ת דהא דא' בסוף זה בורר שנים שנתעצמו בדין כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין לו היינו דוקא היכא שדנוהו תחלה ע"י כפייה אבל אם מדעתו דנוהו תחלה לא ואין ראיה. ודחה ראית התוס' אפי' הכי איכא למימר דאי נמי דחה ראיתם מפ' איזהו נשך עם כל זה עדיין הראיה האמתית שיש מעצמה אינה נדחית ובמקומה עומדת דאומדנא היא דבנתעצמו דוקא מיירי דהכי קאמר שנים וכו' ואם אמר כתבו כותבין משמע דעלה קאי דנתעצמו שזה שהכריחו התוס' ז"ל הוא מתרי טעמי חדא דהכי משמע הכא ועוד באיזהו נשך ואפי' דחה השני הראשון לא זז אשם והכי מוכח ממאי דכתב הרב בעל כ"י ז"ל וז"ל וכתב הראב"ד ז"ל דכי אמרינן כותבין ונותנין ה"מ בשכפאוהו לדון בעירו אבל בשבא לדון מעצמו לא וכתבו המפרשים שכן הוא האמת דהני משמע הכא ע"כ וכתב המרדכי ז"ל בפרק זה בורר וז"ל וכתב ר"ת דהא דכותבין וכו' דוקא היכא דנתעצמו אבל בשלמא לא וראיה מדלא קבעינן להאי מילתא אלא בנתעצמו ועו' ראיה בפ' הרבית הנהו תרי כותאי וכו' ע"כ הרי בביאור לדבר הנ"י ולדברי המרדכי ז"ל דמפרש מילתיהו דבעלי התוס' דסבירא להו דמלבד ראית איזהו נשך יש סמך מהאי דקבעה במקום הזה ואחר שכן הוא אפי' נאמר שהרא"ש דחה ראית בבא מציעא הטעם אחר במקומו עומד ונאמר דהכי נמי סבירא ליה דדוקא בנתעצמו כותבין ונותנין אבל בלא נתעצמו אפי' שאל אין כותבין. וזו היה דעת הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' סנהדרין שנר' דדוקא בנתעצמו אבל בעלמא לא וכן פסק הרשב"א ז"ל בתשובה וכן כתב הרב הגדול מה"רי קארו זלה"ה בשם סמ"ג והר"ן וזו היא סברת הפוסקים חוץ מרבינו ירוחם שכתב בין בכפיה בין שלא בכפיה ולא קיימא לן כותיה אחר שכל אלה גאוני ועמודי ההוראה קימו כחד סברא ודאי עבדינן כותייהו כ"ש וק"ו בנדון זה שכבר קימו וקבלו היהודים יצ"ו הסכמה חמורה עליהם כאשר הוצעה בלשון השאלה ואין כח בידם לעבור מוצא שפתותם בשבועת בטוי וקורא אני עליהם שרי להו מרייהו:

ואין לומר שיאמר אחר שכן הוא שבשעה שכפאהו יוכל לומר כתבו מהיכן דנתוני א"כ כל א' יסרב להדיין לדון בעירו ויכפאוהו ואחר שיאמר **(כן יאמר כצ"ל)** הורוני מהיכן דנתוני ומפה והלאה ישימו עלה דהא דא' כן הוא מפני החשד שלא יחשדוהו כיון שזה רוצה להדיין באותו ב"ד אולי נתפשרו כבר שיטה הדין וזהו דוקא היכא דלא קבלוהו עליהם מעקרא אבל בענין כזה שמתחלה קבלוהו עליהם בסבר פנים יפות הוסר החשד שעל כרחם למשפט יקרבו לפני אותו ב"ד וליכא נמי כפיה שבשעה שנתרצה לא הואי כפיה כלל והודו בדבר מתחלה מדעתם ורצונם הטוב בלי שום זכר אונס:

ועוד דלפי מה שכתב מהררי"ק ז"ל אפי' נאמר דבכי האי גונא מיקרי כפיה לאו כלום הוא שכן כתב ז"ל וז"ל ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דאפי' בנתעצמו לא אמרו שכותבין ונותנין אלא כשדן אותם ב"ד קטן אבל אם דן אותם ב"ד גדול אין כותבין ולא חיישינן לטעות דאין לדבר סוף ונתבאר בדברי הרמב"ם שבזמן הזה מקום שיש מומחה לרבים דין ב"ד הגדול יש להם ע"כ נראה דדוקא בב"ד קטן אבל בחכם מומחה לא כתבינן וכיוצא בזה בנ"ד שאחר שכפי הנשמע החכם השלם גמיר וסביר וקורא לו בשם הגדולים אשר בארץ ונוסף גם הוא שהמחוהו עליהם כר"ג אין ספק שאינן יכולין לוז הורנו מהיכן דנתנו ואם אמרו שומעין להם:

עוד זאת אדרש מלשון השואל על דבר הכסף אשר נתחייבו יחידי הק"ק יצ"ו לתת לחכם הנז' חלף עבודתו מדי שנה בשנה עד משך עשר שנים אם נתחייבו היחידים לפרוע לו פרס כל העשר שנים אם ירצו לקיים מאמרו וזה נר' בעניותי מילתא דפשיטא מההיא דאמרינן בפ' השוכר את האומנים (דף עו:) תניא השוכר את הפועלים והטעו לב"ה או שב"ה הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומת דברים וכן כתבה הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל וכתב עליו הרב המגיד ז"ל בה' פועלים ותרעומת דברים שאמרו הוא כשלא היו נשכרים אמש אבל אם היו מוצאים להשכר אמש ועכשיו אינם נשכרים הרי זה כדבר האבד ונמצא הפסידם לכך נותן לו שכרו כפועל בטל והר"י בעל הטורים כתב השוכר הפועלים כל א' מהם שרצה לחזור יחזור בד"א בשלא התחילו במלאכה הילכך יכול הב' לחזור שאינו גורם הפסד אבל אם התחילו אינו חוזר אבל נותן שכרו כפועל בטל משמע מכל הני רבבתא ז"ל שזה שאנו אומרים שחוזרים בהם היינו דוק' כשאין להם נזק והפסד ולא התחילו במלאכה אבל אם התחילו ואולי ימשך מזה כיצד נזק או הפסד אין חוזרים בו כיוצא בדבר בנדון שלפנינו אחר שכבר התחיל במלאכה וזה כמשלש שנים שמרביץ תורה ביניהם והעתיקותי ממקומו וגרמו לו אולי נזק אין לנו לומ' דחוזרים בהם ואין לומר דאחר שכן הוא א"כ יתנו לו שכרו כפועל בטל דהא דאמרינן הכי היינו טעמא בגמ' משום דאינו דומה הבא טעון להבא ריקן וכבר כתב הרשב"א ז"ל הביאה מהר"יק ז"ל בטור ח"ה סי' של"ג ה"פ דהחי טעמא לא שייך הכא וז"ל כתב הרשב"א ז"ל שנשאל על בני חבורה ששכרו חכם לדרוש להם בכל שבת ונשו חזרו בהם בני חבורה אם יכולין לשלם לו הזמן שישב עמהם ולעכב השאר והשיב שאינם רשאים וחייבים לתת לו שכרו משלם ולא שייך הכא טעמא אינו דומה הבא טעון להבא ריקן וכו' דאדרבה לב הדורש שמח יותר בדורשו בקהל רב להשמיעם את המצות ופקודי ה' ישרים משמחי לב ועוד כי המתעסקים בלמוד התורה נוחים הם ואם אינם עושים מלאכתם יעפו ויגעו הרי הם כאוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי עכ"ד הרי נר' דהאי טעמא דאינו דומה הבא טעון וכו' לא אמרינן ליה אלא בסוחר בעלמא אבל בת"ח ליכא הבא טעון דלאו טעון מקרי וכשיתבטל זה הטעם ודאי אינם חוזרים בהם ונותנין לו שכרו משלם כדכתב הרשב"א ז"ל וכן כתב שם בשם הרמ"בם ז"ל כיוצא בזה ואין צורך כלל להאריך ואחר שכן הוא בלי ספק שבנ"ד יכול לטעון שבאותו זמן היה מוצא להשתכר במקום אחר ועכשיו אם יסירוהו צריך ללכת במקום אחרים למצוא מנוח לכף רגלו ואיכא פסידא ודאי שחייבים היחידים לפרוע הפרס של עשר שנים דלא גרע משכר שכיר ולפחות לא תהא כהנת כפונדקית:

ועל הענין שבא בשאלה אם יכול הדיין לדין באיזה פעם בדרך פשרה אחר שכתוב בשטר התנאים אמת משפט שלום והיינו פשרה לא אבין לכאורה כונת השאלה והצעתה סוגרת ומסוגרת לית דיפרקניה כי לא פורש באיזה אופן שואל כענין שאם הוא בהודאת הבעלי דינין פשיטא שיכול אדרבה אמרינן בגמ' (סנהדרין דף י':) וכל דיין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח שנא' אמת משפט שלום בשעריכם וכו' ואם שלא בהודאת הבעלי דינים הא נמי אתמאה דמי לא ידע בכל אלה דאין יכולין כדאמרינן בגמ' שם מצוה לבצוע איני והא אמר רב הונא כי הוה אתו לקמיה בעלי דינים הוה אמר אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו אלא מאי מצוה לבצוע למימר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו ולהתחיל פשרה ברישא הנה נתבאר דמעיקרא סלקא דעתיה דמאי דאמרו מצוה לבצוע הוא בלא הודאת בעלי דינים מקשה ליה מרב הונא וחזר בו ואמר שצריך להודיעו **(להודיע. כצ"ל)** להם א"כ פשיטא דאין יכול לדיין לדין פשרה בלי הודאת הבעלי דינים אמנם אשר אני אחזה לי אחר השקידה נר' שכונת השואלים היא אם נזדמן לבעל דין לשאול דין מרומה וכפי ראיותיו ועדותיו האמת אתו והדיין נראה לו באומד הדעת שזהו דין מרומה אם יכול לדון דין פשרה ולא לגלות דעתם אלא יחשבו שהוא דין תורה גמור אם לאו ואיברא דדין זה לא נתבאר לי בגמ' אבל בדברי הר"אש כתוב ומפורש כלל ק"ז הביאו הרב בית יוסף בה' דיינים סי' י"ב וז"ל אין כח ורשות ביד הדיין להוציא הדין חלוק מתחת ידו שצריך לגמור ולהשלים הדין כדי להטיל שלום בעולם ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ועדיות. פעמים באומד הדעת ופעמים כמו שיראה לדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת ופעמים על דרך פשרה ע"כ הרי בפנינו נראה בפי' שכשאינו יכול לעמוד על תלו של דין יכול לדון פשרה וז"ש הרא"ש בלא הודאת הבעלי דינים היא דאי בהודאתם מאי רבותיה דכשאינו יכול לעמוד על בוריו אפי' יכול לעמוד יכול אם נתרצו הבעלי דינים אלא ודאי דמיירי בלא הודאתם וקאמ' דיכול א"כ גם בנדון זה אם נזדמן דין מרומה לידו יכול לדון דרך פשרה כיון דלפעמים **(דלפעמים. כצ"ל)** אין הדיין יכול לברר הדבר כמו שבא בטור ח"ה סימן י"ב בשם הירושלמי דר' שמעון יוחאי וכן ר' יוסי בר חלפתא באו לפניו שני אנשים אמרו לו ע"מ שתדיננו דין תורה אמר להם איני יודע לדון אתכם דין תורה וכן סמ"ג ע"ש:

סופא דמילתא שהיחידים האלה חייבים לקיים מה שיגזור עליהם החכם נר"ו ואינם יכולין לטעון הורנו מהיכן דנתנו כיון שכבר קבלו עליהם בתחלה כ"ש וק"ו שהשבועה היתה גדולה כי השבע השביע איש את אחיו לגמור לשמור ולעשות כמו שבא כתוב בתורף ההסכמה והודו כי נשבעו וכל אחד מעיד על שבועת חבירו דודאי אין לספק כי מה שעשו עשוי כדבר האמור מפי החכם השלם נר"ו והפרס הנדר והנדב חייבים לפרוע לו משלם עד תשלום העשר שנים וגם אם באיזה פעם יזדמן לפני החכם השלם נר"ו איזה דין מרומה והוא בעצמו קים ליה כי נבלה עשה ואין יכול לעמוד על בורייו שורת הדין שידין בו פשרה גם כי לא הודיע לבעלי דינים והם בקרבם יחשבו, מחשבה כי זו היא דרך ישרה על פי התורה ולית דא צריכא רבא הלא כה דברי לחוץ ידבר במתורגמניהו דרבנן הייטב בעיניהם ואם רע בעינם אשובה לי כי ירא אנכי פן אהיה לבוז והייתי שפל בעיני פני פניני הודם והדרם על כן אמרתי אלכה לי אל הגדולים הרבנים המובהקים נר"י יושבי על מדין כל ריב וכל נגע והדבר יצא מפי כבודם כאמור כן תקום וכן תהיה. אנוש רמה להבל דמה יהושע בכמ"הר ישראל בנבנשתי זל"הה

תוכן העניינים

שער יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה