אור ברסלב
שער יהושע סימן א

שער יהושע· רבי יהושע רפאל בנבנישתי

סימן א

בע"ה ה' דיינים. לכמ"הר שמואל עדינה נר"ו. השצ"ט

הן כל אלה ראתה עיני שמעה אזני ותבין דברי פי חכם חן וכבוד הוצק בשפתותיו. ישא מדברותיו. משפטים ישרים ותורות אמת מעמקה של הלכה אליבא דגמרא וכל יש לו מפלפולו מילתא דתליא בסברא זו היא דרך ישרה דאגמרה בסימנין ואסברא במאי דדמי ליה מהדר ליה מפלפוליה דין אמת לאמתו באשר ה' אתו:

אנכי הרואה שצדק מאמר החכם באמרו כי כח המוליד בדומה. דדמי האי צורבא מרבנן לצור ממנו חוצב ולמקבת בו **(בור כצ"ל)** ממנו נוקר והחורש דומה אל השרש ואל העקר. יקר מחכמה מכבוד אב בתורה אב בחכמה כאשר יאמר משל הקדמוני כי השלמות והדעת. היא מעלת האב לבן נוסעת. זו אף זו תסתיים ויתקיים בחותמיו אשר חכמים יגידו כי חלק הנזון דומה לטבע המזון שנזון ממנו ואליו הוא נושא את נפשו כאשר עינינו הרואות שהחכם השלם הפוסק אותותיו אותות יעידון. יגידון. אשר יצק מים על יד התייר הגדול מורנו הרב זצו"קל ומעשה ידיו. הן הן עדיו. כי שתה מים מבורו ונוזלים מתוך בארו ולו שם בין המובחרים שבאחינו המשמשים את הרב לאכול לחם לפני האלהים לחם חמודות משלחן גבוה. בשרא שמנא אפתורא. דמניה יתזון כל בשרא. ואנא לא מחכמה די איתי בי חפצתי צדקו. ואבוא היום לעשות סמוכות לרקיע. כי ממנו ומעצמו נמוקו עמו על כן עמד טעמו בו ולאו לדידי צריך אפס כי קרבת חבת אהבת החכם השלם הפוסק נ"רו הניעתני וחכמתו היא סמכתני אלצתני לבדוק לי אקנקני. לדעת היש אתי דעת מכרעת לכוין לדעתו ולא אוכל להתעלם מאשר ירזמון עיניו. לצאת לקראת נשק באיתן קסתי עתי וקולמוסי. לא אצא חפשי. ולמען היות. דברי דודים ערבים עלי ויהיו בפי כדבש למתוק אמרתי אלקטה נא בשבולי אמיריו להתענג בנפת אמריו להתעלס במתק דבריו. ובתנובתו הטובה כמו נפת צופים טעמתי ואשתעשע במצוותיו אשר אהבתי:

תחלת דינו של החכם הפוסק נר"ו הוא דכשם שהדיין מוזהר שלא להטות את הדין. כך הוא מוזהר שלא להטות את הפשרה כדכתב הטור ח"מ סי' י"ב וכתב עליו הרב ב"י דהוא נלמד מהא דתניא פ"א ד"מ (דף לב:) צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה. ופירש רש"י צדק דין שלך. וצדק פשרה שלך. לפי ראות עיניך ולא תרדוף את האחד יותר מחברו ע"כ. והוסיף בם נופך משלו וז"ל ואף שלכאורה נראה מדברי רש"י ומדברי רש"י בפ"ק דסנהדרין וכו' וכו' עד וא"כ שמא דמהך קרא מקשינן פשרה לדין שצריך שיהא בג' כיון דבחד קרא הוא נימא דאתקש לכל. ושמא י"ל דכי דרשינן קרא אחד לדין ואחד לפשרה מדבר הכתוב עם הדיין שיצדיק הדין והפשרה שלו וליכא למימר דנדרוש נמי שיהיה בג' משום דההיא דרשא לא שייכא כלפי הדיין אלא עם משה וכל ישראל שיהיה בג' ולא הוי הצווי באחד ומשום הכי לא מפקי רש"י והתוס' דיהיה פשרה בג' מהך קרא ע"כ דבריו. וממרוצת לשונו נראה דכל עצמו של חלוק זה הוא שלא יתכן הצווי בדבור אחד לגופים מתחלפים ואין טענה עליו דלפי דבריו למה להם לתוספות בפ"ק דסנהדרין לדחות פסוק דאמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם יכם לענין דמקשינן פשרה לדין מטעם אחר תיפוק ליה דלא מצי למשמע מניה דמקשינן פשרה לדין משום דהוי צווי אחד לגופים מוחלקים דהתם לא מיקרי צווי אחד לגופים מתחלפים דהא לאו בהדיא בא הצווי לענין דלהוי בג' אלא מדאפקיה בלשון משפט קאמר וכדקאמרי בהדיא משום דאתקוש למשפט הילכך אי לאו טעמא אחריני דדחו ליה התוס' מהתם שפיר הוה מצינא למישמע מניה. דאמת ומשפט וכו' דמקשינן פשרה לדין אבל מקרא דצדק צדק תרדוף דליכא הקש אלא ציוי איה יחולק הצווי בדבור אחד לגופים מוחלקים ועם שהחכם השלם נר"ו קצר בלשונו זה מכוון דבריו והם כפתור ופרח:

הן אמת הואיל ובאנו לידי מדה זו אפשר להרחיב החלוק הזה בענין יותר מרווח והוא דבקרא דצדק צדק תרדוף לא איתפרש התם לא דין ולא פשרה בהדיא אלא מיתורא דצדק צדק מפיק ליה אחד לדין ואחד לפשרה ואמרינן ממשמעותו צדק דין שלך וצדק פשרה שלך כדכתב רש"י ז"ל והוא ענין הנוגע לצדוק הדין בעצמו ואיך א"כ נוכל להוציא ממנו דיהיה בג' דאינו ענין נוגע לצדוק הדין בעצמו ומשום הכי אי אפשר ללמוד ממנו דמקשינן פשרה לדין לענין ג' אבל מפסוק דמשפט וצדקה לשטת רש"י ומפסוק דאמת ומשפט שלום לקס"ד התוס' שפיר שמעינן מניה דמקשינן פשרה לדין מדאפקיה בלשון משפט ולכל מילי אתקש וזהו בעיני חלוק נכון ואפשר לכוללו בתוך דברי החכם נר"ו ובכלל דבריו דברי:

וגם ראיתי את הלחץ אשר נדחק בו החכם הפוסק נר"ו ליישב דברי התוספות שכתבו בפ"א דסנהדרין **(דף ו. ד"ה בצוע)** וז"ל ואפשר שלזה כוונו התוס' בד"ה בצוע וכו' וז"ל בצוע בג' אעג"ב דמקשינן פשרה לדין לאו בכל דבר מקשינן וכו' עד דאמרי בי תלתא וכו' וקצת קשה לי מאי מקשו התוספות דאע"ג דמקשינן וכו' דהא מסקינן בשמעתין דלא מקשינן עד ואפשר לומר עד ואפשר לומר עוד וכו' ע"ש ע"כ ומשמע מריהטיה דלישניה דהוא מפרש דכוונת התוס' בדבור זה בעצם ובראשונה הוא לאשמועינן דאי אמרינן דמקשינן פשרה לדין לאו לכל דבר הוא שיש דלא מקשינן והיינו בענין הרוב כדאמרינן בע"ז (דף עב.) כדשיימי בי תלתא וכו' ולפיכך הקשה מה שהקשה ותרץ מה שתרץ והדבר צריך לי תלמוד דא"כ אמאי לא התפיסו התוס' ז"ל ענין זה במאי דקא' בגמ' מקשינן פשרה לדין דהתם שייך לומר דלאו לכל דבר וכו' ומה להם להתפס דבריהם במאי דא' בצוע בג' דכפי דבריו אין לו ענין למה שהם מחדשים דהא בכל מה שכתבו עד סוף הדבור אין דבר נוגע ומתיחס לענין בצוע בג' ולדידי לא קשיא ולא מדי שאני אומר שכוונת התוס' לאו לאגמורי דינא הוא דאתיא אלא שכונתם ז"ל הוא משום דהוקשה להם דלסברוה דלקמן שהיו סוברים בני הישיבה דלעולם לכ"ע מקשינן פשרה לדין מפסוק אחד והכא בהאי קמיפלגי אי דין בג' או בשנים דמ"ס בג' ומ"ס בשנים קשיא א"כ ליפלגו וליתנו בדידיה בדין עצמו דמ"ס בג' ומ"ס [בב'] ומנה ידעינן דפשרה נמי הכי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דלכ"ע מקשינן פשרה לדין ולמה להם לחכמים ולר' מאיר להלביש מחלקתם בפשרה ליפלגו בדין ומקשינן לה לפשרה לדין לזה באו לו' דאע"גב דלסברוה דלקמן מקשינן פשרה לדין לכ"ע לענין ג' וא"כ תקשי לך דא"כ אמאי לא נחלקו לדין ומינה אני שומע לפשרה לכ"ע דמקשינן פשרה לדין הא ליתא דהא דמקשינן פשרה לדין לאו לכל דבר שהרי ברוב הן חלוקין ולפיכך נחלקו בפשרה דאי הוי חולקין בדין והייתי לומד מדין פשרה הוה גמרינן לכל דבר הנוגע לענין שלשה והיינו ברוב נמי דכי היכי דברוב סגי בדין ה"נ בפשרה אבל השתא דפליגי בפשרה וקא' ר' מאיר בצוע בג' לענין שיהיו ג' הוא לבד הוא דמקשינן אבל לא לענין רוב כדאמרן ולכן הלבישו מחלקתם בפשרה ולא בדין דלא נימא דמקשינן לכל דבר:

ואכתי איכא לדייקי בדברי התוספות דלקמן בד"ה תסגי בתרי כתבו ז"ל וז"ל אע"ג דמפרש בירושלמי טעמא דר"מ משום דפשרה נמי צריכא הכרעת דעת מ"מ מתוך דברי רבי מאיר משמע דתרי נמי דעשו פשרה כמו שהיו רגילין שלשה לעשות לא עשו ולא כלום ובעלי דינין יכולין לחזור בהן ע"כ וכיון דהתוס' רוצים להשוות הירושלמי לגמרא דידן א"כ נמצא דדעת ר' מאיר דבעי ביצוע בשלשה הוא משום דבעינן הכרעה דרוב ואיך א"כ אמרו הכא דלדעת ר"מ דאמר בצוע בג' צריך שיסכימו כלם כההיא דע"ז (דף עב.) כדאמרי בי תלתא עד דאמרי תלתא הא בעינן הכרעת דעת והוא הרוב:

והנה הרב מהרא"ש בסי' ל"א בנה דייק על קושייא זו וקבע בה מסמרות ואמר וז"ל ועל שהיא קושיא הגונה הן אמת שעל צד הדוחק אפשר לי לומר דלעולם ר"מ בפשרה בעי שלשה כדין וכי היכי דבדין אמרינן דאין ב"ד שקול גם בפשרה אמרינן ואנו צריכין מעיקרא ג' דהיינו הכרעת דעת אבל יש הפרש בין הג' דדין לג' דפשרה דג' דדין אזלינן בהו בתר רובא אמנם בג' דפשרה בעינן שישוו שלשתם כדאמרינן בע"א שם כדאמרי בי תלתא עד דאמרי תלתא ונמצא א"כ דמאי דקא' בירושלמי דפשרה נמי צריכא הכרעת דעת לאו למימרא דאזלינן לר"מ בתר מכריע אלא הכינה לומ' דבעינן ג' כדין אלא דבפשרה הג' כלם צריך שיסכימו לדעת אחד שהמכריע ההוא שמא יסבור להם סברא אחת שמתוך הויכוח של שלשתם יסכימו לדעת אחד ולעולם בעינן ג' ושיסכימו כלן לדעת אחד דבפשרה הוי כמי שאומר כדאמרי בי תלתא וכו' וק"ל אמנם נ"ל דוחק כעת ע"כ ואחר המחילה מעפרות רגביו אי לאו דאמרם מר ופה קדוש אמר דבר זה היה אמינא דמעיקרא תיובתא ליתא והתירוץ שתירץ לדוחק לפע"ד הוא מורחב ומרווח לרווחא דמילתא דכל עצמו של הרב ז"ל דנקיט להאי תירוצא לדוחק הוא משום דס"ל דעל הסתם משמעות דהכרעת דעת בכל מקום הוא שם מונח על האיש המכריע כשיש שתי סברות כנהוג ובא השלישי לסבור כסברת האחד הוא הנקרא הכרעת דעת דהכרע הוא לשון כף מאזנים המכריע לצד האחד כששנים חולקים ובא שלישי ומכריע המשקל כאחד מהם כדכתב רש"י ז"ל בפ' ראשית הגז (דף קלו ע"א ד"ה והאמר מר.) על מתני' דוכמה הוא מרובה בגמ' ע"ש וכדאמרי' בפ' כיצד מברכין (דף מ"ג:) ב"ש מברך על השמן וב"ה מברך על ההדס וקאמר רשב"ג אני אכריע ושמן עדיף וקאמר בגמ' הלכה כדברי המכריע דנראה בהדיא דלשון הכרעה הוא כששנים חולקים ובא השלישי וסייע לאחד הפך האחר נקרא מכריע ומשום הכי נראה לו לרב ז"ל דדוחק הוא לומר דהכרעת דעת דירושלמי הוא בענין שיסכימו כלם לדעת אחד. אמנם אין המאמר הזה החלטה בעלמא דנימא דכל מקום שהוזכר שם הכרעה הוא על זה האופן שהרי בכמה מקומות מהתלמוד הוזכר שם זה דהכרעת דעת ואיכא הכי ואיכא הכי יש מהם שהוא על האופן הנ' ויש מהם שהוא באופן אחר שבשנים חולקים בדבר אחד ובא השלישי ועביד פלגא כמר ופלגא כמר כההיא דקולי מטלניות דפ' במה מדליקין (דף כ"ט.) דאמר ר' אליעזר בין מן המוכן בין שלא מן המוכן טמא ור' יהושע אומר בין מן המוכן בין שלא מן המוכן טהור ור"ע אומר מן המוכן טמא ושלא מן המוכן טהור וקרי ליה רב בפ' כירה (דף מ'.) לר' עקיבא בענין זה מכריע דהכי איתמר התם אע"פי דר"א מחמיר ור"י מיקל ור' עקיבא מכריע אין הלכה כדברי המכריע הרי שקרא הכרעה לענין דעביד פלגא כמר ופלגא כמר וכמוהו רבים. ויש מהם ששנים חולקים בדבר אחד ובא השלישי ואמר לא כמר ולא כמר ועכ"ז הונח שם שם הכרעה כההיא דראשית הגז דגבי מתני' דתנן ראשית הגז אינו נוהג אלא במרובה וכמה מרובה ב"ש"א שתים וב"ה אומרים חמש ור' ישמעאל אמר ארבעה וקארי לה התם הכרעה שלישית הרי דאע"גב דאמר ארבע דלא כמר ודלא כמר עם כל זה קרי ליה מכריע אע"גב דהלכה אינו כמותו ורבים כזה. באופן שלא בהחלט הונח שם הכרעה כששנים חולקים ואחד מכריע כאחד מהם דאיכא הכי ואיכא הכי כדאמרן ואדרבה מצאנו ראינו לתוס' בפ' הגוזל ומאכיל (דף קט"ז.) על הא דתניא חבית של יין של תרומה שנטמאת ב"ש אומרים תשפך כלו וב"הא תעשה זלוף וקאמר בגמרא אין הכרעה ג' מכרעת כתב ז"ל וז"ל ואומר ר"י דהא דפ' כיצד מברכין ב"ש אומרים על השמן וב"ה אומרים על ההדס וקאמר רשב"ג אני אכריע דשמן עדיף ומברכין עליו שמן זכינו לאורו וכי' לא שייכא ההיא הכרעה לשאר הכרעות דלא ס"ל פלגא כמר ופלגא כמר אלא דמפרש טעמא כחד מיניהו וס"ל כותיה לגמרי וכל דכל מקום שאם תנא אחד יסבור כתנא אחר דפליג עליה לא יקרא בכך מכריע תדע מדאצטריך ר"י עלה למימר הלכה כדברי המכריע אע"גב דאיהו גופיה כבר אמר בפז כירה כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע ש"מ דודאי לא שייכא לההיא הכרעה דשבת ודהכא ולא קארי לה הכרעה אלא מפני שמכריע דברי ב"ש על דברי ב"ה ע"כ הנה נתבאר כי התוספות סוברים דשם הכרעה אע"גב דאיתמר בגמרא לכמה פנים ממינים שונים אפ"ה לא נאמר בעצם ובראשונה אלא כששנים חולקים ובא הג' ועביד פלגא כמר ופלגא כמר ויש להביא ראיה לדבריהם מהא דתניא בבריתא די"ג מדות וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הג' ויכריע ביניהם וקאמר התם שני כתובים המכחי' וכו' כיצד כתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני וכתוב אחד אומר כי מן השמים דברתי עמכם בא הכתוב הג' דמן השמים השמיעך את קולו יעל הארץ והכריע מלמד שהרכין הקב"ה שמי השמים העליונים על הר סיני ודבר עמהם ועוד שם כתוב אחד אומר ובבוא משה לדבר אתו וכתוב אחד אומר ולא יכול משה לבוא בא הג' והכריע כי שכן אמור מעתה כל זמן שהיה הענן שם לא היה משה נכנס נסתלק הענן נכנס ובא ובספרי פ' נשא א"א לומר מאהל מועד שכבר נאמר מעל הכפורת וא"א לומר מעל הכפורת שכבר נאמר מא"מ הא כיצד יתקיימו שני כתובים הללו זה מדה כתובה שני כתובין המכחישין זה את זה עד שיבוא הכתוב הג' ויכריע ביניהם ובבוא משה אל האהל ונשמע את הקול מדבר אליו מגיד שהיה נכנס משה ועומד באהל וקול יורד מן השמים לבין הכרובים והיה שומע את הקול מבין הכפורת וכו' ע"כ הנה שמכל הבריתות הללו נראה דהמכריע הוא המקיים שני הכתובים הנראים כמתנגדים וכן פירשו מפרשי הבריתות בבאור דוק ותשכח א"כ לזה בחרו התוס' פירוש הכרעה ואמרו דשם הכרעה בעצם ובראשונה הוא על השלישי שסובר פלגא כמר ופלגא כמר. ואחר שכן דזכינו לדין לדעת התוס' דהכרעה הונחה על האופן הזה אין ספק אצלי שהם מבינים במאי דאמרי בירושלמי דפשרה צריכא הכרע דעת הכי פירושו שצריך שלשה שאם האחד הוא מוחלק מן השני מן הקצה אל הקצה שיבוא השלישי ויסביר להם האמצעיות בטענות צודקות עד שעל צד הויכוח והשואה יהפך לבב כלם ויסכימו לדעת אחד ומשום הכי הוקשה להם דאיך אמרו בגמ' דאי ס"ד צריכא קנין למ"ד צריכא תלתא למה לי תסגי בתרי וליקנו מניה דכיון דקנו שוב אינו יכול לחזור דלא יהא אלא ב' עדים סגי בכך והלא אמרינן בירוש' דצריכא הכרע דעת ואפ"ה בעינן שלשה שאם האחד יהיה חלוק עם השני עד הקצה האחרון יבוא השלישי ויסבירם באופן שיבואו אל המצוע הנאות ויסכימו כלם והכא נמי אעג"ב דצריכא קנין בעינן תלתא להכרע דעת על דרך ההשואה וההסכמה כמו שאמרנו ותרצו מ"מ מתוך דברי ר' מאיר משמע דתרי נמי שעשו פשרה כמו שהיו רגילין שלשה לעשות לא עשו ולא כלום ויכולין בעלי דינין לחזור בהם ע"כ. ואי לאו דמסתפינא דידענא בחיליה של הרב ה"ה ז"ל דגברא רבא הוא וחולשת דעתי היא שעמדה לי הוה אמינא דמדברי תירוץ התוס' עצמו יש הכרח שהם מבינים בירוש' דהכרע דעת היינו לענין שלשה לבד כדי שיסכימו כלם ולא להכרעת הרוב דאי להכרעת הרוב קאמרי ועל יסוד זה הוקשו מאי האי תירוצא דתריצו מ"מ מתוך דברי ר' מאיר משמע דתרי נמי שעשו פשרה כמו שהיו רגילין לעשות שנים ואי הכרעת דעת הוא שיכריעו הרוב היכי מצי תרי למדייניה כמו שהיו רגילין שלשה לעשות אם לא בהבנה מעוקלת אבל באמרנו שיסודם הוא נבנה על שפירוש הכרע דעת הוא על צד ההשואה והויכוח והאמצעיות אפשר לומר דשנים שעשו פשרה כמו שרגילין לעשות ג' כלו' לא על דרך הנצוח אלא על דרך ההשואה והויכוח כדאמרן אכ"ז אחר דדברי התוס' מלמטה למעלה הם דברים מתישבים חזרנו אל הקודם דלפי דרכנו בדבור הקודם לאו לאגמורי דינא קא אתו אלא לאוקומי סברה דסברוה דלקמן כמו שהוכחנו:

ומ"מ לענין דינא הדין דין אמת דהאי דמסקינן בגמרא לקמן דלא מקשינן לדין אינו אלא לענין שיהיה בג' והכי משמע להו לתוס' בהכרח דאל"כ כשאומרים התוס' אע"גב דמקשינן לדין לאו לכל דבר דבדין אזלינן בתר רובא ובפשרה לא עד שיסכימו כלם למה לא הזכירו חלוק אחר שיש בין פשרה לדין שהדין לא בעי קנין והפשרה צריכא קנין וא"א לומר דשמא התוס' סברי דהא דאמר והלכתא פשרה צריכא קנין לאו בדאיכא תלתא קא' אלא בדאיכא שנים כמו שאנו מוכרחים לפרש לדעת רבינו יוסף ט"ע שחלק בתשובתו וקאמר דבג' לא בעינן קנין והביאו דבריו ההגהות בפכ"ב דה' סנהדרין והרב מה"ריק בסי' י"ב טור ח"מ וכי היכי דלדידיה דר"י ט"ע בהכרח לומר דהאי והלכתא לא קאי אתלת וכמו שכתב הרב רי"ק בש' רי"טע הנז' ה"נ לדעת התוס' דהא התוס' עצמם אמרי בסמוך והלכתא פשרה צריכא קנין והא דלא סגי בתרי משום דהוי כקנין בטעות דלא בקיאי בפשרה שפיר ע"כ הא בהדיא סברו דהלכתא אג' קאי וא"כ למה לא הזכירו חלוק זה דקנין בין פשרה לדין בדבור הקודם אם איתא דהאי מקשינן הוא לכל דבר חוץ מג' אלא ודאי שהתוס' מבינים דהא דגמרא אי מקשינן אי לא מקשינן לג' לבד הוא דאיתמר וכיון שכן לא חלקו אלא בענין הנוגע לג' שהוא ענין הרוב אבל בחלוק אחר לא נחתי לכך א"כ נתבאר דלא נחית תלמודא לומר במסקנא דלא מקשינן פשרה לדין אלא לענין שלא יהיה בשלשה וטעמא דמילתא משום דכתיב בצדק תשפוט עמיתך בלשון יחיד וכדרב אחא בר איקא דאמר בפ"ק דסנהדרין [דף ג.] מדאוריתא חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך וכתב רש"י דאפקיה בלשון יחיד אבל לכל שאר דברים כל היכא דאפשר לאקושי מקשינן כיון דאפקיה קרא בלשון משפט דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה כדאיתא בפ"א דיני ממונות ומה גם לענין שתהיה הפשרה שוה וקרובה לדין בלתי נטית האחד יותר מהאחר כיון דעל קרא דצדק צדק תרדוף דאתא נמי בלשון יחיד תניא אחד לדין ואחד לפשרה ופירש בו רש"י צדק פשרה שלך וצדק דין שלך ולא תרדוף את האחד יותר מחברו וגם הטור כתב וכשם דמוזהר שלא להטות הדין כך מוזהר שלא להטות בפשרה אין ספק שמחוייב הדיין לעשות פשרה קרובה לדין וכ"ש בנדון דידן דלא נכתב בקונמופרוסיו בין בפשרה קרובה לדין או רחוקה כמו שנוהגים לכתוב שטר קנפרונוסיו אחרים ולא אמר אלא בין בדין בין בפשרה דודאי פתרונו הוא פשרה דומיא דדין וכמו שכתב החכם השלם הפוסק בדרך אמת ויציב ונכון וקים וישר ואמינא ליה יישר:

ונראין לי הדברים דכיון דהדיין הזה הפריז על המדה במאד מאד כמו שנאמר וגם שהבעל דין חושדו בדבר בכמה מיני פרטים שבאו בתוך תרעומות לוי ללועזית בלעז ודאי דצריך להסביר לו הענין ולברר מאי זה טעם חייבו כל כך וכההיא דפ' אי זהו נשך (דף ס"ט) הנהו תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי אזיל חד מניהו פליג בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א"ל מאי נפקא לך מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו לשנה זבין חמרא קם אידך פלג בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא אמר מאן פלג לך א"ל חזינא דבתר דידי קאזיל מר א"ל רב פפא כי הא ודאי צריך לאודועי זוזי מי שביק חסרי ונקיט טבי חמרא איכא דבסים ואיכא דלא בסים וכתב הר"אש וכל אבזריה דכ"הג שיש פתחון פה לחשוד הדיין צריך להודיעו טעם הדין משום הייתם נקיים מה' ומישראל וא"כ בנדון זה שחושדו ככל לוי המתלונן עליו צריך שהדיין יתן טעם לו למה חייבו כדאמרן וכמו שכתב החכם השלם הפוסק כרו בהמשך דבריו:

האמנם ראיתי להחכם השלם נר"ו דמשום יגדיל תורה ויאדיר ולמען רבות הפלפול והמשא והמתן הכניס עצמו בדוחק הכנסה שלא לצורך ליישב לדעת הרשב"א וז"ל וא"כ בנד"ד דצווח ככרוכיא באמרו שהעביר עליו את הדרך יותר מדאי בטענות צודקות כראי מוצק נראה דפשיטא דצריך לכתוב וליתן לו מאי זה טעם דינו ואף שראיתי תשובה להרשב"א הביאו מה"ריק בסי' י"ד שכתב ראובן שתבע מהדיינים לכתוב לו מאי זה טעם דנוהו שכך קנו מידו על תנאי זה אפשר שלא יתחייב ב"ד לכתוב אם לא היה תנאי שלא נאמרו דברים אלא במי שכפאהו ב"ד שבעירו וכו' וכתב עליו הרב מהר"יק שדעת ה"רן כן בפ' א"נ וכן כתב הנמקי שכתב כן הרא"בד והרשב"א וה"רן והר"י ושכן כתב בסמג וכן פסק הרמ"בן וכן נראה מדקדוק דברי הרמ"בם כלם שוים כר"ת דלא נאמרו דברים אלו אלא כשכפוהו וכו' אכן כשדן מעצמו לא. וגדולה מזו נראה מדברי הרש"בא שהביא הרב מהר"יק וז"ל ואחר שכתב שאין כותבין ונותנים אלא כשנתעצמו וכו' כתב וז"ל ועוד אומר הרמ"בן שאפי' לההוא שכפאוהו לדין בעירו לא חייבוהו לכתוב טעמו של דבר אלא שיכתבו הטענות שטען שעליהם חייבוה כי ווה צריך לכתוב ראיות הדין וכו' וכו' וסיום דבריהם שמסכימים לדעת א' הרמ"בן והרשב"א דכשקבלוהו עליהם אפי' טענות אין צריך לכתוב ועוד נראה מפשט דבריהם דהא דרב פפא דאצטריך לאודועי טעמו של דבר היה כשכפאוהו ומשום דהיה חשד בדבר הוצרך הא לאו הכי לא וא"כ יאמר אומר דבנדון דידן כיון שמדעתם קבלוהו עליהם ולא כפאם אפי' טענות שטענו אין צריך לכתוב למה חייבים ואפי' דאיכא חשדא כנראה מדברי הרשב"א כאמור וא"כ נימא דלדברי הפוסקים ד"סל כר"ת ומפרשים דבריהם איפכא דהר"אש דאפי' שואל בפי' דלא כתבינן אפי' הטענות כיון שקבלוהו עליהם וכו' ע"כ ובשביל זה הוצרך לומר דיכול זה לומר קים לי וטענות אחרות כמו שנראה מדבריו. ולא ידעתי מי הכריחו להחכם השלם נר"ו לומר דהרש"בא הוא הפך הר"אש דהא דאצטריך לאודועי הוא משום דאיכא כפיה וחשד הרי זה דומה למאי דאמ' בירושל' הן דלא פליגא את עבד פליגא דלדידי אין אנו צריכין לכל זה דלעולם הרש"בא סובר דבמקום דאיכא חשדא אפי' דליכא כפיה מודעינן טעמו של דבר שהרי בההיא עובדא דאיזהו נשך דהנהו תרי כותאי לא משמע דאיכא כפיה קאמר התם אתו לקמיה דרב פפא דמשמע ברצונם ומדעתם באו ואפי' הכי משום דאיכא חשדא אמר ודאי כגון דא צריך לאודועי וכשכתב הרשב"א אפשר שלא יתחייב בית דין לכתוב מאיזה טעם דנוהו שלא נאמרו הדברים האלו אלא במי שכפוהו ב"ד שבעירו ע"כ כלומר וכ"ש היכא דלא כפאוהו ואיכא חשדא. דשלש מדרגות הם אם לא כפאוהו וליכא חשדא אפי' שאל לא מודעינן ליה ואם כפאוהו לדון לפניהם אי שאיל כותבין לו הטענות לבד ואי לא שאל לא והיכא דאיכא חשדא אפי' שלא כפאוהו אפי' דלא שאל מודיעינן לו טעמו של דין וכדכתב בהדיא הרמ"בן בההיא דהביא הרשב"א בחדושיו וז"ל הילכך כל שלא כפאוהו לדון לפניהם אינן חייבים לכתוב לו כלום ואם כפאוהו לדון בפניהם. כותבין לו הטענות והדין שפסקו עליהם בלבד. ובכיוצא מעשה דרב פפא שיש לזות שפתים יש לו לדיין להודיע על פה טעמו של דין וכן עיקר. הרי דשלש מדרגות בדבר לא כפאוהו. וכפאוהו. וחשדוהו והאחרון הכביד יותר מכלם דצריך להודיע טעמו של דבר ומעצמו ואין לומר דהיכא דקאמר הרמ"בן ואם כפאוהו לדין בפניהם כותבין לו הטענות והדין בלבד ובכיוצא מעשה דרב פפא שיש לזות שפתים וכו' כלו' היכא דכפאוהו וגם שיש לזות שפתים כיוצא מעשה דרב פפא דהא מנא לך כיון דמעשה דרב פפא אתו לקמיה קאמר דמדעתם ורצונם בלי כפיה וגם מה שכתב הרשב"א בתשו' והביאו הרב ב"י שם וז"ל וכשהוא כותב א"צ לכתוב טעם החיוב והפטור שלא מצינו אלא במקום חשד וכמעשה דרב פפא כגון דא ודאי צריך לאודועי הא בעלמא אין צריך לכתוב אלא פלוני טען כן ופ' כן ומתוך הטענות פסקנו כן ע"כ לאו למימרא דהכי פירושו כשהוא כותב דהיינו בשעת שכפאוהו אין כותבין אלא הטענות שלא מצינו שכותבין הטענות והטעם אלא במקום דאיכא חשד כלו' עם הכפיה וכמעשה דרב פפא כמו שנראה מבין ריסי עיניו של הח' השלם דהכי ס"ל בפרושן של דברים אלו. אלא הבאור בדברים אלו הוא כשהוא כותב דהיינו כשכפאוהו אינו כותב אלא טענות דלא מצינו שיכתוב טעמו של דין אלא מפני החשד אפי' דליכא כפיה וכמעשה דרב פפא ונמצא לפי זה דמדרגת החשד הוא גדול מכלן ולהכי צריך לכתוב טעמו של דין ומעצמו בלי שאלת הבעל דין כלל:

ועל פי דרך זה יתישבו דברי התוס' היטב שכתבו בגמ' על ההיא דכגון דא צריך לאודועי וז"ל כגון דא צריך לאודועי משמע דדוקא הכא שיש פתחון פה לחושדו קאמר דצריך לאודועי משום והייתם נקיים מה' ומישראל אבל בעלמא לא והא דא' בס"פ זה בורר דף ל"א: שנים שנתעצמו לדין שכופין אותו ודן בעירו ואם אמר הורוני כותבין לו אר"ת דיקא התם דלא רצה לדון אלא בכפיה אבל בעלמא לא ואיכא למידק בדבריהם דמאי נרגשו מההיא דסנהדרין דאמר דכותבין ונותנין כיון שיש לפרשו דמיירי דוקא כששאל הב"עד אבל הכא בשלא שאל שהרי הם עצמם בפ' זה בורר על ההיא דנתעצמו כתבו ז"ל וז"ל ואם אמר כתבו ותנו נותנין לו דוקא היכא דנתעצמו אבל בעלמא לא והכי משמע בפ' איזהו נשך (דף סט.) ומיהו יש לדחות דהא דקאמר כי הא ודאי צריך לאודועי היינו דוקא שצריך לאודועי מעצמו אבל בעלמא אי שאל אין ואי לאו לא הרי הם עצמם חלקו זה החלוק ואמאי נרגשו הכא ואי נמי דנרגשו אמאי בא משנו הרי שנויא. ויש ליישב דכונת התוס' הכי הויא מעקרא דייקו מלישנא דכי האי ודאי צריך לאודעי שיהיה פירושו דוקא בענין כזה מודעינן כלו' בדלא שאיל אבל בעלמא לא והשתא קאמרי שמא יטעו בדבריהם דהא דקאמרי אבל בעלמא לא הכונה לומר בעלמא אי לא שאיל לא אבל אי שאיל מודעינן ליה בכל מקום ויביאם לטעות בזה מאי דאמרינן בסנהדרין ואם אמר כתבו כותבין ונותנין להכי אתו לומר התוס' דהא דאמרינן בספ"ז בורר שכותבין היכא דשאיל היינו דוקא משום דאיכא כפיה אבל בעלמא היכא דליכא לא חשדא ולא כפיה אפי' שאיל לא אמרינן ליה והם שלשה חלוקי דינין היכא דאיכא חשדא כי הא דרב פפא שנשתרש החשד במעשה עצמו אפי' בלא שאלה צריך לאודועי והיכא דליכא חשדא במעשה עצמו אבל איכא כפיה נהי דבלא שאלה לא מודעינן ליה אבל אי שאיל מודעינן והיכא דליכא לא כפיה ולא חשדא אפי' דשאיל לא מודעינן ליה:

נמצא קצרן של דברים שכשיש חשדא בדבר אפי' דליכא כפיה אם שאל כותבין לו וכן יש לפרש דברי הרש"בא והרמ"בן כמו שהוכחנו וא"כ בחנם דחק עצמו הח' הש' להביא לו עצות מרחוק כי כל אנפין שוין דגם הרש"בא והרמ"בן וכל אביזרייהו היכא דאיכא חשדא אפי' בלא שאלה מודעינן וכ"ש הכא בנדון ששואל ד"י ראמ"ן פור"קין מ"י שונד"ינה ובפרט שנשתרש החשד בלבו כמו שנראה מלשון השאלה פעמים שלש כאמור גם פא"רה ק"י טו"רו אומ"ברי ק"י מ"י נא"רי א"י וציר"זי איס"טה אש"כה ק"י הי"זו איס"טי דיי"ן ק"י קונוס"קא קו"ן קואנ"טה הי"קה קונסיפיאה א"י מאר"קו ירא"ת שמי"ם ל"ה הי"זו וכו' ולמטה מזה זאת ועוד קואנטוו"די מאנדאר"ון לו"ס אמ"ם דימ"י בפנ"י ודלא קד"ני אין טור"ו לו"ש פוא"י מאמ"ין וכו' ובסמוך מזה כ"י טור"אש איסט"אש מינ"י רי"מא נרא"ש ס"י קיא"י קלא"רה מינ"חי קוא"נטה מאד"ה וילונט"אד תיני"אה א"י תיי"ני קואינטרה מ"י איסט"י דיי"ן וכו' ע"כ דבהדיא הם דומיא דבתר דידי קאזיל מר ועדיפי מניה בלי ספק שצריך להסביר לו מנין יצא לו להפריז על מדותיו וילכו בארחותיו. ועל מה שיש לספק דמי יימר לן דהדברים הללו נאמרו ג"כ בענין פשרה דהא בין בההיא דנתעצמו דסנהדרין בין בההיא דכגון דא צריך לאודועי דמציעא תרויהו לא מיירי אלא לענין דינא דהכי משמע לישנא דדנתוני וגם ענין דחמרא איכא דבסום וכו' הוא דין גמור אבל בפשרה אפשר לומר דאפי' שיאמר הורוני לא שמעינן ליה הנה החכם הפוסק נר"ו כבר כתב ווה שיש בו די ולי מה יקרו דבריו באותה ראיה שהביא מדמוקמינן ההיא דפרק עשרה יוחסין (דף ע"ד.) דנאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי היכא דפריך תלמודא ונהדר ונדיינא ופריק בשודא דדייני הוא בין לפירש"י שפירש דשודא דדייני בדין שאינו תלוי בטעם אלא למי שיתנדב לבו של דיין לומר דזה **(כאן כתוב תיבה שלא יכולתי לקרותה ולפי הענין צ"ל שכנגדו לומר שזה היה רגיל אצלו יותר ולזה נתכוין)** ובין לפי' התוספות שפי' בשודא דדייני הוא כל מה שירצה הדיין לעשות הנה הכל הוא תלוי בדעתו של דיין בלי טעם וכמו שכתב הטור בסי' כ"ג על ענין זה ודוקא בשודא דדייני דאינו תלוי בטענות אלא בראיות הדיין איך שיזדמן ולא בעינן שיהא קרובה לדין אלא כל אשר יעלה המזלג מבלי השקמה והתבוננות אם רבה לזה או מעט לזה א"כ אדפריק בשודא לפרוק בשודא **(בפשרה כצ"ל)** אם משום דהיא מצוה ומצוה קודמת או משום דהיא רגילה יותר והמורגל קודם לבלתי מורגל אלא ודאי נראה דליכא מילתא דאין לה שייכות לטעם וטענות אלא שודא אבל פשרה צריך לה התיחסות ושייכות כפי הטענות ועל פי הטענות ההם תהיה הפשרה קרובה לדין ומ"ה כל היכא דאמר הורוני מהיכן חייבתוני חוץ מן השורה חייב הפשרן להסביר ולתת טעם לדברים דהא התוס' והטור והר"אש תלו טעם הדבר משום והייתם נקיים מה' ומישראל וכיון דהפשרה נמי צריכא להיות קרובה לדין אין נקי לשמים ולבריות אם הבעל דין צעק ולא נענה:

עוד זאת יש רעותא אחרת בגזרה זו ועם שאפשר שנכללה בדברי החכם השלם לא הוזכרה בפרטות והיא זאת שכתוב בתוך תלונות לוי וז"ל עוד מ' קישו' די"ל דיי"ל ק"י אי"ן קיאנטא"ש קוזא"ש ק"י דיי"ן גז"רה סובר"י איליה נ"י אוסטורימוש א"ה טרנו"ת דילאנטרי ד"י אי"ל אי"ן אי"ן קואנטא"ש קוזא"ש דיי"ן גזר"ה קואינטר"ה לאי"ש טענות ק"י אוטוכגארון לוש אחי"ם ע"כ שנראה מדבריו שהדיין הזה בדה מלבו טענות אשר לא נתנו ליכתב מדעת שניהם וכיון שהוא יחיד הפשרן יכול הבעל דין להשמט ממנו וכמו שכתב הרב מהרשד"ם טור ח"מ סי' ט' וז"ל נדרשתי לאשר שאלוני שני בעלי דינין שעמדו לפני דיין אחד והדיין חייב לאחד וזכה לאחד ושאל המחוייב לדעת מהיכן דנו והדיין כתב טענות השני חלקים וגזרתו עליהם וכשראה המחוייב הטענות שכתב החכם מן החלקים צעק בקול מר ואמר שהטענות הכתובות בפסק החכם לא טען אותם שכנגדו וכו' תשובה נראה בעיני שאם הדיין יחיד לבד ואין עדים בטענות הנז' בפסק החכם שנאמן הבע"ד לחלוק להציל עצמו מן החיוב שחייבו הדיין דומה לזה נאמן הדיין וכו' וכו' ובסוף התשובה חתם דבריו וז"ל וכלל הדברים חוזר שאחר שהדיין אחד ואין עדים מעידין על הטענות יכול הבע"ד להשמיט מן הדין הנלע"ד וכו' ע"כ והלא דברים ק"ו ומה אם באותו הנדון שהנגוד וההכחשה הוא לטענת שכנגדו ואפשר שהוא לא שמע וגם שנראה שהדיין ההוא היה מוחזק לחכם ויודע פשר דבר כתב הרב הנ' ז"ל דנאמן הבע"ד להשמיט מן הדין כ"ש בענין זה דהוא מנגד על טענת עצמו בפרטות ולב יודע מרת נפשו וגם הפשרן הוא מהבעלי בתים הנידונים ואינו מסוג המוחזקים לת"ח שודאי נאמן לוי זה להכחיש הדין ולהשמט מהדין ומה גם שיש גם בתוך תרעומות לוי תלונה אחת וז"ל גם ל"ה די די"נפרינטה ד"י ליש דוש בגדי"ם א"י לא"ש איוגו' ק"א ריזא"ש פולילי"י אדא"ש ק"י אביאמוש קידא"דו די סולו פיראיס"ה גמור"ה אביאמו"ש ד"י אי"ר א"ה ד"ין קומ"ו אי"ל מוזמ"ו ל"ו אטור"גרה א"י ל"ו דא"י ק"י ל"ו גוזק"ה ש"ין מי"ן לי"סי אסיאה סי"נו ק"י מאנדה ל"א פסג"ר ק"ון טר"יג כובלא"דו רבי"ת וכו' ע"כ שנראה שכוונתו לומר שלא קבלו לפשרן עליהם לדיין זה לענין הבגדים וקאהזיאש והוא נדרש ללא שאלו והוא אין ספק כי גם הפשרן יודה בזה כמו שאו' הבע"ד קומ"ו אי"ל מוזמ"ו ל"י איטור"ה פשיטא דכל מה שעשה בענין הבגדים והקריגא"ש הבל המה ואין בדבריו כלום וזה ברור וכתבו הרב מהרשד"ם ג"כ בסי' ד' וז"ל מעשה שנפלו דברי ריבות בין שמעון ולוי ובררו לזבולן ולנפתלי לדיינים ופשרנים ופסקו וכו' שמעון טוען שהדיינים הנ' נכנסו ללא נדרשו כי אם לא נבררו לדיינין רק על ההפרש בתביעת הבתים ולא על שום ד"א הרי א"כ בטלה גזרתם במה שגזר עליהם עוד וכו' תשובה הדברים פשוטים כי במה שנתקבלו נתקבלו ולמה שלא נתקבלו לא נתקבלו אבל בדליכא שום דבר מאלה פשיטא שאין דיניהם דין כלל אלא ג' הם שיכולין לדון את הא' בע"כ הרי שכתב בהדיא דלמה שלא נתקבלו לאו מה שעשו עשוי ועם שהיו שנים וכ"ש הכא דהוי חד דאי מודה כדברי הבע"ד פשיטא דאין במעשיו כלום וגם אמנם אפי' שיכחיש הדיין את הבע"ד ויאמר דנדרש לאשר שאלו וכשקבלו עליהם את הדין היה ג"כ על הבגדים והקאריזא"ש חזר הדין דחד בהדי חד הוא וכיון שכבר יצאו מלפניו בענין הדין אינו מחוייב להתחייב בדינו של דיין כמו שהוכחנו וגדולה מזו כתב הרב מה"רי ן' לב ז"ל בח"ג סי' קי"ט על ראובן ושמעון שקבלו עליהם לדיינים ופשרנים ללוי ויהודה וזבולון וגזרו עליהם מה שגזרו וראובן שהוא מוחזק טוען שאינו רוצה לקים הפסק באמרו שלא נטלו קנין והלכתא פשרה צריכא קנין והפשרנים מעידים שנטלו קנין והשיב ז"ל מוכח בהדיא דהפשרנים והדיינין לא גריעי מתרי דעלמא ומה שיש להסתפק אי נימא דמאי דמהמני הוא דוקא על הפשרה לומר כך וכך פסקנו אבל לומר בלא נטלו קנין לא מהימני דחשיבי נוגעים בעדותם כי היכי דלא לימרו דדייני דשפלי נינהו שלא ידעו דפשרה צריכא קנין ומשום הכי קאמרי דנטלו קנין וכבר היה מעשה זה שנים רבים ואחד מגדולי הדור היה סבור לדון כך ונחלקו עליו שאר הגדולים ואברא דיש פנים לומר כך דהרי אשכחינן דאפי' בדוכתא דליכא הנאת ממון הוי נוגע בעדות כדאשכחן פ' חזקת (דף מ"ד) על המוכר שדה שלא באחריות אינו מעיד לו עליה משום דמעמידה בפני בעל חובו ומסיק דבלית ליה ארעא אחריתי והוא נוגע בעדות משום דלא ליקרו ליה רשע הא קמן דבמילתא כל דהו מ"מ הוי נוגע בעדות וכו' ומסיים דהא תינח אי הוי תרי אבל היכא דהוי ג' דהוו פלוגתא דרבוותא אי צריכא קנין בהא לא הוי נוגעין בעדות וכד מעיינינן שפיר אשכחינן דאפי' תרי וכו' ולפי זה הדרך דוקא תרי הוא דמהימני אבל חד לא מהימן ע"כ הרי דאפי' לענין ג' משום נגיעת כל דהו סבירא ליה לאותו רב דאינן נאמנין ולדידיה ז"ל אחר העמל והטורח הוכיח דלא משום דהויא פלוגתא לענין שנים לא ברירא ליה מילתא ואי ברירא היא מטעם אחר כמו שיראה המעיין שם כ"ש וק"ו בדהפשרן הוא חד דאין ספק מלבד שאינו נאמן כמו שם ואין כן דעת הצדק דעדיף מינה דלוה רשע וכו'. משום דהתם נמי מחזי כלוה רשע לגבי אידך כדכתב הרב מהריב"ל שם שם ז"ל משום ההיא דהרשד"ם גם משום נוגע בדבר דמשום דלא לימרו בנדון דידן דנדרש ללא שאלוה ודאי דלא הוי נאמן לענין הבגדים והקריזואש ולענין הכל משום שמכחישו בטענות כדאמרן ויכול להשמט ממנו כדכתיבנא:

ומבלעדי אלה רואה אני את דברי לוי בתוך תרעומותיו טענה אלימתא והיא זאת וז"ל עוד דיג"ו ק"י אי"ס כאזי"ן דיסבראט"ר הוג"ה גזר"ה פנ"ר קואינט"ר ק"י א"י ניל קונמפרמיס"ו דיז"ו ק"י הור"ו האחי"ם איך הוציאו המודעה אשר עשו נגד השטר של לוי לפני הרב הגדול מהרימ"ט **(לא אדע בבירור אם נכתב מהרימ"ט כי נכתבו האותיות ביחד.)** ז"ל והראוה לרב ה"ה ואח"כ מסרוה לברור הנז' א"י ייופנ"ר פוסא"ר סי"ר וירדא"ת ל"ו ק"י כיזא"ן ק"י ויד"ו אי"ל שיור"ב ל"א דיינ"א מודע"א א"י לי פ"י ארשיי"ו בני"ן מ"י קונטיוס"י ד"י א"י נטרא"ר אי"ן פשר"ה מא"ש די"ש פואי"ש דוש"י ק"י אי"ל שי' ר"ב גנ"ו כוז"י קיס"י איד"ו מודע"א אישנ"ר איס"ו דיג"ו קינ"א קיית"ו פשר"ה ש"י נ"ו וא"ה אי"ל די"ן אדילאנט"י ק"י נהרג"ו ני"ו מ"י שט"ר קיי"ם עצי"ר והנכון אצלי דמשום טענה זו לבד יכול לוי לסתור גזרת הדיין וכמו שכתב החכם השלם הפוסק נר"ו דהוי בכלל מה שפסקו הפוסקים שמי שנתרצה בפשרה ואח"כ מצא עדים וראיה דהוי פשרה בטעות ואפי' דאיכא קנין ושבועה חוזר כמו שהוכיח מהרב המב"יט להמרשד"ם ז"ל וכבר הביא הרב בעל העטור ז"ל תשובה בשם הרי"ף ז"ל וכתבו הרב מהר"יק ב"י בסי' כ"ה שמי שחייבוהו ב"ד שבועה ונרצה לפשרה ואח"כ נודע שאינו חייב שבועה אלא חרם סתם יכול הוא לחזור בו שיש לו לומר אלו היה יודע שאין עליו שבועה לא היה מתרצה בפשרה וה"ל קנין בטעות ואם מטעם הפרש דשבועה לחרם סתם דאפי' הכי יש לו עליו חיוב אמרינן דהוי קנין בטעות כ"ש וק"ו כשנודע לזה שלא היה שום דבר כנגד השטר דודאי חוזר דאם נתרצה זה היינו דוקא משום דחשב בלבו שהמודעא שהראו לרבינו ז"ל היתה סותרת שטרו אבל השתא דאתגלי ליה דלא היתה מודעא בעולם ודאי דאחר דהוו קנין ושבועה בטעות וכמו שהעמיק הרחיב החכם השלם המורה לצדקה וכל דבריו האמת והצדק:

כלל הדברים אני אומר רואה אני את דברי החכם הפוסק ברים ורצויים עשוים באמת וישר לא יחסר כל בם לא מלח ולא תבלין. והדברים עתיקים מבורות עמוקים כראי מוצק חזקים דברים המצודקים מתוקים מדבש ויינומלין. ואם לדין אף אני כמוהו מסכים הולך שהגזרה הזאת מבוטלת היא תבטל ודיניה בטלין מכמה פנים שקדמונו ועוד רבות אשר אזון וחקר הח' השלם הלכות ערוכות תלי תלין. השונים ביני לבינו יודע אלהים כי כל ישע וכל חפן היה בלבי להשתעשע באמרותיו המהוללות בעשר מיני הלולין. לולי כי מיראת האריכות פן אהיה לטורח בעיני כל רואיה להעתיר דברים מלין ע"ג מלין. צמצמתי דברי והנני בא שם ארחותי בדברים אחדים ואמרתי צר לי המקום שאלין. וגם כי אין אתי דעת מכרעת להכריע והדברים לא מורידין ולא מעלין משום עת לעשות רצונו חפצתי ואף כי שיחתי אינו אלא שיחת חולין. אני הוא המדבר יהושע רפאל בכמוהר' ישראל בנבנשתי זל"הה.

תוכן העניינים

שער יהושע

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה