אור ברסלב
שער השמים החלק הראשון - בחכמת הטבע › מאמר תשיעי - נבאר בו אברי האדם והעצמות והבשר והגידים והעצבים

שער השמים· רבנו גרשון ב"ר שלמה

החלק הראשון - בחכמת הטבע · מאמר תשיעי - נבאר בו אברי האדם והעצמות והבשר והגידים והעצבים

מאמר שמיני - מבאר טבע מין האדם וצורתו ויצירתו

ידוע ומפורסם כי הבורא יתברך ברא העצמות לצורך העמדת הגוף וחזקתו, שיהיו הבשר והגידים והעצבים נסמכים בהם, ומפני שיצטרך הגוף בפעם בלתי פעם להניע חלק אחד מחלקי הגוף כמו הידים והרגלים והראש, לכן לא נבראו העצמות עצם אחד א עצמות רבות, והוכן צורת כל אחד מהם ותכונת כל אבר ואבר לפי הראוי לו, ונדבקו כל העצמות ונקשרו זה בזה בגידים ובמיתרים ובעורקים, ונעשה ראש העצם האחד מחודד ובולט, וראש העצם הסמוך לו שוקע, ויכנס ראש הבולט בראש השוקע כעין כלי של חוליות שנכנס חוליא בתוך חוליא, ולזה נעשו בתכונה הזאת כדי שיתנועע כולם בבת אחת, ואם יצטרך להתנועע קצתם מבלתי קצתם, כי בעת שנצרך להניע כל היד עם הזרוע יוכל להניע מראש הכתף עד היד בתנועה אחת, כאלו היה עצם אחד, ולא ימנענו לא פרק הזרוע ולא פרק היד ולא פרק הכף ולא פרק האצבעות, ואם ירצה להניע היד בלא הזרוע יוכל להניעה, ובזה נשלמו שני חלקי התנועה הפרטית והכללית:

ובעבור כי אין בעצמות כח להתנועע בעצמן כי אם במניע שיהיה פועל לתנועה, הוכן להם ממקור התנועה וההרגש והוא מוח הראש, עצבים שיצאו משרש אחורי המוח דרך חוט השדרה, וכאשר אי אפשר לעצבים ההם מפני רכותם להניע הפרקים, עשה השם יתברך תחבולה שיצאו מעצב חוטים ונמלאו החוטים ההם בשר ושב עורק ונקרא בלעז פיילול"ש, כמו הבשר שבזרוע הבהמה ובירך, אחר כן ימלא העורק מקצת העצב, וכבר התקשה והתערבו מן החבל חתיכות קשות וישוב מיתר, וידבק המיתר באבר ויחובר בו, ואז יוכל העצב להניע האבר על זאת ההדרגה:

ומקצת העצמות הם מקשים וקשים כמו עצמות הלחי והשינים, ויש מהם חלולים לצורך קלות התנועה, כמו עצמות הזרוע והיד והירך, ויש בחללם מוח להחזיקם שלא ישברו, וכדי שיזונו העצמות מאותו מוח:

והבשר תועלתו שהוא כלי חוש המשוש לדעת אריסטוטלוס. ועוד יש לו תועלת אחרת למלא ולהגין, והעצבים הן למזוג חום הבשר. ולדעת גאלינוס הן כלי חוש המשוש, ולפי דעת כולם הם כלי התנועה. והגידין תועלתם ידועה כי היוצאים מן הכבד הם להוליך הדם בכל האברים, ושאינם דופקים להוליך חום הטבעי בכל הגוף.

ואחר שביארנו תועלת העצמות והבשר והעצבים והגידין, נתחיל לבאר אברי האדם, ונאמר באבר הראש שהוא הראשון:

בראש האדם יש בו עצמות רבות נקשרות זו בזו ולא בעצבים, אך שיש בהם פגימות קטנות כמגירה ונכנסות אלו בתוך אלו, ובראש הזכר יש בו עצמות ותפירות רבות ארוכות יותר מראש הנקבה, שאין בו כי אם תפירה אחת עגולה בלבד, ולזה הנשים נושאים המשאוי על ראשיהן, והאנשים על כתפיהן, לפי שראש האשה חזק יותר מהאיש. ועוד מפני שהאדם יש בו עשן מרובה עולה אל המוח יותר מן הנקבה לרב חומו יצטרך לתפירות רבות שיצא העשן מהם. גם עצם הראש הוא מנוקב נקבים דקים מאד כדי שיצא העשן מהם, ועוד לסבה אחרת נצרך ראש האשה להיות חזק, כי מוחה לח מאד מן הזכר וצריך לשמירה רבה מחום ומקור בי יתחמם ויתקרר מהם, וכבר נראה מקדם ראש אדם אחד כלו עצם אחד בלא תפירה כלל. ולצורך היה לו עצמות רבות בראשו שאם יהיה באחד מהם נזק לא ינזק האחר, ואם היה כולו עצם אחד והוזק קצתו ניזק כלו:

וצורת הראש היא עגולה לשתי סבות, האחת מהם להחזיק כמות רב מן המוח, כי הצורה והתכונה הזאת תוכל להמלא כל חללה יותר משאר הצורות, והאחרת שלא תסבול היזק בנקל כמו שאר הצורות שתוכלנה ליזוק בקרנים. והראש הנכון הוא שאינו לא גדול מאד ולא קטן אלא בינוני, ושתי קצותיו הפנימי שהוא כנגד הפנים והאחור יהיו חדים קצת, גם שתי הרקות תהיין שטוחות כראוי וכן אמר גאלינוס שלמות המוח נתבונן מעגוליו, אשר אם יקובל העוגל בשתי האצבעות ימצא ישר משני צדדיו. החדוד הפנימי הוא מקום לראש המוח שהוא רך לפניו מאד ועל כן העצם ג"כ איננו קשה כמו העצם של אחוריו שהוא קשה מאד, לפי שהעינים הם לפנים ולא לאחור ויוכל לשמור החלק שלפניו שלא יקבל היזק, ולא יוכל לשמור החלק האחור, ועוד שאם יפול אדם לאחוריו אין לו על מי שיסמוך ויוזק ראשו בקרקע, על כן הוצרך להיותו חזק וקשה

: ומראש המוח אשר לפניו יצאו ממנו עצבים לחמשת החושים והתנועות החלושות שאין בהן רק טורח מעט מנועעות אותן עצבים הרבים כתנועת העפעפים והלחי, ומראש המוח לאחוריו יצאו ממנו עצבים קשים וחוט השדרה להניע הפרקים כמו שזכרנו למעלה. ומחוט השדרה יצאו עצבים לכל הגוף מצד הימין ומצד השמאל, והוא מודבק משני חלקים כחלקי כל השקדים, מן החלק האחד יתפצלו עצבים לצד הימין, ומן החלק האחר לצד שמאל, ע"כ יקרה חולי הפגע לאותו צד שיסתם, והראיה על זה שאם היה כולו אחד מחובר כמו העצמות והגידים והעצבים ונסתם המעבר יהיה החולי ההוא ג"כ בשני הצדדים ולא בצד האחד בלבד, ועוד כי הוא מורגש לחוש אם יתלוש אותו שיפרדו שני החלקים זה מזה:

וטבע המוח קר ולח, והקרירות סבתו ידוע הוא, כי נברא בלא בשר ובלא חלב לא עליו ולא על הראש, כי הבשר והחלב הם חמים ומחממים הדברים הקרובים להם:

ויש בראש שני קרומים, האחד קשה ודבק לעצם הגולגולת, והאחד דק דבק למוח, ותועלתם להגין על המוח, כי לרוב לחותו יצטרך שמירה רבה גבוה מעל גבוה שומר, ועוד לרוב ההפך אשר בין המוח והעצם, כי האחד לח ורך ביותר והאחר יבש וקשה יצטרך לאמצעי ביניהם שיחברם, כי שני הפכים לא יתחברו כי אם על ידי אמצעי, והראיה היסודות והנחתם ודברים רבים טבעיים ומלאכותיים. והוצרך להיותו כן לשתי סבות, האחת מהן שאם היה טבעו חם, לרוב התנועות היוצאות ממנו הוא היה נלהב ונשרף, והאחרת למזוג חום הלב שהוא גדול מאד. ועל כן הושם הלב כנגד המוח, כי מן המוח יצאו גידים אל הלב למזוג חומו ומן הלב אל המוח למזוג קרירותו, ובזה נשלמו פעולת שניהם ביושר שהם הנסיכים והראשים כמו שבארנו, והוצרך המוח למזוג קרירותו, כי אם היה קר נעדרה ממנו לגמר המחשבה והזכרון כמו שנמצא מי אשר מזג מוחו קר שהוא נעדר חוש המחשבה והשכל והזכרון:

ומוח ראש האיש גדול ממוח הנקבה, על כן הוא מבין ומשכיל יותר ממנה:

וכתבו החכמים כי בראש יש שם ארבעה חדרים שנים לפניו ואחד באמצע ואחד לאחוריו ומקצתם אמרו שאינם כי אם שלש, באותם החדרים שלפניו הוא משיג הצורה המוחשת שכבר השיגה בהרגש החיצון, ואחר כן פתאום מרגיש אותם בהרגש הפנימי ומצייר אותם ותופס תבונתה שם, עד שנשארה חקוקה שמה:

והחכם אבן רש"ד כתב, כי הוא השומר צורת הדבר אחרי העלמו מן החוש. ומן החדרים ההם, מן האחד יהיה כח המדמה, וחדר האמצעי הוא נקרא שופט, רוצה לומר מבחין הצורות ומפרידן זו מזו, והמשל הנה ראה צורת הדבר בהרגש החיצון ובהרגש הפנימי, ואינו יכול להבחין אם הוא צורה של קטן אם לא, לפי שהוא דומה לה בצורתה, וזה השופט מבחין ומברר שהיא צורת הדבר, אחר שכח המשיג את הצורה הביאם אליו להבחין אותם. ומן החדר האחרון יבא כח הזכרון אחר שהביאה אליו השופט. והחכם אבן רש"ד כתב ואמר, כי הכח הזה הוא הנקרא כח המחשב, ובו מחשב האדם בדברים שאינם ידועים עד אשר ידעם:

וכתב החכם בספר החוש והמוחש כי הם שלשה כחות ואלו הם, כח השמירה והיא שישמור האדם מה שישמע או מה שיראה, והוא מה שקוראים הלועזים אשינטר"י, וכח הזכרני והוא שיזכור מה ששמע, וכח שישוב האדם לזכור מה ששכח ממה שכבר שמע אותו, והוא הנקרא בלעז רימנבר"א, והכח הזה בלתי כח הזכרון:

וכתב אבן רש"ד כי כח הזכרון הוא רוחני ופשוט מכח המדמה, ואמרו קצתם כי אלו שלשה הפעולות הם לפחות משני כחות, כי כח האזכרות שבו זכר מה ששכח, הוא כח בלתי כח הזכרון, ואולם כח השמירה אפשר שהוא כח הזכרנות עצמה, אבל שמו הפרש בינו ובין הזכרנות, כשאמרו שהשמירה שישמור בלי הפסק, והזכרנות הוא בהפסק, אך יזכרהו בלי עזר מדברים אחרים. ואולם האזכרות צריך לדברים אחרים יזכירוהו, כמו שיתבאר כל זה בספר החוש והמוחש:

וזה ידוע ומפורסם ומנוסה מקדם באנשים שנזוקו במוחם במכה או בחבורה או בחולי, ואותם שלקו בחדרים שלפניו מצאו אותם שנחלש הכח המקבל לצורה, גם כח הדמיון נחלש, ואותם שנזוקו בחדר האמצעי לא יוכלו להבחין הצורות, ואותם שנזוקו בחדר האחרון אינם זוכרים דבר כלל, ואף מה שראו ושמעו באותה שעה ובאותה רגע ישכחוהו לגמרי. ובאמצע המוח הוא בחדר האמצעי יש בו שביל אחד חלול נקוב יוצא הרוח המרגיש משני החדרים אשר לפניו אל חדר האחרון דרך אותו שביל, וממנו יכנס הרוח אל החדרים הראשונים באותן הגידים היוצאים מן השדרה אל המוח, ויוצא מן החדר הראשון אל השני אשר בצדו ויתבשל שם עד שיהיה הרוח זך ובהיר ונקי, ואח"כ יוצא הרוח ההוא אל החדר האחרון דרך אותו השביל האמצעי המעורב ביניהם, ובזה השביל יש חלק אחד מן המוח צורתו כמו דמות תולעת עולה ויורד באותו השביל, כשעולה יפתח השביל ובירידתו יסגר. ובפתיחתו תצא הרוח מאותו השביל אל החדר התחתון, וזה יהיה בעת שצריך לזכור לו הדברים הנשכחים ממנו, ואם לא יפתח אותו השביל הרוח ההוא לא יצא אל החלל השלישי האחרון ולא יזכור מה ששכח. והחכם אבן רש"ד כתב, כי השביל הזה נעשה להכניס החום הפנימי בחדרים האחרונים, ופתיחת השביל הזה אינו שוה בכל אדם, יש מהם שאותו השביל יפתח במהרה, ויש מי שיפתח בדוחק ובאיחור, וזה שיפתח באיחור והוא מתמהמה ולא ישיב תשובתו מהר, אלא משתומם זמן מועט ואחר כן משיב, ומפני זה מי שמבקש לזכור זוקף ראשו ומסתכל כלפי מעלה כדי לסייע אותו השביל להפתח, ומי שרוצה להתבונן דברים ולחקור בין מדעית, כופף ראשו למטה כדי לסייע אותו השביל להסגר ולא להפתח:

ומי שטבע מוחו יהיה חם יהיה זריז בעניניו בלי רשול ועצלות, גבור וצח לשון, אינו ישן כי אם מעט. ומי שטבע מוחו יהיה קר, יהיה רך לבב ומעונג ואינו מהיר לנוע, ומי שמוחו חם ויבש, היקיצה תמידית בו וגבה לב ועצל ומדבר דברי ריק, ומי שמוחו קר ולח יהיה קשה לשמוע שוכח ואוהב לנום, ואשר מוחו קר ויבש יהיה קר במפעליו ועצל, ואולם אין השינה מתמדת בו בסבת הלחות הנדחה ממנו:

וטבע המוח נכר ברוק היוצא מן הנחירים, אם הוא מעט ומבושל היטב יורה חום רב, ואם הוא הרבה ואינו מבושל ויוצא תמיד בלי הפסק יורה קור, ואם הוא רב ודקיק יורה לחות, ואם הוא גס מועט ומבושל היטב יורה חום ויובש, ואם הוא רב מאד ומבושל ותמיד נוזל האף יורה חום ולח:

גם מן השער היוצא ממנו יודע טבעו, כי הממהר לצמוח לתינוקות יורה בו החום, והמאחר לצמוח יורה קרירות, והשער החלק יורה לחות, ואם הוא מסולסל יורה חום ויובש. גם מן הקרחת נודע טבעו, כי הממהר להיות קרח יורה יובש, ועל כן הנשים והסריסים לא יקרה להם הקרחת, בהיות מוחם לח מאד, ומי שמאחר להיות קרח, או לא יקרח לו כלל, יורה לחות:

גם טבע המוח ומזגו נכר במשוש, שאם משושו חם יורה שהוא חם, ואם קר יורה שהוא קר, ומי שמוחו רך ופטיט וספירי יורה על טוב ההבנה והלמוד, כי מפני זכותו וספירותו נכנס הרוח הנפשי בכל חלקיו ומתפשט בכל המוח, כן כתב גאלינוס בספר מלאכה קטנה והשער בראש האדם נברא לסבות רבות, האחת שהוא מותר העשנים הנולדים בגוף, והאחרת לשמור המוח שהוא קר ולח מן החום והקור, והאחרת לנוי תואר האדם, ולפעמים יקרה קרחת לרבים מהם והם היבשים, ועל הרוב בימי הזקנה, כי אז יגבר היובש על האדם ואפס לחותו הטבעי, ואע"פ שיגבר עליו הלחות במקרה למעוט בשול המזון, ולזאת הסבה יתלבנו השערות לתגבורת הלחה הלבנה הגוברת עליו במקרה, כמו שתגבר על האנשים הנולדים במזג קר:

והקרחת תהיה בקדקוד כי המקום ההוא ייבש מכל הראש שאין בו רק עצמות ועור. אך שערות הגוף והיוצאים תחת השחי והערוה והטבור, הם כולם מותרות ללא צורך וללא תועלת. אך אבן רש"ר נתן להם תועלת למשוך המותר המתיילד במקומות ההם ולנקות הגוף מן המותר הרעש ההוא העשני. וכן עושים עובדי האדמה שזורעים בארץ כשרוצים להכשירה לזריעה ולנקותה, זרעים שדרכם למשוך החלק השרוף אשר בארץ ההיא:

מצורת העינים, העינים הם כלי הראות והוא חוש הדק יותר משאר חמשת החושים, והוא מטבע אשי, ועל כן משיג מאד מרחוק יותר מכולם, וזה ידוע מראיית הברק כי אדם רואה אותו קודם שישמעהו. ונחלקו בו חכמים אם הרוח הרואה יוצא לחוץ ויפגע במוחש, או שצורת המוחש נרשמת ונחקקת באויר הסמוך לה והסמוך בסמוך עד הגיעו אל העין, כי אפלטו"ן וגאלינו"ס הסכימו שניהם, ירבים עמהם שניצוץ הרוח הרואה יוצא לחוץ ומתפשט אל המוחש:

והביאו ראיה לדבריהם מן הזאב ומן השרף המעופף ששורף בראייתו וזה נוחר קול האדם הרואה אותו:

עוד ראיה אחרת מן המראה של זכוכית, כי האשה בעת נדתה אם תראה אותה המראה ימצא בה כתם אדמדם, מפני שניצוץ חוש הראות מושך אליו מן הדם הגובר בה בעת ההיא והביא אותו אל המוחש, ואם המראה ההיא חדשה לא יוסר הכתם ממנה בקלות, ואם היא ישנה קל להסירו ממנה, והסבה בזה שהעינים מלאים גידים ומקורות שהם מעברות הדם והרוח, ובעת שתזוב ישפע הדם בהם וימלאו מלוי גמור, וחלק האויר היותר קרוב לניצוץ העין יתפוש ויעצור אליו השגת הדם וצורתו, והקרוב אל הקרוב אליו, עד הגיעו אל חלק האויר היותר קרוב ממנה למראה והדבק בה, מזה הביאו ראיה שהרוח הרואה וניצוצו יוצא לחוץ אל המוחש, שאם יהיה צורת המוחש נכנסת אל שטח העין מפני מה ימצא כתם במראה:

עוד הביאו ראיה אחרת, כי נמצאו אנשים רבים מביטים מרחוק מאד, ואחרים לא יוכלו להביט כי אם מקרוב סמוך להם, והסבה בזה מפני כח ניצוץ, הרוח שהוא חזק במקצתם, או מרבה יותר במקצתם, ועל כן יתפשט ויוצא בחוזק למרחוק, כמו שילך חץ שירה המורה בקשת חזקה למרחוק, ואם הרוח לא יצא לחוץ אך צורת המוחש תבא אל העין מה טעם מביטים קצתם למרחוק יותר מקצתם:

עוד הביא ראיה אחרת כי נמצא אלו שעיניהם קטנים וקצרים יביטו מרחוק יותר מאלו אשר עיניהם גדולים, והסבה בזה כי ניצוץ רוח הרואה יתקבץ במקום אחד ויצא משם בחזקה, מן הטעם הזה עוצם הנגר עיניו מעט כשהוא מביט בקו המשקולת שלו כדי שיתקבץ ויאסף הרוח במקום אחד ויוכל להסתכל היטב

: עוד ראיה אחרת שתמצא קצת אנשים שהם חלושי הראות בסבת חולי, ויקרה למקצתם שיוכלו להסתכל מרחוק ולא יוכלו להסתכל מקרוב, ואחרים בהפך שמסתכלים בקרוב, ולא יביטו מרחוק, והטעם בזה כי אלו המסתכלים מרחוק ולא מקרוב יהיה הרוח עכור ועב בצאתו, ובהתפשטותו חוץ לאויר מזדכך ומזדקק, וכל עוד שירחק ממנו יהיה פשוט וזך ובהיר, כי האויר מזככו, וכל המביטים מקרוב ולא מרחוק יהיה מפני חולשת הרוח הרואה שלא יוכל לצאת חוצה כי אם מקרוב, או מפני החסרון שבו:

עוד הביא ראיה אחרת, שאם תהיה צורת המוחש נרשמת באויר ותבא אל העין, איך יתכן שתכנס צורה גדולה מהר גבוה ומגדל גבוה אל העין שהוא קטן בשעורו, אם כן זאת ראיה שהרוח יצא לחוץ להתפשט על כל המוחש פתאום, ועל כן יוכל לראותו כלו ביחד בזמן אחד:

עוד אומרת זאת הכת, אם יתקבצו אנשים רבים במקום אחד, יתחזק ראותם וישיגו המוחש היטב ויותר מרחוק ממה שאם לא יהא שם כי אם איש אחד או אנשים מועטים, כי ניצוץ הרוח יתקבץ שם ויתרבה לרבוי האנשים ויתחזק, כי כל אחד ואחד עוזר לחבירו, כמו שנמצא שמתחמם המקום מארץ המישור יותר ממקום ההרים, כי בארץ המישור התהפכות ניצוץ השמש שהוא סבת החום הוא מרובה במקום ההוא, כי יתקבצו שם כל ההפכיות אשר שם יחד ויעזרו קצתם לקצתם ויתרבה החום, אבל במקום ההרים אין שם כי אם התהפכות מועט ועל כן ירד הגשם והשלג תמיד בהרים יותר מבארץ המישור:

ואריסטוטלוס וסיעתו סותרים כל הראיות שהביאו האחרים בזה הענין, כי הזאב ושרף המעופף לא יזיקו ברוח הרואה אך מפני הבל גדול וחזק מלא ארס יוצא מנחיריו ומפיו ומזיק לאדם הסמוך לו. גם מכתם המראה נוכל לומר הטעם הזה, כי הכתם איננו בא אל המראה מעיניה רק מהבל פיה ונחיריה, עוד יש לתת טעם אחר ולומר כי היזק הזאב והשרף וכתם המראה כלם באים מן העין, ואף על פי שניצוץ אינו יוצא לחוץ, אך הארס הוא ברוח הרואה שנוגע בעין ומקבל הארס ממנו, והצורה הנרשמת באויר הנוגעת בשטח העין מקבלת הפעולה מן העין, ואותה הצורה לצורה הקרובה אליה באייר עד הגיעה אל צורה העצמות המוחשת, והיא מקבלת ההיזק הגדול. ועל הראיה מן האנשים שמביטים ומסתכלים קצתם למרחוק וקצתם לא יוכלו להביט למרחוק כי אם מקרוב אליהם, יש לסתור הראיה ההיא כי כן הוא בסבה ההיא מפני חוזק הרוח הרואה ומפני חולשתו, כי הדבר ידוע הוא, כי הצורות הנחקקות באויר כל עוד שיבואו מרחוק יחלשו ויהיו פשוטות יותר, כי לרוחק האויר יתפשטו ויזדככו הצורות ההם, ואם הרוח הרואה יהיה חזק ובהיר וזך יקבל הצורה ההיא החלושה והפשוטה הנוגעת בשטח העין, ואם יהיה הדבר בהפך לא יוכל לקבל אליו הצורה הקרובה שהיא חזקה ועבה. ועל הראיה מן החלושים בחוש הראות בסבת חולי, אם הדבר ההוא אמת היא הגדולה שבראיות והחזקה שבהן, ואולי אריסטוטלוס יכחיש זה.

ועל הראיה מצורת ההר הגבוה והמגדל איך תכנס בעין שהוא מועט, י"ל על זה כי אין הצורה הגדולה ההיא נכנסת כלה ביחד, אבל חלק אחר חלק, אך מפני שהשגת חוש הראות הוא פתאום וכמעט שהוא בלא זמן כמו תנועת החץ, נראה שהיא כולה ביחד, ואין הדבר כן אך חלק אחר חלק, והראיה על זה אם תקרא דף אחד לא תוכל להשיג כל הכתוב בדף ההוא ולא מה שכתוב בשטה אחת ולא מה שכתוב בחצי שטה אלא תשיג אות אחר אות ותיבה אחר תיבה:

עוד סותרים הראיה ההיא מטעם אחר ואומרים, כי נמצא כיוצא בו כי המראה קטנה מסתכלים בה צורה גדולה אלף פעמים ממנה, מפני בהירותה ולהיטותה, ואף אם אין בה כח חוש הראות כלל אלא שהיא גוף ספירי ובהיר ועל כן תקבל צורה גדולה, כל שכן גוף העין שהוא זך ובהיר וספירי ויש בו כח הראות, שיוכל לקבל צורה גדולה ונוראה:

ואמרו חכמי המחקר שאדם סומא באחד מעיניו יש לו כח הראות בעין האחת חזק מאד, שישיג בעין ההיא השגה שלמה אמתית והשגה רחוקה ממנו כמו שהיה משיג בשתי עיניו, והסבה בזה כי הרוח הרואה ההולך קודם שיסתמא בעין ההוא הולך עתה בעין הרואה, כי ידוע הוא כי שני גידים חלולים יוצאים מן המוח אל העינים, האחד הולך מן הימין אל השמאל, והאחר הולך מן השמאל אל הימין ויתקבצו יחד באמצע ויהיו נקובים שם שיכנס הרוח מזה לזה, וקודם שהיה סומא היה הולך הרואה על העין ההוא ועכשיו שנסתמא יהפך הרוח לאחור ויצא דרך הנקב אשר ביניהם אל העין הרואה, נמצא שהעין ההוא יהיה ראותה חזק ומשיג השגה שלמה ורחוקה כמו שהיה משיג בשתי עיניו, כי שתי הרוחות נאספו במקום ההוא. אך זה לא יהיה כי אם אחר זמן מרובה כי הטבע הרגיל מתחלה להוציא הרוח הרואה בעין הסומא, הטבע ההוא מבקש למודו ורגילותו כל זמן, ולא יתהפך וישוב אחור הרוח כי אם אחר זמן מרובה, וכאלו הטבע בעל תבונה והשתדלות ומבין שהרוח היוצא שם לבטלה הוא שאינו יכול להשיג במקום ההוא ושב לאחור במקום עין הרואה, ומשם יכול לעזור לעין להשיג יותר ממה שהיה משיג מקדם.

ואם ישאל שואל א"כ לזה הטעם אם יעצים אדם עינו האחת בידו, ישיג בעין האחר מה שהיה משיג בשתי עיניו, שהרי הסומא יש לו כח ראותו חזק בעין האחת כמו שהיה חזק בשתי עיניו, נוכל להשיב לההוא שואל, כי זה אפשר אם יעצום אותו זמן מרובה כמו שאמר בסומא, ואפשר לומר כי אפילו לזמן מרובה אפשר שלא יהיה כן, כמו שאמרו שהטבע חכם, ואע"פ שאיננו בעל תבונה כאלו בן דעת הוא ואינו עושה דבר לבטלה, וכשהוא סומא ירגיש הטבע כי פעולתו להוציא הרוח הרואה משם היא לבטלה ועל כן ירגיל להוציאו בעין הרואה. אך בעצימת העין ירגיש כי לא תהיה פעולתו לבטלה, ולא יתהפך לשוב אחור אל העין האחרת:

סוף דבר דעת אריסטוטלוס שצורת המוחש נרשמת באויר ונכנסת לפנימית העין לא לשטח החיצון, ועל כן כשאדם סר ממקום השמש והאור פתאום למקום החשך לא נעצר פתאום האור ההוא, כי הוא נכנס בפנימית העין, וכן כשהביט אדם זמן רב בצבע אחד ואחר כן סר ממנו לא נפרד מעינו תכף הצבע ההוא, אך ידמה הראשון עומד לנגד עיניו. והביא אבן רש"ד ראיה שאין רוח הרואה יוצא לחוץ לדבר המוחש, כי איך יצא כל כך מרחוק עד מקום הכוכבים, כי אי אפשר שלא יתפזר ויפסד הרוח ההוא לרוחק מקומו קודם הגיעו שם. ועוד ראיה אחרת כי ידוע הוא שיש חום טבעי ברוח הרואה, כי זולתו לא יוכל לעשות שום פעולה, ואם היה יוצא לחוץ מיד יפסד החום ההוא באויר, אם כן לא יוכל לפעול אחר כך:

וגאלינוס יש לו דעת שלישית, כי הרוח יוצא לחוץ ואחר יתהפך וישוב אחור לפנים, כמו שמתהפך ניצוץ השמש:

עוד כתב אבן רש"ד הראוי לומר שהראיה היא בחקיקת המראים באויר המאיר ובמים המאירים, והאויר והמים יוליכו המראות ההם בעצמן אל העין ואז יחקקום בה, ועל כן הושם העין מורכב מגופים בהירים ומאירים, והם המים והאויר, כי הליחה הספירית היא מיימית ואויריית, גם העכבישית אוירית, כי לא יוכל חוש העין לה שיג המראים אלא אחר שיחקקו בדבר אמצעי, ובחלוף שאר ההרגשות שאינם צריכים אל האמצעי, וכבר נתבאר בחכמת הטבע כי העין אינה בעלת מראים, שאילו היתה כן לא היתה מקבלת המראים כולם, וכן בשאר החושים, וע"כ יקרה לפעמים שיבואו ירוקים או אדומים או שחורים אל הליחה הספירית ואז לא תשיג העין זולת המראה ההוא, כשיהיו ירוקים תראה כל הדברים כאלו הן ירוקים וכן אדומים וכן שחורים:

וכן תראה בחוש הטעם, כי כשתגבר על הלשון הירוקה מטעם כל דברים מרים וכן בשאר הליחות. ועל כן נבראת בלא טעם כדי שתקבל כל הטעמים ותבחין ביניהם. ויש לחוש הראות שלשה דברים לא יוכל להשיג זולתם, ואלו הן רוח הרואה והצורה המוחשת ואור השמש שהוא מוציא הרוח הרואה מן הכח אל הפועל, ועל כן לא יוכל אדם לראות במקום חושך שאין אור השמש או אור אחר שם:

וצבע מראות העינים הוא בענינים מתחלפים, יש מהן שצבע מראה העין ירוקה כדמות גלאנ"י. ויש מהם שהצבע שחור. וכתב החכם אנפריקלו"ש שהצבע ירוק הוא מרוב יסוד האש, וצבע השחור מרוב יסוד המים, ועל זה ראות עין השחורה איננו חד, אך עין הגאלנ"י הוא חד הראות לפי רוב יסוד האש שהוא חד וזך ופשוט:

ואריסטוטלוס סותר זה הדעת, ואומר כי הצבע והמראה הוא מטבע המים לא מאויר ואש, וסבת שנוי צבע אשר בעין הוא מפני לחות גדולה ומפני לחות מעטה, כי כשהלחות תהיה בעין גדולה יהיה הצבע שחור, כי השחרות הוא בשפע המים, וכשהלחות מעטה יהיה הצבע גאלנ"י, ובמצולה יהיה הצבע שחור וכל עוד שתהיה המצולה רבה יהיה יותר הצבע שחור, והסבה לרוב עינים גלאני"ס אינם חדים בראות הלילה, כי למעוט לחותם מתנועעים ביום תנועה שאין בהם כבדות, והתנועה ההוא תחליש העינים כמו שהתנועה החזקה תחליש הקלה, ובעבור זה העומדים בצל מסתכלים היטב מאשר עומדים במקום השמש ואחר ילכו במקום הצל, אך העינים השחורות תנועתם כבדה מפני רוב הלחות אשר בם ויש מקצת החכמים אומרים כי העינים השחורות הם בראות חד יותר משאר הצבעים כי השחרות מקבץ הראות:

ולזאת הסבה היתה בעינים המחיצה הענבית שהיא שחור כדי שלא יתפזר הראות ויתכנס שם, אך העינים שהם בצבע בלר"ש או גלנ"י הם זהירים וזכים ואור השמש מכהה אותם והראות מתפזר אנה ואנה וע"כ יראו בלילה יותר מן היום ומרחוק יותר מקרוב, כי אור ניצוץ השמש אשר הוא על המוחש יתהפך אל ניצוץ העין כשהוא קרוב אליו ומחליש אותו, והעינים הגסים והבולטים לא יביטו בראות חד ולא יביטו מרחוק, כי אור השמש נופל עליהם ומכהה אורם, אך העינים השקופות הם בראות חד, מפני שאין האור נופל עליהם כל כך כי הגבות הן מגינות עליהן וטבע העור אשר על העפעפום גם כן עוזר אל הראות, כי כשיהיה זך ודק וחלק יתכן שיהיה הראות חד וחזק, וכשיהיה העור עב וכווץ הן בראות חלושה:

ותנועת העפעפים היא מורכבת בין הטבע והרצון כי אינה טבעית לגמרי, שאם כן לא יוכל להניעם כשירצה, וגם אינה רצונית מכל וכל, כי לפעמים רבות מניעם בלי רצון, כן אומר על תנועת הנשימה שהיא מורכבת בין הטבע והרצון, שאם היתה טבעית לגמרי לא יוכל לעצור נשימתו, כי אין אדם יכול למנוע פעולת הטבע, ואם היתה רצונית לגמרי לא היה מתנשם בעת השינה שאין לו רצון כלל. והאדם מניע עפעפיו יותר מכל בעלי חיים אחר, לסבת דקות עורו וקלותו. וצבע השחרות אשר בעינים יתחלף יותר במין אדם מכל בעלי חיים אחר, לבד מן הסוס כי באותו המין יתחלף כמו מין האדם, יש מהם שחורות ויש מהם גלב"ק או גאלינ"י או תכלתי כמראה תכלת, או רו"ש או ברו"ן או ברו"ן בלר"ש. וכתב הפילוסוף בספר בעלי חיים בתחלת ספרו, יש במין האדם מי שעיניהם גדולים או קטנים או בינוניים, הבינוניים מורים טוב כללי בשכל ובמדות, ואחרים הם ברוע מזג ומורים בהפך.. והעינים הבולטים מורים הזדככות הדעת ורוע מדות, והשקועים מורים השתכלות טוב, והבינונים טוב המדות:

וגם כן יש מהם שעיניהם פתותות מאד, ופעמים סגורות ופעמים בינוניות, הפתוחות מאד מורות סכלות ועזות, והסגורות מאד מורות תנומה ועצלות בעסקיהם, והבינוניות מורות מזג טוב והשתכלות בכל עת:

והעפעפים נבראו להגין על העינים שלא יפול בהם דבר מחוץ ושלא יכהה אותם האור, גם השערות אשר בם מגינות על העינים, והן זקופות לפניהם לא למעלה ולא למטה, כי בענין זה יסגרו העליונות על התחתונות, ואם נוטות למטה ימנעו הראות ויעשו צל לעינים, והשערות ההם אינם גדולים כשאר השע, כי יעכבו הראות ועל כן מקור מוצאו אינו נקוב כדי שלא יבא להם לחות, כי הדשא לא יגדל כי אם במקום לחות, והם ילטשו העינים לחזק ראותם ולא יזל הדמע עליהם, והגבות גם הן לעזר ולהועיל לעינים ולראות כי הן מגינות עליהן ושומרות אותן מכל היזק כמו חומות העיר שהיא שומרת ומקפת העיר ומגינה עליה מן האויבים:

ועוד יש בהם תועלת אחרת, שהם מקבצות האור לפנים ויסירו זיעת המצח שלא ידלוף על העינים, ותצא משם בשערות. ונברא מקום העינים במקום הגבוה מן הגוף עם שאר החושים, כי הצופה עמדתו במקום הגבוה מן הגוף עם שאר החושים למען יביט וישיג מרחוק. העינים נבראו שנים שאם ינזק האחת מהן תשלים האחרת החסרון ההוא, ויש בהן עשרה דברים משלימין אותו, וכולם צריכים אל הראות, ואלו הן שלשה לחות ושבע כתנות והן מחיצות אל הלחות, וכל אלה העשרה אין עושים כלם הראות אלא דבר אחד לבדו, והאחרים הם עזר לדבר ההוא, והוא אחת משלש הלחות והאמצעות שבהן נקראת ספירית שהיא מאירה כספיר, ואותה הליחה היא עגולה קצת בעבור שלא תקבל נזק בנקל. ואינה עגולה מכל, אך שטוחה מעט על פניו, בעבור שתקבל הדבר המוחש נכון יותר, שאם היתה עגולה לגמרי לא תוכל לקבל היטב, זה לפי דעת גאלינו"ס והנמשכים אחריו. אבל לפי דעת אבן רש"ד יריעה העששית היא כלי לבדה המיוחד לראות, וראייתו מפני שהיא בתכלית הזכות והבהירות והלטישות יותר מכל הליחות והמחיצות, והיא אוירית והליחה הספירית מימיית, וזה ידוע כי האויר מקבל המראים יותר מן המים. אמנם גאלינו"ס ימאן זה משני פנים, האחד כי ידוע שאם יתילדו בין הספירית והעששית יריעה אחת בסבת חולי על דרך מקרה יפסד הראות, ואם היתה העששית הוא כלי המיוחד לראות למה יפסיד הראות, ועוד ידוע כי הספירית עומדת באמצעית כולם כמשפט הלב שהוא כשר הראשון וכולם נבראו לעזר לה, א"כ נראה שהוא הכלי הראשון המיוחד לראות.

ושתים לחות ושבע כתנות ומחיצות הן מקיפות בה, והליחה האחת מהן היא בהירה מאד ועומדת מאחריה ונקראת זכוכית, ובאמת התחכם הטבע הזה לגדל הספירית בעבור כי כל אברי גוף האדם גדולים ופרנסתם מדם, הכין הטבע הליחה ההיא הזכוכית לקבל הדם מן הגוף ולהחליפו בהויית עצמה, ואחר כן תשלחהו זך ונקי לגדל הספירות, והליחה האחרת עומדת בחוץ לפני הספירות להגין עליה מפני האור החיצון מן השמש שלא יכהה אותם. והליחה הזאת החיצונה היא זכה ולבנה ודומה לריר חלמית, ועל כן נקראת ריר החלמית, עוד יש לה תועלת אחרת להסיר מן הספירית הנחור והעפציח ממגע הכתנות שנוגעות בה. ושבע המחיצות תהיינה, השלש מהן לפני ריר החלמית והג' אחרות עומדות אחרי הזכוכית, והשביעית היא יותר דקה ומונחת בין ריר החלמית והספירית ותכסה החלק מן הספירית אשר הניחה ולא כסתה הזכוכית ונקראת יריעה העששית שהיא דומה אליה מאד, וזאת היא הסבה כאשר נעיין בעין כמו שנביט במראה והיא מאירה וזהירה בזוהר גדול מאד ולהט, והשלשה כתנות האחרונות נקראות כן הסמוכה לליחה הזכוכית נקראת רשת כי בדמות רשת היא נעשית, כי הגידים והמקורות נארגים שם ומהם נעשית, ותועלת המחיצה ההיא לשאת רוח הראות אל הספירית, כי היא קרובה אליה מכלם, והעצבים החללים אשר יעבור בהם רוח הראות נוקב המחיצות החיצונות ויורד על הרשת, א"כ היא המביאה הקרובה, ועוד יש לה תועלת אחרת, כי היא מקבלת דם מן הגוף, והליחה הזכוכית יונקת דרך משיכה ממנו ולא דרך גידים ומקורות שאין גידים בה, והספירית שיונקת אחר כך מן הזכוכית, והשנית הסמוכה לרשת נקראת שליא, והאחרת קשה והיא התחתונה שבכולם וסמוכה לעצם הראש, ותועלתה לשמור את העין מקושי העצם וכדי לסמוך ולקשור את העין בעצם. והשליא העומדת עליה בסמוך תועלתה לזון הרשת שעליה כאשר יש בה גידים ורירין רבים להכניס בה החום הפנימי על ידי הגידים אשר בה, והשליא החיצונית נקראת כן, הסמוכה לריר החלמית נקראת ענבית, לפי שהצבע שלה נוטה לשחרות ותכלת, ותועלתה בשלשה עניינים, האחד לגדל המחיצה הסמוכה לה והיא הקרנית, כי יש לה גידים ומקורות רבים, והשניה לחלק בין הקרנית שהיא קשה והספירית, ואף אם יש לה הליחה שנקראת ריר החלמית על פניה וחוצצת, עם כל זה היתה הענבית צריכה להיות מחיצה מפני קושי הקרנית, השלישי שיתחבר רוח הראות עם שחרותה שלא יתפזר באויר, כי דבר טבעי הוא מן הצבע השחור לקבץ הראות ומן הלבן לפזרו, כאשר יקרה לאנשים שנחלש כח ראותם מפני שעמדו זמן רב בשמש וסוגרים עיניהם מעט כדי שהראות אע"פ שהוא מועט בורח לאחור אל הענבית, ואחר כן יתחזק הכח ה היא, ונתן הטבע זוהר רב בחלל הענבית והיא נקובה בעבור אשר הרוח היוצא ממנה ירגיש בנקל הדבר המוחש, והיא בעלת גידים. והמחיצה האחרת נקראת קרנית לפי שהיא דומה לקרן לבן והיא קשה ולבנה, והיא נקובה באמצע כשעור הענבית שנראית מגולה ותועלתה לשמור הספירית מן המקרים החיצונים, והיא זכה בהירה בעבור שלא תמנע רוח הראות לצאת לפי דעת האחת, או שתכניס הצורה המוחשת לפנים, והיתה קשה בעבור שצריכה להיות דקה. והמחיצה השלישית היא נקראת החוברת, והיא ג"כ דקה ולבנה ולא תכסה הקרנית אך סובב אותה, וזה הלובן הנראה בעין, אלה הם העשרה דברים הצריכים לחוש הראות, שלש לחות הזכוכית והספירית וריר החלמית ושבע מחיצות הרשת השליא הקשת יריעה העששית הענבית הקרנית החוברת, ופעמים יקרה לעינים כשתשתנה הנחתם שנראה הדבר האחד כאלו הם שנים, וזה יהיה כשתהיה בבת העין האחת למעלה והאחת למטה, וסבת זה נתונה בחכמת המראות, וכן כתב אבן רש"ד:

גם יש אנשים שרואים מרחוק ולא מקרוב ואחרים בהפך, והסבה בזה כתב בספר אבן רש"ד ובשאר ספרי החכמות, וכתב אן זה"ר כי כשיהיה רוח הרואה דק וזך יראה מקרוב ולא מרחוק, ואם יהיה עב יראה מרחוק ולא מקרוב. עוד יקרה לחוח הראות ולשאר החושים דברים מקריים כגון שיראה כל הדברים שחורים וזה יורה על תגבורת השחורה. או כרכומיית וזה יורה על האדומה, או אדומים וזה יורה על דם, או שיראה הדברים עגולים או ארוכים, וכל זה לפי הליחות המתקבצות בליחה הספירית. וכן בחוש הטעם יטעם הדברים בטעם אחד אם מר או מלוח או מתוק, וזה ג"כ יקרה לפי תגבורת הליחה המתגברת בלשון. עוד יקרה בחוש הטעם שלא יאכל דבר וירגיש בטעם הדבר, מורה על ליחה רעה תתנועע בגוף, וכן יקרה בחוש הריח שאין לפניו דבר ומריח ומרגיש בריח, וזה מורה ג"כ על ליחה רעה בגוף נתכת וישיג ממנה ריח, ואולי יקרה וישיג כל הדברים המונחים בריח אחד, וכן יקרה לחוש השמע שידמה לו כאלו שומע קול ואין קול מבחוץ, וזה יורה על קיטור ליחה רעה בראשו, כן כתב גאלינו"ס בספר מלאכה קטנה:

האזנים הם כלי השמע והכח הוא אוירי, והדבר המקבל השמע הוא עצם אחד קשה ונקרא עצם אבני והוא חלול קי ויש בתוך חללו שבילים סדורים ועקלקלים וילך על זה הענין עד שיפגע בגיד החמישי הצומח מן המוח, והקול המורגש לאזן הוא דפיקת האויר הנדפק מתנועת הגשמים אשר יוצא הקול מהם. וזה יהיה על שני פנים, האחד מהם הוא קול הדבור באדם או קול נביחת הכלב וצהלת הסוס ודומיהם, שהם מניעים ודופקים האויר בכלי הדבור אשר בם. והקול האחר הוא משני גשמים מתנועעים ומתחברי' זה בזה שיניעו האויר בדפק גדול והאויר ההוא לאויר הקרוב לו והקרוב לקרוב עד הגיעו אל האזן לפנים בחלל העצם האבני שהוא חלול ומלא אויר, וזה האויר הדופק החיצון הנכנס לפנים ודופק האויר הפנימי אשר בחלל ההוא, ותכף בואו לפנים מיד יכנס אל הכח הדמיון, והדמיון יבדיל הקולות ההם. וחוש הראות משיג בקו היושר אך חוש השמע משיג מכל צדדיו וביחוד בהיקף עגול כדמות העגול הנעשה במי הנהר או במי הים כשמשליכים עליו אבן קטנה או צרור קטן שנעשה במים ההם עגולים הרבה עגול אחר עגול, כי הדבר המושלך יניע חלקי המים הנוגעים בו והחלקים ההם יניעו החלקים הסמוכים להם והסמוכים לסמוכים עד שנעשה העגול האחרון עגול גדול, כך חלקי האויר הנדפקים מתנועת הדופק אותם יניעו על צד היקף עגול החלקים הסמוכים להם והסמוכים לסמוכים עד הגיעם לאזן, והכין הש"י בחכמתו נקבי האזן מעוקלים ולא ישרים, שאם היו ישרים היה נכנס האויר החם או הקר פתאום ויזיק לו, גם הקול הגדול יכנס פתאום ויזיק לו ע"כ נעשו מעוקלים, שאם היה האויר חם מאד יתקרר מעט מעט, ואם הוא קר מאד יתחממם מעט מעט ואמר אחד מהחכמים שאם יהיו נקבצים אנשים מעט בחבורה אחת ירגישו בחוש השמע יותר משיהיו רבים, שדפיקת הקול מתפשטת ומתפזרת בין כלם ולא יגיע לכל אחד כי אם מעט, אבל אם קצת חרשים לא ימנעו לשומעים הרגשתם והרי הם כאלו אינם. ונעשית האוזן מעור ומבדלים, שאם היתה כולה מעצם היתה דפיקת האויר הדופקת שם גדולה וחזקה ויבעת לקול ההוא, כי הקול החזק יבעית השמע, ואם היתה האוזן מבשר היתה רכה ביותר והאויר הדופק שם לא היה לו קול ולא היה מושג לאזן, ועל כן נבראת מדבר מורכב האמצעי בין עצם ובשר, שלא יהיה קשה מאד ולא רך אלא בינוני:

ויש בני אדם שיש להם שער רב באזנים ויש שיש להם מעט ומורות טוב השמיעה, והאזנים הבינוניות מורות טוב השכל, והגדולות מורות סכלות וכתב אחד מן החכמים, כי תעלה העקומה בחולית האזן היא שמירה לבל יכנסו באוזן מן הרמשים והשרצים הקטנים בעת השינה. ותועלת האוזן לבד שהוא כלי השמע יש לה תועלת אחרת שהיא אחת ממוצאי מותרות המוח כמו מוצאי הנחירים והעינים, כי אע"פ שהם כלי חוש הריח והראות הם מוציאות מותרות המוח, כי מן הנחירים יצאו מותרות עבים כמו רוק עבה ועשן גדול היוצא דרך עפוש, ומן העינים יצאו הדמעות ובם מלח, ויש עוד להן תועלת להגן על הרקב:

הנחירים, נחלקו חכמי המחקר בחוש הריח, אריסטוטלוס וסיעתו הסכימו כי הנחירים הם כלי הריח, כי בהכנס הריח העשני בחלל הנחירים מיד ירגיש בריח ההוא, והריח יכנס שם דרך נשימת הנחירים אשר שואפים הרוח, והנשימה ההיא תעורר ותניע הנחירים לקבל הריח, ומין החתיכות הקטנות הדומות לראשי הדדים אשר הם בראש המוח הם כלי הריח ע"י שאיפת האויר שם כמו שכבר חשבו אחרים, שאם היה הדבר כן יהיה האדם מרגיש ריח המאכל כשהתחיל להתעכל באצטומכא שלו דרך הנשימה היוצאת מן הפה, שהרי יש שם נקב בחיך עולה דרך החתיכות ההם, אך מפני שאין הנקב ההוא מגיע לחלל הנחירים איננו משיג הריח ההוא, ומביא ראיה כי הנחירים הם כלי הריח, כי בהיותם סגורים לא ירגיש הריח ובהפתחם מיד ירגיש בריח, ומקצת חכמי הרפואות חולקים עליו בזה ואמרו כי אותן חתיכות קטנות הדומות לראשי דדים הם כלי הריח ובהגיעו שם ע"י נשימת הרוח יקבל הריח ההוא וירגיש ולא בהגיעו קודם לכן דרך הנחירים, ומביאים ראיה על זה כי אם יעצור אדם נשימתו ויכנס בבית מלא מעשן שיש בו לא ירגיש בו ואף אם הנחירים מתמלאים מעשן הריח ההוא, ואם היו הנחירים כלי הריח למה לא ירגיש הריח בהגיעו לנחירים אלא מפני עצירת הנשימה לא יוכל העשן ההוא לעלות עד החתיכות ההם, גם מסגירת הנחירים מביאים ראיה, כי הריח נרגש דרך נשימתם וע"ז כשהם סגורים לא יוכלו לשאוף הריח ולא יריח, ואלו הראיות ידחו אותם סיעת אריסטוטלוס כן, שאין הריח נרגש בכח הנשימה, שא"כ אף על פי שהנחירים נסגרים ואין יכולין לנשם למה לא ירגיש בנשימה העולה דרך הפה שם שהרי נקב החיך דרכו לחתיכות ההם, אך הנשימה אינה עושה פעולת הריח בעצמה כי אם במקרה כמו שזכרנו למעלה, כי תניע בחזקה ותעורר הנחירים לקבל הריח, ועוד כי האד העשני הנכנס שם כבר נתך ונפסד ועולה אל המוח עם יתר העשנים ונמוח שם, ועל כן צריך נשימה שיכניס מן האויר המונח תמיד בלי הפסק. ואבן רש"ד הביא ראיה אחרת שאין השאיפה ראיה ושראשי הדדים הם אינם כלי הריח, שאלולא כן בבעלי חיים שאינם מתנשמים כמו הדבורים והנמלים למה יריחו:

ותועלת הנחירים הם רבות מאד, האחת מהם לשאוף הרוח מקצתו לריאה לנפח על הלב ולקרר את חומו ולהוציא העשן הגדול משם, כמו פעולת הנשימה הנכנס דרך הפה, והאחרת שהן כלי הריח או הן דרך לריח, ותועלת אחרת לגרש משם שפעת מותרי המוח כמו רוק העב ועשן היוצא דרך עטוש. וכתב אריסטוטלוס בספר בעלי חיים כי מדרך האחת אשר באף יוצא הרוח ובדרך האחרת יכנס שם. ועצם הריח הוא אד העשני נתך מן הגוף בעל הריח ומתערב באויר ונכנס בנחירים ומשם נכנס אל המוח, והדמיון מקבלו פתאום ומבחין אותו ותופס תכונתו כמו שמקבל ומרגיש בהרגשה מפני שאר החושים:

השפתים הם מטבע מורכב בין עור ובשר וגידים, והרוב הוא הגידים ועצבים ועל כן ההרגש רב בהם, כי כח ההרגש רב בגידים ובעצבים, ועל כן נבראו כלי ההולדה מן הזכר והנקבה מגידים ועצבים, כי מפני חוזק ההרגש שבהם האדם נהנה מהם יותר, וע"כ החושקים והאוהבים מנשקים זה לזה בשפתותיהם. והן נבראות לתועלות רבות, האחת להגין על השנים מקור ומחום, והאחרת לצורך השתיה שהן מקבלות המשקה ומשמרות אותם באומד וצמצום, והאחרת שעוזרות לדבור, והן אחת מכלי הדבור, כי יש אותיות שאין נחתכות כי אם בשפתים והם בומ"ף, והתועלת האחרת לנוי הפנים ולתפארת:

השנים הם מטבע קר ויבש ומטבע העצמות, והטבע התחכם בהם שלא נבראו בעת יצירת העובר מפני שיזיקו לאם בעת יניקתם, ועוד שאם כן נבראו לבטלה שאין הולד נזון במזון יבש שיצטרכו לו השנים לחתך המאכל ולטחון אותו, והן נבראות ממזון עב וקשה וחום הלב מהיניקה תצמיח אותם ויוציאם, ועל זה תמצא ילדים שיוצאים שניהם קודם מהר מילדים אחרים שמאחר זמן יציאתם, והסבה בזה חום החלב, כי היונקים חלב חם יותר מהאחרים ממהרים להצמיח שניהם, והיונקים חלב קר מאחר זמן צמיחתם, ובתחלה נבראו השנים החדות והרחבות קודם הכלביות והטוחנות מפני שתי סבות, האחד שהולד בתחלתו הוא מטבע לח ורך ולא יזון כי אם במזון לח ולא יוכל לצאת ממותר מזונו דבר חזק ועב וקשה, עד שיזון במזון יבש ואז יצא ממנו מותר עב וקשה שהוא חומר השנים הטוחנות. אך השנים הדקות והחדות החומר שלהם הוא דק וחלוש. והסבה האחרת כי בתחלה יחתוך האדם המאכל ואחר כן יטחון אותו, ובשנים הדקות הרחבות יחתוך המאכל, והילד מתחלה יחתוך המאכל קודם שיטחון אותו, כי בחתיכתו אין בו טורח כל כך כמו בטחינה, ועוד כי בתחלת זמן אכילתו לא יצטרך לטוחנו כי ירגילוהו במזון לח מאד ומבושל היטב או לעוס בפי אמו, ועל כן די לו בשנים הדקות לחתוך המאכל ההוא ולא יצטרך לטוחנות, והטבע אינו עושה דבר לבטלה, ועוד סבה אחרת וכי בתחלה חום הולד מועט וחלוש וחום המועט לא יוכל להצמיח כי אם דבר מועט, ואחר כך יתרבה חומו ויצמיח דבר גדול:

ושני הילדים הן נופלות לאחר זמן מרובה, והסבה חמרית בזה פועלת, כי השנים הנולדות מתחלה הן מטבע דק וחלוש, כמו שזכרנו כי מחומר דק ורך נבראו ולא יוכלו להיותן חזקות, ועל כן יפלו ויצמחו אחרות תחתיהן חזקות מטבע חומר חזק, ועוד כי החומר הקשה והחזק דוחה החומר הדק והחלוש ומשליכו לחוץ ועל כן יפלו השנים החלושות כי החומר הקשה דוחה אותו, כמו שערות הילדים הנופלות מתחלה שהן מעשן וממותר דק ויצמחו אחרות תחתיהן שהן מעשן ומחומר עב

ועוד טעם אחר וסבה חכליתית, בתחלה השנים הן דקות וחדות והדבר החד ביותר ישחק ויחלש מהר, ועל כן נצרכו להחליפן להיטיב אותן ולהיותן גדולות וחזקות:

והשנים הן משלשה ענינים, הראשונות הדקות. והרחבות הם לחתך המאכל, ואחריהן השנים הנקראות כלביות שהן יותר חזקות ועבות ורחבות מן הראשונות, ואחריהן השנים הטוחנות. וכשהמאכל נחתך בתחלה הולך אל השנים הכלביות לטחון בהן קצת טחינה לשבר האוכל, ואחר כן ימשוך המאכל אל הטוחנות לטחון טחון הדק עד אשר דק. והשנים הגדולות הן נברשות קצתן בשרש אחד כמו השנים הרחבות, וקצתם בשני שרשים כמו השנים התחתונות, וקצתם בשלש כמו העליונות. והוא כן לשתי סבות, האחת מהן כי השנים העליונים הן תלויות וצריך להן חוזק גדול יותר מן התחתונות שהן קבועות וקיימות. והסבה האחרת כי השנים העליונות הן כמכתש, והתחתונות הן ככלי המכתש שמכות על העליונות, והמכתש צריך חוזק גדול מכלי המכתש ובימי הזקנה יפלו השנים בסבת יובש כמו שיפלו השערות ג"כ בסבת היובש הגובר עליו בעת ההיא, וכן יקרה לצמחים שיפלו ויבולו בעת היובש ויארע להן חולי רע מרוב לחות מזונו ומפני מעוטו, ויזיק להן כאשר יזיק רוב המים לצמחים ומעוטן, ובתחלה יפלו השנים הטוחנות מפני סבות רבות. האחת מהן מפני רוב הטורח אשר טרחו בטחינת המאכל הן חלושות יותר מן האחרות שלא טרחו כל כך, והסבה האחרת מפני שנחלשו כחותיו נתמעט מזונו ולא יצא ממנו מותר עב וקשה שיזונו השנים הגדולות והחזקים ממנו, כי מזון האברים כלם דומה כל אחד ואחד לטבע האבר שנזון בו. אך במקרה החולי יפלו השנים הדקות קודם הטוחניות לפי שאין נשרשות כל כך, וי"א כי אף בימי הזקנה יפלו הדקות קודם הטוחנות:

ותועלת בריאת השנים היתה לדברים רבים, האחד מהם לחתוך המאכל ולטחון אותו, והאחד שהן אחד מכלי הדבור שיש אותיות שאין נחתכות כי אם בשנים והן ידועות, והאחד שהן לנוי ולתפארת, והדבר האחר שהן מגינות על הלשון והחיך ועל כל אברים הפנימיים מן הקור החזק ומן החום הגדול שלא יכנס בתוכו פתאום, ופעמים יצאו שנים בימי הבחרות בסוף כל השנים:

הלשון, האבר הזה הוא מבשר רך ואספוגי, והוא מבשר לבן דק, ומפני רוב הגידים אשר בו מתאדם, ומפני זה לאחר בשולה שנחתכו הגידים יהיה הבשר לבן, והוא כלי חוש הטעם:

וכתב אריסטוטלוס כי ההרגש הוא בחודו של לשון, ומקום הרחב שלה הוא במעט ההרגש, ואחרים אומרים כי החוש ההוא הוא בלשון ובחיך במקום נגיעת חודו של לשון. וזה החוש הוא גם יותר מכל החושים שהזכרנו, ולא ירגיש בדבר הנטעם עד שידבק בו, מה שאין כן בחוש הראות והשמע והריח, והוא מימיי, ולפי שפעולתו אינו רק לצורך הנכנס באסטומכא היתה השגתו קטנה וקצרה יותר משאר ההרגשות, וכן החיך, ויספיקו אלו שני האברים לפי שהם קרובים לאסטומכא:

ומספר הטעמים הם ט', המר והמתוק והחמוץ והמלוח והדשון והחריף והקובץ והעפיץ והתפל, וכאשר אמרו החכמים כי המתוק והמלוח והמר הם עיקר ושרש לכל הטעמים והאחרים מורכבים מהם, הדשון הוא תערובת המתוק והמליח והחריף, והקובץ והעפיץ מתילד מן המתוק והמר, והרגש חוש הטעם היא ראיה ברורה על כחות הסמים איזו חם ואיזו קר, יותר מראית חוש הראות וחוש הריח, כי הראיה מן הריח יותר חלושה מכולם:

ויש בלשון שני גידים יוצאים מתחת הגרון ובהם ימשוך הרוק ויביא אל הפה, ועל כן נקראים גידי הרוק, ובשרש הלשון יש שם בשר שמן ומתילד שם הרוק, ועל כן נקרא הבשר השמן ההוא מוליד הרוק, ולחות הרוק הוצרך אל הפה לשרות את הגרון והלשון והחיך, שאם יתנגבו ויתיבשו לא יוכל לבלוע המאכל ולא לדבר, וכן כתב החכם אפוקר"ט, הלחות אשר בפה היא מהתכת המאכל. ואבן רש"ד כתב כי תועלת הריר הוא לרכך את הדברים הנטעמים עד אשר ירגש טעמם בפה. וכן כתב אבן צינ"י שתועלת הריר כדי שיכניס הדבר הנטעם אל הלשון, כי הלשון אספוגית ומקבל דבר לח והריר מלחלח אותו, ועוד אומר טעם אחר כי מפני רוב תנועת הלשון הוצרכה ללחלחה כדי שלא תיבש מפני התנועה כי התנועה מיבשת:

ותועלות הלשון הן רבות, האחת לטעום, והאחרת ללעוס המאכל בחיך, והוא אחת מכלי המאכל, והאחרת לדבר כי זולת הלשון אין אדם יכול לדבר, ולשון מין האדם היא נאותה לדבור יותר מלשון שאר בעלי חיים, כי היא דקה ורחבה ופרודה מלמטה, ויש מקצת מבני אדם אשר לשונם עבה מאד מאד, ולא יוכלו לדבר כהוגן והם נקראים עלגים וכבדי לשון, ויש מהם אשר לשונם דבוקה למטה ולא יוכלו לדבר כהוגן. ואמר אחד מן החכמים הלשון עט הלב ומליץ הפה ושליח המחשבה:.

החוש החמישי הוא חוש המשוש, החוש הזה הוא עפרי וגס יותר מכלם, ונחלקו החכמים הראשונים, חכמי המחקר וכל חכמי הרפואות הסכימו כי העצבים והגידים מקבלים החוש ההוא והם נותנים הרגש המשוש לכל האברים, כי העצבים מתפשטים בתוך הבשר, ונותנים ראיה לדבריהם שאם נחתך עצם אחד יבטל ההרגש במקום הסמוך לו, ואריסטוטלוס כתב כי הבשר הוא כלי מקבל החוש ההוא ולא העצבים, והעצבים אינם פועלים בחוש ההוא רק שהם נותנים מזג שוה לבשר, בעבור שהבשר הוא חם ביותר ולא יוכל להבדיל ולהפריש האיכות כמו החום והקור והיובש והלחות, והעצבים הם קרים וממזגים חום הבשר, והחוש הזה ראש לכל החושים ושומר כל הגוף מן המקרים המזיקים:

והחכם אבן זה"ר כתב בספרו כן, והביא ראיה כי פעמים רבות אשר יחלה האדם באחד מאבריו במכה או בצמוק וידחוק הבשר ויפרישנה מעל העצם ויגביהנה באצבעו למעלה, וירגיש כאב לפנים מן האבר בעצמותי:

ועוד יש ראיה כי זה החוש ראש לשאר החושים, כי הוא יכול להיות זולת שאר החושים, אך החושים האחרים לא ישיגו בזולת המשוש, וזה נודע בטעם ובשמע. וסוף דבר לפי שתועלת הדברים ונזקם בנגיעת כל הגוף מפני זה התפשט כח המשוש בכל הגוף, והריח מתפשט יותר חוצה לו, וכן השמע לרוב צרכו התפשט יותר מן הריח, ולפי צורך הראות לכוין אל הנאות ולברוח ממה שהוא מנגדו, התפשט הראות למרחוק:

הזקן שער הצומח בזקן הוא נברא לנוי ולתפארת, והשער הוא מגן ומחסה ללחיים, כמו שער הראש שמכסה הראש, כמו שאמר אחד מן החכמים השער הוא עור הראש. דבר פלא הוא למה יצמיח השער במקום הזקן, כי על הראש יצמח השער מפני שהוא מקום גבוה מהגוף, והעשן שהוא חומר השער טבעו לעלות למקום הגבוה כמו שעשן הבית עולה עד הגג, ובחזה ובביצים וסמוך לאמה יצמח שם השער לפי שהם מקומות קרובים לחום, כי החזה הוא שכן ללב, והביצים הם חמים, והאמה גם כן מן הטבור ולמטה יש שם שערות בשכונת הביצים והאמה, והשחי ג"כ הוא קרוב ללב, אבל מקום הזקן אינו מקום חם ולא שכן קרוב למקום חם ולא מקום עליון מן הגוף, והסבה בזה מפני תנועת הלחיים, כי התנועה מולידה חום, ועוד סבה אחרת כי יש לזקן שכונה עם הביצים וגידים יוצאים ממקום האחד אל המקום האחר, כמו שיש שכונה בין השדים והרחם, ומפני שכונתם יצאו השער בזקן. וראיה כי יש בכונה ביניהם כי בעת אחת יצמחו הזקן התחתון והזקן העליון. עוד ראיה אחרת כי לא יצמח זקן בנשים ובסריסים יען כי אין השכונה ההיא בהם.

ועוד סבה אחרת כי מקום הזקן הוא מתפשט ויוצא ובולט ויוצא לחוץ, ועל כן העשן מתפשט לחוץ, כמו שתראה העשן העולה מן הבית לגג מקום צר וחלול עולה למעלה בקו יושר, ואם במקום ההוא מקום רחב ומתפשט יתפזר העשן העולה אל מקום הרחב ההוא. או מפני רבוי העשן העולה אל הראש ולא יוכל הטבע לדחותו כלו ולהוציאו דרך הראש דוחהו במקום הזקן הסמוך לו. והנשים אין להם זקן כי אין. שכונה ביניהם כמו שכתבנו, ומפני שהנקבות מטבע קר אין עשן יוצא מהם, כי החום אשר בזכרים מעלה העשן, ומפני זה הנשים שהן חמות:

מאד יצמח להן זקן, ועוד כי הזקן היא סגולה זכרית המבדלת בין זכר לנקבה, וכן נמצא בכל ב"ח סגולה:

מבדלת בין זכר לנקבה, כמו שיש סגולה בין מין למין כך יש להם הסגולה הזאת, ובמין התרנגול נכרת ומפורסמת יותר משאר בעלי חיים שאינם מדברים, והיא העטרה אשר בראשי הזכרים, ובמין האווז מכירים בחדוד הראש, וכן במיני הדגים נכרת בחדוד הראש:

הצואר, אמר אפלטו"ן בספרו, כי הבורא נתן הצואר בין החזה והראש לבל תשחת הנפש האלהית אשר יסודה ושרשה במוח הראש, מקיטורי הלב ומעשניו, ר"ל שאם יהיה הראש קרוב מאד לחזה ולא יהיה דבר מפסיק ביניהם יהיה קיטור הלב ועשנו רב ועב והצואר מרחיקם זה מזה והחום מתקרר ויהיה מזוג ברחוק המקום, גם העשן העב יזוכך ויחלש ברחוק המקום, כמו שנמצא העשן היוצא מן האש כי בהיותו סמוך לו הוא עב וכל עוד שיתרחק ויגבה למעלה יהיה דק ופשוט וחלוש:

גם הצואר יש לו תועלת להוצאת הקול, כי לא היה נשמע קולו זולתו, כי נמצא בעלי חיים אשר צוארם ארוך ואורך הצואר הוא גורם חדוד הקול וצחותו, כמו מין האווז ועגור, ואשר אין להם צואר אין להם קול חד כי אם עב כדגים, ואף אותו שיש להם ריאה וקנה. והוא מחסה ומסתור לקנה ולושט, ונצרך רוחק מקום בין הפה שהוא מקום שאיפת האויר ובין הלב והריאה, כדי שלא יכנס האויר קר מאד פתאום בריאה ובלב ויזיק להם, וברוחק הדרך שביניהם ימוג האויר ההוא ויהיה פושר:

הקנה הוא דרך לנשימה ולקול, והוא נעשה מטבעות דקות זו על גב זו, וצורת הטבעות ההם כצורת עגול, אבל אין עגולם שלם מכל וכל, אך יחסר מכל עגולו שעור שלישיתו, והשליש נעשה מקרום דק הולך בקו ישר ונקשר בין שני קצות העגול, ושני השלישים העגולים הם מבדלים, והוצרך להיותו כן בעבור היות הקנה אחד מכלי הקול ולא נכון להיותו קשה כמו עצם ויבש, שאם היה כן היה הקול עב וגס, ואם היה הקנה רך כבשר היה לח ביותר והקול היה דק ושפל, ועל כן נברא מבדל שהוא דבר אמצעי שאינו קשה מאד ולא רך מאד, וגם אם היה צוארו זקוף לא היה יכול לשחותו, ויש קרום רך המחבר הטבעות העגולות ההם, והקרום ההוא דק וקשה והוא מבפנים. והוצרך להיותו מטבעות רבות בעבור הנשימה להרחיב ולעצור, ולא היה אפשר זה אם היה כלו גוף אחד, ומקום העגול הוא בולט חוץ לצואר ונרגש במשוש היד, והחלק הישר הוא הנדבק עם הושט:

ובין הקנה והושט יש גיד לבן והוא מבדיל ביניהם ונקרא בלשון הלועז דאיפרגמ"א, ובראש הקנה נעשה שם מסך אחד לכסות פי הקנה בעת המאכל לבל יכנס בתוכו מן המאכל והמשתה, שאם יפול שם דבר במקרה יקרה לו שעול רב ויחנק וימות, או יזיק לו מאד, כמו שיקרה בעת שיכנס באף דבר יתעטש תמיד עד ישליכהו לחוץ, ואם לא יצא יזיק לו, כן יתעורר שעול אם יכנס דבר בקנה עד יצא לחוץ וע"ז הוצרך צורך גדול למכסה הזה על הקנה, כי הוא מגיע עד הריאה, ואין הריאה מכלי המאכל כמו האסטומכא שתוכל לקבל הדבר ההוא הנכנס בקנה, כי אין לה מוצא מתחתיה שתוכל לצאת ממנה, על כן כל דבר שיכנס בה יזיק מאד לנשימה, ולזה היתה צריכה שמירה רבה:

ועוד יש תועלת במכסה הזה מפני הקול, כי לולא המכסה ההוא היה יוצא הקול פתאום בחזקה ולא היה נחתך ונבדל באותיות, כמו שנמצא בנקבים אשר בכלי זמר שמשים האצבע על נקבים ההם לחתוך הקול היוצא מהם, ועל כן נברא בו זה הכלי שיצא הקול נחתך מעט מעט, כי בעת דבורו יפתח המכסה ההוא ויצא הקול ובעת אכילתו נסגר, ועוד הוכן כלי אשר בו נעשה הקול היוצא ולצורך הקול לבד נעשה ולא לדבר אחר, והיא הטבעת הגדולה. ונעשה משלשה בדלים רכים ומחובר מהם חבור נכון וראוי לצורך הקול, וגוף אחד דומה לחליל הלשון, ונקראת כן,. או לשון המזמרת:

וכתב אחד מן החכמים כי כפי רוחב הנחירים ומזגם יהי' רוחב הקנה ובשותה ולחותה וגסותה ודקותה. והקול משתנה במזג הקנה, כי מחלקת הקנה יצא חלק הקול, ומנחרותו ויבשותו יצא הקול נחור ויבש, כי מרחיב חללו, כי מקנה גדול יצא הקול גדול, ומקנה קטן יצא הקול קטן. ועל כן הזכרים שהם חמים קולם גדול ועב שהחום מרחיב הקנה. והנקבות שהם קרות בטבע קנה שלהן קטן, ועל כן קולן חד ודק. וג"כ משתנה הקול בסבת המחוזות, כי במקומות החמים קולם עב ובמקומות הקרים ההפך, כי החום ירחיב והקור יעצור:

החזה דע כי חלל הבטן כלו מלמעלה עד עצם הכסלים נחלק לשני חללים גדולים מלמעלה וחופף ומכסה הריאה והלב, והחלל השני הוא מתחת וחופף ומכסה על האסטומכא והמעים והכבד והטחול והמרה והכליות ומקור השתן והרחם, ויפריד בין שני האברים האלה אבר אחד שנקרא טרפ"ש, והאבר הזה מתחיל מראש החזה והולך באלכסון מלמטה בכל אחד ואחד משני הצדדין עד שיגיע בחוליות השדרה, אצל חוליות השתים עשרה, והוא חוצץ ומבדיל בין החלל העליון והתחתון, רוצה לומר בין האברים השרים והאברים שהם כלי המזון:

וכתב אבן רש"ד שתועלת המחיצה הזאת שלא יכנס חום מכלי המזון בעת הבשול אל אברים השרים כי יזיק להם החום ההוא, ועוד יש לה תועלת בנשימה כמו שנבאר למטה, ואחר כן יחלק העליון לשני חלקים ותבדיל ביניהם מחיצה הולכת באמצע עד שתגיע גם לחוליות השדרה. גם השדים נבראו על החזה לכסות עצמות החזה בעבור משמרת הלב, ועל כן נבראו השדים גם בזכרים לתועלת הלב, כי בהיותו שר ונגיד על כל האברים צריך שומר על שומר, אן החכם אבן רש"ד אומר כי שדי הזכר לא נבראו כלל לתועלת בתולדה, והם כמו ביצי הנקבה שאין בהם תועלת בתולדה, ולא באר בהם תועלת אחרת. ולא נראה הדעת הזה כי איך נבראו לבטלה, וי"ל על זה כי אף על פי שאין להם תועלת בתולדה יש להן תועלת אחרת, או אפשר כי הן כמו הגנדלו"ש הנולדות בגוף תחת השחי ובמקומות רבים מן הגוף, שאין להן תועלת רק שהן שואבות המותרות מן המקום הסמוך להם:

הריאה בריאתה מבשר דק רך ורפה כמו אספוג, והוא מלא צינורות וקנוקנות בעבור אשר תקבל רוח גדולה, ותועלתה לרחף ולנשב על הלב, ויש לה חתיכות רבות למען ירחפו כלם ויביאו רוב אויר ללב, כמו שעושים ע"י הכלי אשר מנשבים בו בימי הקיץ, שיוצאים ממנו חתיכות רבות דקות למען יניעו רוב אויר ויביאו אותו אל הגוף וידחו ממנו האויר הסמוך לו שהוא חם, ונחלקו החכמים בטבעה יש מיחסים אותם מפני רוב תנועתה לחמימות. ויש מיחסים אותם ללחות מפני רוב הלחה הלבנה אשר שם, והיא נעשית כפולה משתי חתיכות, שאם תקבל האחת מהן נזק תשלים האחרת פעולתה, ובעבור אשר פעולת נשימה היא לתועלת גדולה על הלב, נבראת כן, כמו העינים והאזנים והנחירים והידים והרגלים אשר נבראו כלם כפולים, ועל כן נבראו בחזה גם חלבים שיעמוד בכל חלל וחלל מן הריאה:

והתועלת הגדולה הבאה ממנו, כמו שזכרנו שהיא לרחף על הלב ולהביא אליו אויר קר מבחוץ למזוג חומו הגדול ולדחות מעליו הקיטור העשני היוצא ממנו, גם האויר הנכנס נדחק לחוץ אחר שיתחמם, והיא נעשית כמו נפיחת הצורפים והנפחים אשר הם מושכים האויר מבחוץ בהתרחב הכלי ובהתקבץ הכלי ידחהו ממנו, כן הריאה בהתרחבה מקבלת קור מבחוץ ונכנס אל הלב ובהתקבצותה דוחה האויר העשני לחוץ ויש גיד אחד יוצא מחלל הלב השמאלי אל הריאה לקבל האויר הקר, ומשם יוצא האויר לחוץ דרך הריאה והקנה

: וכתב גאליט"ס, כי צורך הריאה לאויר בשביל קרירותו לא בשביל עצמו, וזכר מה שיקרה לאדם במרחץ ובעת שתהיה נושבת רוח דרומית שהיא חמה ויבשה, כי אז יזיק לאדם נשימת הרוח ההוא כי יכנס לריאה אויר חם, והיא צריכה לקרירות להקל מעליה חמימות הקיטור וההבל העולה מן הלב אם לא יתקרר לא יהנה בו האדם רק יקרה לו כמו מחנק, אם כן נדע כי הצורך ההוא לקרירות האויר שיתקרר הלב ואין הצורך לאויר, ויש אומרים כי צורך נשימת האויר הוא לצורך חמימות הלב להלהיבו ולעורר אותו כמו שמעורר ומלהיב אויר המפוח אש הכבשן בתנועתו, ומסיר ומוציא ממנו גם כן האויר העשני הנשרף, כמו שמסיר המתוח האפר מעל האש:

והחכם ר' יצחק הישראלי כתב כי צורך האויר הקר הנכנס הוא לרחף על כלי העכול שלא ירבה החום שבהם מחוזק החום הטבעי שהוא בלב, וכדי שלא תרבה אש העכול אשר בכבד ויתבטל העכול בגללו וימות, כמו שעושה הנפח במפוח והאדם בפיו באחורי ובשולי הקדרות:

ועוד כתב בשם גאלינו"ס כדעת הראשון וז"ל, אמנם גאלינוס יחשוב שהחום היסודי יתנופף בזה כמו שמתנופף האש במפוח ויעמוד הלהב בהנפח וישוה מזגו. אבל אריסטוטלוס יראה שמאמר גאלינו"ס אמת אבל נשאר עליו שארית אחת, והשרש כמה שאמר גאלינו"ס, והשארית ההיא שתנועת הלב והגידים הדופקים מולידים בחבורם החום היסודי ויניפהו בהם, ובזאת התנופה יחילד הרוח החיוני הנושא לעצם הנפש:

וכתב החכם אבן רש"ד, כי מקצת מן הרופאים אומרים שיש בנשימת האויר תועלת אחרת, והוא שיהיה נזון הרוח הטבעי אשר בלב מן האויר הקר הנכנס ולהחליף בו מה שהוא נתך ממנו כדרך מזון הגוף. והוא סותר זה הדבר כי רוח הטבעי הוא מורכב, והנכנס לפנים הוא פשוט, והמורכב אי אפשר להזון מן הפשוט, ואלו היה כן אזי נמצא חי פשוט בלי מורכב אלא מיסוד אחד, (ועוד כי כולם מודים שהמים אינם זכים לפי שהם פשוטים), ועל כן מסכים לדעת הראשון, כי התועלת האמתית היא לנשם על הלב לקרר חומו, וזאת התועלת כללית לכל בעלי חיים, ואותן בעלי חיים שאין להם דם ואינם חמים, אין צריכים לנשימה הזאת ודי להם בתנועת הגידים אשר בלב שגם זה הוא כעין נשימה:

עוד יש דעת אחרת לחכמים, כי הרוח הנכנס לפנים הוא מזון וחומר ויסוד לחום הטבעי, וזה הדעת ג"כ נפסד כמה שנפסד הדעת הראשון, שאין המורכב נזון מן הפשוט

: ויש לריאה תועלת אחרת שהיא מקום לליחה לבנה, כמו שהטחול מקום לשחורה, והכבד מקום לדם, והמרה לירוקה, והראש והחזה גם כן מקומות לליחה לבנה:

וקצת מן החכמים אומרים, כי אין לליחה מקום מיוחד, והיא בכל מקומות הגוף, כי היא צריכה לגדל הגוף כשנתאחר ממנו, ועוד שהיא מלחלחת אברי הגוף והפרקים והחוליות שהם מתייבשים מפני רוב תנועתם, וכל החכמים הסכימו לזה הדעת לדברי ר' יצחק הישראלי, והריאה אין מרגיש והכאב הבא ממנו היא מקרומותיה, וכן כתב אבן זה"ר, והוא נזונית אחר כל האברים מן המזון והדם הטוב והזך שבו:

ונחלקו החכמים בתנועת המזה, אם עקר תנועת הנשימה היא ממנו או מן הריאה או משניהם יחד דעת גאלינו"ס נראה שאין תנועת הריאה מעצמה אך היא הכרחית ונמצאת אחר תנועת החזה, ר"ל. תנועת החזה המבדלת הנקראת טרפש"א היא התנועה העקרית אשר בנשימה, בהתפשט המחיצה ההיא אז תמלא הריאה אויר כאשר יקרה במפוח החרש כמו שזכרנו, ויורה על זה החבורה כשתקרה לחזה, או' נקרעה המחיצה כנגד החללים, יכנס האויר לפנים ותפסוק תנועת הריאה וימות החי, א"כ זאת ראיה כי עקר התנועה היא בחזה, ותנועת הריאה הכרחית. ואבן רש"ד כתב כי אין זו ראיה, אך אפשר על זה בטול התנועה מן הריאה בחבורת החזה מפני שיצטנן מן האויר, ועוד אם כן תהיה הריאה כפי תנועת אחד מכלי האומן שהיא הכרחית מן האומן, ואין הדמיון דומה כן, כי תנועה כזאת לא תהיה כ"א כמו תנועת הנשימה מהריאה והחזה נמשכת אחריה. והחכם אבן רש"ד הכריע הדבר, כי התנועה הזאת היא משניהם יחד, וכל אחד ואחד עוזר לחבירו ולא יתנועע האחד אם לא יתנועע האחר, ואין אחד מהם סבה ולא מכריע לחבירו, ואם יקרה מקרה או רוע מזג מפני חבורה או בסבה אחרת לחזה, יעבור המקרה ההיא גם לריאה, וכל שכן על דרך שתוף האברים ושכונתם, ועל הדרך הזה מסייעת תנועת החזה לריאה, וכל שכן כשיצטרך לנשימה חזקה:

ועוד כתב החכם הנזכר, כי אחר שנבאר כי התנועה הזאת היא מורכבת מטבע ורצון, וכן היא דעתו כמו שנזכיר, טוב הוא לומר שיש לשני תנועות שני דברים וכל אחד היא סבה לתנועה אחת. אמנם גאלינו"ס. שדעתו כי התנועה הזאת רצונית אפשר כי התנועה העקרית היא מאבר אחד בלבד והוא החזה, והריאה נמשכת אחריו:

והנניי מבאר וכותב מחלקותם בענין הזאת, רוצה לומר תנועת הנשימה אם היא רצונית, או טבעית, או מורכבת משניהם יחד. גאלינו"ס אומר שתנועת הנשימה היא רצונית, והראיה על זה שהרי בידו של אדם לעצור נשימתו, ואם היתה התנועה טבעית אין אדם יכול לעצור אותם שהרי הכחות הארבעה או החמשה פועלים באדם על כרחו ואינו יכול למנוע פעולתם:

ואבן רש"ד סותר הדעת הזאת משני פנים, האחד כי ידוע כי בנשימה יתברר מזג הלב בעת הבריאות והחולי כמו שמתבאר בהכרת הדפק, כי הדפק הולך אחרי תנועת הנשימה. ואפוקר"ט פעמים רבות שאינו בודק ומעיין החולה בדפק ומעיין בנשימה, ובה מתבונן אותות מזג הלב, ואם תנועת הנשימה תהיה רצונית ולא טבעית, איך יתברר מזג החולי בה, ואיך מתבונן בה אותות מזג הלב, ועוד סותר דעת גאלינו"ס מפנים אחרים שאנו מתנשמים, בעת השינה כמו שאנו מתנשמים בעת היקיצה, ואם זאת התנועה רצונית איך נוכל לה בעת השינה, כי בתנועת רצון יצטרך ציור ומחשבה ודמיון תאוה כמו תנועה מקומית שהיא ברצון, וקודם שיתנועע יצייר ויחשוב התנועה ההיא ויחשוב לעשותה ובעת השינה בטלו הפעולות האלו, שאין לו תנועה מקומית ולא רצונית, ואף על פי שאנו רואים קצת מבני אדם ושינועו תנועה מקומית בעת שינתם, זה אירע להם מפני חוזק הכח המדמה שמתחזק בעת הרגשת החושים לעצור בדמיונו תכונת הדברים ההם המוחשים, וזהו מעט מזעיר, אבל על רוב לא נמצא תנועה רצונית, כי כשיקרה לאדם יגון ואנחה יתאנח בהכרח בלא וכוונה רצונית, ועוד כשיקרה לאדם שעול יתנשם בהכרח להוציא הדבר שגורם לו השעול, ועל כן מסכים כי התנועה הזאת הוא מטבע ורצון, כמו תנועת עפעף העין שהדבר ידוע שהיא מורכבת, וכמו כן תנועת הבליעה ותנועת היציאה, ר"ל תנועת דיחוי מותר היציאה, והוצרכה תנועה הטבעית שיעזור לה ברצון במקום אשר לא יספיק הכח הטבעית אל מה שהלב צריך לו. ובספר מלא מחזיק מסכים לדעת הזו. ויש מן החכמים אומרים שתנועת הנשימה רצונית, ואע"פ שהיא אינה מפסקת בעת השינה, הוא לפי רוב ההרגל שהורגלנו בה ונעשה טבע שניה:

מזג הריאה נכר מנשימת האויר, מן הקול ומן השעול. מן הנשימה, אם חבור מזג הריאה שוה תהיה נשימתו שוה ואמצעית לא חזקה ולא חלושה, ולא יזיק לה לא אויר חם ולא אויר קר, ואם היתה יוצאת ממזג שוה יזיק לה חום נשימת האויר החום ותתענג באויר קר, ואם נשימתו חזקה ידוע הוא שמזג שלה נוטה לחמימות, ואם להפך ההפך. ומן הקול, אם מזג הריאה שוה יהיה הקול שוה ואמצעי, לא גדול ולא דק ולא צלול ולא שפל ולא עב, רוצה לומר רב"ק, ואם יהיה הקול גדול יורה חום, כי החום ירחיב צינורות הריאה, ואם הקול קטן יורה קרירות, ואם שפל ועב יורה לחות, צלול יורה יובש ואמנם גודל הקול וקטנותו, אינו בסבת קור וחום בלבד, אך היא מפני גודל הריאה וקטנותה, כי מגדול יצא קול גדול ומקטן יצא קטן. הקול החלק יוצא מחלקת הריאה, והנחור מנחור הריאה. משעול הריאה הלחה יחול השעול בסבת הדבור והשיר, ואם היא יבישה לא כן:

הלב, תבנית הלב הוא כדמות פרי הבטנים, או כדמות השלהבת, בשרשו הוא רחב והולך ומתחדד עד ראשו, והוא הפוך כי ראשו המחודד הוא למטה ושרשו הרחב הוא למעלה, ויש לו טרפש"א מקרום עב והוא סובב אותו, אלא שאין כלו דבק בו אלא אצל שרשו, והוא מונח באמצע החזה, אלא שראשו נוטה מעט לצד שמאל, לבל יהיה עומד מאד נוכח למוח ויזיקנו, ובעבור שיחמם הצד השמאלי שהוא קר בשכונת הטחול. והוא נברא תחלה לדעת אריסטוטלוס, אך לדעת גאלינוס הכבד נברא תחלה:

וכתב אריסטוטלוס כי הלב מונח בחלל שלפניו קרוב לחזה שאין עליו בשר, בעבור שיתקרר בנקל יותר. עוד כתב כי הלב הוא חלול לקבל הדם ועב לשמור התחלת החיים. ולא יבא אליו דם ממקום אחר כי הוא מקור והתחלה מן הדם ואינו רוצה לומר כי אם מן הדם הטבעי הנולד שם בתחלת היצירה, אבל מן הדם החזון בו, הוא יבא שם מן הדם הכבד כמו בשאר האברים כמו שנבאר למטה והגיד הדופק הגדול צומח מצד השמאלי ועל כן יהיה ניכר הדופק השמאלי מן הימיני, ועל כן דמו קצת אנשים שהלב מונח בצד החזה. ויש ללב שני חללים גדולים, האחד מצד הימין ואחד מצד השמאל, וקצת אומרים כי מפני שהלב מונח בצד שמאל אינו מניעו כל כך, כי הטבע רוצה להגין בעד הלב, על כן כשאדם מתפחד מהכאה הוא מגין על הלב בזרוע השמאלי, והאיש אשר הוא איטר יד ימינו יש אומרים כי הכבד הוא בצד שמאלו, או שנתהפך טבע דם החללים שהדם מן החלל השמאלי הוא חם יותר מן הימיני, או שטבע הכבד והטחול יצאו ממזגם, הכבד נתקרר והטחול נתחמם. והשולטים בשתי ידיהם הם שמזג הלב שלהם הוא חם מאד, ויש דם מרובה בשני חללים ולא ימנענו קור הטחול שלא יהיה שולט ביד השמאלי. אך אשה בעלת שתי ימינים לא תהיה כי חומה מזער, כן כתב אפוקר"ט:

והדם אשר בלב הוא זך ונקי יותר מכל דם הגוף, ואין הדם ההוא הטבעי נכנס אליו מבחוץ כמו שנכנס בכל אברי הגוף, אך הדם ההוא נברא עמו בתחלת יצירתו, והוא חומר ונושא לחום הטבעי וממנו מזונו ופרנסתו. אך גוף הלב נזון ומתפרנס מדם הכבד הנכנס אליו כמו שנכנס לכל אברי הגוף, והוא יקבל הטוב והמובחר שבו ויקחהו למזונו אחר שבירר אותו היטב, והנשאר שם מן הפסולת ומן המותר ישלחהו אל אברי החזה והראש שיזונו, שמזון אלה הוא ממותר מזון הלב, ואחריו יזון הלב מן הזך הנברר שהוא דומה ושוה למזגו וטבעו, אחר כן ינקה השאר ויבדילהו משתי המרות השחורה והלבנה ומכל חלאת הגוף, וישלחהו דרך גידים הנקראים שרירים הם גידים דופקים לכל הגוף, ויהיה הדם ההוא המשולח אל הגוף חומר ונושא לחום הטבעי אשר בגוף ויזון משמנוניתו, ויתפשט בכל הגוף בבת אחת כהרף עין בלי זמן, כמו שיתפשט השמש באויר בלא זמן ובגידים ההם שני חללים כי הם כפולים זה על זה, בחלל האחד האמצעי יוצא הדם אל הגוף, ובשני יצא הרוח החיוני, לא הטבעי כי הוא בכבד, והרוח ההוא הוא גוף המוחש דומה לתכונת הרוח ולא יצטרך לנושא. אך החום הוא איכות ויצטרך לנושא, והוא הדם הזך ההוא. ויש שחשבו כי שני החללים הם בעור הפנימי. ואינו כן שאלו הדבר כמו שחשבו היה בחלל החיצון יוצא הרוח שהוא עליון, ואם כן כשאדם מקיז באותן הגידים לא יהיה תיכף יוצא הדם עד שינקב בעור החיצון ויכנס מאד בפנים, ואנו רואים כי תיכף יצא הדם. והעור הפנימי הוא בעל השער, ויש לו שתי פיות, האחת הולכת באורך. והאחת הולכת ברוחב, בעבור שיש לו שתי תנועות למשוך הרוח מן החוץ ולעצור אותו ולדחות האיד העשני:

ונשוב לבאר צורת גוף הלב וגידיו. אריסטוטלוס מסכים כי יש ללב חלל שלישי עומד באמצע והוא הזך והפשוט מכל הדם, וזה בגוף בעל חי גדול, אבל בגוף בעל חי קטן אין לו כי אם שני חללים, ואצל שרש הלב בשר קשה ולבן דומה אל הבדל והוא כמו מכון ובסיס לכל הלב, ומן החלל הימיני אל השמאלי דרכים ושבילים, ויש בחלל הימיני שתי פיות, האחת מהן פי הגיד הצומח מן הכבד ומתחבר עמו על דעת גאלינו"ס. ועל דעת אריסטוטלוס צומח מן הלב, ויכנס הדם מן הפה הזה בחלל הימיני, ועל פי הגיד הזה שלשה קרומות, יפתחו בשעה שהדם נכנס ואחר כן יסגרו סגירה נכונה, הפה השני הוא לגיד היוצא מן החלל הזה ונדבק בריאה, והוא הגיד שאינו דופק אלא שהקרומות אשר לו עבים וקשים מכל הגידים, והיה לצורך גדול בעבור התנועה המתמדת כל ימי האדם, ואם יהיה נקרע אחד מן הקרומים ההם יגיע אליו היזק גדול יותר מבשאר הקרומים, ועל הפה הזה קרומים יפתחו לחוץ ולא יפתחו לפנים הפך הקרומים האחרים להוציא הדבר הנכנס אל הלב, ובחלל השמאלי שני גידים ויש להם שתי פיות, האחת מהן הוא פי הגיד הגדול הדופק אשר ממנו יצמחו כל הדפקים אשר בגוף, ועל פיו קרומים שלשה מבפנים כלפי חוץ כדי להוציא הרוח מן הלב והדם, והפה השני הוא פי הגיד המתחבר בריאה, והוא דרך ושביל מן האויר היוצא מן הריאה אל הלב ואל הפה הזה קרום יפתח מבחוץ לפנים, להפתח ולהוציא האויר הנכנס ללב, ויש ללב שתי חתיכות דומות לאזנים, האחת מימין והאחת משמאל. וכל החכמים הסכימו שהחום הטבעי הוא בלב נושא הדם, וממנו יתפשט לכל האברים, כמו שבארנו למעלה. וגליאנו"ס חולק בזה, כי שורש התנועה הוא מן המוח ולא מן הלב, והביא ראיה ע"ז, כי פעם אחת היה לו קוף. והוציא הלב מתוכו והתנועע י"ב שעות, נראה כי שרש התנועה היא במוח, וכן נמצא תמיד באלה ציידי העופות שמוציאים הלב ומאכילין אותו לעופות הדורסין ויעופפו אח"כ זמן מרובה, אך דבר אחר שהיא ראיה לדעת אריסטוסלוס, כי פעמים שחותכין ראש האדם וילך הגוף אח"כ דרך מוגבלת, וכן ספר לי אחד מדורשי החכמה מן הגדולים שבהם שראה בעיניו מאיש אחד שנתחייב למלכות בחיתוך הראש, ואמר לעבדי המלך כי אחר חיתוך הראש ילך עד מקום מיוחד מוגבל להם, וכן עשה ושם נפל, ויש להכריע שתי הדעות כי שניהם משותפין בזה הלב והמוח ושניהם ראשים, ע"כ אפשר כשיחסר אחד מהם יעשה האחר פעולתו מצד שיש לו כח בזה מצד השתוף, ואם הפעולה ההיא אינה כ"כ שלימה. ועוד הגיד אחד לי מאומתנו הנאמנים, כי פעם אחת ראה שהוציאו לב אחד מן העוף ודלג מלמטה למעלה זמן מרובה, וזה יעיד כי התנועה ההיא מן המוח ולא מן הלב או כלה או מקצתה. וחכם אחד הכריע כדעת גאלינוס, והביא ראיה מן הנכפה שבטלו הימנו כל הרגשותיוי הבאות מן המוח, ואלו היתה הנפש המרגשת בלב כדעת אריסטוטלוס היו גידיו הדופקים היוצאים מן הלב נחים ושוקטים כאשר נחו ושקטו כל כחות ההרגשה ועל זה גם כן הושם הלב באמצע להיותו נשמר יותר, וע"כ הושם לו קרום עב לסובב אותו ולחזקו:

והאברים הנסיכים הם שלשה, השר הגדול הוא הלב. והשנים האחרים אם הם הנסיכים לשאר האברים הם משרתים ללב, והראיה הגדולה כי אין אחד מכל האברים שלא יוכל לקבל נזק פצע או חבורה לבד הלב, וכן כתב אריסטוטלוס בספר בעלי חיים שאם יקבל הלב נזק או חבורה אין לו במי יעזר שאין לו שר עליו, והראיה על זה כי לא נמצא בגוף המתים באבר הזה רושם פצע וחבורה כמו שנמצא בשאר האברים, והשנים השרים האחרים הם המוח והכבד, ועל כן אינם נבראים כפולים כמו האחרים, כי תכבד פעולה הבאה משני פועלים ותקל פעולה הבאה מאחד ואריסטוטלוס כתב כי אין טוב ברבוי השרים, ולזה היתה סבה אחת לכלם והוא הבורא יתברך שמו:

חבור מזג הלב כבר נודע ונכר, מפעולתו, מצורת החזה, ומן השער ומן המשוש. מפעולתו,בהיות הדפק והנשימה ישרים שוים בחוזק ובחולשה יורה מזג שוה, ואם הם חזקים מאד יורה חום הלב גדול, או אם הוא אוהב לכעוס יורה חום הלב, כמו הארי שהוא כועס מפני שמזגו חם, וההפך יורה קרירות, ואם הדפק והנשימה אינם חזקים מאד והוא נח לכעוס וקשה לרצות יורה יובש הלב, ואם הנשימה והדפק חזקים ומהירים גם עבים והוא קל לכעוס וזריז יורה חום ויובש, ואם הנשימה והדפק בינוניים יורה חום ולחות, ואם הנשימה והדפק מעטים וקשים יהיה עצל ולא גבוה לב, לא יכעוס, ואם יכעוס יתרצה מהר, יורה חום ויובש. מצורת החזה, בהיותו שטוח יורה חום וההפך להפך. מן השער, אם השער שחור ורב בחזה או אצל חזה יורה חום, ואם לאו ההפך, ואם קטן וחלק יורה לחית, ואם רב ונחור יורה יובש. מן המשוש, אם החזה וסביביו יהיו חמים במשוש יורה חום. ואם יהיו קרים יורו קרות, ואם לחים לחות, ואם יבשים יבשות. וכבר כתבנו מי שהלב שלו גדול, הוא רך לבב ומתפחד יותר, כי אש קטנה לא תוכל לחמם בית גדול:

הושט והאסטומכא

כבר ביארנו שיש בסוף הפה שני שבילין, האחד הוא דרך ומבוא אל הריאה, והוא הנקרא קנה הריאה, והשני הוא דרך המאכל והמשתה אל האסטומכא והוא הוושט, והוושט הזה הוא מחובר משני עורות, האחד מבחוץ אדום והוא בשרי הולכים חוטיו באורך, ויש מעט הולכים באלכסון, והפנימי חוטיו הולכות ברחב, ויש לו שני כחות כח המושך והדוחה מן המושך הוא מושך המאכל בעת שהעור חיצון עולה אל הפיקה כנגד הפה, ועל כן חוטיו נמשכים בארך, והכח הדוחה המזון אל האססומכא הוא בעור הפנימי אשר חוטיו הולכות ברוחב שהעור הוא מתקבץ אל המאכל ומעסה אותו ודוחהו למטה, כמו שמתקבץ היד על הדברים הלחים ודוחה אותה למטה, ומפני שיש בכלי הזה שתי כחות שהם הפכים, יצטרך לכל כח וכח נושא אחר, כי שני הפכים לא יתקבצו בנושא אחד:

והוושט הזה הוא מונח מלפנים על חוליות הצואר, והוא נמשך ויורד למטה עד שיגיע בסרפ"ש, והוא קשור עם החוליות בקשורי הקרומים, וכשיעבור את הטרפ"ש יתרחב למטה ונעשה ממנו הגוף הנקרא פי האסטומכא, והוא יטה לצד השמאלי, אך תחתית האסטומכא נוטה מעט לצד הימין, ואם תעלה בידך דלעת עגולה וצוארה ארוך ותחבר בה מלמעלה צואר אחר אז תבין האסטומכא והוושט,. אך תחתית האסטומכא מצד אשר לפאת החלצים כלפי הגב היא ארוכה מעט, והאחד משני הראשים אשר לה היא בעליון והוא הושט, והתחתון הוא תחלת המעיים ונקרא שוער, והיא קשורה עם החוליות עם זולתה מהמעיים בקשרים חזקים שאוחזים אותה וכובשים אותה. ותועלת השוער כי בעוד האסטומכא מחופפת על המאכל וכובשת ועוצרת אותו יהיה השער סגור ועצור מאד עד אשר לא יזוב ממנו מאכל ומשקה, ובעת ישלם פועל האסטומכא לעכל המאכל אז תהיה האסטומכא חלושה, ויפתח השער ויעבור המאכל ההוא במעים:

וגוף האסטומכא מחובר משלשה עורות זה על גב זה, העור האחד הולכים חוטיו באורך, והעור השני הולכים ברחב כעין שתי ושרב, והשלישי הולכין חוטיו באלכסון, וסבת זה לחוזק האסטומכא מפני כובד המאכל לבל תקרע, ומפני הפעולה החזקה אשר היא פועלת לבשל המזון ובעור אשר חוטיו הולכים באורך הוא מושך המאכל אליו, ובעור אשר חוטיו נמשכים ברחב הוא מחזיק ובעור שבאלכסון הוא דוחה ובתחתית האסטומכא שהעור ההוא נוטה לבשר הוא מעכל המזון, וזהו דעת החכם אבן רש"ד, גם נמצא כן כי יש בו שחוטיו נמשכים באורך, ויש נמשכים ברוחב ובאלכסון, מפני הסבה הזאת שזכרנו:

והמזון היורד באסטומכא קראוהו פלו"ס ונעשה שם לבן, כמו חלב השעורים או כדמות החלב, והאסטומכא נזונית מן המזון ההוא פעמים. הפעם הראשונה היא נזונית מעט קט תכף ברדת המזון בה ועל כן ישכך הרעב פתאום בתחלת האכילה, ופעם שנית נזונית מן הכבד לאחר שנתעכל שם המזון, זהו דעת גאלינו"ס. ויש שנסתפקו בזה אם נזונית האסטומכא אם לא, מפני שאין האברים נזונים מן המזון ההוא עד שיהפך לדם בכבד, אם כן אינה נזונית מן המזון ההוא עד שלא ישתנה בכבד לדם ויתבשל שם, והחלקים האמצעיים נזונים שוה בשוה משניהם יחד, והאסטומכא אע"פ שהיא צריכה לגוף, וזה הוא לצורך גדול, לא חשבוה מן האברים השרים לפי שהיא כמו האופה והתנור שאינם שרים לבית, ובספר הפרקים מנה אותה מן האברים השרים:

תוכן העניינים

שער השמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה