שער השמים· רבנו גרשון ב"ר שלמה
החלק הראשון - בחכמת הטבע · מאמר שמיני - מבאר טבע מין האדם וצורתו ויצירתו
כתב אריסטוטלוס בספר השמע, טבע האדם יולידהו אדם אחר, והשמש יחס ההולדה, להאמינו בשמש שהוא סבת הכנת מזג דם האשה, שהוא לפי דעתו חומר לולד, עד שיהיה ראוי לקבל צורת עובר אם ימצא לו מניע, כלומר פועל לעבור שהוא זרע הזכר לפי דעתו. וגם הוא ר"ל השמש סבת הכנת מזג זרע הזכר עד שיהיה ראוי לקבל צורת עובר, אם ימצא לו דם אשה ראוי לקבלה. ורצונו לומר בדם האשה, הדם שברחמה שהוא חומר לולד. ומזה הטעם ייחס ההולדה לשמש, כי הוא מכין החומר עם עזר שאר הגלגלים בתנועתם ואורם, והנמשכים אחריהם מחום ומקור:
וטעם יחסו אל האדם, ידוע, כי לא יולד אדם עד שיתחברו זכר ונקבה ממנו חבור הצריך להולדה, והתחברם ומשכם אחר בחירתם שהוא מקרה בלא ספק, ועל כן כתב אריסטוטלוס כי אי אפשר ליחס הולדת מין האדם את חברו תמיד בלי הפסק אל האדם לבדו, מפני שהולדת יעקב לראובן הוא מקרה בחירתו לתת זרע בנקבה מולדת, והדבר המקרי לא יתמיד, על כן אמר שאי אפשר מבלתי מניע נצחי והוא סבה כוללת הכל, אליו תיוחס תמידות ההולדה.
והראיה לדעתו כי דם האשה הוא החומר, וזרע הזכר הוא נותן הצורה, משלשה פנים. האחד מביצי הרוח שלא יצא מהם אפרוח מפני שלא יתהוה מהם דגים עד שישליך הזכר זרעו עליהם כמו שזכרנו למעלה, והאחר כי לפעמים תתעבר האשה מעצמה בלא חבור זכר מחתיכת דם הנקרא מול"א, ואין לה צורת ולד מפני שלא נתן הזכר צורת עובר בחומר האשה:
כתב חכם אחד מארצנו, והוא תלמיד חשוב, כי זרע המצייר אינו מתערב כלל בחומר, והוא כמו פרש המקפיא החלב שנותן טעם צורת הגבינה ואינו מתערב כלל עם הגבינה, אך הוא יוצא עם החום והפילוסוף כתב גם כן בסוף שער ט"ו, הזכר נותן צורה והנקבה נותנת גוף וחומר וכמו שיקרה בחלב המוקפא:
עוד כתב בשער השבעה עשר, וכשיוחזק הדבר היוצא מן הנקבה בכח זכר (ונקבה), יקרה לו כמו שיקרה לחלב שיתקבץ ויקפא בפרש המעמיד כי יקפיא אותו, וגם כן יעשה זרע הזכר עם הזיבה כי טבע החלב ודם הזיבה הוא בעצמו, ובזה הדעת נחלקו אבן רש"ד ובן צינ"י כמו שנבאר למטה, ולדעת זה זרע האשה אינו נאות להולדה, זה כתב בס' ב"ח במאמר י"ו, ויש מחכמי הרפואות חולקין עליו ואומרים כי חומר הולד הוא מדם האשה ומזרע הזכר יחד. ואמרו כי הבשר והדברים האדומים הן מן הדם, ועל כן אם יכרת ועוד יחליף. והעור והעצמות הם מזרע הזכר ועל כן לא יחליפו, אך כשיתקבץ שם ליחה אחת מדובקת וידביק שני החלקים יחד. ויש אחרים שאמרו ואבן זה"ר מכללם כי משני הזרעים יחד יהיה חומר הולד, והדם שברחם הוא מזונו, ולזה כשיפסק עת נדתה לא תוכל להתעבר, כי לא נמצא מזון לולד, ואף על פי שהחומר לא נעדר בעת ההיא כי עדיין היא מזרעת כמו מקדם, אבל המזון נפסק. ועוד ראיה אחרת כי הדם הוא המזון, כי אחר שתתעבר לא יצא ממנה הדם ההוא כי נשאר שם למזון העובר, וגם יצא משם דרך גידים לשדים ויתבשל שם וישוב חלב שהוא מזון היונק אחר יציאתו מבטן אמו. ואבן רש"ד חולק על זה הדעת וסותר אותו, שאם יהיה הדבר כן אי אפשר לנקבה שתתעבר בלא הוצאת זרעה, והוא נסה פעם אחת ושאל הנשים ואמרו כי לפעמים מתעברות בלא תענוג ובלא הוצאת זרע, והתענוג הוא ביציאת הזרע, אם כן זה הדעת בטל, והכריע כדעת אריסטוטלוס. גם כתב אריסטוטלוס הטעם בספר ב"ח:
ובזרע הזכר נחלקו חכמים לדעת אריסטוטלוס, יש מקצתם אומרים כי הוא כהפרש המעמיד הגבינה, שאינו נחלק אל החלב כלל, אך יוצא עם הקור לחוץ. ואבן צינ"י כתב כי הוא מצייר העובר ונעשה ממנו עור הם הרוחות הטבעיות מן הולד. ואבן רש"ד אומר כי הוא נתך כלו לחום הטבעי המציר הולד ביום הראשון של העבור עד השלמת הצורה. אך גאלינוס אומר שזרע הזכר הוא מן החומר, והביא ראיה מאשה שהפילה ביום ששי ונמצאו קרומים על הזרע, נמצא שחומר הולד גם הוא מזרע האיש שמתערב יחד עם דם האשה. וזו אינו ראיה כלל כי אפשר שאותם הקרומות אשר היו שם ביום הראשון, והזרע מן הזכר הוא עדיין קיים מפני שלא נתך עד השלמת הצורה כלה כי אם מעט מעט. אך לדעת זה צריך לתת טעם מפני מה הבשר מחליף והעור והעצמות אינם מחליפים והלא חומר אחד להם. עוד צריך לברר לדעת מפני מה מקצת האברים לבנים ומקצתם אדומים והלא חומר אחד לכלם והוא הדם, ויתכן שיהיו כלם אדומים, ויש להשיב על זה כי מן הדק והליבן שבו יתהוו הלבנים ומן העב והאדום יתהוו האדומים, גם לדעת האחרון צריך לבקש טעם:
ויש עוד מחלוקת בין החכמים אם אפשר יצירת האדם ממזג בלא חבור זכר ונקבה אם לא. והחכם אבן צינ"י כבר כתב שאינו מן הנמנע שיתחדש מזג באדמה ראוי לקבל צורה אנושית, כי המצא אדם מאדם אינו הכרח רק על הרוב והוא הנאות והקל כמו שהיות עכבר מעכבר וצפרדע מצפרדע הוא על הרוב, ופעמים יתהוה עכבר מן העפר וצפרדע ממי המטר, וכן מינים אחרים, כן אדם לפי דעתו אפשר המצאו מן העפר, אין בין העכבר והצפרדע וכיוצא בהם ובין האדם בזה חילוף רק ברוב ובמעט, שמציאות זאת ההויה באדם היא מעטה מאד מאד מזער ביותר, ובעכבר ובצפרדע אינה במעט ההוא, ואם היא מעטה:
והחכם בן רש"ד כתב כי המצא אדם לא מאדם הוא מכת הצפרדע, וכבר ראיתי קונטרס אחד שחברו חכם אחד מן האחרונים והכריע כדעת אבן צינ"י, ואמר כי בקו השוה שהאויר שם מזוג מקור ומחום ומשאר האיכיות יארע שם זה לפעמים:
עוד נפלה מחלוקת בין החכמים ביציאת הזרע, כי קצתם אומרים כי הזרע יוצא מכל הגוף בשוה ומתקבץ בביצים, או בגידים שסביב לביצים לדעת אריסטוטלוס, כמו שמתקבץ קצף הסוסים לאחר מרוצתם בפיותיהם, וכן כתב אפוקרט שהזרע יוצא מהגוף כלו בעת תנועת המשגל, ויתהוה בביצים כמו שיתהוה הקצף בפיות הסוסים כשירוצו, וכמו שיהיה מהסתערות גלי הים הקצף. ואמרו שהביצים הם אשר יולידו הזרע תמיד קודם הצורך אליו, והוא מותר יעשהו הטבע כשאר המותרים. אך אריסטוטלוס אומר שהזרע יתילד בגידים אשר סביב הביצים והם כלי הזרע, וישלם הוייתו בביצים, והדמיון קצף הסוסים הרצים רמז אריסטוטלוס בספר בעלי חיים בסוף מאמר חמשה עשר, וזה לשונו כמו שיקרה לסוסים הרצים כי יצא בהם לחות רב בגופם. ואין הזרע היוצא מאבר אחד מוליד אבר כמוהו שאם כן סומא יוליד סומא וקטע יוליד קטע. ואחרים אמרו כי היוצא מן האבר ההוא מוליד כמוהו, ודוחקים עצמם לתת טעם מחוסר אבר למה לא יוליד מחוסר אבר. ואמרו האחרים כי הזרע יוצא מן המוח דרך חוט השדרה אל הביצים ושם יתבשל ויתלבן, ואינו יוצא מכל הגוף. ואריסטוטלוס כתב כי הזרע הוא מותר הגוף ובלתי צריך למזונו, ועל כן השמנים מאד לא יולידו כי אם מעט, כי המותר ההוא יצטרך לגידול גופו, והמותר ההוא דמיי, ועל כן כשירבה במשגל יצא הזרע אדום כדם, והתחלתו ממקורי הדם ומן הלב. וכן דעת גאלינוס שהוא מותר כשאר מותרי הגוף:
עוד נפלה מחלוקת בין החכמים בהולדת עובר הזכר והנקבה ובאיזו סבה היא, קצתם אמרו כי מזרע הזכר והנקבה שיוצא מצד הימין שהוא חם, יולד הזכר שהוא מטבע חם, והיוצא מצד השמאלי משניהם יחד יולד הנקבה שהיא קרה, ואם מצד ימין האשה ומצד שמאל הזכר, או בהפך יולד זכר נקבי או נקבה זכרית, רוצה לומר זכר נקבי חלש וקר ורך לבב כנקבה, ונקבה זכרית זריזה וגבורת לב כזכר. ואחרים אמרו כי מסבת חדרי הרחם הוא, ואם יתמלא חדר הימני יולד הזכר, ואם השמאלי תהיה נקבה, ואם האמצעי יהיה אנדרוגינוס. ואריסטוטלוס כתב הטעם והסבה בזה חוזק טבע הזרע, שאם יהיה טבע זרע הזכר חזק מאד בטבעו לנצח טבע חומר הנקבה מוליד זכר כמוהו, ואם טבע הנקבה חזק לנצח טבע זרע הזכר תהיה הנוצר נקבה. ואפוקרט נמשך אחריו בזה כמו שנבאר למטה. או אפשר שיש קצת הפרש לדעתם, כי אפוקרט אומר שצריך שיהיה כח שני הזרעים חזק, כי שניהם חומר לולד לדעתו. ואחרים אומרים כי הסבה בזה אם הזרע יפול באם חמה יהיה העובר זכר, ואם באם קרה תהיה נקבה. ועוד יש טעם אחר כמו שנבאר למטה בסבת הזרע, כי טבע העב יוליד זכרים ומן הדק יוליד נקבות. ואריסטוטלוס כתב בשם הרועים שאומרים כי זכרים ונקבות נולדים לא ברוח צפונית לבד ולא ברוח דרומית לבד, רק להבטת האדם בפאות ההם, והביא ראיה לדבריו, כי הסבה תהיה נצוח הזרע, שהרי אנו רואים כי הילדים והזקנים לא יולידו על הרוב רק בנות, כי החום בילדים אינו שלם ואינו חזק לנצח הנקבה, וחום הזקנים נתמעט ונחלש. וכתב טעם אחר ליצירת האנדרוגינוס, כי הוא מותר חומר שיהיה במקום ההוא, ויהיה האבר האחד מהם עקרי וטבעי, והאחר מקרי וטפל, כמו שיקרה ביתרון כמות האצבעות שהוא מפני יתרון חומרי שבמקום ההוא. ולפעמים יהיה שם מן החומר יתרון רב שיתחלק לשנים ויהיו תאומים:
ואפוקרט כתב בספר העבור, שהסבה בהולדת הזכרים כח הזרע, ובהולדת הנקבה חולשת הזרע, והכח והחולשה יהיו על דעת גאלינוס לשווי המזג וליציאתו מן המזג, כי הכח מחוייבת משווי המזג, והחולשה מחוייבת ליציאת המזג:
עוד ביאר אפוקרט שהמזג החם יוליד זכרים, והקר יוליד נקבות. וגאלינוס באר זה בפירוש כי כח הזרע נמשך אחר המזג החם, אלא אם כן ירבה זה המזג וישוב להחלישה ותבטל ההולדה, וחולשת הזרע נמשך אחר מזג הקר. ואריסטוטלוס כתב בספר בעלי חיים בחלק העשרים, כי כשיהיה רוח צפוני מנשב יהיו ולדות הנוצרים זכרים, וכשינשב רוח דרומית יהיו נקבות, כי הגופות הם לחים כשרוח דרומית מנשבת, ובעבור זה יהיה הזרע רב וכשיהיה רב יהיה בלתי מתבשל. עוד כתב כי הבחורים הילדים יולידו על הרוב בנות, וגם כן הזקנים, כי החום בבחורים אינה שלמה וחום הזקנים גם כן נתמעטה:
תחלת העת אשר יצא הזרע מן הזכר ופרחי האשה, הוא על הרוב אחר מלאת י"ד שנה, ואז יצמחו שערותיו בבית הבושת, והם כמו פרחי האילן שמתחיל להוציאם קודם הפירות, והנשים בעת ההיא יגדלו שדיהן, ובעת ההיא ישתנה קולם מנערות לבגרות ויהיה קולם גדול ועב, ונמצא בבתולות קודם זמן יציאת פרחיהם שיצא מהם דם לבן, וברוב כשאוכלות אותם תבשילים לחים, ובזמן שיקרה להם הוצאת הפרחים והוא על הרוב פעם אחת בחדש יכאב כאב גדול בראשן ובגופן, והזכרים הבחורים והנקבות כשמרגילות במשגל יתאוו יותר, ויתענגו בפעולה ההיא, וזכרון הפעולה יעורר תאוה:
וכתב הפילוסוף בספר בעלי חיים, כי בעת שמטיל הזכר זרעו לא יתנשם כלל עד זמן מרובה, כי כח הדוחה עשן הלב שהוא מתנשם בו הולך משם לדחות הנותר ההוא. ויש אנשים רבים רואים קרי בחלום מפני כח המדמה שמתחזק בעת השינה, וכבר נסתכל בהקיץ באשה אחת והרהר בה, או מפני שפע המותר ההוא שהטבע יוציאהו. ויש אנשים שלא יראו קרי בשינה כל ימיהם:
וזמן הולדת הזכרים אחר עשרים שנה, כי אז יהיה הזרע שלם, ואם יולידו קודם לכן יהיו הולדות חלושים ולא שלמים, והנקבות שגופן קצר קומה הן ממהרות להתעבר, ובעת ההולדה יכאב להן מאד הזכרים השטופים במשגל זקנה קופצת עליהם. והנשים בלדתן רוב בנים ממהרות להזקין, והם חושבות ומשערות שלא תגדלנה אחר לידתן, הזרע הדקיק לא יוליד אך הזרע העב, וכשהוא עב מאד מוליד בנים זכרים, וכשאינו עב כל כך שאין חוטין נמשכים ממנו מוליד נקבות, ורוב שפע הנדות הוא כשפע החודש. וכתב אריסטוטלוס בחלק עשרים מספר בעלי חיים, כי הימים ההם קרים משאר ימי החודש מחסרון הירח ומעוט החום, רוצה לומר כי מפני מעוט החום הטבעי לא יוכל לבשל המותר ההוא שיהיה נבלע בגופה ועל כן לא יצא לחוץ, ורוב הנשים כשהן קרובות לעת הנדות יקרה להם פגיעה באמותיהן ורוח גדולה עד שיצא הדם, והעבור יקרה להן אחר הנדות בטבע, ובזמן שהן שופעות לא תוכלנה להתעבר, כי האם תתנקה מן המותר ההוא ולא תוכל לקבל זרע הזכר בעוד שהיא מלאה מותרות, והנשים אשר אינן זבות הן אילוניות ועקרות, ואשר אינן מולידות אחר נקיון הנדות, הוא מפני פגיעה שתקרה באם, ויש נשים שזבות בתוך ימי העבור ויקרה להן שתלדנה בנים חלושים בלתי שלמים לחסרון פרנסתן:
ויקרה למין האדם הנדות יותר משאר בעלי חיים לרוב חומו, והוא מוציא המותר ההוא, או מפני כי שאר בעלי חיים מותריהם יעבור קצתם בשער, וקצתם בקליפות, וקצתם יעבור בסנפיר וקשקשת, ולזה מין האדם חלק בגופו יותר מכל בעלי חיים, והאדם מוציא זרע רב כפי כמות גופו יותר משאר כל בעלי חיים, והרזים וגם כן הלחים והלבנים זרעם רב יותר מן השחורים, והנשים הלבנות מושכות הזרע בעת המשגל יותר מן השחורות. ואות העבור אם המקור יבש אחר המשגל, ואם שפתות האם חלקות ושמנות לא תוכל לעצור הזרע ותפלט אותו:
ואם תתעבר האשה מזכר תראה בשד הימיני כי יתגדל ויתנפח יותר מן השמאלי, ומתנועע העובר לארבעים יום ואז נשלמה צורתו, וקודם זה הזמן הוא חתיכת דם, ואם תפיל העובר לארבעים יום וישימוהו במים קרים ימצא לו עצם כדמות כוכב, ואם יבקע זה הכוכב יראה העובר כדמות נמלה גדולה, וכל אבריו נראים ומפורסמים, ואבר ההולדה נכר בו, והנקבה לא נשלמה צורתה עד ששים יום, והנקבות אחר עבורם הן כבדות מאד ויחשכו עיניהם, מפני המותרות הנשארים בגופן, ויקרה להן חפץ הקיאה וברוב החום יעצר הווסת ולא יעלה הדם ההוא אל השדים, ופעמים יעצר מהן מימי רגליהן, והמעוברות מזכרים תשקוטנה מהר מן הכאב ההוא וממחשך העינים, וברוב הן במראה טוב והן זריזות וקלות התנועה, והמעוברות מנקבות הדבר בהפך, שהן מרוע מראה ואיחור תנועה, ויקרה להן צמחים בירכותיהן ובשרם נפוח, ופעמים רבות מתאוים למאכלים שאינם ראוים כמו פירות שאינם מבושלים ופחם, ויש מהן שתעדר מהן הנאת המאכל ולא תוכלנה לאכול וכל אוכל תתעב נפשם, והסבה בזה כי השערות צומחים בראש העובר, ורחוק הוא שתיטב מראה הנשים המעוברות. והזכר מתנועע בבטן אמו יותר מן הנקבה, והאם תמליט אותו מהר בעת הלידה, וכשהיא מעוברת מזכר יתנועע לצד הימני ואם נקבה תתנועע לצד השמאל, וזה האות אינו ברור כל כך, כי לפעמים יתהפך. ואריסטוטלוס נתן אות אחר בספר בעלי חיים, כי כשהעובר זכר יהיה רוב חלב בשד הימני, ואם נקבה בשד השמאלית, ואם תשכב המעוברת אשר ציריה וחבליה גדולים עם בעלה תמהר להמליט, גם אם תעכב נשימתה זמן מרובה ואם תצעוק אחר כן יועיל לה מאד. והעובר הנולד בחדש השביעי ובתשיעי יחיה, אך הנולד בחדש השמיני לא יחיה, והסבה בזה אמרו קצת מהחכמים, כי הוא מפני חולשת העובר שהתחיל להתנועע בראש החדש השביעי ובחדש ההוא מראשו ועד סופו הוא מתנועע תמיד, וכשמגיע לחדש השמיני הוא עיף ויגע מפני תנועה ההיא, ואם יצא יחלש וימות, ועל כן צריך לנוח שם. וקצת אמרו כי הסבה היא מפני שבעה הכוכבים המשרתים הנקראים שבעה כוכבי לכת, כי בחדש השמיני יהיה מאדים שהוא כוכב רע מושל על העובר. וקצת אמרו כי במין האדם יש לו שני עתים מוגבלים ליציאת העובר, והם החדש השביעי והתשיעי, ואם יולד קודם החדש השביעי הרי הוא מחוסר זמן משני הזמנים, ואם יצא בחדש השביעי יחיה שהרי הגיע זמנו וידוע כי הוא מזמן הקודם, ואם יצא בתשיעי הנה הוא מזמן המאוחר, אך אם יוצא בשמיני אחר שעבר החדש השביעי אינו מן הזמן הקודם והנה הוא זמנו מחדש התשיעי, ואם יצא בשמיני הרי הוא מחוסר זמן ולא יוכל לחיות. אך אם נשלם בשערו ובצפרניו. יכול לחיות, כי בידוע הוא שזמנו הוא מחדש השביעי ונתאחר לצאת מפני איזה סבה, כי לפעמים יתאחרו הולדות לצאת עד החדש העשירי.
וכתב הפילוסוף בספר בעלי חיים, אשר יולדו בשביעי יולדו בתחלת החדש והם חלושים, ולזה יכרכו אותם בצמר לחממם, ולפעמים דרך חדוש יחיו הנולדים בחדש השמיני, בחלק אחד מארץ מצרים אשר הנשים שם חיות וחכמות ובקיאות בגדול הילדים, והוא על צד הפלא. ופעמים רבות אומרות הנשים כאשר ימותו הולדות בני תשעה חדשים ברוע הנהגת אמן או מפני מגפת הנערים בשמי האויר או בסבה אחרת. מזגית, ואומרות עליהם כי היו בני ח' חדשים. ורוב הנשים כואבות בחדש השמיני, וזו ראיה לדעת האומר כי בחדש ההוא יהיו הולדות חלושים מפני שהם יגעים ועיפים מפני התנועה שיתנועעו בחדש השביעי, ולזה הן כואבות מפני כובד העובר שאינו מתנועע, ועל הרוב לא תוליד נקבה אחת ממין האדם כי אם ולד אחד ולפעמים שנים, ובמצרים לפעמים שלשה או ארבעה, ולא תוליד בגבורות כי אם חמשה ושבעה, וכבר נראה באשה אחת שילדה עשרים בנים חמשה בפעם אחת וחיו רובם, ומפורסם בפי ההמון בדורנו זה כי בעיר ארדל"י ילדה אשה אחת ט' בנים ביחד ונקראו חזרים, על שם שמין החזיר מוליד על הרוב בנים רבים:
ויש מן החכמים אומרים, כי מחבור אחד נולדים תאומים, בין במין האדם בין בשאר ב"ח. ואריסטוטלוס כתב כי משני חבורים הם במין האדם, אך בשאר ב"ח נולדים בנים רבים מחבור אחד, והביא ראיה ממין האדם, כי אשה אחת זנתה תחת בעלה וילדה תאומים, האחד היה דומה לבעל והאחר לנואף, נראה כי משני חבורים היו, וגם כן קרה לאשה אחת שנתעברה מתאומים, ואחר כן נתעברה מהשלישי והמליטה התאומים ביחד ולבסוף ט' חדשים המליטה השלישי ומיד מתה, וגם כן קרה לאשה אחת שילדה בן בחדש השביעי, ובחדש התשיעי למלאת עת ימי ההולדה ילדה תאומים, האחד חי והאחד מת, ופעמים תלד אשה ולד בשני ראשים ושני גופים עד הטבור, ומשם ולמטה יתערבו שניהם ויהיו גוף אחד, וזה ראינו בעינינו בעיר הזאת, ונראה כי נחסר החומר ההוא ולא היה בו שעור תאומים שלמים, או כח המצייר נחלש ולא השלים פעולתו. וכן העיד עליו בפירושו למלאכה קטנה שראה אותו, עוד העיר כי ראה ולד בלא רגלים וידים, וראה טומטום ואנדרוגינוס, וראה אשה אחת שנולד במקום נקבותה דבר קשה כצור ואבן ארוך ורחב כשיעור אצבע עד שנמנעה ממשכב אדם ורצתה לחתוך אותו ולא יכלו, וראה ולד שנולד בזקן והיה לו שער בבית השחי ובבית הערוה. ואבן צינ"י כתב בספרו, כי בארץ ישמעאל ילדה אשה אחת שתי בנות תאומות וגופן נבדל בראש וידים ורגלים, אך היו מחוברות במתניהם מן הצד, וכשהגדילו בקשה אחת מהן להנשא והאחרת לא רצתה להנשא ולא שתנשא אחותה מפני בושת גלוי ערותה והלכו שתיהן אל השופט והושיב שתיהן יחד, ואמר לאחת מהן קומי משם וקמה בעצלה גדולה, ואחותה לא זזה ממקומה, אחר כן הושיבה ואמר לאחותה הרוצה להנשא קומי וקמה בזריזות גדולה, והניעה אחותה עמה על כרחה, והשיאה באמרו זאת היא עקר והאחרת טפלה לה, ומתה אחותה מפני כעסה ובשתה, ולימים מועטים מתה אחותה מפני סרחון הנבלה. ויש נשים שמפילות ומתעברות יחד בזמן אחד כשהאחד יוצא מן האם מקבלת אחר. וכאשר יתחבר האדם עם הנקבה בחדש השמיני אז יצא העובר מלוכלך מלא לחות דביקות, ולפעמים יצא מלוכלך ממותרות המאכל, והנשים המתמידות לאכול מלח בעת עבורן מולידות בנים בלא צפרנים, ויש נשים שמואסות היין בעבורן:
והזיבה תפסק בנשים אחר ארבעים שנה על הרוב, ולפעמים לא תפסק עד חמשים שנה, וכבר ילדו נשים בנות חמשים, ואחר כן לא נמצא. והאנשים מולידים על הרוב עד ששים, וקצתם עד שבעים, ונראו כבר שהולידו לשבעים, ופעמים רבות נראה כי לא זכו להוליד זכר ונקבה בהתחברם, וכשנפרדו זה מזה כל אחד הוליד. והסבה כי לא היה מזגם ראוי ונאות להולדה, כי ראוי שיהיה טבע אחד משניהם הפך לחבירו, על כן הזכרים הם חמים והנקבות קרות, ואלו היה תחלה מזגם וטבעם קרוב להיות שניהם שוים, ועל כן לא הולידו. ופעמים יחלש הזכר בהוצאת זרעו, ופעמים יקל עליו ויתענג, וזה יהיה לפי שפע המותר ההוא הזרעי, כי כשישפע עליו אז יקל עליו, ואם אין בו שפע רב ויוציאנו בהכרח אז יחלש, ופעמים רבות שיוציא הזכר שפע רב בעת העבור, ולא תוכל האם לקבלו כלו ותבלע בתוכה מקצתו ותפליט קצתו, ולזה אין הנשים יכולות לשער ולדקדק עת עבורן, כי פעמים רבות פולטות מן הזרע ותתעברנה. וכאשר יפול הזרע בצואר הרחם אז האם תמשוך אותו בכח המושכת אשר בה כמו שמושכים הנחירים והפה האויר. ועל כן לא יוציאו הנשים מימי רגליהן בעת המשגל, כי טרודות הן במשוך הזרע. ובעת העבור יעלה מן החומר ההוה ממנו העובר אבעבועה גדולה כמו שתעלה אבעבועה מן הבצק כשמשליכים אותו לתוך יורה רותחת, ואותה האבעבועה גדילה מעט מעט כאשר יגדל העובר, והיא נעשית לשמור העובר והיא נקראת שליא. והאבר הנוצר תחלה בעובר הוא הלב שהוא יסוד הגוף והתחלתו, והוא האבר הראש והנסיכי, ואחרי הלב יהיה נוצר הראש שהוא גם כן התחלת הגוף ובה שורש חמשת החושים, שהמקור שלהם הוא המוח, אך איננו כל כך יסוד והתחלה לגוף כמו הלב, והראיה על זה כי הלב לא יוכל לקבל שום חבורה ושום נזק כמו שאר האברים והראש יקבל נזק וחבורה. ובספר. אבן צינ"י הגדול כתב כי הלב נברא תחלה ואחריו המוח ואחריו האיצטומכא, אך האיצטומכא נשלמת הויתה בטרם השלמת הויית הלב והכבד והמוח, בעבור שהיו תמיד מזונותם ממנה. והזרע בצאתו מן האיש הוא עב ולבן, ואחר זמן מועט יזדכך כמים, והסבה בזה מפני החום ורב האויר שבו הוא מעבה אותן ומלבין אותו, והוא כמו קצף שעל פני המים הוא לבן מפני האויר שנקבץ שם, וכמו כן אם יתערבו שמן ומים ששניהם יחד יתעבו ויתלבנו, ואחר כן כצאת החום והאויר מן הזרע ישאר דקיק וצלול כמים ומראהו כמראה מים, ונמצא חום האש שמעבה רוטב התבשיל, גם מי אגם המלוח יעבה אותם חום השמש ומלבין אותם, ופעמים יקרה שנולד חררת דם, ובפי אריסטוטלוס נקראת מול"א, וזה יהיה בסבה שלא הטיל בה הזכר זרעו. שהוא נותן הצורה, והוא כמו ביצי הרוח. ופעם אחת קרה לאשה שנוצרה באם שלה דם וחשבה בעצמה שהיא היתה מעוברת וצבתה בטנה כאשה מעוברת והנפח הולך וגדל ועמדה כן ג' שנים או ד', ואחר כן חלתה בחולי שלשול הנקרא דישנטרי"א והפילה אותה חררה חתיכות חתיכות דקות ונתרפאת, וכן ראינו בגויה אחת שהיתה בשכונתנו שחלתה בחולי זה ד' שנים ויותר ומתה מחולי זה, וכשתפיל זאת החררה לא תכאב הנקבה ככאב הלידה, כי כאב הלידה היא בתנועת הפרקים והקשרים ופעמים תתקשה עד מאד ונעשית קשה כברזל ולא יוכל ברזל לחתכה,גם הזיבה תעצר בעת ההיא כי תדבק הזיבה ההיא בחררה ותוסיף ותגדל:
ועל הרוב הולדות דומים לאביהם ולאמותם בצורתם ובתכונת נפשם ובמדותיהם, כי טבע המציאות כן חייב לכל ב"ח להוליד בדומה לו, ולפעמים דרך מקרה אין דומים להם ודומים לאנשים אחרים. וזה בסבת דמיונם בעת העבור לצורה ההיא או בהסתכלם לצורה ההיא, כמו מקלות יעקב. ופעמים יהיה הולד דומה לאביו בעינים בלבד או בצפרנים ושער לבד, או במומים או בשומא. ויש שידמה לאבי אביו או לאם אמו, ולא ידמה לאביו ולאמו כלל, כמו שקרה באשה אחת שנתעברה מכושי וילדה בת לבנה, והבת ההיא ילדה בת כושית. והרופאים האחרונים אומרים כי בארבעה חלאים דומים הולדות לאביהם, והם, חולי העינים, וחולי אנקר"ס, וחולי הצרעת, וחולי אתיק"א הוא דפיס"י: