שער המלך על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ח · הלכה י
נתנו לו ע"מ להחזירו כו'. כתב ה"ה ז"ל שם בגמ' הא לך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירו לי כו' והתו' שם בד"ה הילך אתרוג זה הקשה וז"ל וא"ת כיון דאמר ע"מ שתחזירהו לי אינו מקודש כו' וא"כ איך יצא והא אנן תנן בנדרים כו' הנה הר"ן ז"ל הקשה קו' זו וכתב וז"ל ומפני זה כתב רבינו שמואל בבבא בתרא דלא גרסינן לי כו' יע"ש וראיתי להרב בני אהרן ז"ל ה' מתנה ומחילה סי' רמ"ה דקכ"ט ע"ד שתמה עליו וז"ל אבל אי קשי' הא קשיא דנהי דלדברי רבא יאמרו שהוא ט"ס אבל גבי שור דא"ר אשי בפ' י"נ חזי' אי אמר ע"מ שתחזירהו הא אהדרי' ואי אמר לי מידי דחזי לי קא' ואיך הויא מתנה כיון שאינו יכול להקדישו וכי יאמרו שכל זה ט"ס אין סברא עכ"ל יע"ש שהניח בצ"ע והנה לפום ריהטא נראה לומר דמההיא דרב אשי לא קשיא דאיכא למימר דרב אשי היא גופה קאמר וה"ק חזינן אי אמ"ל ע"מ שתחזירהו הא אהדרי' כלומר והויא מתנה כיון שיכול להקדיש ואי אמר ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר ואינו יכול להקדישה וממילא דלא הויא מתנה כיון שאינו יכול להקדישה אמנם מההיא דרבא דקאמר החזירו יצא דחשיבה מתנה ק"ל שפיר ואהא כתב ר"ש דלא גרסינן לי והיותר נכון דמההיא דרב אשי לא ק"ל כפי מ"ש הרא"ש ז"ל והר"ן בשמעתין משם הרב העיטור דאף ע"ג דבעלמא גבי ממונא חזרת דמים הויא חזרה גבי אתרוג כי אמר החזירו לי דוקא קאמר וחזרת דמים לא הויא חזרה וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ"ק דקדושין וז"ל וגבי שור בפרק יש נוחלין יראה דאם אמר שור זה נתון במתנה ע"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזיר לו דמיו ה"ז קדוש אע"ג דקאמר לי דכיון שהחזיר לו דמיו קרינן ביה שפיר מידי דחזי לי כו' יע"ש ולפי דבריו צ"ל דההיא דפ' י"נ דמשמע התם דאינו מוקדש כשאינו רוצה ליתן לו דמיו מיירי התם ואם כן מעתה לא תיקשי לן מידי מההיא דכיון דבידו ליתן דמיו ולהקדישו מש"ה הויא מתנה אמנם בההיא דהילך אתרוג זה ק"ל שפיר דגבי אתרוג לא מהני חזרת דמים ואהא תי' דלא גרסינן לי ושוב ראיתי בתשובת הרא"ש ז"ל כלל ל"ה סימן א' הובא שם תשובה מהר' אביגדור הכהן שכתב כמ"ש וז"ל וההיא דפ' י"נ שור זה נתון לך במתנה ע"מ להחזיר כו' התם מיירי בהקדישו והחזירו בלא פדיון והשתא אתי שפיר דלא תקשי ממתנת בית חורון דתנן כל מתנה שאם הקדישו כו' דמתנה ע"מ להחזיר יכול להקדישה כו' יע"ש צ"ל שהרב אביגדור סובר כדעת רבינו שמואל דגבי אתרוג לא גרסי' לי דאל"כ אכתי תקשי ליה מההיא דאתרוג דמשמע ודאי דחזרת דמים לא מהני כמ"ש הרב העיטור ודו"ק: ודברי הר"ן קשים בעיני קצת דבשמעתין כתב כדעת הרב העיטור דחזרת דמים בממון דלהרוח' קמכוון מהני ואלו בפ"ק דקידושין כתב וז"ל ומקשו הכא היכי אמרינן דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה והא תנן בנדרים כל מתנה שאם הקדישה כו' הנה הר"ן ז"ל תפס קו' אדינא דקי"ל דבעלמא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכ"כ בפרק השותפין דנדרים ולפי מ"ש כאן דחזרת דמים הויא חזרה מההיא לק"מ כיון שבידו ליתן דמיו ולהקדישו ולא הו"ל להקשות אלא מהא דאתרוג גרידא ואולי יש לומר דע"כ לא כתב הר"ן דחזרת דמים הויא חזרה אלא דוקא בנגנב או נאבד אבל היכא דאיתיה בעיניה אע"ג דלהרוחה קא מכוין לא מהני וכדמוכח מההיא דפרק מי שאחזו ועיין בהרב בני אהרן שם ובס' מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סימן ך' מיהו הא ק"ל לתירוץ רבינו שמואל ז"ל מההיא דגרסינן בפ"ב דגיטין ת"ר הז"ג והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירי לי את הנייר ה"ז מגורשת ופירש רש"י ז"ל מגורשת ותחזיר דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה הרי דאע"ג דקאמר לי ואינו יכול להקדישה אפי"ה הויא מתנה וקרינן ביה ונתן בידה וליכא למימר דהכא נמי ס"ל לרבי' שמואל ז"ל דלא גרסינן לי אבל באומ' ע"מ שתחזירהו לי ה"נ דאינה מגורשת דא"כ אדתני רישא ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ומטעמא דאותיות פורחות באויר כמ"ש רש"י ז"ל לישמועינן רבותא וליפלוג וליתני בדידיה בין האו' ע"מ שתחזירהו לי לאומר ע"מ שתחזירהו וצ"ע כעת: ובמה שתירץ דהכא נמי בידו להקדישו להיות קדוש כל זמן שהוא בידו כתב מוהר"ם בן חביב ז"ל וז"ל היכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ושמא ס"ל דיש הקדש לזמן והיותר נכון דכונתם דחוזר ופודה אותו לאחר שמחזירו אלו דבריו יע"ש ואשתמיט מיניה סוגיא דספ"ד דנדרים דכ"ח כי שם בארה שדבר זה אם יש הקדש לזמן במחלוקת הוא שנוי דלבר פדא אפילו הקדש דמים לא פקעא בכדי ואין הקדש לזמן ורבא ס"ל דקדושת דמים פקעא בכדי ויש הקדש דמים לזמן וקדושת הגוף לא פקעא בכדי ועולא ס"ל דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי וא"כ מאחר שכבר כתבנו שקו' אינה אלא אליבא דרבא אבל בהא דקי"ל בעלמא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה לא ק"ל וא"כ שפיר תי' קו' ז"ל אליבא דרבא דס"ל הכי בעלמא דקדושת דמים פקעא בכדי וכן פסק רבי' ז"ל פ' ט"ו מה' מעה"ק דין ז' דהלכה כרבא ועוד נ"ל דאפי' לבר פדא דס"ל דקדושת דמים לא פקעא בכדי היינו דוקא כי ההיא דנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו דבידו להקדישן לעולם והילכך כיון דחלה קדושה שוב לא פקע אבל הכא דאין בידו להקדישו אלא עד שיחזירנהו מודה בר פדא דפקעא בכדי כנ"ל: ועיין במ"ש רש"י פרק בכל מערבין דל"ו ע"א ד"ה היום הקדש וז"ל ולמחר תהיה הקדש על מעות שיש לי בבית כו' כנר' שהוצרך לזה משום דאי בדבורא גרידא אין הקדש יוצא בלא פדיון ויש לדקדק דהתם רבא הוא דבעי לה ורבא ס"ל דהקדש דמים יוצא בלא פדיון וא"כ הי"ל לפרש דברי רבא כפשטן וצ"ע ודוק: ודע דהא דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ה"ד דאומר ע"מ שתחזירהו לי אבל באומר הילך אתרוג זה במתנה ותחזירהו לי כתב הרשב"א בתשובה סי' קצ"ט ותשנ"ט דלא הוי מתנ' כלל ופסקו מוהר"ם ז"ל גבי פדיון הבן י"ד סי' ש"ו ועיין בש"ך ובט"ז שם הטעם ומהתימה על הרב מג"א בה' פסח סימן תמ"ח סק"ה שכתב וז"ל ונ"ל דאפילו לפי דברי הרדב"ז ז"ל דוקא כשתולה המתנה בחזרה שאמר הריני נותן לך ע"מ שתחזירהו לי דנמצא שאם לא יחזירהו לו לא הוי מתנתו מתנה אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזירהו לי נמצא שאין המתנה תלויה בחזרה שאם לא יחזירהו לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אם לא משום חומר חמץ עכ"ל והוא תימא איך אשתמיט מיניה תשובת הרשב"א הלזו שכתב דכל שלא אמר ע"מ אין מתנתו מתנה ומדינא ודאי אסור ודוק:
מעשה חושב (רג) כתב מוהר"ם בן חביב ז"ל וז"ל היכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון. תמה אני על תמיהתו שהרי תוספתא שלימה שנינו במשכיר שדה לחבירו ועמד השוכר והקדישה הרי זו מקודשת עד שתצא מרשותו וע"ש הרי לך בהדיא דהקדש יוצא בלא פדיון ועכ"ר דה"ט משום דהיכא דאין בידו להקדיש לעולם כיון דלאחר שיכלו ימי שכירותו אין השדה שלו מש"ה אין ההקדש חל אלא לזמן ההוא ומכאן ואילך אינו הקדש וניהו דאין הקדש יוצא בלא פדיון מ"מ שדה זו אינה הקדש לאחר ימי השכירות וא"כ ה"נ במתנה ע"מ להחזיר יש בידו להקדישה כל זמן שהוא ברשותו ואפי' אי תימא דאין הקדש לזמן היינו דמי שיכול להקדיש לעולם אינו יכול להקדיש לזמן דמי יפקיע מן ההקדש כשיגיע הזמן כיון דעודנו עומד ברשות המקדיש אבל גבי שוכר או מקבל מתנה ע"מ להחזיר הרי רשות המשכיר או הנותן שהם הבעלים מפקיע להנקדש מרשות ההקדש ועיין עירובין דף כ"א ע"א בתוס' בד"ה הכי קאמר כו' ודו"ק:
(רד) והוא תימא איך אשתמיט מיני' תשו' הרשב"א הלזו כו'. לכאורה דברי הרשב"א תמוהים מברייתא דגיטין דף כ' ע"ב דמחלק שם בין אם אמר הרי זה גיטך והנייר שלי דאינה מגורשת לבין אם אמר ה"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר דמגורשת ואם איתא לדברי הרשב"א ז"ל ליפלוג וליתני בדידי' דאם אמר הרי זה גיטך והחזירהו לי ולא אמר על מנת נמי אינה מגורשת אפי' בלי טעמא דהו"ל אותיות פורחות באויר ויש ליישב ודו"ק:
ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה כו'. הנה מדברי רבינו ז"ל מבואר שדעתו שהקטן זוכה לעצמו מן התורה כל דאי' דעת אחרת מקנה האמנם מדברי התוס' דפ' האיש מקדש דמ"ב ע"א נראה דס"ל דאפילו בדעת אחרת מקנה אין זכייתו אלא מדרבנן שכתבו בד"ה איש זוכה וז"ל וא"ת ל"ל קרא והא קי"ל דאין יד לקטן כו' יע"ש ואולם התוס' בפסחים דצ"א ד"ה איש זוכה כתבו בפשיטות דבדעת אחרת מקנה אותו קנה דבר תורה ומש"ה אצטריך קרא למעוטי דאע"ג דזוכה לעצמו אינו זוכה לאחרים משום דזכי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן דמהך קרא נפ"ל בעלמא דאין שליחות לקטן ע"ש וראיתי להרב ח"ה ז"ל שם שהקשה לדבריהם דודאי לריב"ק דס"ל דשליחות נפ"ל מקרא דושחטו אותו ולא אימעיט מיניה קטן אצטריך איש שה למעט קטן מזכיה מטעם שליחות אבל לפי סוגין דהכא לר"י דיליף שליחות מאיש שה הא אמעיט קטן משליחות ול"ל הא דר' יצחק למעט קטן מזכיה מאיש לפי אכלו הא כיון דאין לו שליחות אין לו זכיה דזכיה מטעם שליחות היא ויש ליישב בדוחק עכ"ל ולע"ד איני רואה בזה מקום קושיא כלל דודאי לרבי יונתן דיליף שליחות אפי' בדלית ליה שותפות בגויה מקרא דאיש שה איצטריך קרא דאיש לפי אכלו למעט קטן מזכיה משום דאי לאו קרא דאיש לפי אכלו הוי אמינא דקרא דאיש שה לא אתא אלא למעוטי קטן מזכיה ולעולם דקרא לא מיירי אלא בדאית ליה שותפות בגויה כמ"ש רש"י ז"ל ואכתי שליחות בקדשים בדלית ליה שותפות בגויה מנ"ל משו"ה אצטריך קרא דאיש לפי אכלו למעט קטן מזכיה דהשתא קרא דאיש שה לא אתא אלא לאשמועי' דין שליחות אפי' בדלית ליה שותפות דאי בדאית ליה שותפות ל"ל קרא הא מושחטו אותו נפקא וזה פשוט: גם התוס' בפ"ק דקדושין דף י"ט ע"א ד"ה אומר אדם כתבו בפשיטות דבדעת אחרת מקנה קנה ד"ת וכן כתב בר"פ בן סורר ד"ה קטן וז"ל והא דתנן בהנזקין מציאת חש"ו יש בהן משום גזל מפני ד"ש אבל מדאורייתא לא דעת אחרת מקנה אותן שאני והשתא ניחא הא דאמר בפ' לולב הגזול לא ליקני אינש לולב לינוקא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני דמיקנא קני אפי' מדאורייתא כו' וכונת דבריהם מבוארת שהביאו ראי' לדבריהם דקנה ד"ת מההיא דלא ליקני אינש לולבא לינוקא משום דסתמא קאמר דמשמע אפילו בהגיע לעונת הפעוטות והשתא אי זכיית קטן אינו קונה אלא מדרבנן היכי קאמר דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקנה הא בשהגיע לעונת הפעוטות אקנויי נמי מקנה כדתנן מקחן מקח וממכרן ממכר וה"ה למתנתו כדאמרינן התם ואם כן אתי דרבנן ומפיק דרבנן אלא משמע ודאי דמיקנא קני מדאורייתא אקנויי לא מקנה אלא מדרבנן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ועיין במוהרימ"ט חא"ה סי' מ"א והוצרכתי לזה מפני שראיתי להר"ב בני חיי בחידושיו שם שנעלם ממנו כונתם מ"מ גם הר"ן בפ"ק דקידושין גבי ההיא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך כתב וז"ל ומיהו כי אמרינן דקטן אית ליה זכיה מן התורה לנפשיה ה"מ כי איכא דעת אחרת מקנה אבל במציאה וכיוצא לא כו' יע"ש: ומעתה תמיה לי על מ"ש הר"ב פר"ח בספר מים חיים בתשובה סי' ד' וז"ל ובדעת הר"ן ליכא למידק מידי מאי ס"ל בדעת אחרת מקנה אי אית ליה זכיה מן התורה או לא ועמ"ש בפ' לולב וערבה גבי ההיא דלא ליקני דבקטן שלא הגיע לעונת הפעוט' עסקינן דאלו בהגיע אקנויי נמי מקנה ומתנתו מתנה כו' יראה לכאורה שכונת הר"ן היא דמשמע ליה דבדעת אחרת מקנה לית ליה זכיה אלא מדרבנן ומעתה ע"כ צ"ל דאקנויי נמי לא מקנה אפי' מדרבנן ומש"ה אצטריך לאוקמא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אבל אי ס"ל דקטן אית ליה זכיה מן התורה לוקמא בהגיע לעונת הפעוטות וקני מן התורה ואינו מקנה מן התורה ומ"ה לא ליקני אינש כו' וכן הבין הלח"מ וליתא דכונת הר"ן היא דמדקאמר אקנויי לא מקנה משמע דלא מקנה כלל אפי' מדרבנן ולהכי איצטריך לאוקמא בשלא הגיע לעונת הפעוט' והרשב"א בפ' התקבל כתב כלשון הר"ן ז"ל וא"א לפרש שם אלא כדפרישית ויגיד עליו ריעו עכ"ד יע"ש והוא תימה איך נעלם מהם לשון הר"ן ז"ל שכתבנו דס"ל בהדיא דזוכה מדאורייתא ומה שפי' הרב ז"ל בכונת הר"ן אין נכון בעיני דדברי הר"ן כפשטן משמע דלענין דינא קאמר דבשהגיעו לעונת הפעוטות יכול להקנות לולבא לינוקא משום דאקנויי נמי מקנה ותו דלפי דבריו אכתי ק"ק לתלמודא גופה אמאי נקיט לה מילתא בשלא הגיעו לעונת הפעוטות לישמועינן רבותא אפי' בהגיעו לעונ' הפעו' לא ליקני משום דמיקנא קני מן התורה אקנויי לא מקנה אלא מדרבנן ויותר נראה לומר שכונת הר"ן היא דבהגיעו לעונת הפעוטות כיון דאקנויי מקנה מדרבנן הפקר ב"ד הפקר ומהניה זכיה דידהו בדאורייתא לצאת י"ח וקרינן ביה שפיר לכם כעין זה כתב בפ' התקבל יע"ש וראיה לזה מההיא סבתא דפ' לולב הגזול דצווחא קמיה דר"ן דריש גלותא וכולהו רבנן יתבי בסוכה גזולה ואמר ר"ן דפעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד הרי דאע"ג דמדאורייתא לא מפקא מידי סוכה גזולה בכך עד דסותר את ביתו ומחזיר מרי' גופיה אפ"ה מכי תקון רבנן דאין לו אלא דמי עצים בלבד ודמים הוא חייב לו שפיר חזי ומפקא מידי סוכה גזולה דהפקר ב"ד הפקר וה"נ דכוותא ואדרבא לדעת רבינו שכתב בדין שלפנינו דאפילו בהגיע לעונת הפעוטות לא ליקני משום דאינו מקנה לאחרים מן התורה וכן לדעת התוס' בר"פ בן סורר לפי מה שפי' בכונתם נראה דקשה מההיא סבתא דאע"ג דאין קניתו אלא מדרבנן אפי"ה קרינן ביה שפיר לכם ויוצא בה י"ח סוכה מדאוריי' וא"כ ה"נ כיון דתקון רבנן דמקנה לאחרים אם כן שפיר קרינן ביה לכם וכן ראיתי שהקשה הר"ב משאת משה חא"ח סי' ד' יע"ש מה שתירץ ואין דבריו ראוים כמו שיראה המעיין וכן ק' למ"ש הרמב"ן בחידושיו בפ' הספינ' דט"ז שהק' למ"ד דמכירת שטרות דרבנן מההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש התקדשי לי בשט"ח זה רמ"א מקודשת ותירץ דמאי מקודשת מדרבנן וכ"כ רי"ו ז"ל והביאו מרן ז"ל בח' א"ה סימן כ"ח דאם קדשה בחוב שיש לו על אחרים במעמד שלשתן דאינה מקודשת אלא מדרבנן וכתב מרן שם דאינו מוכרח דכיון דתקינו רבנן נקנו לו המעות והויא מקודשת מדאורייתא והשתא לדעת הרמב"ן ורי"ו תיקשי להו מההיא סבתא דמשום קנין דרבנן יוצא בו י"ח מדאורייתא ואם כן כ"ש גבי קידושין דאיכא למימר כל המקדש כו' גם ממ"ש התוס' בפרק הגוזל קמא דק"ד ע"ב ד"ה אגב אסיפא גבי היה עומד בגורן דכיון דפדיון מ"ש הוי מן התורה בעינן שיקנה אותו בקנין שהוא מן התורה אבל קנין אודיתא אינו אלא מדרבנן ודוק נראה דס"ל דכ"ש במצות לולב דכתיב לכם דבעינן שיהא משלכם מן התורה וכמ"ש הר"ב מחנה אפרים בה' קנין משיכה סימן ב' יע"ש ואפשר לחלק ולומר דההיא דסבתא שאני דאע"ג דמן התורה לא קני ומחייב לאהדורא חפצא גופי' מ"מ אי אתרמי ונתרצה למוכרו וליקח הדמים פשיטא ודאי דקני מן התורה ויוצא בה י"ח דלכם קרינן ביה ואע"ג דלא יהיב דמי לאלתר וכ"ת מעות קונות מ"מ אי זקפן עליו במלוה מיהא קנה ד"ת עיין בס' מח"א הלכות קנין מעות סי' ה' והילכך מכי תקון רבנן דאין לו אלא דמים הו"ל כאלו נתרצה למוכרו שהרי מצוה לקיים דברי חכמים ולא גרע מתלוה וזבין דזביניה זביני והלכך הו"ל מכירה גמורה מן התורה ודמים חייב הוא לו דהו"ל כאלו זקפן עליו במלוה ומכי יהיב דמי בתר הכי נמצא קניתו למפרע ונמצא אם כן דלבתר דתקון רבנן דאין לו אלא דמי עצים ומכח תקנתא דידהו הו"ל השתא קניה מן התורה מה שאין כן בההיא דזכית קטן כיון דמן התורה אין הקנאתו כלום ושאול הוא גביה אע"ג דחכמים תקנו שיהיה הקנאתו הקנאה אינו יוצא בו י"ח שהרי מן התורה אינו שלו אפי' לבתר דתקינו רבנן והיינו טעמיה דרי"ו והרמב"ן שכתבו גבי ההיא דמ"ש ומכירת שטרות דאינה מקודשת אלא מדרבנן ואפשר דה"ט שכתב הטור ז"ל בא"ח סי' תרל"ז דאם אינו רוצה ליתן דמים לא יצא י"ח וכתב מרן שם דס"ל דכי תקון רבנן אינו אלא כי יהיב דמי אבל אי לא יהיב דמי אוקמו אדין תורה ומחייב לאהדורי חפצא ע"ש אכן כפי מ"ש אין צורך לזה דאפילו אי ס"ל לבה"ע ז"ל דתקנתא דרבנן היא אפי' אי לא יהיב דמי ודמים הוא חייב לו אפי"ה לענין לצאת י"ח סוכה מדאורייתא לא מהני אלא אי יהיב דמי בתר הכי דהשתא הו"ל למפרע מכירה גמורה מן התורה אבל אי לא יהיב דמי אע"ג דמדרבנן חפצה דידיה היא ודמים הוא חייב לו מכל מקום כיון דמדאורייתא מחייב לאהדורי חפצה לא קרינן ביה לכם ד"ת: מיהו אכתי קשה לי במ"ש רי"ו הביאו מרן בא"ח סי' הנזכר וז"ל כתב רי"ו מוכח בפ' מרובה שאם קדשה בגזילה אחר יאוש לחוד מקודשת מדרבנן ע"כ והשתא ק"ט דמ"ש מההיא סבתא דס"ל לר"ן דיוצא בה י"ח סוכה מן התורה משום דכיון דתיקנו חכמים שיתן לו את הדמים הו"ל מכירה גמורה מן התורה ולכם קרינן ביה וא"כ ה"נ נימא כיון דתקנו חכמים דיאוש כדי קני ואין לו אלא דמים הו"ל מכירה גמורה מן התורה ומקודשת מדאורייתא ומן האמור בזה נראה ליישב מ"ש הטור ח"מ סי' שנ"ג וז"ל ואם נתיאשו הבעלים קימא לן דאינו קונה מן התורה וצריך להחזירה ונראה לא"א הרא"ש כיון דרבא מספ"ל אי קני מדאורייתא או דרבנן נהי דלא קי"ל כו' אלא כעולא ור"י דסברי לא קני מ"מ אם קדש בו אשה צריכה גט מס' דשמא קונה מדרבנן עכ"ל ותמהו עליו כל גדולי האחרונים שהרי מדברי הרא"ש בפ' מרובה משמע בהדיא דפשיטא ליה דיאוש כדי קני מדרבנן שכתב וז"ל וביאוש כדי פליגי בה רבה ור"י רבה ס"ל דקונה אלא דמספקא ליה אי קני מדאורייתא או מדרבנן ור"י ס"ל דאפי' מדרבנן לא קני וקי"ל כרבה וקנ' יאוש לחומרא ואם קדש אשה בגזילה צריכה גט עכ"ל:
וראיתי להרב גט פשוט סי' ק"ג סק"ו שכתב וז"ל והיה אפשר לומר דהטור דייק לה מדכתב הרא"ש וקי"ל כרבה וקני יאוש לחומרא דמדקאמר לחומרא משמע דמס"ל אלא דזה אינו דכוונת הרא"ש במ"ש לחומרא היינו לומר דכיון דיאוש כדי לא קני אלא מדרבנן הוי לחומרא דאם קדשה אחר צריכה גט מזה ומזה עכ"ל יעיין שם ולפי האמור נחה שקטה תמיהתם דהוכרח לפרש כן בדברי הרא"ש משום דק"ל במ"ש וקני יאוש לחומרא והשתא אי מ"ש דקיי"ל כרבה היינו שפוסק כרבה לגמרי דקני מדרבנן היאך כתב דקני יאוש לחומרא כלומר דצריכה גט מזה ומזה וכן משמע ממ"ש אם קדש אשה בגזילה צריכה גט ומדלא כתב ה"ז מקודשת משמע דס"ל דאינה מקודשת אלא לענין זה בלבד שתהא צריכה גט אמנם אי קדשה אחר מקודשת והשתא אי ס"ל דיאוש קני מדרבנן אמאי אינה מקודשת גמורה ואפי' בא אחר וקדשה לא יהיו תופסין קדושין כלל דכיון דתקנו חכמים שיתן לו את הדמים הוה ליה מכירה גמורה מן התורה וכההיא סבתא דר"ן דיוצא מן התורה י"ח סוכה כ"ש הכא דאיכא למימר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משו"ה הוצרך הטור ז"ל לומר דמ"ש הרא"ש וקי"ל כרבה וקני יאוש לחומרא היינו לומר דקי"ל כרבה לענין זה שתהא צריכה גט דמיחש חיישי' ליה לסברת רבה דשמא קונה מדרבנן כנ"ל: וליישב דעת רי"ו אפשר לומר בדוחק דס"ל לרי"ו דכיון דתקון רבנן דיאוש כדי קני אפי' אינו רוצה ליתן את הדמים אין לה דין גזל וחפצה מיהא קני ודמים הוא חייב לו ושלא כדעת בה"ע שכתב מרן ז"ל ומ"ש רי"ו דמקודשת מדרבנן מיירי בשאינו רוצה ליתן את הדמים דתקנתא דרבנן גרידא הוא דמדאורייתא מחייב לאהדור' חפצה ומש"ה אינה מקודשת אלא מדרבנן וההיא דקאמר ר"ן פעיתא היא דא היינו משום שנתנו לה הדמים אחר כך ומש"ה יצאו בו י"ח ד"ת דהשתא הוה לי' מכירה גמורה מן התורה כדכתיבנא זה נ"ל ליישב בדוחק ומ"מ לדעת הר"ן ז"ל שכתבנו לעיל דאפילו בזכיית קטן כיון דאקניה מקנה מדרבנן יוצא בו י"ח ד"ת וכההיא סבתא דר"ן ולא ס"ל לחלק בהכי כמ"ש ומה גם לדעת רש"י שכתב מרן בסי' הנז' דס"ל דאפילו בשאינו רוצה ליתן את הדמים יוצא בו י"ח ד"ת דהשתא אין מקום לחילוק שכתבנו לעיל וכן נראה דצ"ל גם כן למ"ש הרשב"א בפ' התקבל כדברי הר"ן אף ע"ג דהוא ז"ל הכריח שם דזכוית קטן דאורייתא אלא ה"ט דס"ל דכל דאית ליה קנין מדרבנן מהני לצאת י"ח דאורייתא וכן פסק בס' מח"א סי' הנז' בהג"ה לבן הרב המחבר יע"ש אלא דק"ל שהרי הרשב"א ז"ל שם כתב וז"ל הא לכם מעות הללו ופדו מ"ש מהכא משמע דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא אפי' בממון דאל"כ אינן פודין אלא משל אב והיה להם להוסיף חומש אלא ש"מ דזוכה ד"ת ע"כ והשתא מאי ראיה מייתי נימא דכיון דיש לו קנין מדרבנן קרינן ביה שלהם ד"ת ואינו צריך להוסיף חומש כי היכי דמהני לצאת י"ח לולב ד"ת מה"ט וכבר הרב מח"א ז"ל הכריח מדברי התו' דפ' הגוזל קמא שכתבנו דכיון דפדיון מ"ש דאורייתא בעינן שיקנהו בקנין דאורייתא כיון שאינו אלא מדרבנן לא מהני לענין פדיון מ"ש דאוריי' דה"ה וכ"ש לענין מצות לולב דבעינן שיהא משלכם ד"ת ואם כן כפי מ"ש נמצאו דברי הרשב"א סותרים אם לא שנאמר כמ"ש הפר"ח בכונתו ודוחק וצ"ע:
מעשה חושב (רה) ומיהו כי אמרינן דקטן אית לי' זכי' מה"ת לנפשי' כו' אולם ממ"ש הר"ן עצמו בפ' האיש מקדש דף רכ"ב ע"ב נראה שחזר בו ממ"ש בפ"ק הנ"ל שהרי קאמר התם בהדיא דלס"ד דהש"ס הוה ס"ל למימר דקטן אית לי' זכי' מדאורייתא כבחלוקת א"י אבל להמסקנא דוקא בא"י דחלוקתן גילוי מלתא בעלמא היא וב"ד מעמידין אפוטרופוס לכך אבל בעלמא אין זכי' לקטן מדאורייתא ומה שזכין לו מדרבנן בעלמא הוא וכ"כ התוס' בקדושין דף מ"ב מביאם הגאון המחבר לעיל: ובחידושי תמהתי איך אפשר לומר כן והרי הוא נגד סוגיא ערוכה בב"ב דף ע"ב דפריך התם הש"ס לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר דכ' רחמנא למה לי פי' דהא יכול ליתן נכסיו שיפלו לו לאחר מכאן במתנה ודחק שם לשנויי דנ"מ לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וע"ש ולדעת התוס' והר"ן הנ"ל הרי הקושיא מעיקרא ליתא דהא אצטריך האי קרא דיכיר לענין קטן שאין לו זכי' מדאורייתא אפי' בדעת אחרת מקנה אותו:
(רו) וא"כ ה"נ כיון דתקון רבנן דמקנה לאחרים כו'. נ"ב ובתשובה למעזיריטש הארכתי בזה ופלפלתי ליישב לשיטת הסוברים דקנין דרבנן לא מהני לענין דבר תורה מה דקשה לדידהו מש"ס ערוך ביבמות דף ס"ז ע"ב דאיתא שם דעבדים אכלו בתרומה בנכסים מועטין והניחה מעוברת בדאיכא בן בהדי בת (והתם הרי בתרומה דאורייתא איירי) והרי מדאורייתא אין לבת כלום והבן אינו מאכיל משום חלקו של עובר ע"ש ודו"ק:
סוף הספר