שער המלך על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ח · הלכה ט
כל אלו שאמרנו כו'. כתב הראב"ד אין הכל מודים בגזול כו' הו"ל מה"ב כו' דעתו ז"ל מבואר לפסוק כר"י דאמר בריש פרק לולב הגזול דאפילו ביט"ב פסול משום דהו"ל מה"ב וראיתי להתו' שם בד"ה משום שהקשה וז"ל וא"ת לקמן דפסלינן לולב של אשירה משום דמיכתת שיעוריה ת"ל משום מה"ב כו' והק' הר"ב חד"ה ז"ל וז"ל וצ"ע אדק"ל מלולב של אשירה וממצה אמאי לא מקשי להו מסוכה גזולה דלעיל סוף פרק הישן וכבר הקשו כן בפ"ק דף ט' ואם ניחא להו מסוכה בתי' דהתם אם כן קו' מלולב וממצה נמי ניחא יע"ש ומוהר"ם ן' חביב ז"ל תירץ וז"ל ואפשר לומר דהא דאצטריך קרא לאשמועינן דסוכה גזולה פסולה היינו כגון דלא שייך מה"ב כגון דקודם החג גזלה וקנאה ונשתמש בה ובכה"ג לא שייך מה"ב כמ"ש לקמן דהיכא דקנה קודם עשית המצוה ליכא תו משום מה"ב ואפ"ה פסל הכתוב סוכה גזולה א"כ איך קאמר ר"ן בסמוך מחלוקת בשתקף כו' אבל גזל עצים וסיכך בהם אין לו אלא דמי עצים ופירש"י ז"ל דקנינהו בשינוי השם ושינוי מעשה וכן בההיא סבתא קאמר ר"ן פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד והא לפי דעת הרב ז"ל אפי' דקנינהו קודם עשיית המצוה פסליה רחמנא משום דס"ס מגזל בא וליכא למימר דההיא דר"ן היינו דוקא בנותן דמי עצים וכדעת בה"ע שכתב הטור סי' אבל בשאינו נותן דמי עצים אע"ג דקניה גוף הדבר ולא הוי מצוה ה"ב פסל הכתוב משום גזולה דהא ליתא דהרי מדברי התוספ' בדף ל"א ד"ה אבל גזל עצים נראה בהדיא דלית להו כסברת הר"ב העיטור מדלא אשכחו סוכה גזולה דפסל הכתוב אלא בראובן שבנה סוכה בחצירו של שמעון כו' יע"ש וכ"כ מרן הב"י שם מה"ט גופה שדעת רש"י ז"ל הפך דעת העיטור יעויין שם אלא ודאי הא ליתא: ומצאתי בחי' הריטב"א ז"ל דל"א שהוקשה לו קו' התוספות ז"ל שבפ"ק ותי' די"ל דהיא גופא קמ"ל קרא תעשה לך משלך כי היכי דלא תהוי מה"ב סד"א דלא חיישינן להא בסוכה שאינה באה לרצות קמ"ל וכי אמרינן לך למעוטי גזולה היינו משום מה"ב עכ"ל יע"ש וא"כ איכא למימר דהתוס' דשמעתין יתרצו לקושיא שבפ"ק כמו שתי' הריטב"א ומש"ה ל"ק להו אלא מלולב וממצה דכיון דהא מתעשה לך דסוכה שמעינן דאפי' בדבר שאינ' באה לרצות איכא משום מה"ב א"כ תו למאי איצטריך קרא גבי מצה של טבל ת"ל משום מה"ב ודו"ק: מיהו הא ק"ל לפי תי' הריטב"א ז"ל דאם כן מאי פריך בפ"ק כד תריץ דלך דסוכה איצטריך למעוטי גזולה פריך התם נמי ניבעי ליה למעוטי גזולה ומשני התם כתיב קרא אחרינא ועשו להם ולפי דעתו מאי קושיא הא כיון דלך דסוכה דמיעט גזולה היינו משום מה"ב מעתה ילפינן מיניה לגבי ציצית נמי דגזול פסול משום דהוי מה"ב וכדאמרינן בעלמא גבי מצה גזולה דפסול משום מה"ב כמ"ש בירושלמי וכ"כ הוא ז"ל בפ"ק ד"ט אף ע"ג דלא כתיב קרא למעוטי ולהא י"ל בדוחק דהכי פריך דמאי חזית לומר דגבי ציצית בעינן טויה לשמה משום דכתיב לך לשם חובה וגבי סוכה נמי הא כתיב לך מאי אמרת דההוא מבעי לי' למעוטי גזולה כלומר ואשמועינן דאפי' כה"ג דאינו בא לרצות אמרינן מה"ב ומש"ה לא בעינן סוכה העשויה לשמה משום דליכא ביה קרא דממעט לה א"כ התם נמי מיבעי ליה למעוטי גזולה כלומר דנימא דלך דציצית אתי למעוטי גזולה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ומינה ילפינן לסוכה נמי דגזולה פסול' משום דהוי מה"ב ולך דסוכה נימא דאתי לומר לך לשם חובך ומאי חזית לומר דלך דסוכה אתי למעוטי גזולה ולך דציצית אתי למעוטי טויה שלא לשמה נימא איפכא ואהא תריץ דגבי ציצית לא אצטריך למעוטי גזולה דהא כתיב קרא אחרינא ועשו להם א"כ ע"כ דאתי לטויה לשמה מיהו לישנא דגמרא דקאמר התם נמי לא דייק כלל לפי זה ואכתי איכא למימר דהמקשה דפריך התם נמי לא שמיע ליה הא דר"י דמה"ב ומש"ה פריך שפיר והמתרץ דלא תירץ לי' הכי משום דאכתי קשיא ליה דמאי חזית וכדכתיבנא ודו"ק: מיהו אכתי ק' לפי המסקנא דא"כ גבי סוכה למאי אצטריך לך למעוטי גזולה ת"ל משום דהוי מה"ב ואי לאשמועי' דאפי' במצוה שאינה באה לרצות איכא משום מה"ב הא שמעינן ליה מציצית דכתיב ועשו להם ציצית וממעטינן גזולה וילפינן מיניה לעלמא דגזול פסול משום מה"ב ויש לדחות ועיין בתומת ישרים סי' מ"ו יע"ש עוד היה אפשר לומר לקו' הר"ב חד"ה ז"ל דמש"ה ל"ק להו גבי סוכה דאמאי אצטריך למעוטי גזולה משום דס"ל דמה"ב לא אמרינן אלא דוקא לגנב עצמו דקעביד עבירה אבל לאחרים ליכא ביה משום מה"ב וא"כ אי לא הוה כתיב קרא דלך למעוטי גזולה הו"א דאם גזלה ומכרה לאחר קודם יאוש דכשר כיון דלאחרים ליכא משום מה"ב וכן נראה שהוא דעת רש"י ז"ל בסמוך ד"ה וקרקע שכתב וא"נ יאוש קני הו"ל מה"ב ואפ"ה קאמר רב הונא דלאחרים שרי משום דהוי יאוש ושינוי רשות ואמאי הא פסול משום מה"ב אע"ג דקני ליה לדעת רש"י ז"ל אלא ודאי דלאחרים לא מיקרי מה"ב כיון דאינהו לא גזלו וכ"כ הר"ב מג"א סימן תרמ"ט ס"ק ג' יע"ש וא"כ משום הכי אצטריך לך למעוטי גזולה אף לאחרים משום דלא מקרי לך כיון דליכא אלא שינוי רשות גרידא לא קנאו אמנם בההיא דלולב של אשירה ומצה של טבל ק"ל שפיר דת"ל משום מה"ב אלא דהא ליתא דא"כ אמאי הוצרכו התוספות ז"ל לומר דהא דתניא לקמן לכם להוציא את השאול ואת הגזול דמשום שאול אצטריך דבלאו לכם נפ"ל גזול משום דהוי מה"ב ואמאי ל"ק דלכם אצטריך שפיר להוציא את הגזול אפילו לאחרים דליכא בהו משום מה"ב דאפי"ה פסול משום דלא מקרי לכם כיון דלא קנאו אלא נראה ודאי דס"ל ז"ל דאפי' לאחרים הוי מה"ב וכ"כ הר"ב מג"א שם שכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל במלחמותיו יע"ש מיהו הא ק"ל דבסמוך ד"ה הא קניה ביאוש כתבו וז"ל וי"ל דאם איתא דיאוש כדי קני הוי שלו קודם הקדש ולא חשיב מה"ב וכן מוכח לקמן בשמעתין גבי אונכרי דפריך ולקנינהו בשינוי מעשה משמע דאי קנו ליה מצי נפיק ולא חשיב מה"ב כו' והשתא ק' דאמאי הוצרכו להוכיח כן ממאי דפריך וליקנינהו כו' ואמאי לא הוכיחו כן ממילת' דר"ה גופיה דקאמר הילכך ליגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאיש בידייהו ושנוי רשות בידייכו דס"ס אע"ג דקנינהו ביאוש ושנוי רשות לא מהני משום מה"ב וכן ראיתי בשיטת הריטב"א ז"ל מכ"י למסכת גיטין בפרק הניזקין שהוכיח כן ממילתא דר"ה גופיה יע"ש גם הרשב"א ז"ל שם בחי' נראה שהוכיח כן ג"כ ממילתא דר"ה גופיה כמו שיראה המעיין אלא ודאי מדלא הוכיחו כן ממילתא דר"ה משמע דס"ל דלאחרים לא קרינן ביה מה"ב כיון דאינהו לא גזלוה וכדעת רש"י ז"ל אמנם ממאי דפריך וליקני בשנוי מעשה כלומר ולא צריך שנוי רשות הוכיחו שפיר כיון דאינהו הם החותכים וגוזלים שייך בהו מה"ב וכיון שכן אמאי הוצרכו לומר בדבור זה דמשום שאול אצטריכא ליה לכן נראה דבדאיכא יאוש ושנוי רשות מודו התוס' ז"ל דלא הוי מה"ב ומש"ה לא הוכיחו ממילתא דרב הונא משום דבהיתרא אתא לידיה וה"ז כמוצא אבידה דאפי' למ"ד יאוש כדי לא קני בגזלן היינו משום דבאיסור' אתא לידיה כדאיתא במרובה ומה"ט כתבו התו' ז"ל שם בד"ה אמר עולא דביאוש ושנוי רשות אפילו דמים אינו חייב להחזיר ע"ש והילכך לא מיקרי מה"ב משא"כ בגזלן אע"ג דקנינהו בשנוי השם ס"ס מעיקרא באיסור גזל אתא לידיה ומיקרי מה"ב לדעת ר"ת אמנם בשנוי רשות בלא יאוש מודו התוס' ז"ל דהוי מה"ב כיון דבגזל בא לידו אף ע"ג דאיהו לא קא עביד עבירה מ"מ איסור גזל בידו אם אינו מחזירה ומש"ה לא דחו לעיל דקרא דלכם אצטריך לגזולה כדכתיב ודלא כמג"א ז"ל שהוכיח מדברי רש"י דס"ל דלאחרים אפי' קודם יאוש לא הוי מה"ב כדעת הא"ח ז"ל דליתא דע"כ לא כתב רש"י ז"ל אלא ביאוש ושנוי רשות משום דבהיתרא אתא לידיה אבל קודם יאוש אפשר דמודה רש"י דהוי מה"ב ודו"ק:
ודרך אגב ראיתי לעמוד על מ"ש התוספות שם באותה סוגיא בד"ה הא קניא ביאוש וז"ל וקשה דבמרובה אמרי' דתשלומי ד' וה' חיוביה כו' ואי יאוש קני אמאי חייב כו' ובתוס' שם דף ס"ז ד"ה אמר עולא הקשה קושיא זו דבפרק מרובה קאמר מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול ואלו בפ' הגוזל בתרא קאמ' גבי פלוגתא דר"ש ורבנן מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה קונה יע"ש והקשה מוהרש"ך ז"ל בח"א דף ע"ו דמאי קושיא מעולא אעולא נימא דמאי דקאמר לא קני הוי מדאורייתא ומאי דקא' קני הוי מדרבנן דס"ל לעולא דיאוש קונה מדרבנן וכדקאמר רבא התם יאוש אמרי רבנן דנקני מיהו לא ידענא אי מדאוריית' או מדרבנן משום תקנת השבים יע"ש. ונלע"ד דס"ל לתוס' ז"ל דאי יאוש קני מדרבנן משום תק"ה היינו דוקא כשאין הגזילה בעין וכמ"ש ז"ל שם דס"ו ע"א ד"ה משום וז"ל שלא יהא צריך לטרוח אחר הגזילה עצמה משמע מדבריו דדוקא כשאין הגזילה בעין כגון שמכרה קודם יאוש אמרו רבנן דקני מפני תק"ה שלא יהא צריך לטרוח אחר הגזילה אבל אם הגזילה בעין אינו קונה אפי' מדרבנן וכן כתב הגהות מיימוני הביאו רש"ל שם בסימן ז' וז"ל דכל זמן שהגזילה קיימת בעין בידו לא עבידו רבנן תקנה לשבים כדמוכח בר"פ הגוזל קמא וכן פרש"י מפני ת"ה שלא יהא צריך לטרוח כו' עכ"ל יע"ש וכיון שכן שפיר קשיא להו להתוספות דאי ס"ל דיאוש אינו קונה אלא מדרבנן א"כ התם גבי פלוגת' דר"ש ורבנן דאיירי בשהגזילה קיימת בעין וכדקאמר של גזלן מחשבה מטמאתן (ואיירי נמי אפילו בדליכא שינוי מעשה כגון עוצבא כדמסיק במרובה) איך קאמר עולא אבל בידוע ד"ה יאוש קני הא כיון שהגזיל' בעין לא קני אפי' מדרבנן וכדכתיבנא ויש לתמוה על רש"ל דבסי' הנז' העלה לענין דינא דכל זמן שהגזילה בעין צריך להחזירה ואלו בפ' הגוזל בתרא סי' כ"ו כתב דדעת רבינו דיאוש כדי קני מדרבנן מדכתב בפרק כ"ד מה' כלים מי שגנב משכב של חבירו וישב עליו הזב דטמא שחזקתו שהבעלים נתייאשו מהם אע"ג דאין כאן שום שינוי בעולם בלא יאוש לחוד אלא מוכרח דפסק כרבה דיאוש קני מדרב' ומשו"ה טמא דכיון דתיקנו ליה רבנן דניקני הוי כשלו וכתב עוד שכן דעת הרא"ש יע"ש והשתא כפי מ"ש בפ' מרובה איך אפשר דס"ל דיאוש קני מדרבנן דא"כ התם בהלכ' כלים דמיירי רבינו שהגזילה בעין כמ"ש שם אפילו מדרבנן לא קני ואמאי כתב דטמא ועיין בל"מ פ' מה' גזילה דין א' מה שתירץ יע"ש אלא נראה דדעת רבינו דיאוש אינו קונה אפילו מדרבנן דלא כמוהרש"ל וכ"כ הר"ב בה"ז בלשונות הרמב"ם ממס' מנחות דף ק"ן ומה שהביא ראי' לזה ממה שפסק רבי' בפ"ב מה' גניבה דין כ"ו דגנב והקדיש ואח"כ מכר אינו משלם דו"ה דאי יאוש כדי קני בלא הקדיש פטור וכמו שהקשה ר"י לר"ל כמדובר אלא ע"כ ס"ל דיאוש לחוד אינו קונה כלל יע"ש לא ידעתי איך אשתמיט מיני' מ"ש מוהרש"ל שם בסוף סי' נ"ז דאע"ג דיאוש כדי קני מדרב' מ"מ לענין דו"ה הל' כוותייהו דמשלם אפי' מכר אחר יאוש דרבנן לא תיקנו אלא בהא שיכול לסלק הדמים אבל לאפטורי מדו"ה דחייבו רחמנא אחר יאוש לא תקינו ומאי דפריך ר"י לר"ל מהא דגנב והקדיש היינו משום דר"ל ס"ל דיאוש קונה מדאורייתא ופשוט:
ובמ"ש עוד וכן מוכח לקמן בשמעתין דפריך לקנינהו כו' הנה התוספות בגיטין פרק הנזקין דנ"ה ד"ה מ"ט דחו לזה וז"ל ודוחק לומר דסבר כריב"ן דלא חייש למה"ב כו' ונר' דהתוס' דהתם פליגי אמ"ש בשמע' בד"ה מתוך דאפי' לשמואל דלית ליה מה"ב היינו דוקא במצוה דרבנן כגון יט"ב אבל ביט"א דאורייתא חיישינן למה"ב ומש"ה כתבו דדוחק לומר דסבר כריב"ן אבל לפי מ"ש הכא האי דיחויא ליתא כלל דביט"א אפי' ריב"ן מודה וא"כ מאי פריך וליקנינהו דהא אי אמרת דס"ל כריב"ן ע"כ ההיא דר"א משום יט"א הוא דקאמר דביט"ב אפילו ודאי גזול כשר לריב"ן וה"ט דבשמעתין לא כתבו ז"ל הך דיחויא משום דס"ל כשיטתם דלקמן ודוק:
ועוד דאעיקרא דמילתא דברי התוס' דהתם הם תמוהים דבשלמא אי קו' היא לסברת ר"ה שפיר איכא למידחי דר"ה יסבור כריב"ן אמנם קושיא היא למקשה מאי פריך וא"כ איך דחו בזה דסבר כריב"ן אכתי תיקשי למקשה מאי פריך דאימא דר"ה יסבור כר"י בשם רשב"י דאית ליה מה"ב ומש"ה קאמר דליגזזו אינהו והמתרץ דתריץ דקסבר לולב אין צריך אגד אמאי לא תירץ לי' קסבר כר"י דחייש למה"ב ולכן נראה דהתוס' דהתם מתחילה הביאו ראיה ממילתיה דר"ה וזה מדוקדק בלשונם שם שכתבו כדמוכח בסוכה דאמר להו ר"ה כו' ליגזזו אינהו ופריך וליקנינהו בשינוי השם ומדלא כתבו כדמוכח גבי ההיא דר"ה דפריך וליקנייה כו' כמ"ש בשמעתין משמע דראייתם הוא ממאי דקאמר ר"ה ליגזזו אינהו והן ממאי דפריך וליקנייה וכמו שהביא הריטב"א וכמ"ש לעיל ומש"ה דחו שפיר דסבר כריב"ן דכיון דר"ה סבר כריב"ן ומש"ה קאמר ליגזזו אינהו פריך שפיר לפי סברתו וליקנייה בשינוי השם ודוק ומ"מ מ"ש עוד התם וז"ל ועוד דאמרי' התם האי כשור' דמטללתא עבדו בה רבנן תקנתא מפני ת"ה ובסוכה לא בעי' משלכם ולא מיפסלא אלא משום מה"ב וכי קנה בתקנתא דרבנן לא חשיב מה"ב כו' יע"ש ונראה פשוט דכונתם במה שהביא ראיה מההיא דכשורא לומר דהתם ליכא לדחויי כמו שדחו לההיא דר"ה וזהו שכתבו דסוכה לא בעינן משלכם ולא מיפסלא אלא משום מה"ב כלומר דאיכא למימר דסבר כריב"ן דלא חייש למה"ב וא"כ היכא דליכא מפני ת"ה אמאי פסולה הא בסוכה לא בעי' משלכם אלא ודאי דמשום מה"ב הוא דפסול וזה פשוט וכיון שכן יש לתמוה עליהם דע"כ לא פליגי רבנן אר' אליעזר וס"ל דלא בעינן לכם אלא דוקא בסוכה שאולה משום דכתיב כל האזרח אבל בגזולה כ"ע מודו דפסול משום דכתיב לך משלך וכדאיתא פרק הישן דכ"ז ע"ב ורבנן האי לך מאי דרשי ליה מבעי ליה למעוטי גזולה וצ"ע: ובמ"ש עוד א"נ שאני ברכה דאיכא הזכרת שם שמים כתב הר"ב חד"ה פ' מרובה וז"ל ולגבי אסא דפריך וליקנינהו בשינוי השם היינו לענין קיום מצוה אבל לענין ברכה יש להחמיר יותר ע"כ ואיני מבין דבריו דאכתי תיקשי דמאי פריך וליקנינהו בשינוי השם אימא דמשו"ה אצטריך ר"ה לומר דלא ליגזזו אינהו כדי להרויח הברכה ג"כ דאי מטעמא דליקנינהו בשינוי השם אין ראוי לברך משום דהוי מה"ב וכבר כתבנו דמדברי התו' דשמעתין נראה דבההיא דר"ה אין לחוש משום מה"ב וכן נראה מלשון הר"ב חד"ה ולכן נראה לי דהתם כיון דהוי ספק גזל אין ראוי להחמיר כ"כ אפי' לענין ברכה ומשו"ה פריך דליקנינהו בשינוי השם ושוב מצאתי כן בס' מע"ח ומ"מ אכתי יש לגמג' קצת מההיא דר"ן דקאמר פעית' היא דא ודוק:
טעם המלך ב) הרבה דברתי בסוגיא זו כי שריגיה עלו למעלה ראש. ואולם פה על דברת המלך אנכי עומד וכרשומי דברים בעלמא והנה מה שרצה הרב לומר לתרץ קושית הרב מהרש"א דתוס' ס"ל דבאחרים ליכא מצוה הבאה בעבירה וכתב בלשונו אמנם בההיא דלולב של אשירה ומצה ק"ל שפיר לא ידעתי פירושו בשלמא מצה שפיר דאיכא איסור באכילה אמנם באשירה מי איכא איסור בנטילה הא מצות לאו ליהנות נתנו. והעבירה היא במה שעבדו בו ע"ז ומי לא עסקינן שעבד בו ראובן ושמעון נטלו ומאי הקשה תוס' וכן נמי מה שחוכך בתוס' ד"ה הא קני ביאוש מאי הקשה מגמ' ולא קשיא להו להתוס' מר"ה גופא מאי אהני שנוי רשות הא הוי מה"ב ורוצה להוכיח מזה דתוס' סבירא להו באחרים ליכא מה"ב נעלם ממנו דברי הרב טורי זהב סי' תרמ"ט ס"ק ג' דקאמר היינו טעמא דר"ה משום כיון דקצץ גוי ליכא מה"ב דבמה שהגוי עובר עבירה לאו מה"ב הוא ופשוט הוא אולם מסוף דברי המג"א שמסיים וכ"מ בגמרא גבי אונכרי דהוי יאוש ושנוי רשות עי"ש עכ"ל משמע דהרב מגן אברהם סובר דלאו משום גוי נגע אלא היינו טעמא משום דהוי אחרים ולכך הוכיח שפיר ע"כ אי לא קנין אפי' לאחרים הוי מה"ב דאל"כ אמאי צריך הש"ס לנקוט הלשון שנוי רשות דמשמע מדין קנין נגע בו תיפוק ליה כיון דהוי אחרים וע"כ אם לא הוי קנין לא מהני אחרים דאכתי הוי מה"ב ולכן נקט הש"ס שנוי רשות וסובר הש"ס יאוש לא קני ולא כסברת רש"י בפי' האחרון ואי אמרי' כסברת הט"ז דאם עובר עבירה לא שייך מצוה הבאה בעבירה אכתי קשיא למאי צריך ר"ה לנקוט הלשון שנוי רשות תיפוק ליה [כיון דגוי קצצו וע"כ כפי' רש"י דזהו עצמו כונת הנושא בשינוי רשות למימר דלא הוי מה"ב והאי שנוי רשות לאו ככל שינוי רשות דעלמא או שבלא"ה צריכין שנוי רשות מצד קנין משום דבי"ט ראשון איירי היינו אי לא אמרינן כרש"י בפי' האחרון דיאוש כדי קני וצריך שנוי רשות שיהיה שלו וזה צריך עיון על המג"א בלא"ה וכן תמה על המג"א מורי הגאון זצ"ל בשולחנו הטהור עי"ש סוף כל סוף על רבותינו בעלי התוס' ז"ל אין כאן תמיהה דפשוטו של הדברים משמע כדעת הט"ז דמשום דקצצו גוים ליכא מה"ב ורק קושית תוס' מהאי דהקשו הגמר' ולקנינהו בשינוי השם אבל מ"מ קשיא לדברי תוספות מדוע הקשו קושייתם על האי קושית הש"ס ולא תיכף בהאי דמקשי הש"ס סוף כל סוף כי גזזי אונכרי להוי יאוש בידייהו דידהו ושנוי הרשות בידן וע"כ דלא קשיא הכי כיון דגמרא מקשי דאונכרי יקצצו ואחרים יצאו בה לא הוי מה"ב אבל על קושי' השניה קשיא דהא הש"ס תי' לא צריכא בהושענה דאונכרי גופייהו ועל זה פריך הש"ס ולקנינהו בשינוי כו' ושפיר קשיא הא הוה מה"ב לדידהו ומהאי דהקשו הגמ' סוף סוף כי גזזו אונכרי להוי יאוש בידייהו ושנוי רשות בידן מהאי הוכיח המג"א מדברי רש"י שם דלאחרים לא הוי מהב"ב וזה כוונתו וכן משמע מדברי רש"י דף ל' וכן הוכיח מזה הט"ז סי' תרס"ד ס"ק ו' וכן מוכח ממהרש"א שם דהא הוא הקשה על רש"י בהאי דלקנינהו גם קו' תוס' ותי' כיון דקנין אחר מפסיק לא הוי מה"ב ומדוע לא הוכיח סברתיה מקושיא זו דהק' הש"ס סוף סוף וע"כ דלאחרים לא הוי מצוה הבאה בעבירה כל זה על קושית הש"ס אמנם מר"ה גופיה אף אי אמרינן דטעמא משום מה"ב לא מוכח מידי דטעמא משום גוי שעבר עבירה לא הוי מה"ב דוק. ובאמת קושית מהרש"א תרצתי בכמה אופנים חדא דתוס' לא מקשי מסוכה דמשכחת לה שגזל מגוי ואם גזל גוי מותר לא הוה עבירה ואינו יוצא בו כיון שבדיניהם צריך להחזיר לא מקרי שלו וכן דעת ס' יראים ועיין במג"א סי' תקל"ז סק"ג ושם רוצה לומר אפי' למ"ד גזל גוי אסור לא הוי מה"ב עיין עליו עוד תרצתי לקושית מהרש"א ע"פ סברת תשובת חות יאיר סי' ע"ט דרוצה לומר לדעת תוס' סנהדרין פ' סורר ומורה דאם גר עשה עבירה בגיותו ואח"כ נתגייר אינו חייב בדיני שמים ורק בדיני אדם חייב אם כן אם גזל בגיותו ואח"כ נתגייר אינו חייב להחזיר מדיני שמים. כיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ורק חייב להחזיר מדיני אדם. א"כ הרי צריך לך למעוטי גזולה לגר שגזל קודם י"ט ונתגייר אחר כך מצד מצוה הבאה בעבירה ליכא כיון דפטור מדיני שמים ולא הוי עבירה ולאו לכם מקרי כיון דמוציאין ממנו בב"ד ועוד כהנה וכהנה אתי בחידושי:
ועוד הרבה יש לי לחדש בסוגיא דמצוה הבאה בעבירה ואכתוב הדברים בקיצור נמרץ המהרש"א כתב בדברי רש"י לקמן באונכרי דכתבו דטעמא דר"ה משום מה"ב א"כ קשיא מאי הקשה הש"ס וליקנינהו בשנוי מעשה ושינוי השם ולכן כתב המהרש"א דרש"י סובר כיון דאיכא הפסק קנין אחר בין יאוש ומצוה אף שקני ביאוש לא הוי מה"ב ואין כן דעת תוס' ד"ה הא קני ביאוש עיין במהרש"א היטב ולכאורה קשיא על המהרש"א הא רש"י כתב בגיטין [נ"ה ב] ד"ה כרת מאי עבידתיה דבשלמא לענין דו"ה ל"ק דאפשר לומר כי אמרה יאוש כדי ל"ק לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש עכ"ל והיינו שיטת ר"ת שם לכל מי שמעיין ואם כן קשיא לדעת מוהרש"א מאי אהני לרש"י זאת דאי הסברא אם בין היאוש ועשיית המצוה יש קנין אחר אף שאין צריך להאי קנין מ"מ שוב לא הוי מה"ב א"כ ה"נ דהא הוי שינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש. [וע' במג"א סימן תרמ"ט סק"ב דאף לענין ברכה אמר כסברת מהרש"א] וכמ"ש תוספות התם ד"ה מאי טעמא והכא בסוגין וכן נמי במרובה ד"ה אמר עולא עי"ש ולכאורה יש לומר דזה דוקא בקנין גמור כגון שינוי מעשה שהוא קנין לעצמו אף שהשתא אין צריך לו כיון דכבר קני ביאוש מ"מ מהני שלא יהיה מה"ב וכן נמי בשינוי השם בכל מקום הוי קנין לעצמו. אבל גבי שנוי השם של הקדש דלא הוי קנין בפני עצמו זולת ע"י יאוש מעיקרא דאי לא הוי יאוש לא יכול להקדיש כלל וכן כתב התוס' בב"ק [ס"ז א'] ד"ה הא לאו הכי ע"ש בסוף הדבור דלא הוי קנין בפני עצמו. ולפ"ז לא הוי נמי הפסק כיון דלא הוי קנין בפני עצמו וכן משמע נמי מדברי מג"א סי' תרמ"ט סק"ג דהוכיח מרש"י דמה"ב לאחרים ליכא. והאי הוכחה דילמא כסברת מהרש"א שהביא הוא עצמו סעיף קטן ב' וע"כ דלשינוי רשות לא אמרינן כמהרש"א ועיין והבין. ואולם לפ"ז צ"ל כפירוש ראשון בתוס' הכא בסוגיין ד"ה וליקנוהו בשנוי השם דפריך הגמרא אליבא דר' יוסף דאף שנוי החוזר לברייתו הוי שנוי אבל לתירוץ תוס' האחרון דכתבו דהש"ס פריך הכא על ר"ה ולקנוהו בשנוי השם היינו עם שנוי מעשה ויאוש. אם כן קשיא לרש"י הא לא הוי קנין בפני עצמו והוי מה"ב לפי סברתינו וישבתי בזה דקדוק צח וצ"ע בשלשה מקומות בתוס' הכא בסוגיין בד"ה הא קני ביאוש ובגיטין [נ"ה א'] ד"ה מאי טעמא ובב"ק [ס"ז א'] ד"ה אמר עולא דהקשו לשיטת ר"ת דאם קני ביאוש כבר הוי מה"ב מאי פריך הש"ס הכא באונכרי וליקנינהו בשנוי השם ולכאורה קשיא מדוע דקדקו בג' מקומות אלו להקשות מקושיית הש"ס השניה ולא מהאי דמקשה הש"ס על רב הונא ולקניא בשינוי מעשה ולפי הצעותינו אתי שפיר דודאי התוס' נמי אסיקן דעתן לומר די"ל כסברת מהרש"א אם יש קנין אחר מפסיק לא הוי מה"ב ור"ת סובר דוקא אם אין קנין אחר מפסיק אמנם לפ"ז הא גבי הקדש נמי הוי קנין אחר דהא הוי שינוי השם וצ"ל דשנוי השם זה שהוא אינו קנין בפני עצמו לא משוה הפסק ולא מהני לענין זה ואם כן קשיא שפיר מהא דהקשה הש"ס ולקנינהו בשינוי השם מאי פריך הש"ס הא עכ"פ הוי מהב"ב והיינו דתוס' סברי כתי' השני בסוגיין ד"ה ולקנינהו בשנוי השם דקושי' הש"ס קאי לקנינהו עם שנוי המעשה דהא כבר פריך הש"ס דהוי שינוי החוזר לברייתו אבל בקושיא ראשונה של הש"ס שהקשה הש"ס ולקנינהו בשינוי מעשה ולא ידע המקשן דהוי שנוי החוזר לברייתו ואם כן שנוי מעשה לחוד קונה אם כן ליכא קושיא הא הוי מהב"ב דאמרינן כסברת המהרש"א אבל על קושי' ולקנינהו בשינוי השם ליכא למימר כסברת המהרש"א כדבארנו:
כל זה אמרתי לפי פשוטו אמנם אנן בדידן יכולין למימר דסברא זו ליתא אלא אפי' אם אין קנין גמור מפסיק לא הוי מה"ב וכן משמע מדברי הרב פני יהושע בב"ק שם ע"ב בתוס' ד"ה אף גזול עי"ש והוא לא ידע שבעיקר הסברא קדמוהו הרב מהרש"א פה בסוגיין וכן מוכח להני פוסקים דס"ל אף לאחרים הוי מה"ב א"כ קשיא מהאי דמקשה הש"ס סוף סוף הא הוי מה"ב וצ"ל טעמא של מהרש"א כיון דהוי שינוי רשות וכמו שבארנו לעיל ואם כך דרכו של תורה אמרתי דבר חריף והוא שתוס' בב"ק ובגיטין הקשו על שיטת ר"ת דסובר דאף אם הוי כבר קנין יאוש אפ"ה הוי מה"ב א"כ קשיא מאי הקשה שם אביי לרבה דאמר יאוש קונה מן התורה מקרבנו ולא מן הגזול הא ע"כ התם הטעם משום מה"ב דזולת זה אף לדידיה קשיא הא הוי נמי שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש וא"נ דילמא לעולם יאוש קונה והא דאסר רחמנא להקרבה משום מה"ב עיין היטב וי"ל לפי הצעותינו די"ל ולחלק בין קרבן חטאת לעולה דבחטאת דהוי קדשים שחייב באחריותן הוי רק שייך קנין יאוש לחודיה דשנוי רשות ליכא כיון דחייב באחריותן וכמ"ש תוס' בסוגיין בב"ק [ס"ז א] ד"ה מעיקרא חולין עי"ש ושנוי השם נמי ליכא כמ"ש תוס' ב"ק [ע"ז א] ד"ה והשתא תורא דשמעינן דבקדשי מזבח ל"ש כלל שינוי השם ודברי תוספות אלו מחולקים זה עם זה ועיין בבעה"מ ובעל המלחמות סוף פרק הגוזל בתרא וכ"כ הרב פני יהושע בתוס' אשר אנו עומדין עליו עיין היטב דמה שאמרו בתוס' הא הוי שינוי השם גבי הקדש לאו דוקא אלא שינוי רשות כיון דקדשי מזבח הוא עיין עליו ובחטאת דהוי קדשים שחייב באחריותו באמת ליכא נמי שינוי רשות כאשר בארנו זולת בעולה שהוא אינו חייב באחריות וא"כ י"ל איפכא כיון דאיכא נמי קנין המפסיק היינו שינוי רשות אף שאינה קנין בפני עצמו מ"מ הפסק הוא בין הקנין של יאוש והקרבה ולהכי לא הוי מה"ב כסברת מהרש"א ולפ"ז אתיא שפיר ודאי עולא בגיטין שאמר בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש ל"ק הרי קאי התם על המתני' דהעיד רבי יוחנן בן גודגדא על חטאת הגזולה להכי אמר שפיר שאינה מכפרת כיון דהוי מה"ב ולא מפסיק בין הקנין יאוש והקרבה שום קנין אחר דבחטאת דהוי קדשים שחייב באחריותן וגם קדשי מזבח ליכא קנין אחר לא שינוי השם ולא שינוי רשות וכן נמי הכא בב"ק דאמר עולא מנין ליאוש שאינה קונה וכונתו לענין מצוה הבאה בעבירה כביאור ר"ת נמי יש לומר דאיירי רק בחטאת וראייתו מפסוק והבאתם כו' י"ל נמי דמוקי לה הקרא בחטאת. אבל עולה דהוי שינוי רשות אחר היאוש לא הוי מה"ב ולפ"ז שפיר הקשה אביי לרבה מקרבנו ולא מן הגזול כיון דקרבנו איירי בעולה דהא בעולה כתיבה אם עולה קרבנו שפיר הקשה ליה ע"כ יאוש ל"ק דאי יאוש כדי קני אמאי פסול דהא קניא ליה ביאוש וליכא למימר משום מה"ב הא בעולה איירי ואחר היאוש איכא עוד קנין המפסיק וליכא מה"ב וע"כ דיאוש כדי ל"ק ואינה נעשה הקדש זולת ע"י שינוי רשות ושינוי רשות הויא הקנין האמתי ואחר הקנין של שינוי רשות בין הקרבה לא מפסיק דבר והוי מה"ב ולזה כוון רבינו רש"י במתק לשונו בהאי קושיא דמקשה אביי מקרבנו ולא הגזול מציין רש"י וז"ל קרבנו [אם עולה קרבנו ויקרא א'] ובא רש"י בציונו לאמר לן דקשיא הא מקרבנו דכתיב בעולה דק ורבא או רב פפא דמפקי ליה מקרא דקרבנו ולא הגזול דיאוש לא קני היינו דל"ק בכל מידי ולא לענין הקרבה כעולא לדעת ר"ת אלא בכל מקום וכן משמע מדברי התוס' ד"ה רבא אמר מהכא מסוף הדבור דהוכיח דרבא אית ליה בכ"מ יאוש ל"ק עיין עליו והא דהקשה רבא בגיטין על עולא מהאי דתני עלה אם שחט בחוץ חייב כרת ואי אמרת יאוש כדי ל"ק כרת מאי עבידתיה ולר"ת ורש"י שם הקושי' אי יאוש כדי ל"ק לענין הקרבה דהוי מה"ב כרת מאי עבידתיה ולדברינו הא י"ל דהאי הקדיש איירי בעולה ולהכי אם שחט בחוץ חייב כרת משום דלא הוי מה"ב כיון דאיכא שינוי רשות אחר היאוש יש ליישב כיון דקתני מתני' גנב והקדיש ואח"כ טבח פטור מדו"ה וזה אפי' בחטאת ואשם דהא ודאי הקדש הוא דהא השתא קיימא לן יאוש כדי קני ונעשה שלו והקדש [ובאמת הוה ליה להש"ס להקשות אפי' לא הקדיש נמי כקושי' בסמוך] ועליה קאי אם שחט בחוץ בכה"ג ענוש כרת וזה ליתא כיון דמתני' איירי בין בחטאת ובין בעולה ובחטאת אינה ראויה להקרבה כיון דאין שם קנין אחר הקנין של יאוש מפסיק ובזה ישבתי השגת הראב"ד על הר"מ [פ"ה מה' איסורי מזבח הלכה ז'] דכתב הרמב"ם ואם נתיאשו הבעלים כשר ואפי' היה חטאת ע"ש בכ"מ ועל זה משיג הראב"ד אין כאן אפי' ולדידי ניחא דיש כאן אפי' דלא מבעיא עולה דאפי' עולא מודה אלא אפי' חטאת דלעולא אינה מתכפר אפ"ה מתכפר כיון דרמב"ם פוסק כר"י ולא כעולא דק ונכון להמעיין כי קצרתי ובחדושי הארכתי למעניתי גם בארתי כל דברי הרמב"ם בכל מילי הכא ובמעה"ק ואין פה הגליון מספיק:
גם מה שעומד עליו הרב פה על דברי תוס' דכתבו שאני ברכה דאיכא הזכרת שם שמים א"כ מאי פריך הש"ס גבי אונכרי ולקנינהו בשינוי השם אימא דלהכי אמר ר"ה דלגזזו אינהו משום ברכה וכן הק' הרב מג"א סי' תרל"ז ס"ק ג' אמרתי בחידושי גרגר אחד דהא דהקשה הש"ס ולקנינהו בשינוי השם הרי כתב התוס' דעיקר הקושיא לרב יוסף בב"ק דסובר שנוי השם קונה אף בחוזר לברייתו עיין תוס' ד"ה ולקנינהו בשינוי השם והנה ודאי ר"ה דאמר לאוונכרי כי זבניתו לא א"ל דוקא כי זבניתו ביום ראשון אלא אפילו בשאר הימים ומשום מה"ב ואית ליה מה"ב אפי' בי"ט שני ואמרינן לקמן [מ"ה ב] אמר רב יהודא א"ש לולב כל שבעה וסוכה יום אחד ורבה בר בר חנה א"ר יוחנן סוכה שבעה ולולב יום אחד כו' כי אתא רבין אר"י אחד זה ואחד זה שבעה אמר רב יוסף נקוט דרבה בר בר חנה בידך ואם כן אית ליה לרב יוסף דאין מברכין זולת בי"ט ראשון וא"כ שפיר הקושיא על שאר הימים ולקנינהו בשינוי השם ול"ק הא אסור לברך עכ"פ הא עיקר הקושיא לרב יוסף ור"י אית ליה דאין מברכין בשאר הימים ק"ל וצח. ועוד הארכתי הרבה בסוגיא זאת ולקצר אנכי אף שעת להאריך ואין הגליון מספיק: