שער המלך על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ח · הלכה ה
ואין ממעטין ביום טוב כו'. ק"ל דאם עבר ולקטן ביום טוב אמאי כשר הא הו"ל מה"ב ואמרינן בריש פרק לולב הגזול פסול מה"ט ואף למ"ש התוספות שם בד"ה משום דבעינן דמחמת עבירה באה המצוה ה"נ כה"ג הוא דמחמת עבירה דעבר ולקטן באה דאל"ה היו ענביו מרובין מעליו ופסול למצוה וליכא למי' דע"כ לא אמרינן דמשום מה"ב מיפסיל אלא דוקא בעביר' דאוריי' דומיא דגזל משא"כ הכא דאינו אלא איסורא דרבנן משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו כמ"ש רש"י ז"ל לעיל בד"ה עבר ולקטן דהא ליתא דמדברי רש"י ז"ל בפרק כל שעה דל"ה ע"ב בד"ה דמאי ומדברי הר"ן שם מבואר דאפי' בעבירה דרבנן הו"ל מה"ב ופסול כמו שיע"ש והיה נראה לחלק ולומר דע"כ לא אמרי' דמשום מה"ב פסול אלא דוקא בגזול וכן בההיא דמצה של דמאי וכיוצא דבשעת עשיית המצוה דהיינו אכילת מצה עושה העבירה שאוכל טבל או דמאי וכן נמי בלולב הגזול כל עוד שאינו מחזירו לבעלי' הרי עבירה הוא בידו ועובר אעשה דוהשיב את הגזילה נמצא דבשעת עשיית המצוה הוא בעבירה ומש"ה פסול משא"כ הכא דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה כלל אף ע"ג דמחמת עבירה באה המצוה אפי' הכי כיון דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה לא אמרינן מה"ב ומש"ה אם עבר ולקטן כשר אלא שמדברי התוס' בד"ה הנז' נראה דלא ס"ל לחלק בהכי שכתבו וז"ל וא"ת לקמן דפסלינן לולב של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה ת"ל משום מה"ב כו' וי"ל דלא דמי לגזול דמחמת עבירה באה המצוה אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה ע"כ ואם איתא הו"ל לתרוצי דהתם שאני דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה כלל:
גם מדברי הרב פ"ח ז"ל בהלכות פסח סי' תנ"ד סק"ד שדחה דברי ס' בית מועד שכתב המצה שהוציאוה מרה"י לר"ה אינו יוצא בה י"ח בפסח משום דהוי מה"ב מטעם שכתבו התו' דאטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק י"ח משמע נמי הכי דאל"כ הו"ל לדחות ס' בית מועד מה"ט דשאני גבי מצה שהוציאוה מרה"י לר"ה דאין כאן סרך עבירה כלל בשעת עשית המצוה וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא וי"ל דשאני הכא דכיון דאפשר למצוה שתעשה בלתי עבירה כגון אם לקטן לאכילה ודאית ליה הושענה אחריתי אע"ג דלקטן באיסור לא קרינן ביה מה"ב כיון דמשכחת לה שילקטם בהיתר בלתי עבירה ודוחק: אחר זמן רב שכתבתי זה ראיתי להמרדכי בר"פ שכת' וז"ל כתב הרב אביגדור הכהן כשחל הושענה רבה להיות באחד בשבת וקצצו גוים ערבה בשבת והביאו כשרה ולא אמרינן מצוה הבאה בעבירה היא דהא תנן אם מעטן כשר ומיירי אפי' במשיר כו' ולא מיפסיל משום מה"ב כו' יע"ש ודבריו תמוהים כי לא פורש מאיזה טעם לא אמרינן בכה"ג מה"ב ואולי שכונתו למ"ש לעיל דכל דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה שרי ולא אמרי' מה"ב היא ושוב ראיתי דהירוש' בפ' האורג בדין הקורע בשבת דיצא י"ח קריעה אותיב ליה ממצה גזולה דהויא מה"ב ואינו יוצא בה ומשני תמן גופא עבירה ברם הכא איהו הוא דקעבר ומעתה מתרצתא ההיא קו' ומהתימא על המרדכי ז"ל אמאי לא הביא ראיה מהירושלמי הלזו כי משם בא ר"ה דכל שאיסורו מחמת ד"א לא מיפסיל משום מה"ב מ"מ עדיין צריכין אנו לחלוק שכתבנו לעיל למאי דס"ד בירוש' דאדפריך מדין הקורע בשבת תקשי לי' מתני' דידן דקתני אם מיעטן כשר ודו"ק:
אפריון שלמה מ"ש בשם המרדכי למה באין ממעטין ביו"ט ואם מיעטן כשר הרי הוי מה"ב. נ"ל לומר דהנה התוס' הקשו בלולב וכן בסוכה למ"ל למעט גזולה ת"ל דהוי מה"ב וכן הקשו בפסחים למ"ל למעט מצה של טבל הרי הוי מה"ב ולפענ"ד אין התחלה לקו' זו דמריש הוי ק"ל למה יופסל מה"ב הרי בנזיר כ"ג רוצה רנב"י עצמו לומר דגדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה ואח"כ פריך לה ומסיק דהוי כמצוה שלא לשמה ומ"ט לא פריך הרי הוי מה"ב ופסול ואינו יוצא י"ח ובמצוה שלא לשמה ודאי יוצא י"ח אם כן חזינן דעברה לשמה גרע ואין לומר דדוקא מצוה שחייב בה פסול מה"ב והש"ס בנזיר מיירי במצוה שאינו חייב בה ז"א דהרי בש"ס מפורש דלמד למה"ב מקרא דאני ה' שונא גזל בעולה ומוכח דאף במה שאינו חייב בה שייך מה"ב ואדרבא בהר"ן הבאתיו בספר החיים מוכח להיפוך דבמצוה שאינו מחויב בה פסול יותר מה"ב וגם אין לומר דהש"ס בעברה לשמה מיירי כגון שלא הי' אפשר לקיים המצוה רק ע"י העברה דהרי למדו מאשה יעל ושם הוי כן והש"ס דפוסל מה"ב מיירי באפשר לקיים דרך היתר דאם כן ודאי דקשה מה התחילו התוס' להקשות הרי י"ל דקרא איצטרך להיכא דא"א לקיים דרך היתר מ"מ פסול גזול אך באמת העיקר נלפענ"ד דעברה לשמה ודין מה"ב הוי ענינים נפרדים דעברה לשמה מיירי דתחלה עושה עברה רק כדי לקיים המצוה זה הוי עברה לשמה ושקול כמצוה שלא לשמה אבל מה"ב מיירי דתחלה עשה העברה כפשוטו רק אח"כ רוצה לקיים בו מצוה וא"כ כיון דעברה מתחלה נעשה שלא לשם מצוה והוי עברה ממש והוי מאוס שוב אף ידי מצוה אינו יוצא בו אבל אם מתחלת עברה עושהו לשם מצוה זה אינו מאוס ויוצא בו י"מ ולכך איצטרך בזה קרא למעט גזולה וז"ב. ובזה י"ל הירושלמי בפ' האורג הלכה ג' וז"ל בעון קומי רבי בא האיך מה דאמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת וכו' חברייא בעון קומי ר"י לא כן אמר ר"י בשם ר"ש בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה י"ח בפסח א"ל תמן גופה עברה ברם הכא הוא עבר עברה כך אני אומר הוציא וכו' עד ר"י אמר אין מצוה עברה אר"א אלה המצות אם עשייתן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות עכ"ל ועיין בק"ע מה שנדחק בכוונתו. ולפי הנ"ל נראה כך בעזה"י ונקדים דעת התוס' דעשה דפשיעה אינו דוחה ועיימ"ש בסה"ח דזה דוקא אם המצוה הוי חל בלי העברה אז נחשב עשה דפשיעה אבל אם לולי הפשיעה לא הי' המצוה לא נחשב עשה דפשיעה ועוד נקדים דעת הריב"א דהיכא דהוי עשה ול"ת אף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר עכ"פ הל"ת נדחה ונשאר רק העשה ואין לוקה וזה יהי' כוונת הירושלמי דתחלה מביא ראי' דנהי דנקט במשנה דפטור מ"מ ידי קריעה לא יצא והיינו דסבר דבשלמא פטור הוי דנהי דלכתחלה אין עדל"ת ועשה בדעבד פטור דהל"ת נדחה ועל העשה ליכא חיוב ולכך אמר נהי דפטור מ"מ ידי קריעה לא יצא כיון דעכ"פ הוי בעברה דעשה עבר והביא ראי' ממביא חטאתו בשבת דחייב אחרת ולא יצא בזה אם כן ה"נ לא יצא ידי קריעה ואח"כ דוחה די"ל דלעולם בדיעבד כיון דפטור יצא נמי רק בחטאת כיון דהוא גרם לו חטא זה אם כן הוי עשה דפשיעה לכך אינו דוחה והוי כאן עשה ול"ת לכך לא יצא אבל בקורע על מתו דאין העשה ע"י פשיעה לכך י"ל כיון דהל"ת נדחה יצא בדיעבד ושוב פריך כי גם בחטאת לולי שחטא לא הי' חייב קרבן זה א"כ המצוה באה רק ע"י פשיעה ואין לומר דהי' לו דבר אחר להתכפר לו כגון לשוב בתשובה ולא להביא קרבן והוי פשיעה דלא עשה תשובה והביא קרבן ז"א דבשוגג היכי דחייב קרבן לא מהני תשובה ובעי קרבן דוקא א"כ אם לא אמרת לי' במה הי' מתכפר ואין לו כפרה רק הקרבן אם כן לא נחשב עשה דפשיעה ולכך מוכרח לומר דר"ש הוא ואח"כ פריך דלמה במצה גזולה אינו יוצא וקורע יצא ולזה משני כך דהתם המצה גופו הוי עברה והיינו כיון דהוא לא עשאו לשם מצוה א"כ הוי עברה ממש לכך פסול דהוי מה"ב אבל הכא דהוא עשאה לשם מצוה אם כן הוי העברה בשעת המצוה א"כ המעשה גופו אינו עברה כיון דהוי לשמה רק הוא שעבר עליו דעשאו תחלה שלא כדין העברה לשמה נמי אסור לכתחלה כמו מצוה שלא לשמה אבל דעבד יצא והנה בזה פליגי הני מ"ד דמ"ד אין עברה מצוה היינו אפי' אם עשה עברה לשמה נמי הוי מה"ב דאין עברה מצוה ואידך ס"ל להיפוך דאין מצוה עברה דכיון דהוי לשם מצוה אינו עברה ויוצא בו אבל אם הוי העברה מתחלה שלא לשמה מודה דמה"ב פסול ולא כבעל ק"ע שכתב להיפוך ואח"כ בא אידך ואמר אלה המצות אם עשאן כמצותן מצוה ואם לאו אינו מצוה זה מסייע לדעה הראשונה דאפי' אם עשה העברה בשעת מעשה המצוה אינו יוצא דעברה לשמה נמי פסול וא"ש ודוק היטב:
ובזה מיושב קו' השעה"מ בשם המרדכי למה באין ממעטין ביו"ט ואם מיעטן כשר הרי הוי מה"ב והנה אין לומר כיון דהוי רק עברה דרבנן דהוי רק כנראה כמתקן ז"א דהרי אמרינן בש"ס דאף ביו"ט שני דרבנן פסול מה"ב ומה לי מצוה דרבנן ועברה דאורייתא ומה לי עברה דרבנן ומצוה דאורייתא. אך לפי הנ"ל א"ש דודאי היכא דהעברה נעשית שלא לשמה ודאי אין חילוק בין עברה דאורייתא או דרבנן בכל ענין פסול מה"ב אבל היכי דבשעת עשיית עברה עושה רק לשם מצוה וא"כ הרי יש חד מ"ד דס"ל עברה לשמה הוי כמצוה שלא לשמה ויוצא בו אף דהוי עברה מה"ת ומצוה של תורה ואם כן אף למ"ד בירושלמי דאין עברה מצוה וס"ל דעברה לשמה גרוע ממצוה שלא לשמה מ"מ היינו רק בעברה דאורייתא אבל בעברה דרבנן ומצוה של תורה ודאי הוי עברה לשמה כמצוה שלא לשמה דהרי מצינו בכמה מקומות דלא העמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה ולכך אף במקום דהעמידו דבריהם היינו רק לכתחלה אבל בדעבד ודאי דהוי מצוה ואינו דומה להתם בגזול ביו"ט שני דהתם לא נעשה העברה לשמה ודוק וא"ש בעזה"י וזה כלל נכון בעזה"י. ועוד יש לחלק די"ל דנהי דעברה לשמה הוי כמצוה שלא לשמה היינו אם עשאה לשמה אך זה אם כבר עשאה אבל לומר לו לכתחלה לעשותו אסור דלמא לא יכוין לשמה והרי אמרינן בפ"ק דזבחים דתקנו שלא לומר לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו ועיין בנוב"ק חיו"ד מ"ש בזה לענין לשם יחוד כן וא"כ ה"נ בשלמא במצוה שלא דרך עברה אין חשש דאף אם יאמר שלא לשמו יצא כיון דקיים המצוה כדינו גם כוון לשם מצוה רק דכוון לשם יהודא וכדומה אבל בעברה אם לא יכוין לשם מצוה עושה עברה ובעינן לשמה אם כן יש לחוש דלמא לא יכוין לשמה ואם כן א"ש די"ל דודאי לעשות עברה לכתחלה אפי' לשם מצוה כגון לגזול כדי ליטול לולב או להקריב עולה או לאכול מצה של איסור זה אסור דדלמא לא יכוין לשמו אבל אם כבר נעשה העברה לשמה מותר לצאת בו אבל אם נעשה העברה שלא עבור מצוה זה אפי' בדיעבד פסול אם הוי מה"ב כיון דמאיס לגבוה כיון דנעבד בו עברה. כנלפענ"ד נכון בעזה"י ואין להקשות ע"ז ממה דפריך הש"ס בגטין גבי ר"א ששחרר עבדו דהרי הוי מה"ב דהתם שאני דפריך רק דלכתחלה איך עשה כן דנהי דמה"ב לא הוי ובדעבד יצא עכ"פ לכתחלה אין לו לעשות כן דגם בעברה לשמה לכתחלה אין לו לעשות כן כמו מצוה שלא לשמה והבן:
מעשה חושב (רב) שדחה דברי ס' בית מועד שכ' המצה שהוציאוה מרה"י לרה"ר א"י בה י"ח בפסח כו'. וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא. ולענ"ד הקושיא מעיקרא ליתא שהרי בלקיטת הענבים האלו אין שום איסור מצד המלאכה עצמה אלא משום דכוונתו לתקן ההדס הזה כדי לצאת בו י"ח וא"כ הרי לבתר דמיעט את הענבים אפי' אי תימא דאינו כשר לצאת בו י"ח. מ"מ הא איסורא דעבד ליתא בחזרה כיון דבשעת הלקיטה היתה כוונתו לתקנו וא"כ כיון דבגוף המלאכה עצמה ליכא איסורא אלא משום המחשבה והיא כבר נעשית מהיכא תיתי לדמותה למצוה הבאה בעבירה ולומר דא"י בו י"ח: ואפי' אי נימא במצה שהוציאוה מרשות לרשות דאינו יוצא בה ידי חובתו בפסח משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכדעת הס' בית מועד הנ"ל התם שאני דההוצאה היא עבירה מצד עצמה משא"כ במיעוט הענבים דאינה עבירה מצד עצמה וכנ"ל לא שייך בזה מצוה הבאה בעבירה וכיון דאפי' אי נימא דא"י בה י"ח נמי לא מתקן העבירה ההיא בכך דבתר שעת לקיטתו אזלינן א"כ אמאי נימא דאינו יוצא בו ידי חובתו: ואפשר דזהו כוונת הירושלמי בשבת דפריך אמאי קורע בשבת יוצא ידי חובתו ומאי שנא ממצה גזולה וה"ה דהיה יכול נמי להקשות כן בסוכה אמאי אם עבר ולקטן כשר אלא דפריך בשבת דקדים לסוכה ובשינויא דמשני בשבת יתיישב נמי בסוכה דהא גם הקריעה בשבת אינה אסורה מצד עצמה שהרי מקלקל הוא אלא משום דכוונתו בה לתקן ולקיים מצותה ולזה קאמר שפיר בירושלמי דלא דמי למצה גזולה תמן גופא עבירה והיינו דגזל עבירה היא עכ"פ משא"כ קריעה דאי קרע ע"מ לקלקל לחוד ליכא עבירה אלא משום דקרע על מת איהו דקעבר והיינו דבתר כוונתו הוא דעבר אבל עבירה בפ"ע ליכא בזה ובכה"ג לא אמרינן דמצוה הבאה בעבירה לא יצא בה ידי חובתו וא"כ ה"נ בליקט הענבים ביו"ט דליכא עבירה בגופה אלא בכוונה: ומזה הירושלמי אין ראיה כלל לדעת הרב ר' אביגדור שבמרדכי דהתם ההוצאה שעשה הנכרי היא גופא עבירה וא"כ הרי אין כאן תימה על המרדכי שלא הביא ראיה מזה הירושלמי ולא עוד אלא שזה הירושלמי הוא תיובתא להמרדכי שהרי לפי מאי דמשני הירושלמי אין ראיה מהא דאם מיעטן כשר משום דשאני התם דאין זה גופא עבירה אלא איהו דקעבר: