אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ח · הלכה ב

הלכה א

אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה כו' פסול. שם דל"ה ע"א פליגי בה ר"ח בר אבין ורב אשי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון כו' והקשו התוספות שם בד"ה לפי וז"ל וא"ת גבי לולב של אשירה ל"ל טעמא דכתותי מיכתת שיעוריה כו' וראיתי למוהר"ם ן' חביב בקונ' כ"ת שכתב דעיקר קושייתם היא דלמה לי טעמא דמיכתת שיעוריה ולא מיירי אלא בע"ז של יש' לימא דמיירי אפי' בע"ז דגוי שאבדה ונתייאש ממנו דהוי הפקר ומצאה ישראל ונטלו על מנת שלא לזכות בו דאינו יוצא ביום טוב ראשון כיון דאין בו דין ממון דאינו יכול ליהנות ממנו קודם ביטול ולא מיקריא לכם ע"כ דבריו:
ולע"ד זה ליתא שהרי בכוון שלא לזכות בו למה לי טעמא דאין בה דין ממון בלא"ה אינו יוצא בו ביט"א משום דלא מקריא לכם וכמ"ש התוס' שם בהדיא ותו שכפי מ"ש התוספות בפ"ד דהו"מ למימר נמי מע"ב בגבולין ואליבא דכ"ע משמע בהדיא דס"ל דלמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה מע"ב בגבולין יש בו היתר אכילה מקרי כיון דאי בעי פדי ליה וכמ"ש רש"ל ז"ל אם כן הכא נמי בע"ז של גוי קודם ביטול קרינן ביה לכם כיון דאי בעי מבטל ליה ממוניה הוא (ולמ"ד מ"ב ממון גבוה הוא היינו טעמא דאינו יוצא בו ולא אמרינן מיגו דאי בעי מתשיל עלה כמ"ש התוס' בפ' אלו עוברין דמ"ו ד"ה הואיל ע"ש) כנ"ל ובמה שתי' וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו כו' משום דנ"מ לענין מ"ב עיין מ"ש הרב ח"ה ז"ל ומה שהקשה עליו מוהר"ם ן' חביב דאכתי איכא נפקותא כגון אתרוג של טבל שהוא של כהן דהתרומה דיפריש ממנו היא שלו ואין שייך לפוסלו משום אתרוג השותפין ואי בעינן דין ממון ולא היתר אכילה יכול לצאת בו אבל אי בעינן היתר אכילה אינו יוצא י"ח כיון דאסור באכילה גם לכהן יע"ש לק"מ שהרי לדעת התוס' קיימינן ולדעתם ע"כ דס"ל דטבל מקרי יש בו היתר אכילה כיון דאי בעי מפריש ליה ולהכי קאי אכתי תקשי להו דמצה של טבל ת"ל דאינו יוצא בו משום דבעי' משלכם דבהא לא שייך תי' שתירץ בדבור שאח"ז ואם כן לדעת התוס' אתרוג של טבל של כהן פשיטא ודאי דיוצא בו אפי' למאן דבעי היתר אכילה וליכא נפקותא מידי וזה פשוט:
מעשה חושב (קצח) א"כ ה"נ בע"ז של גוי קודם ביטול קרינן בי' לכם כו'. תמהני דאיך מדמה מעשר שני בגבולין לע"ז של גוי דבמעשר שני הא אמרינן הואיל ואי בעי פדי לי' משום דבידו לפדות משא"כ בע"ז הא אין הישראל יכול לבטל ע"ז וא"כ הרי אין זה בידו ומשום הכי לא קרינן בי' לכם. ואפשר לומר דכיון דנכרי יכול לבטל ע"ז בעל כרחי' כדאיתא בע"ז דף מ"ג ע"א בעובדא דר"א הקפר א"כ הוי כאילו הוא בידו לבטלו ואע"ג דלא אמרינן הואיל היכא די"ל מי יימר כדאיתא בשבת ס"פ כירה דאמרינן התם מי יימר דמזדקק לי' חכם מ"מ הא אמרינן התם דהיכא דסגי בג' הדיוטות לא אמרינן מי יימר וא"כ ה"נ אפשר דאמרינן הואיל ואי בעי הוה כייף לנכרי לבטל וצ"ע. ועוד י"ל דכמו דאמרינן שם דאפשר בג' הדיוטות ותו לא אמרינן מי יימר ה"נ בע"ז כמו דקיי"ל דנכרי מבטל ע"ז של חבירו אעפ"י שאינו עובדה ולפ"ז תו שכיח שיזדקק לי' נכרי לבטל אותה דכיון שאינה הע"ז שעובדה לא יחוש ויבטלה וא"כ תו לא אמרינן מי יימר ודו"ק:

ושל מע"ב בירושלים כו' ואם נטל כשר. משנה פרק לולב הגזול דל"ד ע"ב ופרש"י וז"ל ואם נטל כשר שהרי יש בה היתר אכילה אבל חוץ לירושלים לא דלכם כתיב הראוי לכם ע"כ והקשה מוהר"ם בן חביב ז"ל דכיון דמע"ב חוץ לירושלים יכול לפדותו הרי יש בו היתר אכילה מיקרי מיגו דאי בעי פדי ליה כדאמרינן בגמרא גבי דמאי דיוצא בו מטעמא דאי בעי מפקר לנכסיה וכן משמע ממ"ש רש"י ז"ל בגמ' גבי אתרוג של תרומה ד"ה הרי וז"ל הרי יש בו היתר אכילה לכהן וישראל נמי נפיק ביה כו' אבל פדיון אין לו להיות ניתרת לאכילת ישראל משמע דאי הוה ניתרת בפדיון הוה סגי לן הך טעמא שיצא ישראל באתרוג של תרומה משום דקרינן ביה לכם הראוי לכם במיגו דאי בעי פדי ליה עכת"ק:
ולע"ד נראה לומר דס"ל לרש"י ז"ל כמ"ש התוס' בפרק בכל מערבין דף ל' ע"ב ד"ה וליפרוש לענין עירוב דבעינן דבר הראוי לו דדוקא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים אמרינן הואיל ומקרי ראוי לו אבל במידי דלא חזי השתא לשום אדם לא אמרינן הואיל והביאו ראיה ממתני' דקתני התם דאין מערבין בהקדשות שלא נפדו אע"ג דאיכא מיגו דאי בעי מתשיל עלה יע"ש וא"כ גבי דמאי דחזי לעניים משו"ה אמרינן הואיל ואי בעי מפקר לנכסיה מקרי ראוי לכם וכן גבי תרומה טהורה דחזי לכהנים כתב רש"י דאי הוה ביה פדיון הוה סגי לן הך טעמא ולא הוה צרכינן לטעמא שכתב רש"י דישראל נמי נפיק ביה הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן אלא דאפי' היה הדין דאינו יכול להאכילו לבן בתו כהן יוצא בו משום דאמרינן הואיל ואי בעי פדי ליה כיון דחזי לכהנים אמנם גבי מע"ב חוץ לירושלים דלא חזי לשום אדם מש"ה כתב רש"י דאינו יוצא בו משום דבעינן הראוי לכם כנ"ל נכון וכ"כ הרב כרם שלמה סי' ב' דף כ"ה ע"א דה"ט דבאתרוג של טבל לא אמרינן הואיל משום דבעינן מידי דחזי השתא לשום אדם ושכ"כ הרשב"א ז"ל בספר עבודת הקודש יע"ש וק"ל קצת ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה סימן תשמ"ו שנשאל במי שאסר על עצמו נכסיו אם יוצא בו אף ביום א' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והשיב דאף בזה אינו יוצא י"ח דא"כ אף באתרוג של תרומה שנטמא ביד ישראל יוצא בה כיון דאי בעי מיתשיל עלה ואנן סתמא תנן של תרומה טמאה פסול ע"כ והשתא כפי מ"ש הרשב"א בספר עבודת הקודש מאי ראיה מייתי מתרומה טמאה שאני תרומה טמאה דלא חזי לשום אדם מש"ה לא אמרינן הואיל ולא מקרי ראוי לכם משא"כ בקונם דחזי לעלמא מיקרי ראוי לכם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויש ליישב ופשוט: ודרך אגב אומר מה שראיתי מקשים שם בסוגיא דפ' בכל מערבין (ועיין בס' קיקיון דיונה) דכיון דאוקימנא לסומכוס דס"ל כרבנן דר' דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה"ש ומש"ה קא' בחולין אבל לא בתרומה דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כיון דהדרא לטיבלא א"כ נימא דת"ק דסומכוס דאמר מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה משום דס"ל כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ומש"ה אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ואף דהדר לטבליה הא חזי לתקוני בבה"ש ואם כן היכי אמרינן התם בדף כ"ח ואב"א לעולם לחשוכי בנים דהא חזו למרובה בנים מי לא תנן מערבין לנזיר כו' אלמא אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי ה"נ כו' ומנ"ל הא ולע"ד נר' דלק"מ כפי מ"ש התוס' שם בדל"א ע"א ד"ה דמאי וז"ל וא"ת ולסומכוס נמי הא חזי לאפרושי מיניה וביה דספק חשיכה מעשרין את הדמאי וי"ל דמשמע ליה מתניתין אפילו אין לו אלא ב' סעודות מצומצמות דמסתמא מתני' איירי בכל ענין ולעיל נמי דפריך מאי פסקא משום דמשמע ליה דמתני' איירי אפי' ביתר מב' סעודות עכ"ל וא"כ ע"כ דטעמא דמתני' דתני מערבין לנזיר כו' משום דס"ל דאע"ג דלא חזי להאי חזי להאי דאי משום טעמא דאי בעי מיתשל עלה היכי פסיק ותני דמערבין אפי' אין לו אלא ב' סעודות מצומצמות הא אי מיתשיל עלה הדרא לטיבלה וזה פשוט ועיין ברש"י ז"ל בפרק כל שעה דף כ"ג ע"א ד"ה מערבין כו': ובמה שתירץ מוהר"ם בן חביב דס"ל לרש"י ז"ל דאין לומר מיגו דיכול לפדותו משום דאין פודין בי"ט ומש"ה אינו יוצא נראה שיש להקשות על תירוצו דא"כ גבי דמאי נמי היכי אמרינן בגמרא דכיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה הא הפקר נמי אין מפקירין בי"ט ושבת וכמ"ש הפר"ח חלק או"ח סי' תנ"ד וכן מצאתי להריטב"א בשיטה כ"י למסכת שבת פי"ו דק"כ שכתב וז"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אף עג"ב דאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד ולא מיחזי כקנין ע"כ וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל לש"ס דקרא לא קפיד אלא שיהא זה הראוי לכם לאכילה באיזה זמן שיהיה והילכך גבי דמאי כיון דאיכא ביה זמן דחזי לאכילה אי מפקר לנכסיה קרי' ביה דבר הראוי לכם ויוצא בו דקרא לא כתיב שיהיה ראוי לכם בי"ט עצמו ואם כן גבי מע"ב נמי אע"ג דאין פודין בי"ט ובי"ט לא חזי לאכילה מ"מ כיון דאיכא ביה היתר אכילה באיזה זמן שיהיה קרינן ביה שפיר לכם דומיא דדמאי: הן אמת דמההיא דפרק בכל מערבין דף ל"א נראה דקשה לדעת הריטב"א ז"ל שהרי התם פרכינן דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דא"ב מפקר לנכסי' והוי עני וחזי ליה כו' ולפ"ד הריטב"א היכי משני התם הכי הא גבי עירובין ודאי בעי' שיהא ראוי לו לאכילה בבה"ש כדאמרינן התם לעיל אליבא דסומכוס וי"ל דס"ל להריטב"א דהך מתני' דמערבין בדמאי לא אתי אלא כר' דס"ל דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ומשו"ה משני שפיר תלמודא דמיגו דאי בעי מפקר לנכסיה בב"ה והוי עני וחזי ליה כו' ודלא כמ"ש התוס' שם דלסומכוס דוקא פריך דלרבנן אע"ג דלא חזי ליה הא חזי לעניים אלא ס"ל להריטב"א דלרבנן דוקא הוא וה"ה דהו"מ לשנויי משום דחזי לעניים אלא משום דבפ' כל שעה ובפרק שלשה שאכלו בעי לשנויי הכי משני נמי התם הכי וכמ"ש התוס' בההיא דפרק מפנין ודפרקין מיהו מההיא דר"פ מפנין קשה טובא לדעת הריטב"א דפרכינן התם דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דאי בעי מפקר לנכסיה כו' ולדעת הריטב"א הא הו"ל מוקצה מחמת איסור כיון דאינו יכול להפקיר בשבת והו"ל כטבל ושוב מצאתי בס' עבודת הגרשוני ח"א סי' שכתב בפשיטות דשרי להפקיר בשבת מההיא דפרק מפנין וצ"ע לדעת הריטב"א ועיין עוד בשבת דקל"א ע"ב דאמרי' התם דאם צייץ בשבת טליתו חייב לר"א משום דבידו להפקירו והא ודאי לק"מ לדעת הריטב"א דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאוריי' יכול להפקירו משו"ה חייב עליה חטאת מיהו קמיית' קשיא ואולי יש לחלק דלא כתב הריטב"א דאסור להפקיר בשבת אלא דוקא בשכוונתו שיזכו בו אחרים כההיא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם דהתם ודאי נראה דמקנה קנין בשבת משא"כ בכל הני דאין כונתו ורצונו שיזכו בו אחרים בהפקר זה דאדרבא טפי ניחא לי' שלא יזכו בה אלא כל מגמתו כדי שיוכל לאכול הדמאי או לצאת י"ח בו בהא ודאי ש"ד כנ"ל ודוק:
אפריון שלמה בד"ה ושל מעשר שני. הנה כתבתי בזה בתשובה לאחד וז"ל ע"ד שא' אם מותר לקנות דבר מן ההפקר בשבת אחר שעיקר האיסור דלקנות בשבת אסור מכח שמא יכתוב ובהפקר לא שייך שמא יכתוב. הנה זה ברור דאסור לקנות מן ההפקר ואם כי רבך מהר"י סגן הכהן רצה להביא ראי' ממוציא כיס בשבת יפה דחית די"ל דהתם מיירי שאינו מכוין לקנות. אך יש ראי' ברורה ומפורשת השעה"מ בפ"א מלולב ד"ה ושל מע"ב מביא בשם הריטב"א והפר"ח דאסור להפקיר בשבת ויו"ט והרי להפקיר נמי לא שייך שמא יכתוב והוי רק דבור בעלמא ומ"מ אסור בשבת ומכ"ש לקנות דעושה מעשה דאסור. אף גם לדעת המג"א בהל' ציצית סי' י"ג דמפורש שם בדבריו דלהפקיר מותר אף מדרבנן וראייתו משבת קל"א דקאמר הואיל ובידו להפקיר ולא קאמר ליתן במתנה וכו' והנה השעה"מ הביא הש"ס הנ"ל וכ' דמזה אין תמי' על הריטב"א דהתם מיירי מדאוריי' ונעלם ממנו המג"א הנ"ל דמפורש להיפוך שמותר להפקיר אף גם דבריו תמוהין דמה דחה דהתם מדאורייתא מיירי דאם כן קשיא קושית המג"א למה לא קאמר ליתן במתנה לקטן ונכרי והנה מקטן אין כ"כ קשיא די"ל דהריטב"א יסבור כהסוברים דקטן אין לו קנין כלל מן התורה אפי' כשדעת אחרת מקנה אותו. וכיון דהתם מה"ת מיירי יכול למכרו בדמים אך נראה ליישב דעת הריטב"א דע"כ לא אסר הריטב"א להפקיר רק הפקר עולמית אבל הפקר לשעה כיון דאינו הפקר גמור רק על יום השבת מותר להפקיר כיון דאינו קנין ממש דקיי"ל קה"פ לאו כקהג"ד וגם אינו קנין רק סילוק רשותא שרי בשבתא דדוקא אם דומה בחד צד לקנין כגון אם הוי עולמית דנחשב קנין ממש או אף דאינו עולמית רק דהוי קנין שעה אך באותה שעה הוי קנין ממש אז כיון דעכ"פ בחד צד דומה לקנין וחז"ל אסרו לקנות בשבת אבל אם הוי סלוק רשותא ורק לשעה אין לו דמיון כלל לשבת ומותר בודאי וראי' מהל' שבת סי' רמ"ו במשכיר בהמתו לנכרי דיפקירנו בפני שלשה ועוד ראי' מעירובין גבי לשכור מן הנכרי בשבת דלמ"ד דהוי מקני רשותא אסור בשבתא ולמ"ד דהוי סלוק רשותא מותר בשבתא אם כן מוכח דסלוק רשותא בשבתא שרי והרי לדעת הריטב"א אסור להפקיר בשבת דהוי נמי סלוק רשותא ובע"כ דהתם הוי סלוק רק על יום השבת לבד ובזה מודה הריטב"א דמותר ולכך לק"מ מן הסוגיא כיון דלדידן קיי"ל דכלי קופסא אין חייבין בציצית מוכח דעיקר החיוב הוי אלבישה לכך אף דהתם בשבת אזיל למ"ד כלי קופסא חייבין מ"מ אין החיוב על גופו רק על הלבישה אם ראוין עכ"פ ללבוש והנאת הלבישה שלו חייב בציצית אבל אם אין הלבישה שלו אף אם גופו הוי שלו לכ"ע פטור ולכך בזה מהני הפקר לזמן דעכ"פ ביום הזה אין הלבישה שלו נפטר מציצית לכך קאמר דבידו להפקירו על יום השבת לבד נהי דקה"פ לאו כקהג"ד מ"מ לענין ציצית פטור ולכך איסור שבת ליכא בזה כיון דהוי רק קנין שעה ולאו כקהג"ד ועשה דציצית לא שייך בזה וא"ש. ואף להמג"א דס"ל דמותר להפקיר בשבת הוי רק להפקיר כיון דהוי דיבור בלי מעשה אבל לקנות דבעי מעשה ודאי אסור בשבת והטעם דודאי עיקר הטעם דאסרו חז"ל מקח וממכר הוי מכח שמא יכתוב אבל כיון דכבר אסרו מה"ט שוב כל הדומה לקנין לא פלוג רבנן ואסרו כיון דהוי כקונה קנין וראי' מעירובין הנ"ל דאם הוי סלוק רשותא מותר וקשה אכתי ניחוש בזה שמא יכתוב ואם בזה לא שייך שמא יכתוב אם כן למ"ד דמקני רשותא הוא אמאי אסור הרי לא שייך שמא יכתוב ובע"כ דזה החילוק למ"ד מקני רשותא אם כן הוי בכלל קונה קנין וכיון דחז"ל אסרי קונה קנין בשבת בכל ענין אסרי אבל למ"ד סלוקי רשותא אינו בכלל קונה קנין כלל ואינו בכלל התקנה ועוד ראיה מירושלמי דהלין נכנסין ארמלין צריכין למכנסה מבע"י מכח דהוי כקונה קנין בשבת והרי התם בקנין ביאה לא שייך שמא יכתוב דמי כותב שטר קנין על אשה ואם החשש שמא יכתוב הכתובה אם כן למה מותר לבעול בתולה בשבת הרי אסור לבא עלי' בלי כתובה ונגזור שמא יכתוב ובע"כ דלא מכח שמא יכתוב גזרו רק כיון דעכ"פ קונה קנין הכל הוי בכלל איסור זה ובפרט לדעת הר"ן בנדרים כ"ט דכל קנין אשה לבעלה הוי כקונה מן ההפקר דהאשה מפקרת עצמה לגבי בעל עיי"ש ואם כן לפ"ז מפורש בירושלמי דאסור לקנות הפקר בשבת ובלא"ה הדין כן ברור:
והנה מלבד הנ"ל דברי המג"א תמוהין בראי' הנ"ל וצדקו דברי השעה"מ דהש"ס מוכרח לומר דבידו להפקירן דא"א לומר בידו ליתן מתנה דז"א בידו דמי יודע אם ירצה הלה לקבלו וכמ"ש בפ"ג דקידושין גבי כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה וכו' א"כ מוכח דכל שתולה בדעת אחרים לא נחשב בידו משא"כ בידו להפקירו זה הוי בידו שפיר ועוד הרי באמת יפסיד ממון וזה לא נחשב בידו רק הרמ"א כתב כיוצא בזה בסי' רמ"ו דמ"מ אין אדם יכול לזכות בו כיון דידוע שמפקירן רק מכח איסור שבת עיי"ש א"כ ה"נ הוי כן אך תינח בהפקר דלא יצא לרשות אחר מעולם ולכך נהי לומר בפי' שמפקירו ע"מ שלא יזכה בו אחר לא מהני ובודאי צריך להפקירו סתם מ"מ אזלינן בתר אומדנא דכוונתו הוי רק מכח איסור שבת ומהני בזה אומדנא כיון דהוי להחזיק שלא להוציא מחזקתו מהני אומדנא אבל אם יתנו במתנה בזה דרך הערמה לא הוי מתנה כמ"ש בנדרים במעשה דבני חורין וא"כ א"א ליתנו רק במתנה גמורה לו יהא שיהי' מתנה לשעה עכ"פ אם ירצה אח"כ להוציאו ממנו ממ"נ אם יתן לו רק לשעה אפשר דלא מהני ואם יתן לו סתמא לא אמרינן אומדנא להוציא ממון מחזקתו וא"כ לא יצטרך הלה להחזיר לו ויהי' לו הפסד ממון ולכך לא נקט הש"ס זה רק שבידו להפקירו. ועוד ראיה דאסור לקנות מן ההפקר בשבת מאהע"ז סי' קל"ז והוא ש"ס גיטין ע"ז בש"מ המגרש בשבת דתיזול איהי ותיחוד ותפתח וכו' ובזה יש להוכיח ממ"נ דלהריטב"א ופר"ח דאסור להפקיר בשבת בודאי מכ"ש דאסור לקנות הפקר בשבת ולהמג"א דס"ל דמותר להפקיר בשבת קשה א"כ למה לא יעשה השכ"מ כן שיפקיר תחלה ביתו ואח"כ תזכה בו היא עם הגט ולא יצטרך לעשות איסורא לקנות בשבת ונהי דסוף סוף יצטרך לקנות הגט מ"מ למעט באיסורא עדיף וא"ל שיהי' כטלי גיטך מעג"ק דהרי התוס' שם הקשו דהוי טלי גיטך מעג"ק ותירצו דכיון דבא מרשותו לרשותה לא נחשב טלי גיטך וכו' וא"כ אם יפקיר חצרו תחלה יהי' טלי גיטך מעג"ק אך ז"א חדא לפמ"ש המרדכי בפ"ק דב"מ בר"ג וזקנים דאף דט"ה אינו ממון והוי כהפקר מ"מ נחשב דעת אחרת מקנה כיון דמקנה אותו עם החצר עיי"ש א"כ ה"נ להיפוך בשלמא בטלי גיטך מעג"ק דאינה קונית הקרקע כלל ובנטילתה היא מתגרשת זה לא מהני אבל כאן דהיא מתגרשת בקניית גוף הקרקע וכיון דזוכית בקרקע עם הגט וכיון דהוא מקנה לה גם הגט דהוי שלו נחשב אף החצר דעת אחרת מקנה והוי כאלו בא מרשותו לרשותה ועוד אף אם נחלק בין נדון זה לנדון המרדכי מ"מ קשה דהרי קיי"ל דהפקר כל ג' ימים דלא אתי לרשות זוכה הרי הוא שלו ובידו לחזור בו גם דעת כמה פוסקים דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא אם כן כיון דמדרבנן יכול לחזור בו אף מה"ת הוי שלו וכשזכתה בו היא הוי כאלו בא מרשותו לרשותה ולא נחשב טלי גיטך מעג"ק ומ"מ איסורא ליכא כיון דהוא הפקיר חצרו והיא קנתה מן ההפקר ובע"כ לפ"ד המג"א דמותר להפקיר יהי' מוכח דעכ"פ לקנות מן ההפקר אסור אם כן לא נרויח בזה כלום ומוכח ממ"נ דאסור לקנות דבר הפקר בשבת וז"ב ונכון לדעתי:
שם
מ"ש על רש"י שכתב דבמע"ש אין יוצאין בגבולין משום דלא מקרי לכם והקשה דלמא מגו דאי בעי פריק לה וכו' ודבריו צ"ע קצת שהרי מבואר בש"ס שאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם וכו' חמץ בפסח וכו' הרי כיון שאסור בהנאה אינו ברשותו:
מעשה חושב (קצט) דק' לדעת הריטב"א ז"ל שהרי התם פרכינן דמאי הא לא חזי לי' ומשני מיגו דא"ב מפקר לנכסי' כו'. לענ"ד אינו מוכרח לומר כן דמאן דס"ל דאסור להפקיר בשבת ויו"ט הוא מודה למוהר"ם חביב דלא אמרינן מיגו במעשר שני כיון דאין פודין ביו"ט דהא ליתא משום די"ל דמיגו אמרינן אפי' לעבור על שבות דרבנן לענין דיצא ידי חובת מצוה (כיון דא"צ יותר אלא להפקיר נכסי' או לחלל מעשר שני על מעות ידועים שיש לו דזה סגי באמירה וא"צ שום מעשה). וא"כ הרי לק"מ קושיית הגאון המחבר על הריטב"א ז"ל מהא דעירובין דף ל"א הנ"ל משום דמיגו אמרינן בכה"ג כיון דבשבות דהפקר אין בו שום מעשה ואע"ג דאמירה זו אסורה משום שבות אפ"ה אמרינן מיגו כדאמרינן בעלמא ולא שני לי' למר בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה (בתמי') לענין אמירה לנכרי להחם חמין לינוקא אלמא דשבות שאין בו מעשה קיל טפי ומ"ה אמרינן בי' מיגו דאי בעי עבר אשבות קל כזה ושוב חזי ליה. אבל תמהני על הגאון המחבר ז"ל שלא כתב להקשות על הריטב"א ז"ל מברייתא ערוכה בפסחים דף ז' ע"א דאיתא התם היה יושב בביהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו אחד שבת ואחד יו"ט כו' וע"ש והא ביטול הוא מטעם הפקר וא"כ הרי להדיא דמותר להפקיר בשבת ויו"ט: ונלע"ד ליישב בזה למ"ש הר"ן בריש מכילתין דהביטול הוא גילוי מלתא בעלמא שאינו רוצה לזכות בחמץ שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וע"ש וא"כ הרי גילוי מלתא בלבד מותר בשבת וביו"ט אבל להפקיר ממש י"ל דאסור בשבת וביו"ט: ועוד י"ל דמשום מצוה והיינו כדי שלא יעבור בבל יראה מותר לו לעבור על שבות דמפקיר בשבת וביו"ט דומה למה שהתירו קנין בשבת בגט שכיב מרע בר"פ הזורק אבל במקום שאין בו מצוה י"ל דאסור להפקיר בשבת ויו"ט: אולם כנגד זה מצינו דאין מקדשין אשה ביו"ט ולדעת החולקים על ר"ת הרי אפי' בשאין לו אשה ובנים נמי אין מקדשין ביו"ט וא"כ הרי משמע מזה דאפי' במקום מצוה אסור לעבור על שבות דרבנן. ואפשר לומר דחמץ דמי להצלה מפני הדליקה בשבת דאומר לאחרים בואו והצילו לכם והיינו משום שהוא כמופקר מאליו וכמ"ש הריטב"א ז"ל וא"כ ה"נ בהאי דחמץ דכיון שיגיע הזמן שתאסר העיסה עליו ותלך לאיבוד א"כ הא הוי נמי כמופקר מאליו ומ"ה מותר לו לבטלה בשבת ויו"ט:

של דמאי כשר שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני שמותר לו לאכול דמאי כתב הר' מנוח וז"ל ואי קשיא לך אמאי לא אמרינן שאפשר שיפקיר אותו אתרוג והאתרוג פטור מן המעשר תריץ הא לא מצות אמרת דכי אמרינן דהפקר פטור מן המעשר ה"מ קודם שבא לו חיוב מעשר אבל לאחר שבא לו חיוב מעשר תו לא פקע בהפקר ושמעינן להא מילתא מההיא דאמרי' בספרי וכל תרומה לכל קדשי ב"י ר"י אומר בא הכתוב על מקדיש עד שלא מירח שהוא פטור או עד משימרח ת"ל ראשית דגנך וה"ה בהפקר דלא עדיף הפקר מהקדש ואם הקדיש אחר שנתחייב לא חייל כדי לפטור ה"נ הפקר ואיבעית אימא דהפקר כה"ג לאו הפקר הוא לפוטרו מן המעשר כדאמרי' המפקיר את כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפרט ועוללות וה"נ כיון דאיהו הדר וזכי בי' גלי אדעתיה דהפקרו לאו הפקר הוא עכ"ל והנה מה שרצה להוכיח דלאחר שבא לו חיוב מעשר תו לא פקע בהפקר והביא ראיה מהקדש דאם הקדיש אחר שמרחו חייב דלא עדיף הפקר מהקדש תמה אני על דבריו שהרי מבואר הוא דהפקר עדיף מהקדש דבפ"ד דפאה מ"ח ופ"ג דחלה מ"ד תנן כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין כו' הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורים כו' ופסקו רבינו פ"ג מהל' מעשר דין כ"ה הנה מבואר דאם הקדישן עד שלא נגמרו מלאכתן ופדאן ונגמרה מלאכתן בידו חייב להעשר ואלו גבי הפקר קי"ל דאפי' אם נגמרה מלאכתן בידו אחר שזכה בהן פטורים וכדקי"ל דהמפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו פטור מן המעשרות וכמ"ש רבינו פ"ו מה' מתנות עניים דין כ"ז ובפרק ב' מהל' תרומות דין י"ב כתב רבי' דאם הפקיר שבולין וזכה בהן והפריש מהן תרומה אינו תרומה הרי מבואר דאפי' בשמירתן אח"כ הוא פטור ועיין בהשגת הראב"ד פ"ב מהל' מעשר דין ב' וא"כ דכוותא נמי נימא דבהפקר אפי' אם הפקירן אחר שמירחן ונתחייבו במעשר שיהיה פטור מן המעשרו' דאע"ג דבהקדש קי"ל דאם הקדיש אחר שמירח חייב מ"מ הפקר שאני ומ"מ אע"ג דראייתו מהקדש אינה ראיה עיקר דינו דין אמת ואמינא לה מהא דגרסינן פרק יה"ך דפ"ג טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר בחולין כו' ופרש"י בדאפשר בחולין שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתו כו' כי פליגי בדלא אפשר בחולין אלא א"כ אוכל את כולו כו' יע"ש והשתא ק' דאמאי מאכילין אותו טבל הא איתיה בתקנתא שיפקירנו דהפקר פטור מן המעשרות אלא מוכח ודאי דכל שבא לידי חיוב מעשר תו לא פקע בהפקר וליכא למימר דהתם מיירי בשלא היו הבעלים בעיר דאין כאן מי שיפקירנו (ועיין בהר"ב פרשת דרכים) דא"כ אפי' בדאפשר בחולין נמי היכי קאמר דמתקנינן ליה הא כל שאין הבעלים בעיר אינו יכול לתקנו ות"ל משום דיכול להפקירו ויכול לאכלו כולו בהיתר ובגמרא פריך התם אפשר בחולין פשיטא ל"צ בשבת ופי' רש"י דאפי' הוא שבת שאסור להפריש תרומה ומעשר יפרישוה ולא יאכלוה טבלים והשתא קשה דהיכי שרי' להפריש בשבת כיון דאיתיה בתקנתא ע"י הפקר דהפקר בשבת מישרא שרי לכ"ע בכל כה"ג וכמ"ש לעיל ומ"מ אכתי יש לדחות דתלמודא התם מיירי בשהטבל הוא של החולה בעצמו דאי מפקיר ליה והדר זכי ביה הוא בעצמו כל כי האי לא חשיבא הפקר כמ"ש הר' מנוח בתי' הב' אלא דאכתי יש לדקדק דהא איתיה בתקנתא שיפקירנו ולא יזכה הוא בה אלא אחרים יזכו בהם וליספו ליה דרך מתנה או הלואה אלא ודאי מבואר הדבר דכל שבא לידי חיוב מעשר תו לא פקע ע"י הפקר ועוד אני מביא ראיה ממ"ש בר"פ מפנין אבל לא את הטבל ופרכינן פשיטא ל"צ בטבל טבול מדרבנן והשתא קשה דנימא מיגו דאי בעי מפקר ליה וכה"ג אמרינן התם גבי דמאי דמותר לטלטלו מטעמא דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה ואף למ"ש המ' בתי' הב' דכל דהדר זכי ביה לא הוי הפקר מ"מ הא איכא למימר שפיר דאי בעי מפקר ליה וחזי לאחריני וכל דחזי לאחריני מותר בטלטול כדאמר התם גבי תרומה וגבי דמאי נמי כתבו התוס' דבלאו טעמא מפקר לנכסיה שרי בטלטול מטעמא דחזי לעניים ותו דכל כה"ג חזי לדידיה מיקרי שהרי כל שזכו בו אחרי' אף הוא מותר לאכול ממנו וכה"ג ק' נמי ממתני' דבכל מערבין דקתני אין מערבין בטבל ולא אמרינן מיגו דאי בעי מפקר ליה וחזי ליה ולזה יש לדחות ע"פ מ"ש התוס' שם ד"ל ד"ה וליפרוש דלא אמרינן הואיל אלא דוקא במידי דחזי השתא לשום אדם משא"כ בטבל כיון דלא חזי השתא לשום אדם לא אמרינן הואיל ועיין בהר"ב כרם שלמה וכמ"ש לעיל ומ"מ ההיא דפ' יה"כ מכרעא מילתא טובא כמ"ש שוב ראיתי שדין זה שכתב הר' מנוח היא משנה ערוכה פ"ב דדמאי מ"ב דתנן התם הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר ופי' הר"ש שם וז"ל במשליך מירק הנאגד מיירי דתנן ירק הנאגד משיאגד דאי עד שלא נאגד ולא נתחייב במעשר אמאי יעשר הא הפקר פטור מן המעשרות ומה שהוא משליך הוא מפקיר יע"ש הרי מבואר דכל שנתחייב במעשר תו לא פקע ע"י הפקר ומהתימה על המ' איך אשתמיט מיניה משנה הלזו עד שהוצרך להביא ראיה מן הספרי ומן ההקדש ובפ"ק דפאה מ"ו מפורש בהדיא הכי דתנן התם לעולם הוא נותן כו' ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ופירש הר"ש שם וז"ל וכן הפקירה קודם מירוח פטור לאחר מירוח חייב כו' ומאחר שחל עליו חיוב מעשר תו לא מיפטרה אפי' הפקיר יע"ש ומ"מ אכתי נראה דמכל הני אין ראיה דאיכא למימר דאפי' נתחייב במעשר אם עבר והפקירו פטור מן המעשר ושלא כדעת הר"ש אלא דמתני' דינא קתני לענין שאינו יכול להפקירו לכתחלה כדי להפקיע ממנו חיוב מעשר אחר שנתחייב במעשר וכדרך שאסרו גבי חלה שלא לאפות פחות פחות מכשיעור כמו שכתב רבינו בהלכות בכורים פ' ששי דין ט"ז יעוין שם ומצאתי להר"ש ז"ל פ"ג דמע"ב מ"ו שכתב וז"ל תניא בתוספתא כו' אמר להם ב"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרו מלאכתן שיכול להפקיר להוציא מידי תרומה ומעשר כו' בירושלמי יש גירסא אחרת אמרו להם ב"ה אף פירות שנגמרו מלאכתן יכול להפקירם ולפוטרן מן המעשרות וגירסא דתוספתא עיקר וס"ס בירוש' דתנן סוף פ' א' דפאה ונותן משום הפקר עד שימרח ולא מסתבר לומר דתיתי מתני' כב"ש ומיהו אין כ"כ תימא דהא רישא נמי סתמא כב"ש ועוד יש ליישב ההיא דנותן משום הפקר אף כב"ה ואיירי התם בשמירח בבית ולא הכניסה במוץ שלה והכא בשמירח בשדה א"ד יע"ש:
הנה מבואר שדין זה שכתב המ' לפי הירושלמי הוא מחלוק' ב"ש וב"ה ולפי תי' הב' שכתב הר"ש ז"ל בשמירח בבית לכ"ע אין הפקר פוטר מן המעשר וכשמירח בשדה לב"ה דקי"ל כוותייהו פטור מן המעשר ולתי' הא' שכתב הר"ש ק"ל מההיא דפ' יה"כ שהבאתי לעיל דא"כ צ"ל דפליגי הנהו תנאי אליבא דב"ש וזה ודאי דוחק ותו דלמאי איכפל רבא התם לו' היכא דאפשר בחולין כו' מאחר דלא קי"ל כוותייהו ואולם לתי' הב' אפשר לו' דהתם מיירי בשמירח בבית ומ"מ אכתי דין זה שכתב הר"ש שכל שנתחייב במעשר אין ההפקר פוטרו איני רואה ראיה מפורשת בזה דאיכא למימר דאף בירושלמי לא אמרו אלא דפירות שנגמרו מלאכתן אינו יכול להפקירן ולהפקיע ממנו חיוב מעשר אמנם אם הפקירן ה"נ דפטרי:
האמנם מצאתי בירושלמי פ"ג דמעשר הביאו מוהר"י קורקוס ז"ל פ"ג דמעשרות דין כ"ב וז"ל מצא פירות ממורחי' בשדה מכונסין אסורין משום גזל מפוזרין מותרים משום גזל בין כך ובין כך חייבין במעשר הנה מבואר מהירושלמי הלז שכל שמירחן אפילו הפקירן חייבין במעשרות ומהירושלמי הלזה מבואר דאפי' מירחן בשדה חייב ושלא כדעת הר"ש ועל התי' הב' שכתב הר' מנוח דהפקר כה"ג לאו הפקר הוא והביא ראיה ממתניתין דהמפקיר את כרמו ולמחר כו' תמיה מילתא טובא שהרי בבריי' דהתם מסיים בה חייבין בפרט כו' ופטורין מן המעשרות הרי דאפי' בחזר וזכה בו נמי פטור מן המעשר ואולי יש לחלק דהתם מיירי בשהפקירו מתחלה לגמרי אדעתא שיזכו בו אחרים אלא שלמחר חזר הוא בו וזכה משא"כ הכא גבי אתרוג דמעיקרא לא אפקרי' לגמרי ואין רצונו שיזכו בו אחרים אלא שהוא מפקיר כדי לזכות בו אחר כך כל כי האי לא חשיבא הפקר כלל אלא הערמה ועיין בסוף פרק אין בין המודר ומ"מ כל כי האי היה לו להרב לפרש ודו"ק ועיין במ"ש מרן כ"מ פ"ג מה' תרומות דין ד' בס"ד וז"ל אבל עדיין יקשה דאיכא למיחש שמא יוסיפו בתרומה כו' וצ"ל דלב ב"ד מתנה עליהן שיהיה אותו תוספת הפקר וההפקר פטור מתרומה וממעשר ע"כ ואם הדברים כפשטן ק' טובא הא הפקר אחר מירוח אינו מפקיע מידי חיוב מעשר כמ"ש וצ"ל דה"ק דלב ב"ד מתנה עליהן שיהא אותו תוספות הפקר מקודם שנתמרח כנ"ל ודו"ק:
מעשה חושב (ר) ופרכינן פשיטא כו'. והשתא קשה דנימא מיגו דאי בעי מפקר לי'. תמהני שהרי בדבר שהוא עצמו מוקצה לא שייך לומר דאי בעי מפקרי' דאל"כ הרי יקשה ברייתא בשבת דף קכ"ח סע"א דאמרינן התם דדג תפל אסור לטלטלו משום דמידי דחזי לאינש לא שדי לכלבים משום דקפיד על ממוני' וקשה ע"ז שהרי גדולה מזו אמרינן דדמאי מותר לטלטלו משום דאי בעי מפקר נכסי' וא"כ איך אפשר לומר דקפיד על דג תפל ולא מקצהו למשדי לכלבים ועל כל נכסיו לא קפיד וה"נ אמאי לא נימא דאי בעי שדי לי' לכלבא אע"כ דבגוף הדבר שהוקצה לא אמרינן דאי בעי הוה מפקר לי' ודמאי דמותר לטלטלו היינו משום דמעיקרא לא אקציי' (ואם הוא מפקר לנכסי' ממילא הדמאי מותר לו ולא שייך לומר התם טעמא דאי בעי מפקר לי' לדמאי גופי') דהא עכ"ר מיירי כשהדמאי אינו שלו משום דבבעלים עצמו שהדמאי שלו הוא הרי לא שייך מוקצה דהא הוא יודע אם מעושר הוא אם לאו משא"כ בטבל דשלו הוא והקצהו בין השמשות ואי דמיירי בטבל של אחר א"כ ממילא קושייתו לק"מ דפשיטא דאסור לטלטלו משום דא"א לו להפקיר טבל שאינו שלו ודו"ק:
(רא) ובירושלמי יש גירסא אחרת אמרו להם ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן כו'. ממ"ש התוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב בד"ה שהפקר ב"ד הפקר ליישב פירכת הש"ס אדרב חסדא דפריך התם מי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה כו' וע"ז כתבו הא בתורם מן הרעה על היפה נמי א"ל דהפקר ב"ד הפקר ומש"ה לא הוי תרומה משום דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו ע"ש משמע להדיא מדבריהם שם דלאחר מירוח לא מהני הפקר לפוטרו מן המתנות דאל"כ האיך אפשר לאתויי עלה מטעם הפקר ב"ד הא רב חסדא קאמר דאפי' האי גירויא הדרה לטיבלא ואי הפקר מהני לבתר מירוח הא הכל חולין ואפי' אותו גירויא ואמאי צריכי התוס' לתרץ משום דבתר הכי הכל שלו כו' אע"כ דקושייתם היא דנימא דהפקירו ב"ד רשות בעלים דאין תרומתן תרומה משום דלהפקיר לפוטרם ממעשרות אינם יכולים משום דכבר נתחייבו משעת מירוח והפקר אינו מועיל אלא קודם גמר מלאכה: [אמר נ"ה עיין תוס' ב"מ כ"א ע"ב ד"ה ופטורות ותוס' ב"מ פ"ח ע"א ד"ה ותבואת שכתבו להדיא כדברי הר"מ שהביא השעה"מ עיי"ש]:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה