שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ה · הלכה י
חפצי הפקר הרי הן כרגלי מי שזכה בהם. כתב הראב"ד ז"ל טעה במשנתינו ושל עולי בבל כרגלי הממלא וכבר נפקא לן מהלכתא דבעירובין אוקימנא לן כרבנן ואנן קי"ל כריב"ן ומזה הטעם לא הביא הרי"ף בהלכותיו מחלוקת רב נחמן ור' ששת כו' אבל יש לנו עליו טענה שהרי מחלקותם עומדת במעיינות הנובעים ע"כ וכונת דבריו להק' על הרי"ף שהי"ל להביא מחלוקת זה דר"ן ורב ששת אע"ג דפליגי אליבא דלאו הלכתא משום דנפקא מינ' לנהרות המושכין ומעיינות הנובעים דהרי הן כרגלי כל אדם וס"ל כדעת התוס' שכתבו בפ' מי שהוציאוהו דף נ"ז ד"ה בי"ט דלאו כרגלי כל אדם קאמר אלא כרגלי הממלא ראשון ושלא כדעת רש"י וכ"כ הרב ל"מ יע"ש וקשה טובא שדבריו סותרים למ"ש הרשב"א בחידושיו מכ"י למסכת עירובין וז"ל שם והראב"ד פי' דגבי גשמים שירדו בי"ט ומעיינות הנובעים דקתני הרי הן כרגלי כל אדם היינו כרגלי כל אדם ממש שאפי' מילא מהן ראובן הרי שמעון יכול להוליכם ברגליו ואפי' הן ברשותו של ראובן אבל גבי בור של הפקר דקתני כרגלי הממלא היינו כרגלי הממלא ממש וטעמא דמילתא דנהרות העומדין שלא היו נוחין בין השמשות אינן ראויין לקנות שביתה כלל ואפי' יש להם בעלים דלא עדיף מימיו מגופו והרי גופו אילו היה מהלך בה"ש לא קנה שביתה אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה אילו היו להם בעלים שהרי נוחין הם אלא שאין להם עכשיו בעלים וכיון דמילא מהן זה הרי הן כנכסיו ע"כ וכ"כ בחידושי הריטב"א שנדפסו מחדש משמו יע"ש הנה בהדיא שדבריו סותרים למ"ש בהשגות וצ"ע ועיין במה שכתב רבינו בפ' י"ב מהלכות שבת דין י"ז וז"ל לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ כו' ואע"פ שהחפץ הולך כמה מילין בשבת כו' וכתב הרב המגיד משנה בפ' המוציא תפילין כו' ומסקנא דשמעתא רב אשי אמר הכא בחבית דהפקר כו' ומאן אמר' לו ריב"ן דאמר חפצי הפקר קונין שביתה כו' ובהלכות לא הביאו סוגיא זו גם רבינו לא הזכיר כי אם המשנה כפשטה והכונה להם בזה הוא שענין תחומין מתבאר במקומו ופשוט הוא דלא עדיף שבת להתיר מי"ט ואם בי"ט הכלי שיש להם בעלים לא ילך חוץ לתחום כ"ש בשבת וידוע שאין הלכה כריב"ן וכן דעת הראב"ד והרז"ה עכ"ל ונראה ודאי שכונת דבריו במ"ש וכן דעת הראב"ד לאו אמאי דסליק מיניה קאי שכתב דאין הלכה כריב"ן דהא ליתא שהרי דעת הראב"ד ז"ל דקיימא לן כרבי יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונין שביתה אלא כונת דבריו אעיקר דינא שפסק רבינו כר"י דאמר נותן אדם לחבירו וחבירו לחבירו בר"ה להא הוא שכתב שכן הוא דעת הראב"ד לפסוק כר"י ממ"ש שם בהשגה כל זה לא התירו אלא במקום הדוחק ולאפוקי מדעת הרמב"ן שפסק דלא כר"י דס"ל דאפי' בשעת הדחק אסור:
אמנם במ"ש רבינו דמותר להוליכו על ידי זה כמה מילין בשבת ומשום דס"ל דחפצי הפקר הן קונין שביתה בהא ודאי פליג עליה הראב"ד ז"ל וס"ל דאינו יכול להוליכו אלא עד אלפים אמה ומה שלא השיג עליו הראב"ד שם הוא משום דסמך על מה שהשיג בהלכות י"ט כי שם ביתו כנ"ל פשוט והרב לח"מ נתקשה בזה והניחו בצ"ע ולעד"נ כדכתיבנא ודו"ק:
ובגופא דשמעתתא דקאמר התם במאי קמפלגי מ"ס בירא דהפקר' הוא ומ"ס בירא דשותפי כו' ק"ל אמאי לא פריך לר"ן מברייתא דפרק מי שהוציאוהו דקתני בור של שותפים יש להם אלפים אמה לכל רוח דבשלמא אם בירא דהפקרא הוא ה"מ ריב"ן דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ומתני' רבנן אלא אי בירא דשותפי קשיא מתני' וברייתא אהדדי ויש ליישב: