אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ב · הלכה יח

הלכה יז

וכן אפר שהוסק כו' ושהוסק בי"ט כו' ואם לאו אסור. כתב ה"ה ואמרו בגמ' אבל הוסק בי"ט אסור כו' וכן כתבו התוס' שם בד"ה אמר רב יאודה וז"ל נראה דהכי הלכתא דהא מייתי ליה סייעתא מברייתא כו' וא"ת ואנו איך מסלקים אפר הכירה ביום טוב לאפות הפשטידה כו' ואומר ר"י דמוקצה אינו אסור בשביל אוכל נפש כו' ובירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי כו' יע"ש ונראה שהוצרכו לזה להביא הירושלמי משום דק"ל לתי' הר"י דמוקצה התירו משום שמחת י"ט מדאמרינן אבל הוסק בי"ט אסור משמע דאפילו בשחט אסור לכסות ואע"ג דאיכא מצות כסוי אפ"ה לא התירו וא"כ כ"ש שלא נתיר המוקצה בשביל שמחת יום טוב שהרי ד"נ לב"ה לא התירו לשחוט לכתחילה בי"ט ואפי"ה בשחט התירו משום מצות כיסוי ואהא כתבו דבירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי משום מצות כסוי כדרך שהתירו בד"נ ועוד אפשר לפרש דכונתם להקשות לתי' הר"י דמוקצה התירו לטלטל משום שמחת יו"ט מדאמרינן בירו' דבאפר שהוסק ביו"ט אסור לשחוט ולא התירו משום שמחת יו"ט ואי מש"ס דידן לא הוה ק"ל דאיכא למימר דמאי דקאמר ר"י אמר רב דאפר שהוסק ביו"ט אסור לא קאי אמתני' לומר דאסור לשחוט אלא למאי דקאמר רבה דאפר כירה מוכן הוא לכל מילי הוא קאמר לא שנו כו' אבל ביו"ט אסור כלומר דלאו מוכן ונפקא מינה לשאר דברים ולעולם דהתירו לשחוט באפר כירה משום שמחת יו"ט כדרך שהתירו לאפות הפשטידה אמנם מהירושלמי ק"ל שפיר וראשון נר' עיקר דא"כ היה להם לומר אבל בירושלמי כו' אלא דלפי זה ק"ט דאמאי לא התירו לשחוט באפר כירה משום שמחת יו"ט כמו שהתירו לאפות הפשטיד'. וכן ראיתי למרן ב"י סימן תקי"ח שהקשה כן והניחו בצ"ע ומה שתי' הב"ח דשאני כסוי דאינו לצורך אוכל נפש שהרי מותר לאכול אפי' לא כסה וכן תי' הר"ב ח"ה לא נהירא שהרי סוף סוף כיון שלא התירו לשחוט הרי ממנע משמחת יו"ט והתוס' כתבו דטלטול מוקצה הותר משום שמחת יו"ט וכן הקשה הרב במג"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו ע"ש ולכן היה נראה ל"ל דע"כ לא כתבו התוס' דמוקצה התירו משום שמחת יו"ט אלא דוקא במידי דא"א לעשותו מאתמול כמו לאפות הפשטידה דאפייתה ביו"ט ניחא ליה כדי שלא יפיג טעמה משא"כ בכיסוי כיון דיכול מבע"י להזמין עפר לא התירו לשחוט משום שמחת יו"ט:
ומצאתי סעד לזה בשיטה כ"י להמאירי שכתב ז"ל והא קעביד גומא כו' ומפרש"י דהתם בצריך לגומא אבל הכא לעפר' הוא צריך ובכי הא פטור כו' ואע"ג דאיסורא דרבנן מיהא איכא משום שמחת יו"ט שרינן ליה ואע"ג דמעיו"ט הו"ל למעבד ואמרי' לקמן דאפי' איסורא דרבנן לא שרינן הואיל והו"ל למעבד מעיו"ט הכא שאני דמצטרפא בהדי מצות כסוי תיכף לשחיטה עכ"ל ע"ש ומ"ש דהתירו משום דמצטרפא בהדי מצות כסוי היינו לב"ש דהתירו לשחוט לכתחילה אמנם לב"ה דס"ל דאסור לשחוט היינו טעמא משום דלא התירו משום שמחת יו"ט כל שיכול לעשותו מעיו"ט ואע"ג דמצטרפ' בהדי מצות כסוי ומ"ש ר"י דאפר שהוסק ביו"ט אסור לאו לכ"ע אלא דוקא לב"ה דאסרי לשחוט לכתחילה בד"נ אבל לב"ש דסברי דאפילו לכתחילה מותר לשחוט משום שמחת יו"ט כיון דמצטרפא בהדי מצות כסוי ה"ה דמותר לשחוט באפר שהוסק ביו"ט משום שמחת יו"ט ועיין בפר"ח ז"ל סי' תצ"ח ס"ק י"ד:
ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק על דברי התוס' שכתבו בפ"ק דביצה די"ד ע"א ד"ה בכל דבר שכתבו וז"ל פ"ה ואפי' בדבר שאינו ניטל בשבת כגון סיכי ומזורי דמודה בהו ר"ש כו' וקשה טובא שהרי התוס' כתבו לעיל דף י"א ד"ה אין נוטלין את העלי דב"ה מתירין אפי' מוקצה שיש בו חסרון כיס כגון סיכי ומזורי משום שמחת יו"ט יע"ש וא"כ נימא דה"ט דב"ה הכא דמתירין לדוך בכל דבר ואפי' בסיכי ומזורי משום שמחת יו"ט אכן לפי האמור ניחא דע"כ לא כתבו דשרינן טלטול מוקצה משום שמחת יו"ט אלא במידי דא"א לעשותו מאתמול ואם כן משום הכי פריך תלמודא שפיר בכל דבר ס"ד דע"כ לא קא שרו ב"ה אלא דוקא עלי לקצב עליו בשר דא"א לעשותה מאתמול דחיישינן למיכמר בשרא כמ"ש רש"י בפ' אין צדין אמנם גבי מלח כיון דיכול לעשותו מעיו"ט דמלח אינה מפיגא טעמא לא שרינן טלטול מוקצה משום שמחת יו"ט ודו"ק אלא דק' לזה מההיא דפר' המביא דף ל"א ע"ב דאמרינן דר"מ שרי לפחות לכתחילה ביו"ט ליטול הפירות אע"ג דהוי מוקצה משום דהתירו מוקצה משום או"נ אע"ג דהתם נמי יכול לפוחתו מעיו"ט ואפילו הכי שרינן ולכן נראה כמ"ש הר"ב מג"א דע"כ לא התירו אלא טלטול מוקצה אבל להשתמש ממנו אסור דהוה ליה כעין אכילתו וכן כתב הרב ח"ה לקמן דף ל"ג ע"ב ד"ה גמ' אין סומכין את הקדירה וז"ל אפילו למה שכתבו התוס' דלכ"ע שרינן טלטול מוקצה משום או"נ היינו לסלק המוקצה כגון גריפת תנור כו' אבל להשתמש בדבר מוקצה כו' ודאי אסור דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו כו' יעיין שם:
ויש לדקדק על הרב דכפי זה מאי ק"ל הכא בשמעתין דאמאי לא התירו לשחוט הא הוה ליה משתמש בדבר מוקצה ודו"ק ומה שכתבו התוס' וראיה מדלקמן פ' אין צדין כונתם למ"ש בדף כ"ח ע"ב ד"ה וגריפת תנור וכן כתבו בדף ל"א ע"ב ד"ה אמר רב זביד יע"ש ודו"ק:
ודע שמה שכתבו התוס' דמוקצה התירו משום אוכל נפש היינו דוקא לענין טלטול וכמדוקדק מדבריהם אבל לענין אכילה פשיטא ודאי דאסור שהרי דגים שנצודו ביו"ט אסור משום מוקצה וכמ"ש הרב בח"ה והמ"א סי' הנז' וזה פשוט:
ויש לי מן התימה על מוהרשד"ם בחא"ח סימן כ"ב שנשאל הרב ז"ל על ערבה שתלשה גוי ביו"ט אם יכולים לצאת בה י"ח או שמא לדבר מצוה לא העמידו דבריהם כדי לקיים מצות לולב וכתב הרב דנראה לו שאם אין לו תקנה לצאת י"ח לולב אם לא בערבה זו שמותר וטעמא כי אין מוקצה גדול יותר מן המת וכתב בהג"מ בה' יו"ט וז"ל אבל ע"י ישראל כלל לא היכא דאיכא גוים וכל זה דוקא לתקן ארון ותכריכין אבל להלבישו ולהוציאו כו' כתב ראב"ן דמותר לישראל אפי' ביו"ט כו' עד כיון דאיכא צורך מצוה דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כו' והטעם מתוך לא שייך אלא להתיר הוצאה אבל לטלטול מוקצה לא שייך טעם זה דהא אפי' לאכול בשביל שמחת יו"ט לא התירו מוקצה אע"פ שאוכל נפש התירה התורה כל מלאכה עם כל זה לא רצו הם להתיר משום מוקצה ואם כן לא שייך טעם מתוך והכא היכי שרינן טלטול א"ו דלא אמרו טעם מתוך אלא לומר כו' אבל טלטול בעלמא לצורך מצוה א"צ טעם הרי א"נ דבמקום מצוה לא העמידו דבריהם כו' יע"ש ויש לתמוה עליו שהרי טלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש כמ"ש התוס' והמרדכי פ' בכל מערבין וכן הוא דעת רבי' פי"א מהלכות אלו וכמ"ש הרב מג"א יע"ש וא"כ שייך שפיר טעם מתוך בטלטול המת דמתוך שהותרה טלטול מוקצה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך כיון דאיכא צורך היום קצת ומ"ש דהא אפילו לאכול לא התירו מוקצה כבר כתבנו דדוקא אכילה עצמה לא התירו אבל טלטול מוקצה התירו גם מה שכתב עוד הרב הנז' דמדברי רבי' שכתב בה' שופר פ"א וז"ל שופר של ר"ה אין מחללין יו"ט ואפי' בדבר שהוא משום שבות כיצד היה שופר בראש האילן כו' נראה דס"ל דטלטול מוקצה הותרה לצורך מצוה דכפי האמת היה מספיק שיאמר ואפי' בדבר שהוא משום שבות ולמה האריך בלשונו לומר כיצד כו' אלא שנראה שבא למעט דוקא שבות כזה שהוא מעשה גדול ועושה אותו ישראל בידים הוא דאסור אמנם טלטול בעלמא כגון שופר שעשאו גוי מותר לצורך מצוה יע"ש נראה שיש לדקדק עליו שהרי דעת רבינו ז"ל שאפר שהוסק ביו"ט אפי' שחט כבר אסור לכסות משום איסור מוקצה מטעמא דחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה שכ"כ בפ' ג' מה' אלו דין א' וז"ל ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו הרי זה לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם כו' ואע"ג דמבטל מצות כסוי וא"כ ה"נ גבי גוי שעשה שופר ביו"ט או ערבה שתלשה גוי ביו"ט נר' דלדעת רבינו אסור לטלטלה אע"ג דמבטל מ"ע דשופר ולולב ודוחק לומר דהכא שאני כיון דיכול לכסות לערב שהרי בשמעתין ובפ' ב"מ מוכח בהדיא דאתי עשה דכסוי ודוחה ל"ת אע"פ שיכול לקיים את העשה בערב וה"ט משום דבאותה שעה מיהא א"א לקיים את שניהם או שמא אם יניחנו לערב אין רשומו ניכר וכמ"ש הרשב"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת למס' י"ט דף ח' ע"ב וא"כ כיון דאפילו ל"ת דאורייתא דוחה כ"ש שהיה ראוי שידחה איסור טלטול מוקצה בעלמא אלא ע"כ ה"ט משום דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכן כתב הפר"ח ז"ל סי' תצ"ח ס"ק ט"ו ע"ש וא"כ מה"ט נמי גבי שופר ולולב נראה דאסור לטלטלו לדעת רבי' ז"ל ויש לחלק ודו"ק:
עוד אני תמיה על הפר"ח ז"ל דבסי' הנזכר ס"ק כ"ז הסכימה דעתו ז"ל לדעת התוס' והירושלמי דאפר כירה שהוסק ביו"ט אם שחט כבר מותר לכסות משום מצות כיסוי ואלו בסימן תקפ"ז ס"ק כ"ב בדין אם עשה גוי שופר ביו"ט שפסק מרן כדעת המרדכי בפרק לולב הגזול שמותר לתקוע בו כתב וז"ל ואינו מחוור שהרי אסור לטלטלו משום מוקצה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב וא"ת כדאיתא בהאשה רבה וכ"ש אם הוא ביו"ט שני של ר"ה דתקיעת שופר מדרבנן והאי מדרבנן והאי מדרבנן ומאי אולמיה דהאי מהאי ושב וא"ת עדיף וזו היא דעת הרשב"א בתשובה סי' רצ"ז שנשאל על ערבה שתלשה גוי ביו"ט והשיב ערבה זו אסור ואפי' אין לו ערבה לצאת דשבות אפילו במקום מצוה אסרו ואין הפרש בין יו"ט א' ליט"ב ע"כ ע"ש וק' טובא דמ"ש מאפר כירה שהוסק ביו"ט שאסור משום נולד שהסכימה דעתו דמותר לכסות משום מצות כיסוי ואדרבא הכא עדיפא דמתעקרא מצות שופר ולולב לגמרי משא"כ בכסוי דאפשר דלערב יהיה רשומו ניכר:
ושבתי וראה דלא על הפר"ח תלונותינו אלא על הרשב"א דבתשו' כתב דטלטול מוקצה אסרו אפי' במקום מצוה ואלו בספר עבודת הקודש הביאו הרב פר"ח בסי' תצ"ח ס"ק י"ד כתב וז"ל ויראה לי שאם שחט ואין לו אלא אפר כירה שהוסק ביו"ט שמותר לכסות בו משום מצות כיסוי כו' ע"ש ולכן היה נראה לי לומר שאף הרשב"א לא כ"כ אלא דוקא בערבה שתלשה גוי ביו"ט וכמעשה שהיה ומ"ש הרשב"א דאין הפרש בין יו"ט א' ליוט"ב לא קאי לדין ערבה שתלשה גוי ואין לו אחרת לצאת בה אלא למ"ש קודם וז"ל תשו' ערבה זו אסורה ואין מטלטלין אותה כו' כפירות שיש במינה במחובר ואפי' לטלטלה אסור כדרך שאסרו בביצה שנולדה ביו"ט ואין הפרש בזה בין יט"א ליט"ב כלומר דלא תימא דוקא ביט"א אסרו בדבר שיש במינו במחובר לטלטלו אבל ביו"ט ב' לא אסרו ואם כן ערבה זו שתלשה ביט"ב יהא מותר לטלטלו אהא כתב דאין הפרש בזה בין ביו"ט א' ליט"ב אמנם מ"ש אחר כך ואפילו אין לו ערבה לצאת בה דשבות במקום מצוה אסרו לא כתב כן אלא בנדון שלו דוקא שנתלשה ביו"ט שני מטעמא דכיון דאינו אלא מדרבנן וטלטול מוקצה מדרבנן מאי אולמיה האי מהאי ושב וא"ת עדיף אבל ביו"ט א' דמצותו מן התורה הכי נמי דשרי' טלטול מוקצה משום מצוה דאורייתא כדרך שהתירו אפר שהוסק ביו"ט משום מצות כיסוי דאורייתא וכן נראה שהבין הרב מג"א סי' תרנ"ה שהביא תשובת הרשב"א ז"ל וכתב וז"ל ונראה לי דאפילו ביו"ט א' שאסור לטלטלה כמ"ש סימן תקפ"ו ע"ש ואם איתא מאי ונראה לי דקאמר הא הרשב"א כתב כן בהדיא אלא משמע דסבירא לי' דמדברי הרשב"א אין ראיה דלא כתב כן אלא לדין פירות שיש במינן במחובר שאסורין אף ביט"ב וכמ"ש:
ועוד יש להוכיח כן ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' ע"א גבי המוציא חמץ ביו"ט דאם לא בטלו מותר לשורפו אע"ג דאיכא איסור מוקצה אלמא משמע דס"ל דבמקום מצוה לא אסרו אם לא שנחלק דהתם שאני דאיכא נמי לאו דב"י דאלים טפי:
ומן האמור בזה נראה לי שמ"ש מוהרשד"ם ז"ל וז"ל אך אמנם מצאתי להרשב"א סי' רצ"ז מחמיר ואוסר בנדון דידן ממש כו' יע"ש אין ראיה דאיכא למימר שאף הרשב"א ז"ל אזיל ומודה בנדון של מוהרשד"ם בערבה שתלשה גוי ביו"ט א' משום דמצותו מן התורה ואי קשיא לך ממ"ש פ"ד דר"ה דל"ב ע"ב שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל וה"ט משום טלטול אבנים ופסקו הטור ומרן ז"ל סי' תקפ"ו ועיין במג"א שם ס"ק כ"ה הא ל"ק דאיכא למימר דטלטול מוקצה במצוה עצמה כגון גוי שעשה שופר או ערבה שתלשה גוי ביו"ט התירו במקום מצוה דמשעה שנטלה כדי לצאת בה הרי התחיל במצוה אמנם טלטול מוקצה בדבר אחר לצורך מצוה לא התירו ומ"מ דברי הפר"ח קשים להולמם כמ"ש וכן יש לתמוה על הרב מג"א דבסימן הנזכר וסי' תרנ"ה כתב דטלטול מוקצה אסור אפי' לצורך מצוה ואלו בסימן תצ"ח ס"ק ל' כתב וז"ל מותר לכסות דכיון דליכא אלא חד איסור דמוקצה שרי לטלטלו לצורך כסוי ע"ש וכן ק' למ"ש מרן כ"מ פ"ג מה' חמץ ומצה דין ח' גבי ההיא דהמוצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי שדעת התוס' בפ"ק דכתובות דאפילו בשלא בטלו אסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה והקשה מרן דמשום איסור מוקצה דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בב"י ותי' דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יע"ש קשה דא"כ נמצאו דברי התוס' סותרים למ"ש בשמעתין משם הירושלמי דמשום מצות כסוי שרינן איסור מוקצה ועיין בפר"ח ז"ל שם סי' תמ"ו סק"א ובמ"א ע"ש וצ"ע:
ואולי יש לחלק בדוחק דגבי כסוי שאני שאם אנו אומרים שלא יכסה נמצא שבטל מצות כסוי בידים משעה ששחטו ולא מיקרי שב ואל תעשה אלא שמדברי התוס' פ"ק דביצה ד"ה תני רבי חייא לא משמע הכי ודו"ק:
ועוד כתב הרב מוהרשד"ם וז"ל מצאתי סמך לדברי ממ"ש הר"ן ז"ל פ' כסוי הדם וז"ל והלכתא השוחט לחולה בשבת אינו מכסה כלומר אפי' שיש לו ד"נ מבע"י דלא מתסר אלא מדרבנן לפי שרצו חכמים לעשות היכר שיום הוא שאסור בשחיטה כו' הרי לך בפי' שמן הדין היה מותר לטלטל העפר שאין לך מוקצה גדול ממנו אלא שרצו לעשות היכר ומה היה צריך לטעם זה והי"ל לומר דבדבר שאינו צורך החולה העמידו לדבריהם בשב וא"ת אלא משמע שאין לבטל מצות התורה כדי שלא יעבור איסור טלטול עכ"ד וגם בזה אחר המחילה דבריו תמוהים שהרי ד"נ מבע"י עפר מוכן הוא וכמ"ש התוס' בד"ה ואינו צריך ומ"ש הר"ן דלא מתסר אלא מדרבנן ה"מ איסור חופר גומא ואע"ג דאינו צריך אלא לעפרה איסורא מיהא איכא כמ"ש התוס' ואי ס"ל כדעת ר"ת דד"נ לאו היינו משום הכנה וכמ"ש הב"ח והפר"ח ז"ל לא ידעתי מי גילה לו רז זה שדעת הר"ן כר"ת עד שהביא ראיה מדבריו ותו דא"כ הי"ל להרב להוכיח בפשיטות ממתני' דידן דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה וע"כ היינו טעמא משום מצות כסוי דאי משום שמחת יו"ט ליכא כיון שכבר שחט ודו"ק:
ולענין הלכה נראה שהמיקל להתיר טלטול מוקצה לצורך מצות לולב לא הפסיד דיש לו סמוכות מדין אפר כירה שהוסק ביו"ט שמותר לכסות לדעת כל הפוסקים זולתי לדעת רבי' ועיין במורינו הר"ב עץ החיים דקמ"א מה שהשיג על מוהרשד"ם בזה ויש לדחות כמו שיראה המעיין ודו"ק:
ובדברי התוס' יש לי לדקדק דאמאי הוצרכו להביא הדבר מהירושלמי דמשמע דמתלמודא דידן אין ראיה ואמאי לא הוכיחו בפשיטות ממתני' דקאמר ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואוקימנא לה בעפר תחוח ואע"ג דאיכא איסור חופר גומא דאע"ג דאינו צריך אלא לעפרה אפילו הכי איסורא דרבנן מיהא איכא וא"כ כדרך שהתירו איסור חופר גומא משום מצות כסוי ה"נ יש להתיר איסור מוקצה ואדרבא איסור חופר גומא חמיר טפי וכמ"ש הרשב"א הביאו הפר"ח וז"ל יראה לי שאם שחט כו' ולא עוד אלא שאם הי"ל ד"נ ואפר כירה שהוסק ביו"ט מכסה באפר ואינו מכסה בד"נ וכ' הפר"ח דה"ט משום דבד"נ אי' בי' משום חפירה דעיקרו מה"ת משא"כ איסור נולד דאין עיקרו אלא מדרבנן וכ"כ הרב יש"ש סי' כ"א ע"ש וכן קשה לדעת רבינו שאסר אפר כירה שהוסק ביו"ט אפילו ששחט כבר כמ"ש הב"ח והפר"ח ז"ל ומ"ש מאיסור חופר גומא דמותר משום מצות כסוי:
ואיברא דלדעת רבינו ז"ל י"ל דס"ל דאין כאן איסור חופר גומא דמ"ש בגמ' והא קעביד גומא ותי' כדרב אבא כו' הכונה לומר דמתני' כר"ש דמשאצ"ל פטור עליה ואע"ג דפטור א"א הכא דאיכא תרתי מלאכה שאינה צריכה לגופה ומקלקל פטור ומותר והיינו משום דמתני' איירי בחופר בבית דהוי מקלקל וכן כ' בשיטה מקובצת לדעת רש"י וכן משמע ממ"ש רש"י בד"ט ע"ב ד"ה דילמא ובד"ה אבל התם לא וז"ל דגזרו משום כתישה דלמא זמנין דבעי כתישה משמע דמשום איסור חופר גומא ליכא דאם לא כן הול"ל דטעמא דב"ה דלא ישחוט לכתחילה משום איסור חופר גומא וכן מוכח מדאמרינן התם דילמא ע"כ ל"ק ב"ש דאי' ד"נ ואם איתא דאפילו בד"נ איכא משום איסור חופר גומא כדעת התוספות ז"ל אכתי מאי משני הא אפילו בד"נ איכא איסור חופר גומא ומשום שמחת י"ט הוא דשרי כמ"ש התוספות וכן מצאתי בשיטה כ"י למוהר"א לאפאפא ז"ל שהקשה כן משם הר"ן ותי' וז"ל וניחא לי דכיון דלא התירו אלא ע"י ד"נ זכור הוא ולא אתי לאחלופי דהא איכא ליה היכרא דומיא דמאי דאמרי' לקמן בפרק שני מתוך שלא הותרה לו אלא ע"י דליו זכור הוא ואינך דכוותה עכ"ל ומדברי התוס' ד"ה ואין צריך נר' דלא ס"ל כתי' הר"ן ודוק:
ויש לי מן הקושיא בדברי הרשב"א ז"ל דכיון דס"ל דבד"נ איכא איסור חופר גומא ומשום הכי כתב דמכסה באפר ואינו מכסה בד"נ אם כן אמאי הוצרך לומר דטעמא דלא ישחוט משום דאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה כמ"ש הפר"ח ריש ס"ק י"ד ואמאי לא כתב בפשיטות דה"ט משום איסור חופר גומא דחמיר טפי מאיסור נולד דלא התירו לשחוט לכתחילה באפר שהוסק בי"ט ולכן נראה לי דמ"ש הרשב"א ז"ל מוטב שיכסה באפר ולא בד"נ לאו היינו משום דעיקרו מן התורה כמ"ש הפר"ח ז"ל אלא משום דלטעמיה אזיל דד"נ לאו הכנה גמורה והילכך איכא תרתי איסורי איסור חופר גומא ואיסור הכנה ודוק:
ובהכי ניחא לי מ"ש רבינו בדין שלפנינו וז"ל מי שהיה לו ד"נ בעי"ט ונתקו בי"ט כו' אם היה עפר תחוח ה"ז מכסה בו ובריש פ"ג כתב וז"ל ואם אין לו עפר מוכן או אפר כו' ה"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמו כו' ותמהו עליו דמשמע מדבריו דדוקא כשנתקו ה"ז מכסה אבל אם לא נתקו אפי' שחט לא יכסה וליכא למימר דנתקו דכתב לומר דשוחט לכתחיל' אבל לא נתקו לא ישחוט מיהו אם שחט יחפור בדקר ויכסה ובמתני' דקתני ומודים כו' דאם כן הכי הול"ל מי שהי"ל ד"נ כו' הרי זה שוחט ומכסה אלא משמע דבשחט דוקא הוא דקאמר ואפי' הכי בעינן נתקו וכנר' ממ"ש דאם אין לו עפר כו' דמשמע אפילו בשיש לו ד"נ קאמר וכמ"ש ה"ה ואפ"ה כתב לא ישחוט ואם שחט לא יכסה וכיון שכן ק' דפסק הפך מתני' דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ועיין מה שתי' הר"ב ב"ח והפר"ח שכל הדרכים בחזקת סכנה וכבר תמה עליהם מורינו הרב בס' ישרש יעקב דקמ"ג ע"ב גם מה שתירץ הוא דס"ל לרבינו דמה שתי' בש"ס כדרב אבא היינו משום דבעי לאוקמא למתני' כר"ש דס"ל מלאכה שאין צ"ל פטור עליה והילכך אפי' בחופר בשדה ליכא איסורא דאורייתא ומשום מצות כסוי התירו אמנם לדידן דקי"ל כר"י דמשאצ"ל חייב עליה כמ"ש רבינו פ"א מהלכות שבת ובחופר בשדה איכא איסור דאורייתא לא קי"ל כהך מתני' אלא אפילו שחט לא יחפור בדקר ואפילו בבית דמקלקל הוא פטור אפי' לר"י דאיכא למיגזר דילמא אתי למעבד במקום שמתקן ויחייב עליו זהו ת"ד ע"ש אחר המחילה אין דבריו נראין לי דכיון דש"ס סתמא קאמר כדרב אבא כו' ואמרינן בשבת דע"ג דאפילו ר"י מודה משום דמקלקל מנין לנו לבדות גזרות מלבנו ולדחות מתני' סתמא בלתי ראיה ולכן הנראה דרבינו לטעמיה אזיל דפסק דאפר שהוסק בי"ט אפילו שחט לא יכסה את דמו והיינו משום דמשמע ליה דש"ס דילן פליג אירושלמי מדקא' סתמא אפר שהוסק בי"ט אסור כמ"ש הב"ח והפר"ח ועיין במ"ש הל"מ גם מה שדקדק כו' שהן דברים תמוהים כמו שיראה המעיין יע"ש וא"נ משום דק"ל דאם איתא דתלמודא דידן ס"ל כהירושלמי אמאי לא אוקמוה מתני' דכוי אין שוחטין בדאית ליה אפר שהוסק מעי"ט דבודאי התירו בספק לא וכמו שכן ק' לדעת התוס' וכמ"ש לקמן ומש"ה סבירא ליה לרבינו דמה שתי' בגמ' כדר"א דאכתי איסורא מיהא איכא דפטור אבל אסור וכמ"ש התוספות וכי היכי דלא התירו איסור מוקצה משום מצות כסוי ה"נ לא נתיר איסור חופר גומא דחמיר טפי כמ"ש ומש"ה הוצרך לומר דמאי דמשני בגמ' כדר"א היינו לומר דמתני' ר"ש ואע"ג דמשצ"ל פטור אבל אסור הכא דאיכא תרתי משאצ"ל ומקלקל פטור ומותר הלכך לדידן דקיי"ל כר"י דמשאצ"ל חייב עליה אפילו שחט לא יחפור בדקר משום דאיכא איסור חופר גומא דאע"ג דמקלקל הוא איסורא מיהא איכ' ולא שרינן לי' משום מצות כסוי כי היכי דלא שרינן איסור נולד דקיל טפי כמו אפר שהוסק בי"ט אלא שלפ"ז קשה דאם כן איך פסק רבינו כר"י דמשאצ"ל חייב כיון דב"ה ס"ל כר"ש דפטור עליה דקתני מתני' ומודים כו' וי"ל דס"ל דהאי ומודים שאם שחט לאו דב"ה קאמרי לה אלא רבי הוא דקאמר לה דמודים ב"ה לב"ש ולמאן דס"ל כר"ש שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמנם ב"ה אפשר דס"ל כר"י:
ובהכי ניחא לי מ"ש עוד רבינו בפ"ג דין ב' שחט בהמה חיה ועוף בי"ט ונתערבו דמן לא יכסה אותן עד הערב ואם הי"ל עפר מוכן כו' ויכול לכסות בדקירה אחת ה"ז יכסהו והשיג עליו הטור סימן תצ"ח וז"ל ונראה אם יכול לכסות בדקירה אחת כיון ששחט כבר מותר אפילו אין לו עפר מוכן אלא ד"נ כו' ע"ש אכן כפי מ"ש דבריו צדקו יחדיו דאזיל לשיטתיה דס"ל דד"נ לא הותר אפילו בשחט כבר משום דסוף סוף איכא איסורא מדרבנן כנ"ל ועיין בס' יש"ש סימן כ"ג:
ולעיקר קו' בדברי התוס' נר' דמה שלא הביאו ראיה מתלמוד' דידן משום דס"ל דאיסור מוקצה החמירו בו טפי כיון דאין עיקרו אלא מדרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכד דייקת בה שפיר נראה דמוכרח הדבר דממאי דפריך בגמ' אברייתא דכוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ולטעמיך ליכסייה באפר כירה או בד"נ משמע דס"ל לתלמודא דאע"ג דבד"נ איכא איסור משום חופר גומא אפי"ה דין הוא שנתיר משום מצות כסוי אע"ג דכוי ס' חיה ס' בהמה מ"מ כיון דאין איסורו אלא מדרבנן יש להתיר משום ס' מצות כסוי וכן נמי ממאי דפריך בתר הכי אתי' דרבא דקאמר אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק לס' מ"ט לא דקעביד גומא ודאי נמי קא עביד גומא אלא כדר' אבא ה"נ כדר' אבא משמע בהדיא דס"ל לתלמודא דאיסור חופר גומא יש להתיר משום ס' מצות כסוי וא"כ קשה היכי משני בתר הכי אלא אמר רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק הא אף ע"ג דאין דעתו על הספק מ"מ נתיר מוקצה משום מצות כיסוי כי היכי דהתירו אפר שהוסק בי"ט בשחט כבר לדעת התוס' ואי ס"ל לש"ס דדוקא בודאי דאיכא מצות כסוי ודאית התירו אבל בספק מצוה לא התירו אמאי נייד מאוקמתא קמייתא ונימא דאפר כירה מוכן על הודאי ואינו מוכן על הספק משום איסור חופר גומא דבודאי התירו אבל בספק לא אלא ודאי משמע דס"ל לתלמודא דבאיסור מוקצה החמירו חכמים יותר ממה שהחמירו באיסור חופר גומא ועי' במ"ש התוס' פרק כסוי הדם דפ"ד ע"ב ד"ה כסוי ובמ"ש הר"ב חד"ה שם אלא דמ"מ אכתי ק' לדעת התוס' דאפר כירה שהוסק ביו"ט דשרי בשחט אמאי לא משני דברייתא מיירי בדאית ליה אפר כירה שהוסק ביו"ט דהא ודאי שכיח ובודאי דוקא התירו משום מצות כסוי כמ"ש התוס' ובס' לא התירו משום איסור מוקצה ואמאי הוצרך לומר דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק ואי משום רישא דקתני כוי אין שוחטין אותו ביו"ט דמשמע דהא ודאי שוחטין ואי מיירי בדאית ליה אפר כירה שהוסק ביו"ט אפילו ודאי נמי אין שוחטין הא כבר תירצו לה בגמ' דלא מבעיא קאמר ל"מ ודאי דלא לשחוט אבל ספק אימא משום שמחת יו"ט לישחוט ולא לכסייה קמ"ל ואפשר דמשום הכי לא ניחא ליה לתלמודא לאוקמה בהכי משום דהוה ק"ל רישא דקתני אין שוחטין וליכא למימר דל"מ קאמר כו' משום דא"כ קשה דהכי הו"ל למתני' למימר כוי אם שחטו ביו"ט אין מכסין את דמו וממילא משמע דאין שוחטין אלא ודאי דאתא לאשמועינן דאפילו באפר כירה שהוסק מעי"ט דאז בודאי שוחטין לכתחילה אפי"ה בספק לא משום דאין דעתו על הס' דהשתא אצטריכא רישא דמתני' שפיר דאי הוה תני כוי אם שחטו אין מכסין את דמו ה"א דמותר באפר שהוסק ביו"ט דבודאי התירו משום מצות כסוי אבל בספק לא ומשום הכי תני רישא לאשמועינן דאפילו במידי דבודאי שוחטין בס' לא והא דמשני אפר כירה מוכן לודאי כו' ופריך לספק מאי טעמא לא משום דקעביד גומא ודאי נמי לא כו' אלא כדרב אבא ולפי מ"ש מאי קמשני אלא כדרב אבא הא לכתחילה לא ישחוט לב"ה בד"נ משום חופר גומא אלא מוכח דסיפא הוא דאתא לשנויי ורישא לא ק"ל משום דר"א משני ל"מ קאמר כו' איכא למימר דדוקא בד"נ הוא דאסרי ב"ה לשחוט משום דלאו הכנה גמורה כמ"ש לעיל משם הרשב"א ובהכי ניחא לי מאי דפרכינן בגמ' והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו מכלל דרישא בדאית לי' עסקינן דקשה דלישנא דמכלל דרישא לא שייך כלל שהרי מסיפא גופא ק"ל וע"כ מיירי בדאית ליה דאי לית ליה מאי ארייא ס' וכבר ראיתי להרב מאיר עיני חכמים שמחמת זה כתב דט"ס הוא ול"ג ליה ורש"י נראה שנרגש מזה שכתב כלומר כו' אכן כפי מ"ש ניחא דמסיפא גופא ל"ק דאיכא למימר דמיירי בדאית ליה אפר שהוסק ביו"ט דבודאי התירו בס' לא אלא עיקר קושיא הוא מרישא דברייתא דע"כ מיירי בדאית ליה דאי לית ליה רישא אמאי אצטריך ולא הו"ל למתני אלא סיפא כוי אם שחטו אין מכסין ונמצא א"כ דעיקר קושיין מכח יתורא דרישא היא ודו"ק. ומ"מ משמע בהדיא מתלמודא דידן דאיסור חופר גומא קיל טפי מאיסור מוקצה מדחזינן דפריך ולכסייה בד"נ וכן ממאי דפריך אלא כדרב אבא ה"נ כדר' אבא ואלו בתי' דרבא דקאמר דאין דעתו על הספק ל"ק דליכסייה משום מצות כסוי כי היכי דהתירו בודאי וכיון שכן ק' טובא לדעת הרשב"א שכתב דאיסור חופר גומא חמיר טפי מאיסור מוקצה משום דעיקרו מן התורה ולכן נ"ל ליישב דעת הרשב"א והוא הנכון דודאי תלמודא דידן ס"ל דאין לחלק במצות כסוי בין ודאי לס' וכי היכי דבודאי התירו משום מצות כיסוי ה"נ בס' והיינו דפריך וליכסייה בד"נ וכן נמי מאי דפריך לס' מ"ט לא משום דקעבד גומא כו' משום דמשמע ליה דדא ודא חדא היא דבס' נמי איכא מצות כסוי ומאי דמשני אלא א' רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הס' ה"מ דבס' כיון דאין דעתו אלא על הודאי איכא תרי איסורי חדא משום מוקצה וחדא משום דקעביד גומא ומש"ה לא התירו לכסות דבודאי נמי דינא הכי בדאיכא תרי איסורי אין מכסין מש"ה הוא דבעינן ד"נ כמ"ש הרא"ש ואע"ג דמשמע דאפר כירה לית ביה משום איסור חופר גומא מדהתירו לכסות בודאי כמ"ש התוס' והרא"ש מ"מ באפר כירה נמי משכחת לה גונא דקעביד גומא בעפר תחוח באמצע וקשה מכל צדדיו וראיה ממ"ש לב"ה מ"ט לא דקעביד גומא וכ"כ הפר"ח יע"ש וא"נ איכא למימר שפיר דכי משני בגמ' אלא אמר רבא כו' לא נייד אלא ממאי דהוה בעי למימר דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לס' אמנם ממאי דהוה בעי למימר דמיירי באפר כירה דאית ביה משום איסור חופר גומא מהא לא נייד דהשתא נמי לא מתוקמא אלא בהכי ומש"ה בודאי התירו משום דדעתו לודאי וליכא אלא איסור חופר גומא וחד איסורא שרינן ובס' כיון דאין דעתו על הספק הו"ל תרי איסורי ותרי איסורי לא התירו ומש"ה לא מצי לאוקומי באפר כירה שהוסק ביו"ט משום דק' ממ"נ דאי מיירי באפר כירה דלית ביה משום גומא אפילו ספק נמי מכסין כי היכי דהתירו בודאי ואי מיירי בגוונא דקא עביד גומא אפי' ודאי נמי כיון דאיכא תרי איסורי אלא דאכתי ק' ממאי דפריך בגמ' לר"י דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר כו' ממתני' דכוי אין שוחטין בי"ט ואם איתא ליכסייה כר"י כו' ובתר הכי פריך א"ה מאי אירייא ס' דמשמע בהדיא דאי ליתא לדר"י ניחא לן מתני' דאיכא למימר דמיירי בדאית ליה דר"י ואע"ג דבודאי התירו משום מצות כסוי בס' לא אע"ג דליכא חשש איסור אלא משום הכנה גרידא דבטיל אגב קרקע כמ"ש רש"י והתוס' שם וכיון שכן אם איתא דאיסור מוקצה קיל טפי ואפ"ה ס"ל דלא התירו משום מצות כסוי אם כן כ"ש שלא נתיר איסור חופר גומא דד"נ ומאי פריך בתר הכי וליטעמיך ליכסייה בד"נ וכן נמי מאי פריך ס' נמי כדר' אבא הא כי היכי דניחא ליה לדידיה דליתא לדר"י משום דלא התירו איסור מוקצה בס' ה"נ שלא נתיר איסור חופר גומא מכ"ש אלא מוכח בהדיא דד"נ קיל טפי וצ"ע:
ומ"מ דעת התוס' נראה דס"ל דאיסור מוקצה קיל טפי מאיסור חופר גומא וראיה ממ"ש בדף ט' ע"ב ד"ה אמרי שכתבו וז"ל לכך פיר' ר"ת דמוחלפת השיטה היינו ההוא דהשוחט כו' ואומר ר"ת תמה אני על מה הצריכו העולם הכנה כו' ומיהו זה אינו דלפי פי' נמי לכל הפחות סברי ב"ה מאי דסברי ב"ש מעיקרא כו' ועוד ראיה מדקאמר ר"י לעיל מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו דמשמע דבעי' הכנה לפי האמת כו' והשתא אם איתא דס"ל כדעת הרשב"א דאיסור חופר גומא חמיר טפי אם כן אפי' לדידהו דס"ל דב"ה בעו ד"נ לכתחילה תקשי להו הא דר"י דהא הא דר"י בדלית ליה משום חופר גומ' מיירי מדקאמר ועושה בו כל צרכיו וכמ"ש רש"י שם וא"כ ל"ל הכנה השתא ד"נ דאיכא ביה איסור חופר גומא התירו ב"ה לכתחילה משום שמחת יו"ט כ"ש איסור מוקצה אלא משמע בהדי' דס"ל דד"נ קיל טפי וכן מוכח בהדייא ממ"ש אח"כ ויפה נהגו העולם שלא לכסות כו' ולא מאפר כירה שהוסק ביו"ט וכן נראה ממ"ש הטור בסי' תצ"ח וז"ל מותר לשחוט חיה ועוף ביו"ט לר"ת אם יש לו ד"נ כו' אבל להרי"ף לא ישחוט לכתחילה כו' ואלו סמוך לזה כתב אפר כירה שהוסק מעיו"ט יכולים לשחוט לכתחילה אבל הוסק ביו"ט חשוב כנולד ע"כ ומדלא הביא מחלוקת בדין אפר כירה משמע דס"ל דבדין זה אפי' ר"ת מודה משום דנולד חמיר טפי וכן משמע ג"כ מדברי הרא"ש דבדין ד"נ כתב סברת ר"ת ובדין אפר כירה לא הביא סברת ר"ת ולדעתי נראה שלזה כוון מרן הב"י שם שכתב דמ"ש הכל בו שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק ביו"ט ולא יכסה מיירי כשאין לו ד"נ אבל אם היה לו דקר נעוץ עדיף טפי והכי אמרינן בירושלמי אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו"ט ואל יחפור בדקר ויכסה וכן נראה מדברי הרא"ש ורבי' ושלא כמ"ש הר"ב מג"א סי' הנז' ס"ק ל"א שגם הטור והרא"ש ס"ל דאפר כירה עדיף טפי מד"נ יע"ש ומה שהקשה הפר"ח דאדרבא מהירושל' משמע איפכא דאי כדברי הב"י איך קאמר מוטב דמשמע טעמא שיש לו אפר שהוסק ביו"ט הא לאו הכי יחפור בדקר ויכסה והלא כל שאין לו דקר נעוץ מבע"י אף בדיעבד לא מצי לכסות א"ו דמיירי בשיש לו ד"נ מבע"י יע"ש נראה דל"ק דהירושלמי פליג אתלמודא דידן וס"ל דאפילו בשאין לו ד"נ יחפור ויכסה משום דאתי עשה ודחי ל"ת וכדאמרינן התם בהדייא חברייא אמרין שמצות עשה דוחה את ל"ת ע"כ יע"ש וכן צ"ל ע"כ לדעת התוס' כי היכי דלא תקשי ליה מהירושלמי:
ולענין הלכה נ"ל שדין זה שכתב הרשב"א ז"ל דאם היה לו אפר כירה שהוסק ביו"ט וד"נ שמכסה באפר ואינו מכסה בד"נ במחלוקת הוא שנוי שלדעת התוס' והרא"ש והטור מכסה בד"נ ואינו מכסה באפר כירה וכמ"ש מרן כנ"ל ודו"ק:
אפריון שלמה מ"ש שם דברי התוס' אהדדי ורוצה לחלק תחלה מכח בין אפשר מעיו"ט ובין שלא אפשר מעיו"ט ואח"כ דוחה זה ממה דקיי"ל שפוחת וכו' ומשני מכח חלוק של המג"א דטלטול מותר אבל לא להשתמש הנה ראיתי בצל"ח ביצה י"ד תוד"ה בכל דבר תמה עליו דהרי עלי לקצב עליו בשר הוי שימוש ממש ומכח זה כתב המג"א באמת דמכח שהוא כלי מותר ולכך העלה הצל"ח לדינא כך דתרווייהו בעינן לצרף גם החילוק של אפשר מעיו"ט דהיינו לטלטל לבד מותר אפי' אינו כלי ואפי' אפשר מעיו"ט מותר לשמחת יו"ט ולהשתמש בדבר שאינו כלי אסור אפי' בלא אפשר מעיו"ט אבל להשתמש בדבר שהוא כלי יש חילוק בין אפשר מעיו"ט דאסור ובין לא אפשר מעיו"ט דמותר עיי"ש ולפענ"ד נראה לפרש כוונת השעה"מ דזה לא נקרא שימוש במוקצה דבשלמא לטלטל האפר לכסות בו את הפשטידא או לכסות בו הדם דבשעה שמשתמש בו הוי בידו ממש והוא נוטלו ומכסה בו זה נקרא שימוש ממש ואסור טפי מטלטול אבל בעלי לקצב עליו בשר הנה בשעה שמונח במקומו והוא מקצב עליו הבשר זה לא נקרא שימוש דהרי העלי מונח במקומו רק שהבשר נוגע בו וקוצב עליו וזה לא גרע מנגיעה בידיו דאטו אסור ליגע בדבר המוקצה הרי קיי"ל בדבר שאינו מתנדנד מותר ליגע במוקצה אף שלא לשמחת יו"ט ומכ"ש לצורך שמחת יו"ט דלא גרע זה מטלטול ועיקר האיסור בעלי הוי מכח הטלטול לטלטלו כדי לקצב עליו בשר דיש בזה איסור מכח הטלטול אבל לקצב עליו במקומו אפשר לכ"ע מותר אף לב"ש דזה לא נקרא שימוש דאין משמש בו רק שקוצב עליו והוי רק כעין נגיעה ממש ולא נחשב שימוש ולכך אין הכרח לדברי המג"א לומר שבכלי מותר לשמש בו רק כהשעה"מ לשמש בו אסור אף אם יש תורת כלי עליו ולכך ה"נ שפיר כתבו התוס' דלטול ולדוך בו הוי שימוש ממש שמשתמש בדבר ההוא בידים זה נחשב שימוש אבל עלי שהוא מונח במקומו שקוצב עליו בשר היתר זה לא נחשב שימוש לכך מותר מיהו בעיקר תמיהתו לא ידעתי מקום די"ל דעיקר תמיהת הש"ס לפירוש התוס' הוי להס"ד דב"ש אמרי שם דמלח בעץ פרור לצלי אבל לא לקדרה הרי דבעינן תרתי שיהי' בעץ פרור ודוקא לצלי אבל לקדרה לא אם כן להס"ד דב"ה אמרי בכל דבר ולפ"ז יהי' משמע דאינו חילוק רק באמרו הם בעץ פרור אמרי ב"ה בכל דבר אבל בקדרה לא פליגי ואף ב"ה אסרי לקדרה ואף בעץ פרור לכך פריך הש"ס שפיר דבכל דבר ס"ד אם לקדרה אסרי ב"ה אף בעץ פרור ולא התירו מכח שמחת יו"ט איך יתכן שיתירו בצלי אף בסיכי זירי ומזורי הרי זה ודאי לטלטל מוקצה חמור ודאי גרע יותר מלדוך בעץ פרור לקדרה ואדרבא כיון דלקדרה יש יותר שמחת יו"ט דנצרך לו יותר אם בזה לא מהני שמחת יו"ט להתיר בעץ פרור מכ"ש לצלי דאין הכרח כלל למלח דאין כדאי בשמחת יו"ט בזה להתיר בסיכי זירי ומזורי ובפרט בשלמא בעלי לקצב עליו בשר כיון דהבשר הוי הכרח לו לשמחת יו"ט דאין שמחה אלא בבשר וא"א לבשר בלי השבירה לשברו לחתיכות לכך כה"ג מותר מכח שמחת יו"ט אבל להס"ד דקאמרי ב"ה בכל דבר משמע דקאי אצלי וכיון דצלי די לו בלא מליחה ואין הכרח לו במלח שוב לא אלים בזה שמחת יו"ט ולכך אינו דוחה למוקצה דחסרון כיס ושפיר פריך בכל דבר ס"ד אבל למה דמשני אימא לכל דבר ומותר אף לקדרה אפשר לקדרה באמת מותר אף סיכי אם אין לו דבר אחר ואין מכאן ראי' כלל. וראיתי אח"כ בשעה"מ שהביא ראי' לחילוק זה מהמרש"א דף ל"ג גבי אין סומכין וכו' והנה אין לדחות מכח זה סברתי שכתבנו לעיל דאם מונח במקומו וההיתר עליו לא נחשב שימוש בכך וכאן משמע במהרש"א דהוי שימוש שהרי הבקעת מונח במקומו והקדרה נסמכה בו אך א"ש דהתם משעת הסמיכה מיירי שנוטל הבקעת וסומך בה את הקדרה אם כן בשעת הסמיכה הוי השימוש והטלטול יחד וזה שפיר הוי שימוש ממש ולכך אסור אבל העלי הוי השימוש בשעה שמונח כבר אחר הטלטול זה לא נחשב שימוש כלל וא"ש:
ומה שתמה על המרש"א דדבריו סותרים והניח בצ"ע לדעתי א"ש דס"ל להמרש"א דע"כ לא נחשב שימוש רק אם משמש בו איזה דבר לצרכו זה נחשב שימוש ואסור דהוי כעין דרך אכילתו אבל דבר מצוה כיון דקיי"ל מללה"נ ומותר לכסות אפי' בעפר עיר הנדחת אם כן לא נחשב הכיסוי כאכילה והנאה שהרי אף בדבר איסור הנאה מותר לכך לא נחשב זה השימוש לשימוש ממש להיות דומה לאכילה וגרוע מטלטול רק זה אין בו רק איסור טלטול ושפיר הקשה דיהי' מותר לצורך שמחת יו"ט ועוד נ"ל דס"ל להמרש"א כדעת הרא"מ בעל הסמ"ג הובא בשעה"מ פ"ג מהל' א"ב דאין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בשוא"ת רק אם לא הוי בעידנא ממש אבל אם הוי בעידנא ממש אין כח בידם לעקור אף בשוא"ת אם כן ה"נ כיון דשמחת יו"ט מצוה הוא איך אסרו לו לשחוט מכח טלטול האפר שהוא מוקצה רק מדרבנן ואסרי לי' שמחת יו"ט רק כיון דהוי בשוא"ת ובשעה שמכסה עדיין אינו אוכלו ולא מקיים שמחת יו"ט ממש בשעה שמטלטל את האפר ומכסה לכך העמידו חז"ל דבריהם בשוא"ת ולכך הקשה המרש"א שפיר דשוב יהי' מותר לו לשחוט כיון דעכ"פ טלטול מוקצה התירו לשמחת יו"ט אף דאינו מקיים שמחת יו"ט לאלתר אם כן ה"נ ליכא איסור ממ"נ מכח הטלטול לפ"ז מותר לצורך שמחת יו"ט ואי משום השימוש שמשתמש בו הרי שוב השימוש נעשה בשעת הכסוי ואז הוי בעידנא מכח מצות כסוי וכל דהוי בעידנא לא גזרו חז"ל לעקור ד"ת אפי' בשוא"ת אם כן ה"נ אף דלא מקיים שמחת יו"ט תיכף הוי הכיסוי ומקיים תיכף מצוה בשעת האיסור והטלטול מקודם מותר לשמחת יו"ט ולמה עמדו חז"ל דבריהם לבטלו משמחת יו"ט גם י"ל יותר דהקושיא של מהרש"א הוי כך דלמ"ד שחוט צפור וכסי' ומיירי בענין דיש לו עפר מוכן ליתן למטה ואעפ"כ אסרו ב"ה מכח עפר שלמעלה ולכך אסור לו לכתחלה לשחוט קשה שפיר למה לא ישחוט לכתחלה יעשה כך העפר המוכן לו ליתנו למעלה ולמטה יתן מהעפר שיחפור בדקר ואז זה מותר מכח דהטלטול שיטלטלם זה מותר לצורך שמחת יו"ט ומה שיתן עליו הדם זה לא נחשב שימוש כלל כיון שמונח העפר במקומו אף שהדם נוגע בו זה לא נחשב שימוש כיון דאינו מטלטלו ומנענע בשעת השימוש כמש"ל לכך שפיר הקשה המרש"א דישחוט עליו ויתן למעלה עפר המוכן ויהיה מוכח מדברי מהרש"א דס"ל הסברא שכתבנו כנלפענ"ד נכון ודוק היטב:
מעשה חושב (קב) דאמאי הוצרכו להביא הדבר מהירושלמי כו'. תמהני דהא צריך הראי' מהירושלמי שאפילו באפר כירה שהוסק ביו"ט דאיכא תרי איסורי איסור דחופר גומא ואיסור מוקצה ונולד ואפ"ה מותר משום מצות כסוי אבל מש"ס דילן אין ראיה דהא בשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום הרי אין העפר מוקצה ועוד דהא אפר שהוסק ביו"ט חמיר טפי דהו"ל נולד והרי בטור סי' תצ"ח מתיר בשיש לו דקר נעוץ לשחוט לכתחלה לדעת ר"ת דחולק על הרי"ף וכשהוסק האפר ביו"ט אינו מתיר לכתחלה אפילו לר"ת ועיין מ"ש הגאון המחבר ז"ל לקמן דף ל"ז ריש עמוד ד' ודוק:
(קג) הא אע"ג דאין דעתו על הספק מ"מ נתיר מוקצה כו'. תמהני דניהו דמשום מצות כסוי מתירים שבות דחופר גומא מ"מ הא לא שייך להתיר נמי איסור דמוקצה משום דתרי איסורים לא התירו משום מצות כסוי בכוי דאינו אלא ספק מצוה אבל היכא דמצות כסוי הוי ודאי מצוה שפיר כתבו התוס' ע"פ הירושלמי דאפילו תרי שבותין מתירין משום מצוה ועיין מה שכתבתי לעיל (באות ק"ב). שוב מצאתי להרב הגאון המחבר ז"ל עצמו בדף הסמוך שכתב לחלק בזה כמו שכתבתי וע"ש:

מי שהיה לו ד"נ כו' אם היה אותו עפר תחוח הרי זה מכסה כו'. בפ"ק דביצה דף ח' פרכינן והא קעביד כתישה אמר ר"ח בר אשי בעפר תחוח והדר פריך והא קעביד גומא ומשני כדר' אבא דאמר החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה וכתבו התוס' בד"ה בעפר וז"ל תימא דמשמע דשייך גומא בעפר תחוח ובשבת פרק כירה כו' וי"ל דהתם מיירי שכל המקום סביב עפר תיחוח אבל הכא מיירי שהוא קשה סביב כו' יע"ש וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושי שבת דע"ג הקשה לתי' זה וז"ל ואינו מחוור בעיני כל הצורך דא"כ אמאי דחק והעמידה שם אליבא דר"ש בלבד ואפשר נמי דלית הלכתא כר"ש לוקמא בעפר תיחוח הרבה דליכא משום גומא ועוד היכי קא מקשה להדייא והא קא עביד גומא דמנ"ל דבעפר תיחוח מועט קאמר דילמא בדאיכא טובא דליכא גומא דעפר תיחוח סתם טובא משמע עכ"ד:
ולכאורה יש לדקדק עליו טובא דמאי קו' הא ע"כ צ"ל דמיירי בעפר תיחוח מועט דאי מיירי בעפר תיחוח הרבה ולא שייך בה גומא אם כן קשה מ"ט דב"ה דאמרי לא ישחוט לכתחילה הא אין כאן חשש איסור כלל לא משום גומא ולא משום מוקצה כיון דאיכא ד"נ מבע"י אלא ע"כ דמיירי בעפר תיחוח מועט דאיכא חשש איסור גומא ואהא פריך והא קא עביד גומא והיכי שרו ב"ה אפי' בדיעבד ומשני כדר"א דכיון דאינו אלא איסורא דרבנן משום הכי לכתחילה לא ישחוט ואם שחט שפיר דמי משום מצות כסוי וכן ראיתי להר"ב מע"ח ז"ל שתירץ כן בפשיטות:
והנה לקו' הא' שהק' הרשב"א למה דחק והעמידה שם אליבא דר"ש אפשר לומר דכונתו להקשות לר"ז גופיה דאמאי דחק להעמידה בשיש לו ד"נ ובעפר תיחוח וכדר"א ודחק לאוקמא לסתם מתני' כרבי שמעון ואמאי לא העמידה בשאין לו ד"נ ובעפר תיחוח לגמרי דבית הלל סברי לכתחילה לא ישחוט משום איסור מוקצה אמנם מה שהקשה עוד דהיכי קמקשה להדייא והא קעביד גומא נראה דל"ק דלר"ז צ"ל דמיירי בעפר תחוח מועט מדאסרו ב"ה לכתחילה ומש"ה פריך לי' שפיר והא קעביד גומא:
אמנם הרשב"א נראה דלטעמיה קא אזיל שכתב בספר עבודת הקודש ד"מ וז"ל לא ישחוט לכתחילה ואע"פ שיש לו עפר למטה ויש לו ד"נ מבע"י שאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה ע"כ וא"נ כמ"ש רש"י ז"ל דף ט' ע"ב ד"ה אבל התם לא וז"ל דשרי משום כתישה דילמא זמנין דעביד כתישה עכ"ל ואם כן שפיר קא ק"ל להרשב"א ז"ל דלוקמא בעפר תחוח הרבה ואפילו הכי לכתחילה לא ישחוט משום דלא הוי הכנה או משום גזירה דלמא זימנין דעביד כתישה עכ"ל ולפי הנראה שדברי רש"י הללו אשתמיטתיה מהרב מע"ח אלא דמ"מ אכתי נראה דקו' הרשב"א ז"ל ל"ק כפי מ"ש בס' עבודת הקודש דבאפר שהוסק ביו"ט אם שחט מכסה את דמו משום מצות כסוי וכדעת התוס' בד"ה אמרי והרא"ש ז"ל ואם כן ע"כ צ"ל דטעמא דבעינן ד"נ משום דאיכא תרתי איסורא כמ"ש הרא"ש וכיון שכן מאי ק"ל דמנ"ל דבעפר תחוח קאמר דילמא בדאיכא טובא כו' הא ע"כ צ"ל דר"ז מיירי בעפר תיחוח מועט דאיכא משום גומא דאי בעפר תיחוח הרבה דליכא משום גומא אמאי אמר ר"ז והוא שיש לו ד"נ הא בלא דקר נעוץ נמי שפיר דמי כיון דליכא אלא איסור מוקצה גרידא דומיא דאפר שהוסק ביו"ט ודו"ק:
ובמה שתי' בגמ' כדר' אבא כו' הקשו התוס' ד"ה ואינו צריך וז"ל משום דהוה ליה משאצ"ל ופטור עליה ותימא דא"כ פטור אבל אסור לכתחילה כו' עד וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מעי"ט כו' יע"ש והנראה שהוצרכו לומר טעמא דס"ל דמשאצ"ל פטור אע"ג דבפרק כלל גדול דע"ג ע"ב אמרינן אר"א החופר גומא כו' פטור עליה ואפי' לר"י דאמר משאצ"ל חייב עלי' ה"מ מתקן האי מקלקל הוא כו' משום דמשמע להו דמתניתין דקתני יחפור בדקר ויכסה סתמא קאמר ואפי' בחופר בשדה דלא הוי מקלקל אלא מתקן דלר"י דס"ל משאצ"ל חייב וכמ"ש מרן הכ"מ ז"ל בפ"א מה' שבת דין י"ח משם הרמ"ך וכ"כ התוס' בפ' אלו עוברין דמ"ח ד"ה כתישה וז"ל וק' לר' יהודה הא דחופר גומא פטור היינו דוקא בבית דמקלקל כו' וכונתם ז"ל להקשות דמאי פריך התם אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור ומאי קושיא נימא דמתני' ר"י היא דס"ל דמשאצ"ל חייב עליה ולא מיפטר בחופר גומא אלא בבית דוקא:
ומ"ש רש"ל ז"ל שם דרבי יהודה הוא תלמידו של ר"י רבו של הר"מ מקוצי ז"ל או חתנו של רש"י ז"ל והוא ריב"ן אחרי המחילה רבה לא דק אלא כונתם לר' יהודה בר פלוגתי' דר"ש מיהו מ"ש עוד שם ואי אמרת הואיל והוי משאצ"ל פטור השתא נמי פטור אין דבריהם מובנים דהשתא לר"י הוא דקיימינ' ור"י ס"ל דמשאצ"ל חייב ודוק ומשום הכי הוצרכו לומר היינו כר"ש דס"ל דפטור עליה מיהו מדברי רש"י ז"ל משמע דאפי' בחופר בשדה הו"ל מקלקל ופטור אפי' לר"י ממ"ש בד"ה פטור וז"ל דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל כו' משמע דאפילו בשדה דאינו חייב אלא משום חורש קאמר דהוי מקלקל ועיין בפרק כלל גדול מ"ש רש"י ז"ל בד"ה פטור:
ודע דממ"ש וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מעי"ט מבואר שדעתם ז"ל דד"נ בעינן משום הכנה ונ"מ דצריך שינעצנו מבע"י אדעתא דהכי אבל אם היה לו ד"נ כבר מבע"י ולא הזמינו לכך לא מהני אמנם מדברי רש"י ז"ל שכתב בד"ה והא קעביד כתיש' נר' דטעמא דד"נ משום חפירה שכתב וז"ל אלמא טעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דכבר חפור ועומד הוא וכן נראה בהדייא ממ"ש בדף ט' ע"ב ד"ה אבל היכא דליכ' ד"נ וז"ל דאיכא צד רמז חפירה לא שרו ואפי' בעפר תיחוח וכ"כ הרב בני שמואל והפר"ח והב"ח ז"ל סי' תצ"ח ע"ש ויש לתמוה על התוס' ז"ל שכתבו בדף הנז' ד"ה אמר ר"י שדעת רש"י ז"ל דטעמא דבעינן ד"נ משום הכנה ואי כונתם ז"ל ממ"ש רש"י ז"ל בד"ה וליכסייה בד"נ או באפר כירה דהא בהדיא תנא במתני' דמוכן הוא עכ"ל אין ראיה משם כלל דרש"י לא כתב כן אלא לאפר כירה אבל לד"נ ה"נ דס"ל לרש"י דלאו ה"ט משום הכנה וכן תמה עליהם הרב ב"ח ז"ל ולעד"ן דחילייהו דהתוס' ז"ל לומר דע"כ ס"ל לרש"י דדקר נעוץ בעי משום הכנה ואם כן צריך שיזמיננו לכך מבע"י משום דאי ס"ל לרש"י דד"נ מהני אפילו בלי הכנה ואפ"ה התירו ב"ה בשחט משום מצות כסוי א"כ היכי פריך לקמן וליטעמיה ליכסייה בד"נ הא ד"נ הוה ליה מוקצה ומשום הכי לא התירו כסוי ואי ס"ל דמשום מצות כסוי יש להתיר איסור מוקצה א"כ תקשי ליה היא גופיה דאפי' ליתא דר' יהודה דלא הוי מוכן משום דבטיל אגב קרקע אפי"ה ליכסייה משום מצות כסוי כדרך שהתירו בודאי אלא משמע בהדייא דאי ליתא לדר"י לק"ל משום דבס' לא התירו מוקצה ותו דא"כ היכי משני עליה רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הס' הא אכתי תקשי ליה דליכסייה משום ס' מצות כסוי וכדק"ל דלכסיי' בד"נ ואי רבא חדית ליה דמשום ס' מצות כסוי אין להתיר איסור מוקצה אמאי נייד מאוקמתא קמייתא ולא מוקי לה בד"נ דליכא הכנה ובודאי התירו אבל בס' לא אלא ודאי דרש"י ס"ל דד"נ הויא הכנה גמורה ומש"ה הוא דק"ל וליכסייה בד"נ ומ"ש רש"י דהא בהדיא תנן דמוכן הוא קאי אד"נ ומ"ש רש"י בד"ה אבל היכא דליכא ד"נ דאיכא צד רמז חפירה לאו היינו משום דס"ל דד"נ לא בעי הכנה ואין צריך שיזמיננו לכך דהא ודאי לדעת רש"י ז"ל בעי שיזמיננו לכך משום הכנה אלא דהוצרך רש"י ז"ל לזה הטעם משום דק"ל דאי משום הכנה גרידה הוא דבעינן ד"נ מה צריך ד"נ במכאן אני נוטל סגי וכמו שהקשה הב"ח לדעת התוס' מש"ה כתב דהיכי דליכא ד"נ אפילו הזמינו לכך לא מהני משום דאיכא צד רמז חפירה והיינו מ"ש רש"י בד"ה אבל התם לא דגזרינן משום כתישה כו' ואי ס"ל דד"נ לא בעי' הכנה הי"ל לרש"י לומר דה"ט דלא ישחוט לכתחילה בד"נ משום דבעינן אפר מוכן לכתחלה וכדקאמרי ב"ה לא ישחוט אלא א"כ הי"ל אפר מוכן אלא משמע דד"נ בעי הכנה ג"כ ומש"ה הוצרך לטעמא דגזרינן משום כתישה ולפי זה נראה דלפי מ"ש הב"ח והפר"ח שלדעת ר"ת ד"נ לא בעי הכנה ע"כ צ"ל שר"ת לא גריס וליכסייה בד"נ אלא ליכסייה באפר כירה גרידא וכמ"ש התוס' ז"ל בד"ה ואם איתא בתי' הראשון יע"ש ודוק:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה