אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ב · הלכה יד

הלכה יב

נוטלין עצים הסמוכין לדופני הסוכה כו'. כתב מרן וז"ל ומ"מ יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דההיא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כיון דאפי' לר"י נמי איתא ואפשר לומר שרבינו מפרש דלר"ש איצטריך התנה להיכא שהיתה רעועה ביו"ט דבלא התנה לא שרי אלא בשהיתה רעועה מבע"י דוקא אבל לר"י אפי' התנה נמי לא דסובר רבינו דבמוקצה לא מהני תנאה יע"ש והנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה שהרי כיון דהך דינא דסוכה בריאה דמודה ביה ר"ש לא הוזכרה בברייתא כלל מהיכא תיתי לן לומר דסיפא דקתני ואם התנה קאי אסוכה בריאה ואליבא דר"ש כיון דלא הוזכר בברייתא ועיין בספר יש"ש סי' ג' גם ליכא לתרוצי ולומר דרבינו ס"ל כדעת הרי"ף שכתבו הרמב"ן והר"ן דכי משני אביי ורבא באומר אינו בודל מהן כל בין השמשות קאי נמי אברייתא דקתני ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה בתנאי דאינו בודל מהני נמי בעצי סוכה ואידחיא ליה תי' דרב מנשיא דאמר סיפא אתאן לסוכה דעלמא וכמו שכן דעת התוס' ז"ל בד"ה אמר ועיין בהר"ב חד"ה שהרי ממ"ש רבי' בספ"ו מהלכות סוכה משמע שדעתו דס"ל דבעצי סוכה לא מהני תנאה וכמו שנר' מדברי ה"ה שם וכיון שכן ע"כ צ"ל דאוקמת' דר"מ מסקנא דמילתא היא ולכן נר' שדעת רבינו כדעת הראב"ד שכתב בס' תמים דעים סי' רמ"ב ד"ע ע"ד שכתב כדעת הרי"ף וז"ל והרב דלא אדכר למילתיה דאוקימנא לסיפא בסוכה דעלמא אפשר דליתיה בנסחא דיליה וא"כ הדר ביה מתי' קמא ושני לי' כולה בסוכת החג והא דקתני דלא מהני תנאה בעצי סוכה והא דקתני דמהני תנאה דהיינו סוף ברייתא דהכא ובריית' דפרכילי ענבים הנהו בנויי סוכה ואי אמרת בהך ברייתא היכא הוזכרו נויין דקתני עלייהו ואם התנה איכא למימר דהא קתני רישא מן הסמוך לה דהיינו כעין נויין כו' עכ"ד יע"ש וכן כתב הרא"ש בתשו' כלל כ"ב סי' ח' שזה דעת הרי"ף יע"ש ואם כן איכא למימר שפיר שדעת רבינו נמי דכוותה ומש"ה השמיט הך דינא דתנאה משום דאוקמתא דר"מ לא קאי לפי המסקנא וה"ה דהוה מצי למיפרך לרב מנשיא למאי דס"ל דהוי מוקצה מחמת איסור לא אשכחן דמהני תנאה אלא דאינו חושש למיפרך כיון דאינו נשאר במסקנא וכמ"ש התוס' ולפי המסקנא ברייתא דקתני ואם התנה קאי אנויי סוכה והיינו מה שפסק בפ"ו מהל' סוכה כנ"ל בדעת רבי' ז"ל:
כתב הטור סי' תקי"ח וז"ל העושה סוכה בעצרת לצל אסור ליטול ממנה עצים בי"ט אפילו היתה רעועה ונפלה ור"ש מתיר ברעועה ונפלה כו' ומשמע ודאי שכתב כן משום דנ"מ לענין דינא לדעת הפוסקים כר"ש בין בשבת בין בי"ט כמו שכתב בסי' תצ"ה דלדידהו סוכה רעועה שנפלה שרי וכר"ש וראיתי להר"ב מג"א סי' הנזכר ס"ק י"ג שהקשה וז"ל צ"ע למאי הלכתא כתב הטור סוכה רעועה שנפלה שרי לר"ש דהא אפי' בשבת לא קי"ל כר"ש במוקצה מחמת איסור ק"ו בי"ט ואין לומר דס"ל כיון שאין כאן איסור דאורייתא לא חשיב מוקצה מחמת איסור שהרי מעות שעל הכר אמרינן מיגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא אף ע"פ שאינו אלא איסור דרבנן לכן נ"ל דאפי' להמתירין מוקצה מ"מ מודו בזה דאסור עכ"ל ועדיפא מינה הי"ל להקשות על הגהות אשירי שכתב בהדייא וז"ל וסוכה רעועה שנפלה בי"ט נוטלין ממנה ומן הסמוך לה דמאתמול דעתיה עילויה דמסיק אדעתיה דנפלה דקי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה עכ"ל ולעיקר קושייתו נראה לע"ד דלק"מ כפי מ"ש בהגהות אשירי בפ' כירה דקס"ה ע"א וז"ל ובשבת מיהא אסור ואפי' תנאי אינו מועיל כיון דדחייה בידים אע"ג דסוכה שאינה של מצוה מועיל התנאי לקמן היינו משום שזמן גדול נעשה קודם י"ט זה אין דומה דדחיה בידים בי"ט זה עכ"ל וכ"כ התוספ' שם בדף מ"ד ד"ה שב כו' יע"ש וא"כ מעתה לק"מ דהא דלא קי"ל כר"ש במוקצה מחמת איסור היינו דוקא כגון נר שהדליקו בו באותו שבת דדחי' בידי' וכמ"ש התוס' והרא"ש בסוף פ' מי שהחשיך אבל במוקצה מחמת איסור דלא דחיה בידים קי"ל כר"ש וא"כ הכא בסוכה דעלמא כיון דמזמן גדול נעשה קודם י"ט לא מיקרי דחינהו בידים כמ"ש הגא"ש ומש"ה כתבו הגא"ש דקי"ל בהא כר"ש ואף שלדעת ר"ח שכתב הטור בסי' תצ"ה משמע דס"ל דבי"ט קי"ל כר"י במוקצ' מחמת איסור ואע"ג דלא דחינהו בידים וכמ"ש הב"ח שם וכ"כ רש"ל בס"פ משילין מ"מ לדעת ר"ת וה"ג משמע דבמוקצה מחמת איסור אין לחלק בין י"ט לשבת אלא אף ביום טוב שרי כל דלא דחינהו בידים וכמ"ש הב"ח ואם כן משו"ה הוצרך הטור לומר דלר"ש שרי סוכה רעועה שנפלה משום דנ"מ לדעת בה"ג ור"ת החולקים על ר"ח כנ"ל נכון ופשוט:
מעשה חושב (קא) וראיתי להרב מג"א כו' ועדיפא מינה הי"ל להקשות על הגהות אשרי: איני יודע מאי קאמר הא אדרבה מה"ט הקשה המג"א על הטור ולא על הגהות אשרי משום דזהו לשון הטור העושה סוכה בעצרת דהיינו סמוך ליו"ט של עצרת מקרי שפיר דחי' בידים כמו נר שהדליקו בשבת אבל על הגהת אשרי לא שייך קושייתו דבאמת י"ל דמיירי בסוכה בעלמא דמזמן גדול נעשה קודם יו"ט כמ"ש המחבר עצמו די"ל דלא מקרי דחינהו בידים. ואני תמה איך לא הרגיש הגאון המחבר דמלישנא דהטור שכתב העושה סוכה בעצרת מבואר דנעשה סמוך לעצרת כמו בנר דקאמר שהדליקו בו באותו שבת היינו קודם שבת וסמוך לה ה"נ העושה סוכה בעצרת הכי פירושו ושפיר דחי' בידים:

אבל אין מביאין עצים מן השדה אפילו מכונסין כו'. כתב ה"ה שם במשנה ומביאין עצים מן השדה מן המכונס כו' ופרש"י אם כנסן מערב י"ט דגלי אדעתיה דעלייהו סמיך אבל המפוזרין מוקצין הן ע"ש ולכאורה משמע דהך מתני' אתיא כר"י דאית ליה מוקצה וא"כ לדעת רש"י ור"ת דס"ל דקי"ל כר"ש אף בי"ט שרי אפי' המפוזרין וכ"כ רש"ל בס' יש"ש ס"י:
אך לע"ד נראה דהא ליתא דא"כ בריש פ"ק דביצה דקאמר גבי י"ט סתם לן תנא כר"י דתנן אין מבקעין מן הקורות כו' אדמייתי מההיא מתני' אמאי לא מייתי ממתני' דידן דאתניא מקמי ההיא מתני' וכן בפרק מי שהחשיך דפריך לר"י דקאמר הלכה כר"ש ממתני' דאין מבקעין עצים אמאי לא פריך ממתני' דידן ולהא ודאי יש ליישב דהך מתני' דידן לא חשיבא סתמא דכיון דבגמ' אמרינן דהך מתניתין רשב"א דקאמר דב"ה שרי מכונסין שבשדה ומפוזרין שבקרפף ורבנן פליגי וס"ל דלב"ה לא שרי אלא מכונסין שבקרפף א"כ לא חשיבא סתמא דסתמא הוא אם היה יכול לומר דברי ר"י ולא קאמר אם כן סתם לן תנא כותיה אבל הכא אינו יכול לומר דברי ר"י דדילמא ר"י ס"ל כרבנן דרשב"א דמפוזרין שבקרפף חשיבי מוקצין ואסירי וכעין זה כתבו התוס' לקמן בד"ה ונפחת דכה"ג לא חשיב סתמא יע"ש אך קשה דא"כ ע"כ צ"ל דב"ש דקאסרי מפוזרין שבקרפף ומכונסין שבשדות ע"כ צ"ל דס"ל במוקצה כר"י וכיון שכן תקשי לר"ן דס"ל בריש פ"ק דביצה דב"ש ס"ל ביום טוב כר"ש מהך ברייתא ותלמודא דדחי התם תי' ר"ן מדיוקא דמתני' אמאי לא דחי ליה מהך ברייתא דקתני בהדיא דב"ש אית לי' מוקצה ולכן נר' דבהך מודו כ"ע משום דכיון דלא לקטינהו מאתמול הו"ל כאלו דחינהו בידים ודמי לגרוגרו' וצמוקים ומחובר דמודה בהו ר"ש וכמ"ש רש"י ז"ל בר"פ א"צ דכ"ד ע"ב ד"ה אם יש מאותו המין יע"ש ודוק:

אבל מגבב הוא בשדה כו'. בפרק המביא דל"ג ע"ב אמרי' ת"ר מגבב מן החצר כו' ובלבד שלא יעשה צבורין ור"ש מתיר במאי קא מפלגי מר סבר מחזי דקא מכניס למחר כו' ומ"ס קדירתו מוכחת עליו וכתב הר"ן ז"ל ומ"מ מדלא אסרינן אלא משום דמחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא ולא אסרינן ליה משום מעמר יש להביא ראיה מ"ש בשם הר"ר יצחק בר מאיר דאינו חייב חטאת משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם וה"נ מוכח בפרק כלל גדול כו' יע"ש וקשה לכאורה שדבריו סתרי אמ"ש לעיל אמתני' דאין מביאין עצים מן השדה אלא מן המכונסין וז"ל ואחרים פרשו דטעמא משום גיבוב והוי כמעמר ומדינ' אפי' במפוזר בשדה שרי דגיבוב בי"ט מותר דצורך או"נ חשיב כבקוע עצים וכהבערה עצמה אלא שבשדה אסירי משום דמחזי כמגבב ליומא אחריני כו' יע"ש וא"כ קשה דמאי ראיה מייתי כאן לדברי ריב"ם דאינו חייב משום מעמר אלא במקום שגדל הא אפי' איכא משום מעמר הוה שרי משום דהוה מעמר לצורך אוכל נפש ומש"ה אצטריך לטעמא דמחזי כמאן דמכניס ליומא אחריני ויש ליישב דע"כ לא כתב הר"ן לעיל דמדינא אפי' מפוזר בשדה שרי דגבוב בי"ט מותר לצורך או"נ אלא דוקא במביא עצים מן השדה דא"א בלאו הכי להביאן א' א' מן השדה דאם כן יכלה הזמן והמה לא יכלו משום הכי חשיב שפיר מגבב לצורך אוכל נפש מה שא"כ במגבב מן החצר אף ע"ג דהוי לצורך או"נ לא שרינן להו כיון דאפשר להביאן אחד אחד בלא גיבוב לא חשיבא גיבוב לצורך אוכל נפש וזה פשוט:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה