שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ב · הלכה ט
בית מלא פירות שנפחת כו'. כתב ה"ה משנה פ' המביא ולא קי"ל כר"מ כו' וכן פסק הטור ז"ל בסו' תקי"ח כרבנן דר"מ דדוקא בית שנפחת נוטל ממקום הפחת אבל לכתחילה אסור לפוחתו משום דאיכא סתירת אהל אף באוירא דלבני ויש לתמוה על מ"ש הטור ז"ל בסימן שצ"ד וז"ל ואם נתנן במגדל ונעל לפניו ואבד המפתח אם הוא של לבנים מסודרים אלו על אלו בלא טיט וטיח בי"ט הוי עירוב מפני שיכול לסותרו וליטלו אבל בשבת או ביו"ט והוא של בנין אינו עירוב ע"כ והדבר תמוה שהרי בפ' בכל מערבין אוקמוה רב ושמואל למתני' דקתני נתנו במגדל ואבד המפתח ה"ז עירוב במגדל של לבני' ור"מ היא דאמר פוחת לכתחילה ואם כן כיון שרבי' ז"ל פסק בסימן הנז' כרבנן דר"מ א"כ איך כתב דבי"ט ה"ז עירוב מפני שיכול לסותרו ויותר תימא על מרן הב"י שכתב וז"ל וכתב רבי' שתי האוקמתות משום דמשמע דלענין דינא לא פליגי ומשמע ליה דמדאוקמוה למתני' כר"מ הכי קי"ל עכ"ל שהרי הטור ז"ל פסק בהדייא כרבנן דר"מ כמ"ש גם מה שהכריח דמדאוקמה למתני' כר"מ הכי קי"ל קשה שהרי רב ושמואל הוא דאוקמוה למתני' התם כר"מ ושמואל גופיה קאמר בשמעתין לקמן הא מני ר"מ היא דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל ופליגי רבנן עליה ואנא דאמרי כדרבנן:
וראיתי להרב מג"א בסי' הנזכר סק"ב שתמה על הטור ז"ל כן ותיר' וז"ל ונ"ל דהטור ס"ל כמ"ש המרדכי והתוספות דמותר לטלטל הלבנים לצורך או"נ ואם כן לצורך עירוב נמי שרי ובסימן תקי"ח מיירי בשלא היה צריך לאכול הפירות עכ"ל ודבריו דחוקים הרבה דאם כן צ"ל דהטור פסק כר"מ דסבירא לי' דבאוירא דלבני אין בהם משום סתירת אהל ואין כאן אלא איסור מוקצה גרידא והא ודאי ליתא מתרי טעמי חדא דאם כן לא הי"ל להטור ז"ל בסי' תקי"ח להביא המשנה כצורתה והי"ל לפרש דהיינו דוקא בשאינו צריך לאכול הפירות אבל אם צריך לאכול הפירות שרי וכר"מ ותו שהרי שמואל דאמר חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך קאמר דאליבא דרבנן הוא דאמרה למילתיה אבל לר"מ דס"ל דאין באוירא דלבני איסור סתירה ה"נ ס"ל בחותמות שבקרקע דאין בהן איסור סתירה ומאי דאמרינן בתר הכי בגמ' הוא דאמר כי האי תנא דתניא כו' משמע ודאי דההיא ברייתא דאסר חותמות שבקרקע ביו"ט רבנן היא ולא ר"מ שהרי אידך ברייתא קתני דמודים חכמים לר"מ בחותמות שבקרקע דבי"ט מתיר ומפקיע ואם כן אין סברא לומר דאידך ברייתא ס"ל דחותמות שבקרקע גריעי טפי ואסור אף לר"מ ופליגי מן הקצה אל הקצה ותו דהיכי משני תלמודא אליביה דשמואל הוא דאמר כי האי תנא הא שמואל גופיה קאמר אנא דאמרי כרבנן ואלו להך ברייתא אפילו לר"מ יהא אסור אלא משמע דהך ברייתא כרבנן דר"מ הוא דאתייא דהשתא קיימא מילתיה דשמואל שפיר דקאמר אנא דאמרי כרבנן משום דס"ל כי האי תנא דחותמות שבקרקע ואוירא דלבני תרוייהו שוין הן ויבואו שניהם ואם כן מאחר דשמואל ס"ל כרבנן דר"מ והטור ז"ל פסקה להך דשמואל בסימן תקי"ט אם כן ע"כ ודאי דס"ל דהלכה כרבנן דר"מ ואם כן הדרא קו' לדוכתא:
ואשר אני אחזה ליישב דעת הטור על פי מה שיש לדקדק עוד בדבריו במ"ש אבל בשבת או ביו"ט והוא של בנין אסור וקשה טובא שהרי באוירא דלבני מבואר בגמ' דאין בו איסור לר"מ אלא משום מוקצה ומההיא דר"ן דאמר שרגינהו ודאי אסור וא"נ כיון דאין בו אלא איסור שבות גרידא הא קי"ל כר' דכל דבר שאין בו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ומאי דאוקמוה למתני' דבכל מערבין ביו"ט אבל לא בשבת כבר כתבו התוס' שם בד"ה והאמר דהו"מ לאוקומי כר' דבהני אוירא דלבני לית ביה אלא איסורא מדרבנן אלא דניחא לי' לאוקמ' כרבנן כרבא דמוקי לעיל סיפא כרבנן כו' יע"ש וכיון שכן ק' לדעת הטור ז"ל דאיך פסק דבשבת אסור כיון שאין בו אלא איסור שבות גרידא וקי"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש וליכא למימר דס"ל להטור ז"ל דמדלא אוקמוה למתני' בשבת וכר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש משמע דס"ל לתלמודא דשבות כי האי אפי' ר' מודה דאסור משום דחמיר טפי שהרי כתב הטור לעיל מזה דאם נפל עליו גל אם יכול ליטלו בלא מרה וחצינא ה"ז עירוב מטעמא דקי"ל כר' אע"ג דטלטול אבנים נמי אסורים משום מוקצה דומיא דלבנים:
ולכן נר"ל שדעת הטור ז"ל כדעת הרע"ב שכתב בפרק בכל מערבין על משנה זו דנתנו במגדל וז"ל וכגון שהמנעול קשור בחבל כו' ת"ק סבר הואיל ואפשר לפתוח על ידי שיחתוך חבלים בסכין אין כאן אלא איסור שבות כו' ואיסור שבות בין השמשות לא גזרו עליו כו' הילכך הוי עירוב ור"א סבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואסור לטלטל הסכין כדי לחתוך החבלים ואיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת החבלים אפי"ה לר' דאמר לא גזרו עליו בה"ש בכה"ג מודה דגזרו עכ"ל יע"ש:
ומה שיש לעמוד על דברי הרע"ב הללו כבר כתבתי בזה בפ"א מה' עירובין הלכה כ"ב וא"כ מעתה צדקו דברי הטור ז"ל דמ"ש דביו"ט אם הוא בנין של לבנים ה"ז עירוב מפני שיכול לסותרו וליטלו בבין השמשות דוקא קאמר ומשום דכיון דאין בו אלא איסור סתירת אהל מדרבנן קי"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש והילכך בי"ט דוקא דליכא אלא איסור סתירת אהל מדרבנן שרי דמשום איסור מוקצה ליכא דטלטול מוקצה התירו לצורך או"נ כמ"ש רש"י והתוס' ואם כן כיון דליכא אלא שבות אחד שרי אמנם בשבת כיון דאיכא תרתי איסור סתירת אהל ואיסור מוקצה דבשבת לא הותר טלטול מוקצה לצורך או"נ משום הכי אינו עירוב משום דכיון דאי' תרתי אפי' ר' מודה דגזרו עליו בה"ש כמ"ש הרע"ב והכריחו להטור קו' התוס' דאמאי לא מוקי לה למתני' בשבת וכר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ואי משום מ"ש התוס' דניחא ליה לאוקמי כרבנן כרבא דאוקי לעיל סיפא כרבנן אדרבא טפי ניחא לאוקמי למתניתין בשבת אליבא דר"מ דהשתא אתיא ברייתא כפשטא ולא צריכינן למימר דחסורא מחסרא מלאוקמא למתני' בי"ט ולומר דברייתא חסורי מחסרא אלא ה"ט משום דבהא אפי' רבי מודה דאסור כיון דאיכא תרתי ואע"ג דהתם אליבא דר"מ קיימינן ור"מ ס"ל דבאוירא דליבני אין בהן איסור סתירת אהל כלל משמע ודאי דע"כ לא ס"ל לר"מ דבאוירא דליבני אין בהן משום סתירת אהל כלל ואפילו מדרבנן אלא דוקא בי"ט ומשום דס"ל דכיון דאין בו סתירת אהל אלא מדרבנן ביו"ט לא גזרו אבל בשבת מודה הוא דאסור מדרבנן משום סתירת אהל ותדע לך מדאוקמא שמואל לברייתא דקתני חותמות שבקרקע בשבת מתיר אבל לא מפקיע וחותך ביו"ט מתיר ומפקיע וחותך כר"מ דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל והשתא קשה דאיך אפשר לומר דהך ברייתא אתיא כר"מ דא"כ אף בשבת נמי לישתרי דהא באוירא דליבני בשבת אינו אסור לר"מ אלא משום מוקצה וא"כ גבי חותמות דליכא משום מוקצה לישתרי אלא משמע דבשבת מודה ר"מ נמי דאיכא איסור סתירת אהל מדרבנן ומשום הכי בחותמות אסור משום סתירה ואם כן הוה ליה תרתי שבותי וכמ"ש אלא דאכתי קשה קו' התוס' על אופן זה דאמאי מוקי מתני' ביו"ט ואליבא דר"מ הו"ל לאוקומי כרבנן דר"מ ור' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש דהשתא כי מוקמינן למתני' ביו"ט ליכא אלא איסור סתירת אהל גרידא וי"ל דכיון דע"כ צריך לאוקמא למתני' ביו"ט טפי ניחא לי' לאוקמא פלוגתייהו בפלוגתא דרבנן ור"מ מלאוקומי פלוגתייהו בפלוגתא דר' ורבנן כנ"ל נכון ליישב דעת הטור אלא דכפי זה ק' מ"ש הטור שם בסמוך ונראה וז"ל ואם המגדל כלי של עץ והמנעול קשור בחבל ויכול לסותרו בסכין הוי עירוב וכתב מרן הב"י דדייק רבינו להתנות שיהא המגדל של עץ לשיהיה מותר לחתוך המנעול הקשור בחבל משום דאלו הוא מגדל של בנין היה אסור וכדקאמר שמואל בפרק המביא כדי יין חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך וקשה טובא שהרי כתב רש"י בפרק בכ"מ דף ל"ה ד"ה ובעי סכינא דהא דאמרינן חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע אינו אלא גזירה דרבנן דמחזי כסותר ולא סותר בנין ממש הוא וכ"כ התוס' שם ד"ה ובעי סכינא והוא מוכרח מסוגייא דשמעתין דקתני בברייתא חותמות שבקרקע בשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ביו"ט מפקיע וחותך אלמא דחותמות אין בהן סתירה מדאורייתא מדשרי להפקיע ביו"ט וכמ"ש רש"י ואע"ג דקי"ל כאידך ברייתא דאסור לחתוך אפי' ביו"ט היינו משום דס"ל דאפילו ביו"ט גזרו אבל לא משום דס"ל דיש בהן סתירה מדאורייתא שהרי אוירא דלבני גריע טפי מחותמות שבקרקע כדס"ל לאידך ברייתא ואפי"ה אין איסור סתירתן אלא מדרבנן כ"ש בחותמות שבקרקע לאידך ברייתא דס"ל דביו"ט נמי אסור אינו אלא מדרבנן וכיון שכן קשה דא"כ לדידך דקי"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש אפי' מגדל של בנין נמי ליהוי עירוב וכ"כ בהדיא הרשב"א בס' עבודת הקודש בדיני ע"ת דל"ח יע"ש וליכא למימר דס"ל להטור מדלא תירץ בגמ' דמתני' במגדל של בנין ובמנעול וקטור במיתנא עסקינן ופליגי בפלוגתא דרבי ורבנן משמע דס"ל לתלמודא דבשבות כי האי חמיר טפי ואפילו רבי מודה דגזרו משום דמחזי כסתירת אהל וכמ"ש בפ"א מה' עירובין הלכה כ"ב באורך שהרי אוירא דלבני גריעא טפי ויש בהן משום סתירת אהל מדרבנן ואפי"ה שרינן מטעמא דר' לפי מ"ש בדעת הטור כ"ש בחותמות שבקרקע דקילא טפי דאית לן למשרי מהאי טעמא ולולא דברי מרן אפשר לומר דמ"ש הטור ואם המגדל כלי של עץ כו' לאו למימרא דבמגדל של בנין אינו עירוב אלא משום דבעי למימר בתר הכי אבל מנעול של עץ או של מתכת אסור אף בכלים משום הכי נקט בתחילת דבריו מגדל של כלי לאשמעינן רבותא דאפי' במגדל של כלי אסור במנעול של עץ או של מתכת ועדיין צ"ע:
ודרך אגב ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' בפ' המביא ד"ה אמר רבי זירא כו' מכאן יש ראיה לפירוש ריצב"א ז"ל שפירש דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש ויש לדקדק בדבריהם דמאי ראיה הא איכא למימר דהא דמשמע הכא דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש היינו אליבא דר"מ אמנם רבנן דפליגי עליה ואמרו דדוקא נפחת נוטל ממקום הפחת אבל לפוחתו אסור היינו טעמייהו משום מוקצה דס"ל דטלטול מוקצה אסור לצורך אוכל נפש ולא משום איסור סתירת אהל כמו שפי' רש"י אלא דאינהו נמי ס"ל דאין באוירא דלבני איסור סתירת אהל כלל וכדס"ל לר"מ אמנם הא ודאי לק"מ שהרי אמרינן לקמן הא מני ר"מ היא דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל ופליגי רבנן עלי' ואנא דאמרי כרבנן הרי מבואר דטעמייהו דרבנן דר"מ משום דס"ל באוירא דליבני דאיכא איסור סתירת אהל דרבנן דאי משום מוקצה מאי קאמר הא אפילו כרבנן נמי לא אתי דדוקא באוירא דליבני הוא דאסרי אבל בחותמות שבקרקע דאין כאן איסור מוקצה מדאמרינן מתיר בידים יהא מותר אלא משמע ודאי דטעמייהו דרבנן משום איסור סתירת אהל דבהא פליגי רבנן ור"מ וזה פשוט ומרן הב"י בסימן תקי"ח הביא דין זה משם המרדכי בפ' בכל מערבין וכתב וז"ל והמרדכי בפרק בכל מערבין כתב כו' ואומר ריב"א דטלטול מקצה כו' וראיה ממנהגינו שאנו מסיקין ע"ג אפר שהוסק בי"ט שהוא מוקצה ומטלטלין אותו כו' לכסות הפשטיד"א עכ"ל. ויש לתמוה דאם כן אמאי לא התירו לשחוט לכתחילה כדי לכסות באפר שהוסק בי"ט עכ"ל ויש לתמוה עליו מה ראה על ככה להקשות על המרדכי מאחר שדברי המרדכי הן הן דברי התוספות ורש"י שכתבו כן בשמעתין ומוכרח הדבר מסוגיין וכבר ראיתי מתמהין עליו בזה:
ולע"ד נראה שמרן טעמו ונמוקו עמו להקשות על המרדכי ולא על רש"י והתוס' שכ"כ על פי מ"ש הר"ב ח"ה לקמן דף ל"ג ע"ב ד"ה גמ' אין סומכין את הקדירה בבקעת כו' וס"ל לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה אפי' למאי שכתבו התוספות לעיל דלכ"ע שרינן טלטול מוקצה משום אוכל נפש היינו לסלק המוקצה כגון גריפת תנור ופחיתת לבנים התירו משום או"נ אבל להשתמש בדבר מוקצה כסמיכת קדירה בבקעת ובחיזרא ודאי אסור לטלטלו דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו דאסור עכ"ד ע"ש:
ולכן היינו טעמא דמרן ז"ל דלא קשיא ליה על דברי התוס' ורש"י בשמעתין משום דאיכא למימר דדוקא טלטול מוקצה הוא דהתירו משום אוכל נפש אבל להשתמש ממנו אסור ומש"ה לא התירו לשחוט לכתחילה כדי לכסות באפר שהוסק ביו"ט משום דהו"ל משתמש בדבר מוקצה וכן מ"ש התוס' בפ"ק דמכילתין ד"ח ד"ה אמר רב יאודה משם ר"י דהיינו טעמא דאנו מסלקין אפר הכירה לאפות הפשטידא משום דטלטול מוקצה התירו לצורך או"נ נראה שר"ל שהיו מסלקין ומפנין אפר הכירה כדי לאפות הפשטידה ע"ג הכירה דאז אינו אלא טלטול בעלמא ומשו"ה שרי וכ"כ הרב מ"א ז"ל סי' תק"ט ס"ק ט"ו אמנם על המרדכי ז"ל שכתב וראי' ממנהגינו שאנו מסיקין ע"ג אפר הכירה כו' ומטלטלין אותו לכסות הפשטידה דמשמע שהיו מכסין אותו באפר כירה כדי שלא יתחרך מהאור שע"ג א"כ הו"ל משתמש בדבר מוקצה ואפ"ה שרי משום או"נ ומש"ה ק"ל שפיר דאמאי לא התירו לשחוט כדי לכסות באפר שהוסק ביו"ט אע"ג דהו"ל משתמש ומ"ש הרב מג"א דמ"ש המרדכי שמותר לכסות הפשטידה באפר היינו לאחר שנתחמם ששוב אינו מוקצה לא שמיע ליה למרן ז"ל דפשטא משמע דבעודה האפר בצונן היו מכסין אותו כדי שלא יתחרך מהאור שע"ג הכירה וא"כ בעודה עדיין צונן וקודם שיתחמם הרי משתמש בדבר המוקצה ואפי"ה התירו המרדכי כן נראה לי ליישב דברי מרן ז"ל ודו"ק:
וראיתי להריטב"א ז"ל בפ' בכל מערבין שכתב וז"ל והקשו בתוס' היאך רשאין לפחות דהא קא מטלטל הלבנים והאפר שהן מוקצים וריב"א ז"ל היה מביא ראיה מכאן כי מותר לטלטל המוקצה לצורך או"נ כו' ומסתברא דממתניתין ליכא ראיה כלל דהיינו טעמא דמתניתין מפני שכיון שניתנו הלבנים האלו בכאן לסתום ולהיות כעין דלת והסתימה היא בענין שמותר לפחות אותה אין האפר והלבינה מוקצין ומעתה אין ראיה להתיר טלטול מוקצה ביו"ט לצורך או"נ אלא א"כ בטלטול מן הצד כו' יע"ש ודבריו תמוהים כי קו' התוס' ותי' ריב"א היא היא קו' הגמ' בשמעתין דפריך איני והאמר ר"ן כו' ומשני ביו"ט אמרו אבל לא בשבת ומשום דלצורך אוכל נפש התירו טלטול מוקצה ולפי דעת הריטב"א ז"ל מאי פריך מדר"ן התם שאני משום דכיון דשרגינהו גלי דעתיה דלבנין אקצינהו משא"כ הכא גבי בית דכיון שניתנו הלבנים האלו לסתום ולהיות כעין דלת אין העפר והלבינה מוקצה וצ"ע:
עוד כתב ה"ה וכבר שאלו המפרשים כיון שהיה סתום מעיו"ט נמצא שהיו מוקצין כו' הנה התוס' שם בד"ה ונפחת הק' קושי' זו וכתבו וז"ל ורש"י פי' דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן כדמוקי לה בגמ' באוירא דליבני השתא דנפחת שרי למיכל מינייהו דבמוקצה דרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי כו' ולא נהירא דגבי שבת אמרינן גבי סל לפני האפרוחים מיגו דאתקצאי אע"ג דאין שם מוקצה אלא מדרבנן כו' יע"ש וק"ל טובא בדבריהם דאמאי לא ק"ל מדאמרינן התם בפרק כירה דנר שהדליקו בו באותו שבת אסור לטלטלו אליבא דר"י אע"ג דבעודו דולק נמי אינו אסור לטלטלו אלא מדרבנן משום דנעשה בסיס לדבר האיסור וכן מותר השמן שבנר אמרינן התם אליבא דר"ש בכוס וקערה ועששית דמודה בהו דאסור אע"ג דלר"ש אין איסור כיבוייו אלא מדרבנן משום דהו"ל מלאכה שאצ"ל ובהכי לא הוה שייך תירוץ הר"ר משה שהרי כשכבתה נסתלק המוקצה מן העולם והוה ליה כי ההיא דטבל ממש ועיין בהרמב"ן ז"ל במלחמותיו פרק משילין וצריך עיון:
מעשה חושב (צג) דכיון דאין בו כו' קיי"ל כרבי כו'. ולכאורה תמוה דא"כ אמאי כתב הטור אבל בשבת או ביו"ט והוא של בנין אינו עירוב ואמאי הא גם בשל בנין אינו אלא שבות דהא סותר אינו חייב אלא על מנת לבנות כדאמרינן בשבת דף ל"א ע"ב וא"כ הרי ביו"ט דליכא כאן אלא שבות אחד דסתירה דהא משום מוקצה ליכא ביו"ט דטלטול מוקצה התירו לצורך אוכל נפש. וא"כ אמאי אינו עירוב הא הטור כרבי פוסק דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש אלא דאפשר לומר דבשבות כי האי אפילו ר' מודה דחמיר טפי:
(צד) משמע היינו ב"ש היינו ר"א כו' הא כיון דשמעינן לי' לר"א כו' הוי כאילו שמעינן להו לב"ש. לפי זה יקשה מאי דאמרינן בעירובין דף ל"ח ע"א דהא שאין מערבין מיו"ט לשבת הוא משום הכנה לר"א והרי ב"ש לית להו הכנה. ועיין לעיל דף ל' ע"א מ"ש המחבר שם ליישב קושיא זו עפ"י דברי התוס' במכילתין דף י"ז ע"א ד"ה מ"ט כו' שכתבו דבהכנה שעושה בידים כעירובי תחומין וכדומה לכ"ע יש משום הכנה אולם למאי שהביא שם בשם המהרש"א גם קושייתו זו כאן לא קשה מידי ודו"ק:
(צה) דכיון דר"א כו' ע"כ לא אתיא אלא כר' יהודה. ואני תמה דא"כ הרי סתים תנא כר' יהודה בשבת נמי אי ר"ש ס"ל דאין מוקצה גם בגרוגרות וצמוקים אלו והרי בריש מכילתין אמרינן לרב נחמן דגבי שבת סתים לן תנא כר"ש מהא דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה כו' מוקי לה לב"ה כר"ש, ולפי דברי הגאון המחבר ז"ל הא מתניתין דעומד אדם על המוקצה אתיא כר' יהודה אפילו בשבת דהא החכמים הם מחמירים טפי מר' אליעזר:
(צו) דר"א לא אמר' אלא דוקא בשבת זה תמוה דא"כ מאי פריך הש"ס אר"נ ומי אמר ר"נ הכי כו' הא ע"כ צ"ל דב"ש ס"ל דמסלק הטבלא כולה ומנערה כדאמר ר"נ דהא ר"א דשמותי הוא ס"ל במתניתין דעומד אדם על המוקצה כר"י דאית לי' מוקצה אי התם לאו בגרוגרות וצמוקין איירי דבכה"ג ר"ש נמי מודה וכיון דמוכח דב"ש ס"ל כר"י בשבת עכ"פ וב"ה ס"ל דבשבת אין מוקצה כר"ש מדשרי להגביה מן השלחן עצמות וקליפין. וא"כ הרי ע"כ צריכין אנו למימר כר"נ דב"ה ס"ל כר"ש בשבת משום דחמיר ולא אתי לזלזולי בי' וביו"ט כר"י משום דקיל ואתי לזלזולי בי' דאלת"ה אלא דתאמר דב"ה גם ביו"ט ס"ל כר"ש א"כ הרי צריך אתה לומר גם במשנתינו דמוחלפת השיטה וס"ל לב"ה דתאכל ומהיכא תיתי לשבש תרי מתניתין ניהו דבהכרח לשבש מתניתין דשבת משום דעכצ"ל דס"ל לב"ש מוקצה בשבת מהא דר"א שמותי הוא וס"ל כן מ"מ מתניתין דריש מכילתין א"צ לשבושי ולמימר דב"ה ס"ל תאכל כיון דאיכא למימר דבסברא פליגי ב"ש וב"ה דלב"ש ביו"ט דקיל לא מחמרינן לאסור מוקצה ובשבת דחמיר מחמרינן וב"ה ס"ל בהיפך מטעמא דאתי לזלזולי בדבר קל ולא בדבר חמיר:
העומד על המוקצה מעי"ט כו'. משנה פרק משילין אמר ר"א עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית כו' ופירש"י וז"ל עומד אדם על המוקצה הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון אחזו ולא אחזו דאמרינן באין צדין כו' הנה הר"ב הליכות אלי בסי' ר"ב הק' עמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק ד"ד ע"א אמאי דפריך התם בגמ' במאי עסקינן אילימא כו' אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה ופירש"י ז"ל וז"ל דשמעי' לי' לר"א דאית ליה מוקצה דתנן בפ' המביא ר"א אומר עומד אדם על המוקצה כו' אלמא הכנה בעי וק' טובא דכיון דכבר כתב רש"י דמתני' דידן במוקצה דגרוגרות וצמוקים מיירי א"כ שאני מוקצה דגרוגרות דדחינהו בידים ובהא אפי' ר"ש מודה כדאמרינן בפ' כירה דמ"ה אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד ועוד הקשה דכפי פרש"י דר"א אית ליה מוקצה ק' דר"א היינו ב"ש וכמ"ש התוס' ז"ל בשמעתין ד"ה ואומר דבירושל' מק' מחלפא שיטתייהו דב"ש משמע היינו ב"ש היינו ר"א ואם כן היכי פריך דילמא ב"ש לית להו מוקצה הא כיון דשמעינן ליה לר"א דאית ליה מוקצה הוי כאילו שמעינן ליה לב"ש וכ"כ התוספ' במסכת שבת דק"ל דבור המתחיל שמותי הוא ואם נאמר דמאי דפריך בגמרא דילמא ב"ש לית להו מוקצה היינו מוקצה גרוע כמו ביצה לית ליה אבל מוקצה דגרוגרות מודה וא"כ ק' דמאי פריך היא ואמה אסורה ודילמא ר"א לית ליה מוקצה ושאני הכא דהוי מוקצה דגרוגרות ותי' דהא דפריך לעיל היא ואמה אסורה הוא משום דס"ל לתלמודא דאפי' מאן דלית ליה מוקצה אית לי' נולד וכדקאמר בריש מכילתין קס"ד מאן דלית ליה מוקצה אית ליה נולד ואע"ג דקאמר לשון קס"ד לאו למימרא דלקושטא דמילתא לא קאי הכי אלא אמר קס"ד כלפי דר"ן סתר לה להאי סברא התם וא"כ היינו דפריך אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה הביצה משום נולד דבהדרגות שוה למוקצה חמור ואמה אסורה משום דהויא כמוקצה דגרוגרות וצמוקים טעמא מאי אסור התם לאו משום דדחינהו בידים ה"נ בתרנגולת העומדת לגדל ביצים הרי דחאה שלא לאוכלה כו' עכ"ד יע"ש:
ולע"ד דבריו תמוהים במה שתי' דתרנגולת העומד' לגדל ביצים הוי כמוקצה דגרוגרות דאם כן מאי פריך התם אתירוצא דר"ן במאי אוקימתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אדמפליגי בביצה ליפלגו בתרנגולת כו' ומאי קושיא הא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אפילו ב"ש מודה משום דהוה כמוקצה דגרוגרות וצמוקים ותו דבהדיא אמרינן בפ"ק דשבת די"ט ע"ב עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה רב אסר ושמואל שרי וקמפלגי בפלוגתא דר"י ור"ש ושמואל גופיה קאמר דבמוקצה דגרוגרות מודה ר"ש אלא ודאי משמע דתרנגולת העומדת לגדל ביצים לא חשיבא כמוקצה דגרוגרות לכן נ"ל לומר דס"ל לרש"י דהא דר"א דמתני' ע"כ אתייא כר"י ולא כר"ש ואע"ג דאמרינן בפרק כירה דבמוקצה דגרוגרות מודה ר"ש היינו דוקא בדלא חזו כלל וכדמשמע מלישנא דירוש' שכתבו התוס' שם בד"ה אלא דה"ט מפני שמסריחות בנתיים ומתקלקלין כל כך אבל כדאחזו ולא אחזו וכמתני' דידן דוקא אליבא דר"י הוא דאסור אבל לר"ש שרי ותדע שהרי לשמואל דוקא בגרוגרות וצמוקים הוא דסביר' ליה לר"ש דאסור אבל בשאר פירות כגון אפרסקין וחבושין שהעלן לגג ליבש שרי אליבא דר"ש וכמבואר מהא דפרכי' התם לשמואל מברייתא דקתני היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג ליבש לעשות מהם גרוגרות כו' לא יאכל עד שיזמין וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין כו' מתקלקלין הן קצת ולא חזו כ"כ לאכילה וכמ"ש התוס' בד"ה וכן אתה אומר ועיין בהרב ח"ה שם ואפי' הכי ס"ל לשמואל דלא אסור לר"ש וא"כ ה"ה בגרוגרות וצמוקים דאחזו ולא אחזו דלר"ש שרי דומיא דאפרסקין וחבושין כיון דהא מיהא ראוים לאכילה קצת ואיכא אינשי דאכלי להו וברייתא דהיה אוכל דאוקימנא לעיל בא"צ בדאחזו ולא אחזו לא אתיא אלא כר"י וכדאוקימנא לה בפ' כירה ומעתה צדקו דברי רש"י שכתב דשמעינן ליה לר"א דאית ליה מוקצה כו' משום דכיון דר"א איירי בגרוגרות וצמוקים דאחזו ולא אחזו ע"כ לא אתיא אלא כר"י וא"ת אם כן מאי פריך בריש ביצה ודילמא ב"ש לית להו מוקצה הא ר"א אית ליה מוקצה ור"א שמותי הוא וכמו שהקשה הרב ז"ל הא ל"ק כפי מה שכתבתי דהא דפריך ודילמא ב"ש לית להו מוקצה בי"ט דוקא הוא דפריך דדילמא ביום טוב לית להו מוקצה משום די"ט קיל אבל בשבת הכי נמי דאית להו מוקצה והכרחתי כן מהא דפריך בריש ביצה ומאי קו' דילמא ב"ש לית להו מוקצה כו' ויש לדקדק דמאי ס"ל למקשן במתני' דמגביהין מעל השולחן דלקמן אי ס"ל כר"ן דאמר לקמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש מאי ק"ל דילמא ב"ש לית להו מוקצה הא ב"ש ס"ל בהדיא כר"י דאית ליה מוקצה ואי ס"ל דלא מפכינן מתני' וב"ש כר"ש וב"ה כר"י א"כ מאי דילמא דקאמר הא בהדיא לית להו מוקצה אלא הנראה דלעולם דס"ל כר"ן אלא דאפי"ה ק"ל דילמא ב"ש לית להו מוקצה גבי י"ט ודוקא בשבת דחמיר ס"ל לב"ש כר"י אבל י"ט דקיל לא ואפשר שלזה כוון רש"י ז"ל בד"ה ומי אמר ר"ן הכי דב"ה כר"י כונתו לומר דלר"ן לא קשי' אלא מב"ה אב"ה אמנם מב"ש אב"ש לא ק"ל די"ל דדוקא בשבת דחמיר ס"ל כר"י אבל י"ט דקיל לא דהך סברא פשיטא לי' טפי לתלמו' מדפריך בלשון דילמא ואהא משני דלב"ה הסברא היא בהפך ועיין בס' מע"ת ודו"ק:
ואם כן ממילא נמי לא תיקשי מדר"א דר"א לא אמרו אלא דוקא בשבת ואין להקשות למה לא כתב רש"י דשמעינן ליה לר"א דאית ליה מוקצה ממתני' דלעיל דקאמר ר"א ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא משמע דאי לא הוי מוכן אסור משום מוקצה דדילמא ה"ק הא אי לאו מוכן הו"ל כאבנים שאין ראויין לטלטלן א"נ דה"ק מוכן הוא דלית ליה מוקצה וכ"כ המאירי ז"ל בשיטת כ"י ס"פ משילין יע"ש ודו"ק:
ועל פי האמור לעיל מקום אתנו לישב מה שהקשה הר"ב לח"מ ז"ל על מ"ש ה"ה ז"ל ורבינו כתב דין זה בי"ט דוקא ולא בשבת לפי שאין לנו מוקצה בשבת לפי דעת ההלכות כו' והקשה הרב ל"מ ז"ל וז"ל וקשה דהא בגרוגרות וצמוקין מודה ר"ש וא"כ אע"ג דקי"ל כותיה בשבת מ"מ בגרוגרות וצמוקין איכא מוקצה וא"כ אמאי לא תני דין זה אפי' בשבת דהשתא בגרוגרות וצמוקין איירי כמ"ש רש"י יע"ש מה שתי' בדוחק אכן על פי מ"ש הנה נכון דס"ל לרבי' כמ"ש לדעת רש"י דמוקצה דגרוגרות וצמוקין דאחזו ולא אחזו אינו אסור אלא אליבא דר"י דוקא וא"כ כיון דמתני' מיירי במוקצה דאחזו ולא אחזו משום הכי לא הביא דין זה אלא דוקא גבי י"ט כנ"ל ומה שיש לעמוד עוד בדברי רבינו במה שפסק כחכמים דס"ל צריך שירשום כתבתי בהלכ' גרושין פ"ד הלכה ב' ע"ש ודוק: