אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ב · הלכה ו

הלכה ה

זימן שחורים ולבנים כו'. משנה שם זימן שחורים ומצא לבנים ופי' רש"י ולא היה שם עוד ולמחר מצא הכל לבנים כו' וראיתי להפר"ח ז"ל שכתב בסימן הנזכ' ס"ק י"ב וז"ל פירוש לפי שהזמין כל השובך ולא יש שם עוד קינין אחרים דאי לא היכי מסייעינן מינה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב הא במתני' כולהו קרובים נינהו ולפיכך אזלינן בתר רובא ואמאי צריכין לדחויי בדף לדחי הכא איכא קינים אחרים וכ"ת לגמ' גופא ת"ל לא קשיא דמתני' הכי דייקא דקתני זימן שחורים ולא קתני זימן משחורים ומלבנים אלמא דכל מאי דאיכא בשובך זימן עכ"ד וכ"כ בשיטה מקובצת למהר"ב משם רבו וכ"ע וז"ל אלא דק"ל קצת דהא סיפא קתני בתוך הקן ומצא לפני הקן ע"כ בדאיכא אחריני בשובך מיירי מדקתני סיפא ואם אין שם אלא הוא וכיון שכן רישא דקתני ג' ומצא ב' כו' וכן זימן שחורים בדאיכא אחריני מיירי וצ"ע ע"כ ולדידי מהא לא איריא דסיפא דקתני ואם אין שם מיירי בדליכא שובכים אחרים בתוך נ' אמה וכגון דקיימא בקרן זוית וכדאמרינן בגמ' ורישא מיירי בדאיכא שובכים אחרים בתוך ן' אמה משום הכי אמרינן דאסורים שמא מאותן שובכים באו לכאן ומשום הכי הוא דהוה בעי לסייועי מינה לר"ח דהשתא לא הוו כולהו קרובים אמנם אי מתני' מיירי בדאיכא באותו שובך קינים אחרים שלא זימן לא הוה מסייעינן מינה לר"ח דהא כולהו קרובים נינהו באותו שובך אמנם הא ק"ל דאפי' נימא דמתני' מיירי בדאיכא באותו שובך קינים אחרים שלא זימן שפיר מייתי' מיניה סייעתא לר"ח דאע"ג דכולהו קרובים מ"מ כיון דהנהו קינים שהזמין הם קרובים יותר רוב וקרוב מיקרי ותדע לך מדאמר בפרק לא יחפור דכ"ג מתיב ר"ז והיה העיר הקרובה ואע"ג דאיכא אחריתי דנפיש מינה ופרש"י שאע"פ דאיכא אחריתי דנפיש מינה ברוב עם עכ"ל משמע מדבריו דאע"ג דב' קרובות כל שזה רחוקה ממנה קצת רוב וקרוב מיקרי וכן משמע בהדייא מדאמרינן התם עוד אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם הנמצא בפרוזדור ספקו טמא שחזקתו מן המקור הוא בא ואע"ג דאיכא עלייה דמקרבא טפי הרי דאע"ג דחדר ועלייה קרובים נינהו אפ"ה כיון דעלייה קרובה יותר קרי ליה רוב וקרוב ומייתי מינה סייעתא לר"ח וא"כ ה"נ דכוותה וזה נראה דעת הרשב"א שכתב בשיטה מקובצת יע"ש ובהא ניחא מה שהקשה הרב ח"ה ז"ל דף כ"ד במ"ש התוס' בד"ה הג"ה ש"מ רובא דאורייתא וז"ל חשיב ליה רובא דליתיה קמן דברובא דאיתיה קמן לא צריך למידק ש"מ דקרא כתיב כו' והקשה הרב הנזכר וז"ל צ"ע לפ"ז מאי קשיא להו לעיל בד"ה רוב וקרוב דמאי קמ"ל ר"ח רוב וקרוב כו' הא מתני' היא ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ובנמצא הלך אחר הרוב משמע אפי' נמצא קרוב למוכרת בשר נבלה מאי קושיא הא איכא למימר דמהך מתניתין לא שמעינן אלא ברובא דאיתיה קמן כדאמרינן בפ"ק דחולין דהך דט' חנויות הוה רובא דאיתיה קמן ואשמעינן ר"ח דאפילו ברובא דליתא קמן הולכין אחר הרוב דהכי משמע מתוך שמעתין דר"ח אפילו ברובא דליתיה קמן ע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד אפשר לומר דמשום הכי לא תי' התו' כן משום דמשמעתין דאפילו ברובא דאיתיה קמן לא שמעינן לה ממתניתין אלא מדר"ח הוא דשמעינן לה מדקאמרינן לימא מסייע ליה לר"ח כו' והוצרכו לאוקמא בדף ואי איתא דברובא דאיתיה קמן כ"ע מודו דהלך אחר הרוב וכמתני' דט' חנויות א"כ מאי סייעתא איכא הא איכא לאוקמא בדאיכא קינים אחרים שלא זימן באותו שובך דהשתא הוי רובא דאיתיה קמן דבהא כ"ע מודו אלא משמע דאפילו רובא דאיתיה קמן מדר"ח הוא דשמעינן לה כנ"ל נכון ודוק ומצאתי להמאירי ז"ל שכתב וז"ל ואיכא דמוכח מינה דאי ליכא דף מיהא מותר דבתר קרוב אזלינן ואין נראה לי דהא קיימא לן כר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב ואע"ג דבגמ' מדחי לה לרווחא דמילתא קאמר ואפילו לפי דבריהם אם היו בשובך יונים אחרים שלא הזמין הא איכא נמי רוב וקרוב אלא דאיכא מ"ד דבתר קרוב טפי אזלינן דהיינו חור הסמוך לו וכבר פירשנו היפך דבריהם עכ"ל ולא ידעתי מה יענה להאי דדם הנמצא בפרוזדור דאע"ג דכולהו קרובים נינהו אפ"ה מסייעינן מינה לר"ח וצ"ע. ובגופא דשמעתתא איכא למידק דהיכי מסייעינן מינה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב והא איכא למימר דרוב וקרוב לא אזלינן בתר רובא מדין ודאי ואפילו להתיר כדס"ל לר"ח וכמו שפי' רש"י אלא דס"ל למתני' דרוב וקרוב ספקא הוי הי מנייהו עדיף ואזלינן לחומרא מש"ה קאמר דאסורין וכה"ג כתבו התוס' בפ' לא יחפור ד"ה דתני וז"ל ונ"ל דאפי' אי גרסינן דתני לא מדברי רבא הוא אלא תלמודא הוא דמייתי לה ושפיר הוה מוכח אביי ממתני' דנדה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אע"ג דקתני ספקו טמא ע"כ לא ספקא הוא מדתני ר"ח וחייבין עליו על ביאת מקדש יע"ש הרי שכתבו בפי' דאי ממתני' לא הוה מסייעינן לר"ח אלא הוה אמינא דמשום ספק הוא דקאמר טמא וא"כ ה"נ נימא הכי דאסורין דקתני מתני' מספק הוא ומ"ש שם בד"ה לימא וז"ל וליכא למימר דשרייא משום דס' ערלה בח"ל מותר דהא אית דלית ליה כר"ח אלא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב הוה ליה ודאי ערלה אין כוונתם ז"ל לומר דאי לא אזלינן בתר רובא ע"כ אית לן למיזל בתר קרוב אבל לומר דספקא הוי הי מינייהו עדיף הא לא אמרי' דא"כ נמצאו דבריהם סותרים דאיך כתבו דאי ממתני' דנדה גרידא ה"א דספקו טמא דקתני ספקו ממש קאמר ולא הוה מסייעינ' לר"ח הא ע"כ לומר דמתני' כר"ח ס"ל דאמרינן הלך אחר הרוב וספקו טמא ע"כ לאו ספק ממש קאמר דאי לית ליה דר"ח ה"ל לומר דספקו טהור משום דאזלי' בתר קרוב אלא כונתם לומר דכיון דמספקא לן הי מינייהו עדיף ואפשר דקרוב עדיף דלא הו"ל לרבינא למישרייה דהא אי קרוב עדיף הו"ל ודאי ערלה ואין זה כשאר ס' ערלה דעלמא דהס' הוא במציאות משא"כ הכא דהו"ל ס' דדינא דמס"ל אי אזלינן בתר קרוב או בתר רוב בהא ודאי אזלינן לחומרא דאי קרוב עדיף הו"ל ודאי ערלה וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא ואולי י"ל משום הכי לא משני תלמודא דאסורין דקתני משום ס' הוא דאכתי הוה ק"ל דהניחא לר"א דס"ל התם בדף ד' דכל ספקא דרבנן בדבר שיל"מ לחומרא אלא לר"פ ולהנך אמוראי דס"ל דספקא דרבנן לקולא אפי' בדשיל"מ מאי א"ל דה"נ הוה לן למיזל לקולא ודוק:
אפריון שלמה מה שחקר בדין אם יוני מוקצה נחשבין דשיל"מ ודעתו לומר כיון דחוזר ונאסר לשבת ויו"ט הבא לא נקרא דשיל"מ והנה בחידושי מכבר כתבתי דאינו דומה לחמץ שכל זמן שהחמץ בעין אין בידו להתיר איסורו ולהסיר איסורו ממנו אבל במוקצה הרי בידו מהיום להכין אותו תמיד וא"כ כיון שהמתיר בידו אף שאינו בודאי כל שהוי בידו נחשב דשיל"מ וכעת נראה דתינח להסוברים דאף ביונים גדולים מהני זימון אבל להסוברים דבגדולים המחוסרין צידה לא מהני זימון ואוקי לה להך דינים ביונים קטנים שלא פרחו א"כ תינח בשבת הזה שהם קטנים עדיין מועיל להם זימון אבל הרי בחמץ מתוך שעתיד לאסור רק בשנה אחרת נחשב חוזר ונאסר א"כ ה"נ הרי לאח"ז הרי עתידין להתגדל ואז לא יועיל להו זימון וא"כ סוף סוף יאסרו לאח"ז אם יבואו לכלל צידה וסוף סוף חוזרין לאיסורן ואין לומר דבידו לקשור הכנפיים מעיו"ט ז"א דבאופן היכי שצריך למעשה ממש גם בחמץ נימא דבידו לאוכלו בזמן היתר או יחרכו קודם זמנו ובחרכו קודם זמן מותר לאחר זמנו ובע"כ כל היכי דמחוסר מעשה לא נחשב זה יש לו מתירין ודוקא בהזמנה לבד י"ל כיון דא"צ לזה מעשה רק אמירה בעלמא ולא מעשה בגוף הדבר נחשב יש לו מתירין כעין דאמרינן בעלמא שאני מחוסר אמירה ממחוסר מעשה גם שאני היכי דצריך לעשות שינוי בגופו מהיכי שא"צ לעשות שינוי בגופו אבל במה שצריך לקשור א"כ הוי שינוי בגופו וכך לי כמו בחמץ אם יחרכנו קודם זמנו אך נראה דא"ש והוא דהנה טעם הר"ן דדשיל"מ אינו בטל מכח דהוי מב"מ ונראה דאף באומרים הטעם מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר נראה דגם ס"ל הך טעמא דאל"כ תקשה למה בחמץ לא הוי דשיל"מ מכח דחוזר ונאסר לשנה הבא מה בכך הרי סוף סוף אם יאכלנו למחר יאכלנו בהיתר ועכשיו ע"י איסור אך הכונה דבאמת ס"ל לכ"ע דהטעם דהוי כמין במינו רק דהוי קשה להו דמה בכך דהן אמת דכל זמן שהוי בעולם לא שייך בי' ביטול דאינו דומה לכל איסורים דהם אסורין לעולם ואין להם היתר לכך תיכף כשנתערב בטל הוא אף טרם אכילתו רק כבר נתבטל שוב כשאכלו אכלו בהיתר שכבר נתבטל אבל דשיל"מ כל זמן שאינו אוכלו לא בטל ממילא דכל זמן שהוא בעולם ומוכן לשהות למחר ויחזור להתירו א"כ הוי בכלל היתר והוי כמב"מ ולא בטל אך היינו דוקא כל זמן שהוא בעינא דאז אף שהשתא אסור הוא מ"מ אם ישתהא כמות שהוא עכשיו עד למחר יחזור להיתרו שם היתר עליו והוי כמב"מ אבל אם אכלו באמת היום א"כ אגלאי מלתא למפרע שלא נשתהא עד למחר ולא חזר להיתרו שוב נתבטל למפרע כיון דלא נשתהא עד זמן היתר א"כ באמת היום אסור הי' לכך אם כבר נאכל באמת נתבטל למפרע ולכך לא הוי ניחא להו בטעם הר"ן לבד דהוי מב"מ דכיון דעכשיו אסור הוא וכבר נאכל ולא נשאר על זמן היתר א"כ לא הוי כמב"מ ובפרט אף לדעת הר"ן צ"ל דהטעם הוא מכח שראוי על למחר דאל"כ למה קיי"ל היכא שהמאכל מתקלקל לא הוי דשיל"מ והרי אכתי הוי מב"מ להר"ן ובחי' מכבר ביו"ד סי' ק"ב הערתי בזה וכעת נראה דגם להר"ן הוי עיקר טעמו מכח דעומד לחזור להיתרו ודומה למה דאמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי וכו' ונהי דשם לא קיי"ל כן מ"מ כאן ס"ל להר"ן כיון דעומד להיות ניתר ממילא דבשלמא כל העומד לשרוף כיון דעכ"פ מחוסר מעשה לכך לא אמרינן בי' כל העומד אבל בדשיל"מ דיש לו היתר ממילא ע"י זמן ואדרבא אם לא יאכלנו וישייר אותו עומד להיות ניתר וכל העומד להיות ניתר נחשב כאלו כבר הי' היתר והוי מב"מ ולא בטל ולכך היכי שהמאכל מתקלקל דאינו עומד להיות ניתר שפיר שם איסור עליו ואזלינן בתר השתא ובטל הוא לכך ס"ל להני פוסקים דאף באינו מתקלקל כיון דכבר אכלו שוב אגלאי מילתא למפרע דלא עמד להיות חוזר להיתרו וכיון דשוב אינו עומד לחזור להתירו שפיר בטל לי' למפרע אך אם מתחלה קודם שאכלו לא נתבטל ממילא רק אחר האכילה יתבטל למפרע א"כ עכ"פ בשעת אכילה אכלו באיסור ואינו דומה לשאר איסורים דקודם אכילה כבר בטל לי' ונעשה היתר ובשעת אכילה בהיתר אכלו אבל זה בשעת אכילה עדיין אסור הוא וא"כ בשעת אכילה הוי כאוכל איסור ולכך דייקי בלישנא שפיר ואמרו עד שתאכלנו באיסור שבשעת אכילה אכלו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ זה הכל היכי דשייך לומר דהוי מב"מ אבל באם חוזר לאיסורו לשנה הבאה א"כ לא הוי מב"מ דאין שם היתר עליו דחוזר לאיסורו ובפרט לפמ"ש מדויק יותר כיון דעיקר הטעם דהוי מב"מ מכח דעומד לחזור להתירו וא"כ בזה אם נחשב עומד לחזור להיתרו הרי עומד לחזור לאיסורו ג"כ והרי כן חוזר חלילה שבפסח אסור ולאחה"פ מותר ומ"ט יהי' נחשב טפי עומד להיתר מאיסור דשקולין הם ושוב אזלינן בתר השתא דהשתא אסור הוא והוי כמבשא"מ ובטל לי' שפיר וא"כ גם עכשיו היתר הוא כיון דכבר בטל לי' ונעשה היתר לכך לא הוי דשיל"מ וא"ש ולפ"ז נראה דהיינו דוקא גבי חמץ וכה"ג דההיתר הוי היתר לעולם ורק איסור מעורב בי' וכשיגיע פסח הבא החמץ חוזר לאיסורו אבל ההיתר נשאר היתר לעולם לכך לא הוי מב"מ אבל הכא במוכן אמת היום הכין אבל לשבת הבאה ממ"נ אם יזמין יזמין כולם ואם לא יזמין או יהי' נעשין מחוסרין צידה א"כ כולם יהי' כך וכיון שכולם יאסרו כן הדר הו"ל שקולים והוי מב"מ ואינו בטל ושפיר הו"ל דשיל"מ וא"ש ודוק עיין בהר"ן נדרים ותבין שפיר. ומה שהאריך השעה"מ ליישב דברי התוס' שם דהקשו לבטל ברוב מאן דקארי לה מה קארי לה הרי הוי דשיל"מ עיי"ש ונראה דלכאורה הי' נראה מטעם חדש לא שייך בגוזלת דין דשיל"מ והוא עפמ"ש הצל"ח בפ"ק דפסחים דבטלטול לא שייך דשיל"מ די"ל דרוצה לטלטל גם היום גם מחר עיי"ש ולפ"ז נראה כיון דהטעם בדשיל"מ מכח דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ הכא בגוזלת ממ"נ איסור הטלטול לשחטו בזה לא שייך דשיל"מ ולענין זה שפיר מבטיל בטיל לי' ולכך מותר לו לטלטל לשחטו דבטלטול לא שייך דשיל"מ ואחר השחיטה לענין אכילה לא שייך דשיל"מ דבזה לא שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאם ימתין עד למחר אוכלו יותר באיסור דהרי שחטו ביו"ט לצורך חול וחילל יו"ט למפרע א"כ אוכלו יותר באיסור ואי אפשר לומר שימתין עד למחר דא"כ חילל יו"ט למפרע ומכ"ש כיון דקיי"ל בהשוחט בשבת במזיד אסורה להשוחט עצמו א"כ כיון דקיי"ל בנשאר איסור לדבר אחד ולאדם אחד לא הו"ל דשיל"מ א"כ ה"נ כיון דאם נימא שלא יאכלנו היום שחטו ביו"ט שלא לצורך ואסורה לשוחט וכיון שנשאר אסור לו שוב בטל הוא לגמרי ולכך ממ"נ מותר לשחטו דבעודו בחיים בטל הוא (לענין הטלטול ומבטל בטל בעודו בחיים בטל הוא ברוב ונחשב כולו היתר כל זמן שהוא בחיים) לענין הטלטול ואחר שישחטו דיהי' ראוי לאכילה ושייך בי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אך אז א"א להמתין דא"כ חילל יו"ט למפרע וגם להשוחט עצמו הי' אסור א"כ ממ"נ מותר לטלטלו ולשחטו ואין זה בכלל אין מבטלין איסור לכתחלה דכאן ממ"נ בעודו בחיים כולם אסורין באכילה ולא שייך איסור אכילה מכח מוקצה דבלא"ה אסורין ולא שייך בי' ביטול מחיים לענין אכילה רק לענין טלטול ולזה שפיר בטל מחיים ומותר לטלטלו לשחטו ואין לומר דהשחיטה לא הוי צורך יו"ט דבאמת אם ישחטנו יהי' מותר דאז בטל לי' ברובא דלא שייך עד שתאכלנו באיסור דהרי א"א לו להמתין דחילל יו"ט למפרע וגם יהי' אסור עכ"פ להשוחט ושוב אין לו דשיל"מ ומבטל בטל לכך מותר לשחטו ודומה לנדרים ונדבות דלולי הטעם דמשלחן גבוה קזכה הי' מותר לשחטו אף דקודם שחיטה הוי קודש כיון דאחר שחיטה וזריקה הוי מותר יהי' מותר לשחטו וה"ה בזה ולכך שפיר הקשו התוס' דלבטל ברובא והוכרחו לתרץ דבע"ח לא בטלו א"כ אסורין מחיים בטלטול ואי אפשר לטלטלם לשחטם ובתירוץ השני ס"ל דאף בטלטול דשיל"מ לא בטל לכך תירצו דהו"ל דשיל"מ ואף בטלטול לא בטל לכך אי אפשר לטלטלו לשחטו דתיכף מוקצה הוא וא"ש:
שם
מה שהקשה על הפר"ח ויש"ש דס"ל איסור שיש לו מתירין מותר לכבוש אותם ולומר כל דפריש עיין בישובו בחבורי סה"ח בקונטרס שלל רוב דף ל"ו ע"ד:
שם
מ"ש על הטור והרשב"א גבי ב' קינין זו למעלה מזו והקשה הרי דעת הרשב"א דספק מוקצה מותר ואיך שייך לומר דהעתיק הדין בשביל היכא דליכא רובא דעלמא הרי הוי ספק וראוי להתיר. לפענ"ד לק"מ דכוונת הרשב"א בהעתקתו זה דנ"מ היכא דהי' רוב בקן שלא זימן ובקן שזימן הי' מועט ממנו והי' מדדין שמרובא דעלמא לא באו בודאי ולכך לולי הסברא של רבא דאמרינן מסרך סרוכו וסליקו אז אם הי' אותם שלא זימן למטה ועכשיו נמצא שלפני הקן שלמעלה הי' מותרין אף דיש לילך בתר רובא של הקן שלמטה וגם הוא קרוב להדף שלפני הקן והיכא דהקורבא שוין ודאי דראוי לילך בתר רובא אעפ"כ הי' מותר כיון דזה לא שכיח לומר דמסרך סרוכי למעלה לכך שוב הוי תלינן שהם מהקן שזימן אבל כיון שנלמוד מדברי רבא שאמרינן מסרך סרוכי לכך אף שהם מדדין אסורין דאזלינן בתר רוב הקן של תחתון ואמרינן כל דפריש וכו' והיכא דיש רוב לאיסורא מודה הרשב"א דאסור במוקצה ונולד וז"פ והמותר עוד להשעה"מ עיין בקו' שלל רב פרק ה' ו':
טעם המלך ב) גם בזה יש לי עירוב דברים והדבר צריך עיון ובאמת היה לי לומר דהא עיקר קושית התוס' היה מדרב אשי דתוספות היה סובר דאין חולק ע"ד רב אשי בזה דס' דשיל"מ להחמיר ולפ"ז הקשה התוס' על האי תירוצא שם דאמר הוה ליה ספק דרבנן ולהקל הא הוי ספק בדשיל"מ ומתרץ התוס' דהאי שנויא סובר בעירוב הקילו ואף שרב אשי גופא לא סובר הכי ואומר שאף ספק בעירוב להחמיר מאן יימר לן דרב אשי גופא נקיט ליה כהאי תירוצא התם פרק מי שהוציאוהו [מ"ו א'] דטעמא משום שספק דרבנן להקל מי לא יכול לסבור כאידך תירוצא שם או דאית ליה סימנא בגו' או מי אוקיינוס מינד ניידי אלא שקושית תוס' היה קאי להאי תירוצא דספק דרבנן להקל והתוס' היה סובר דאין חולק על רב אשי בזה ואף שבזה יש להעיר וכמו שהעיר הרב פה על תוס' איכא חד דמערב בהו דנמי משמע דתוס' היה סובר דאין חולק על רב אשי בזה ודאתאן עלה נמי עמדנו לדייק מדוע המתין התוספות בקושייתו עד פה על דברי הש"ס ולא הקשה למילתיה לעיל על מתני' [ל"ה א'] דר' יוסי מיקל בספק עירוב וקאמר הש"ס הטעם שם כיון דאית ליה תחומין דרבנן. מאי בכך הא הוי דשיל"מ ואולם מוכח מכאן סברות מורי הגאון בחידושיו לפסחים דרוצה לומר גבי טלטול לא שייך למימר דשיל"מ כיון דיכול לטלטל כהיום כמחר ודוקא בענין אכילה אמרינן כן והיינו גבי ביצה וכדומה עד שתאכלנו באיסור היום אכול למחר דהא אם יאכל היום לא יהיה לו למחר א"כ אמרינן המתן עד למחר אבל גבי טלטול ל"ש למימר המתן עד למחר הא עכ"פ יש לו הפסד טלטול היום עיין שם דף י"א בחידושיו הכי נמי לענין עירוב בהליכה ל"ש למימר המתן עד למחר דלמחר ילך שם וגם היום יכול ללכת שם וא"כ אין שם כלל שייך דשיל"מ ולכך פריך תוספות קושייתו הכא לענין מים המתן עד למחר ושתה מחר מים האלה. אמנם בדרב אשי גבי מים ומלח שייך נמי דשיל"מ נטר עד למחר ואכלוהו דאם תאכל היום לא יהיה לך מחר ובזה שתירצו התוס' בעירוב הקילו ורב אשי לדידיה נמי חולק על זה ואפי' בעירוב לא הקילו ויש לתרץ קושית התוס' התם בביצה [ל"ט א'] דהקשו על קושית הש"ס מאי סלקא דעתך דמקשן דהקשה ולבטל מים ומלח הא הוי דבר שיל"מ אמנם ל"ק דהמקשן היה סובר בעירוב הקילו ורב אשי השיב ליה דאפילו בעירוב אמרו והא דבאמת בעירוב הקילו מ"ש עירוב משאר דבר שיל"מ יש ליתן הטעם כמו שאמר הש"ס בעירובין [ל"ה א'] שאני טומאה דעיקרן מן התורה אבל תחומין אין עיקר מן התורה ועיין לקמן וס"ל לתוס' דלא כהר"מ די"ב מיל אינו מן התורה וכמו שהארכנו בפכ"ז מהלכות שבת עיין עליו. והר"מ דאית ליה י"ב מיל דאורייתא ול"ש למימר בעירוב הקילו משום דאין עיקרו מן התורה [ועיין מה שכתבנו פרק כ"ז מהל' שבת] באמת אינו סובר בעירוב הקילו. אלא סובר דלית לן האי תירוצא ספק דדבריהם אלא האי תירוצא דלא כרב אשי [ביצה ד'] והאי תירוצא סובר כר"פ וכמקשן [ביצה ג'] דלא החמירו חכמים בספק דשיל"מ. וכמו שהעיר הרב פה והר"מ דכתב בעצמו הלכות עירובין פ"ו כל ספק עירוב כשר ואף לדידיה הרי עיקרו מן התורה דהא י"ב מיל דאורייתא ובעיקרו מן התורה יש להחמיר ואף שאין להחמיר מצד ספקא ואולי שהר"מ לא סובר תירוצו של רב הונא בר חיננא אלא תירוצו של רבא שם וכמו שכתב באמת הרב המגיד שם מ"מ קשיא הא הוי דבר שיל"מ כבר פתרנו חדא דאין כאן כלל דשיל"מ לענין האי עירוב דילך היום וילך מחר. כסברות מרן בחדושיו לפסחים שהבאנו לעיל לענין טלטול. ועוד מי יימר דסובר הר"מ דהאי דעירוב בפת הוי עירוב דאורייתא דלמא נמי סבירא ליה דהוה רק תיקון דרבנן להקל על העשיר. וא"כ הוי העירוב גופא אין עיקר מן התורה והר"מ סובר דבר שיל"מ אינה אוסר ספיקא אלא דוקא בדבר שעיקר מן התורה וכדעת הלחם משנה פ"ב מהלכות י"ט הלכה ו' אליבא דהרשב"א כן נוכל לומר אליבא דרבינו אף שדברי הלח"מ תמוהים דהא מרב אשי משמע דלא כן מ"מ י"ל דהרשב"א סובר כן. ובאמת אינו פוסק כר"א אלא היה סובר דהמקשן ורב פפא הכי היו סוברין דהקשה כן על הברייתא ובזה מיושב קושית הפר"ח סי' ק"ך דהקשה מאי קאמר בשלמא לרבה ניחא הוי ספק דאורייתא וספק דאורייתא לחומרא הא גם לרבה קשיא דהא אף אם דאורייתא היינו ביום טוב שלאחר השבת ולא בי"ט דעלמא. אמנם י"ל כאשר בארנו דודאי המקשן נמי ידע מהאי סברא דכמו שהחמירו בבטולו הכי נמי החמירו בספיקא רק שהוא סובר דזה דוקא בדבר שעיקר מן התורה אבל דבר שאין עיקר מן התורה לא וא"כ ה"ק בשלמא לרבה ניחא הו"ל ספק דאורייתא כלומר אפשר ליגע בשל תורה אלא לר"י ולרב יוסף הו"ל ספק דרבנן דאין עיקרו מן התורה ועל זה תירץ רב אשי אפילו באין עיקר מן התורה החמירו ובזה מיושב קצת דברי ה"ה פ"א מהלכות י"ט הלכה ך' דאמר לכך לא הביא הר"מ האי וספיקא אסורה משום דמילתא פשיטא ליה כיון שביטול אסור ספיקא נמי אסור ולכאורה קשה הרי חזינן דגמרא נייחא ליה הביטול וקשה ליה ספיקא עד שבא רב אשי וחדית לן כמו שהחמירו בבטולא כך החמירו בספיקא ועיין שם לח"מ ולפי הצעותינו ניחא דרב אשי לא חדית לן אלא אליבא דר"י ורב יוסף דלהם אין עיקר מן התורה אבל אנן דקיי"ל כרבה דהכנה דאורייתא ויש לו עיקר מן התורה אין צריך להביא דבזה לא היה חולק ואדרבה מדברי המקשן מוכח איפכא כאשר ביארנו ועיין פר"ח סימן ק"י ס"ק מ"ו סוף הסעיף אמנם להאי סברא קשיא לן על אוקימתת הש"ס עירובין הוי ספק דדבריהם מאי אהני לן הא הוי דבר שיל"מ דהא איירי במים אם ישתה היום לא יכול לשתותם למחר ודומה לשאר דשיל"מ והתם הא לדעת הר"מ הוי עיקר מן התורה דהא אנו מסופקין אם באו מתחום או חוץ לתחום (צא) והוי עיקר מן התורה דהא תחומין בי"ב מיל דאורייתא ולא מהני תירוצו של תוס' בעירוב הקילו קשיא לן טעמא אמאי הקילו מ"ש עירוב משאר אסורין והא בעיקר מה"ת כ"ע סובר דשיל"מ בספיקא אסור על דברי התוס' גופא דברינו שפיר לכך בעירוב הקילו משום דאין עיקר מה"ת כיון דתוס' חולקין על הרמב"ם בענין י"ב מיל כאשר בארנו אמנם על הר"מ קשיא מ"ש עירוב משאר איסורין. ע"כ אנו צריכים למודעי דהרמב"ם סובר דאוקימתת הש"ס הכא בעירובין בהא ספק דדבריהם אינן סוברין כלל דס' בדשיל"מ אסור אלא רק בבטול החמירו ודלא כרב אשי בביצה [ד"ג] ורק שאנו על דברי התוס' באין לברר דבריהם ולנצלם מקושית המחבר פה. ומדברי הר"מ עצמו דפסק ספק עירוב להקל היינו אם הספק בעירוב גופא ולא אם הס' בתחום ומתרי טעמא להקל כמו שבארנו או משום שאין עיקר מן התורה או שלא שייך דשיל"מ בכה"ג ועיין והבן:
מעשה חושב (פו) איכא למידק דהיכי מסייעינן מינה לר"ח. כבר עמדתי בילדותי על קושיא זו וישבתי בזה דהא מתניתין סתמא קתני דאסורים ומשמע אפילו ביו"ט שני (ועיין מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל בריש פ' לולב הגזול בפיסקא קא פסיק ותני לא שנא ביו"ט ראשון לא שנא ביו"ט שני דאמרינן שם בגמרא עלה דמתניתין דהתם) ואי דלא כר"ח אלא דמשום ספיקא אסור א"כ ביו"ט שני הא הו"ל ב"ס בדרבנן דאפי' לרב אשי דס"ל דספק בדבר שיש לו מתירין אסור מ"מ מודה דס"ס מותר אפי' בדבר שיש לו מתירין כמ"ש הר"ן ז"ל וכ"פ המחבר בש"ע א"ח סי' תצ"ז סעי' ד' ויהי' ראי' מזה נגד היש"ש והמג"א ז"ל סי' הנ"ל דאסרי גם ספק מוכן ביו"ט שני:
ואולם י"ל דגם לדידהו ניחא משום דהא דמחמרינן בספק בדבר שיש לו מתירין היינו דוקא בספק במציאות אבל לא בספיקא דדינא וכמבואר בהר"ן פ' השותפין דף מ"ז ע"ב בד"ה ולענין הלכה כו' דכתב שם בדבעיא דלא איפשטא התם אי חליפי הנודר אסור על המודר באמר אלו ובנודר עצמו בלא אמר אלו ועז"כ הר"ן שם דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וע"ש. ואמאי הא הוי דבר שיש לו מתירין (עכ"פ בנודר עצמו בלא אמר אלו דמצוה לאתשולי ובידו למתשלי) אע"כ דבספיקא דדינא אפי' בדבר שיש לו מתירין באיסור דרבנן מותר וכן מוכח מהא דקיי"ל דאין מוקצה לחצי שבת אע"ג דבמס' יו"ט דף כ"ז ע"ב לא איפשיטא האיבעיא שם והו"ל ספיקא דדינא בדשיל"מ ואפ"ה מותר. וכמדומה לי שכ"כ הפר"ח בהדיא דבספיקא דדינא בדרבנן אפי' בדשיל"מ אזלינן לקולא. [כן הוא בפר"ח סי' תצ"ה ס"ק ג']. וא"כ ה"נ אי אזלינן בתר רוב או בתר קרוב הא הוי ספיקא דדינא לדידי' וכמ"ש דמספקא לן הי מנייהו עדיף אי רוב עדיף כר"ח או קרוב עדיף משום הכי שפיר מסייע לי' מהך מתניתין הנ"ל לר"ח דרוב עדיף מדאזלינן התם לחומרא בהזמנה דרבנן ודוק:
ועוד נלע"ד להביא ראי' דאף הרי"ף ס"ל כן דבספיקא דדינא לא אמרינן דגם בדרבנן אזלינן לחומרא בדשיל"מ דהא כתב הרי"ף בפ' כל הבשר בפלוגתא דת"ק ורע"ק בנודר מן הירק דקיי"ל כרע"ק להחמיר דאסור בכל ענין משום דהוי ספק דאורייתא דשמא מחלוקת ואח"כ סתם הוא וסתים לן תנא כרע"ק ע"כ. וקשה דלמה לי' לאתויי עלה מטעם ספק דאורייתא הא אפי' אי הוי ספק דרבנן נמי הי' לן למיזל לחומרא דהא נדרים דשיל"מ נינהו וא"כ אפי' נדר מן הירק בתורה וכדומה דאינו אסור בירק אלא מדרבנן ואפ"ה הדלועין אסורים מספק בדשיל"מ אע"כ דבספיקא דדינא לא שייך זה ויש לי להאריך בראיות כאלו ואכמ"ל ודוק:

זימן ב' ומצא ג' הכל אסור כו'. שם בגמ' אמרי' מה נפשך אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו הא איכא חד דמעורב בהו ע"ש ומכאן ק"ל למ"ש הטור י"ד סי' י"ו וז"ל בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום כיצד תקנתו נכבשינהו דניידי ממקום קביעותם ויקח אחד מהם וישחוט וכל דפריש מרובא פריש ופסקו מרן בשלחנו הטהור סי' הנז' סי"ב והן הן דברי הרא"ש שכתב בפ' אותו וא"ב וכתב הפר"ח סי' ק"י ס"ק כ"ח דאע"ג דבסי' הנז' פסק מרן ז"ל דאם הפרישן במתכוין אסורין גזרה שמא יקח מן הקבוע היינו דוקא במידי דמיתסר לעולם לפי שאם אנו מתירין לו זה ילך ויקח מן הקבוע שהרי אין לו תקנה לעולם לפחות לב' אחרונים אבל גבי או"ב שיש היתר לאיסורו למחר מצי נייד לכולהו מלבד ב' אחרונים כיון דאפי' הב' אינם אסורים אלא לבו ביום ולמחר מותרים לא בהיל כולי האי למיטעי ולמימר מה לי פירש מ"ל ליקח מן הקבוע עכ"ד יע"ש וכ"כ מהרש"ל בס' יש"ש פ' אלו טרפות סי' ו' ע"ש וכיון שכן ק' טובא דא"כ היכי קאמר בגמרא דטעמא דמתני' דב' ומצא ג' אסורין משום דאיכא חד דמערב בהו דא"כ קשה היכי קתני במתני' אסורין דמשמע כולם אסורים כמ"ש רש"י ואמאי נכבשינהו וניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש ויהיה האחד מותר וכי ה"ג פריך בפ' כל הזבחים דף ע"ג ע"ב אמתני' דקתני כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כלם ויותר קשה למ"ש עוד הפר"ח שם דכיון דגבי אותו ואת בנו ליכא למגזר שמא יקח מן הקבוע ב' האחרונים נמי מותרים דליעקרינהו לכולהו מדוכתייהו וליבדרינהו ומבטל הקביעות ובכל חד וחד אמרינן כל דפריש מרובא פריש ומה שלא כתב כן הבה"ג משום דנמשך בתר הש"ס ואה"נ דאיתי' להאי תקנתא דא"כ ה"נ יהיו מותרים כולם ע"ד זה דליעקריה כולם מדוכתייהו ואף למ"ש עוד הרב שם דליבדרינהו בידים הוי מבטל איסור לכתחלה דבשלמא נכבשינהו דניידי הרי נשאר האיסור לבסוף משום דאיסורא ברובא איתיה ואין כאן מבטל איסור לכתחילה אבל במפזר שניתרין כולם הרי ע"כ מבטל איסור לכתחילה עדיין קשה למה שפירש מרן ז"ל בי"ד סימן צ"ט סעיף ו' דאיסור של דבריהם מבטלים אותו לכתחילה דאם כן ה"נ ליבדירנהו לכולם ויהיו מותרין כולן ואפשר ליישב דהכא שאני דאע"ג דלא נאסר מעולם כיון שזימנן מבע"י לצורך יום טוב חיישינן שמא יקח מן הקבוע דמשום שמחת י"ט בהיל וחיישינן אפילו לזמן מועט כי היכי דחיישינן בההיא דכל הזבחים מפני שנאסרים לעולם אלא דאכתי קשה לדעת ר"ת שכתבו התוספות שם בזבחים ופרק הנשרפים ד"פ דאפילו בשאר איסורי' שנאסרין לעולם אמרי' נכבשינהו דניידי ולא חיישינן שמא יקח מן הקבוע אלא דוקא גבי קדשים דא"כ ה"נ נימא נכבשינהו ואע"פ שזמנן לצורך י"ט אפי"ה לא חיישינן שמא יקח מן הקבוע דלא גרע מאיסורין שנאסרין לעולם דאפ"ה שרי לדעת ר"ת ואפשר ליישב לדעת ר"ת דבדשיל"מ לא מהני האי תקנתא דכי היכי דהחמירו בו חכמים לומר דאפילו באלף לא בטיל ה"נ לא אזלינן בתר רובא ואפילו היכא דלא איתחזק איסורא והילכך לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ועיין בהר"ן ס"פ אין צדין וכמ"ש במקום אחר בפ"ד מה' אלו דין כ"ד אלא מיהו קשה לדעת בה"ג דס"ל דאפי' באו"ב דהוי דבר שיל"מ איתא להאי תקנתא דנכבשינהו דניידי ואף למ"ש לעיל דהכא כיון שזמנן לצורך י"ט חיישי' שמא יקח מן הקבוע כי היכי דחיישינן בההיא דכל הזבחים מפני שנאסרין לעולם מכל מקום עדיין קשה דס"ס הוה לי' לתלמודא להקשות על הא דהך מתני' דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ולשנויי עלה ההיא שנויא דגזרינן שמא יקח מן הקבוע כי היכי דאקשי לה אמתניתין דפרק כל הזבחים וליכא למימר דמשום הכי ל"ק ליה הך מתניתין משום דאיכא למימר דטעמא דמתני' משום דחיישינן דילמא אחריני נינהו כדקאמר מ"נ אי אחריני נינהו כו' שהרי משמע דהא דאמרינן מה נפשך אי אחריני נינהו כו' אינו אלא לרוחא בעלמא דלפי האמת אין לן למיחש להכי מדקתני סיפא ג' ומצא ב' מותרין ולא חיישינן דילמא אחריני נינהו מטעמא דשאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות וכן מוכח מדברי הר"ן שם כמ"ש הר"ב מג"א סימן תצ"ו ס"ק י"ד ועיין בב"ח סימן הנז' וי"ל דאמתני' דידן לא ק"ל לתלמודא משום דא"ל דאה"נ דיש להם היתר ע"י תקנה זאת אלא מתני' דקתני אסורים בבא ליקח מן הקבוע קאמר אמנם אמתני' דפ' כל הזבחים דקתני ימותו כולם וכן בסיפא דקתני ירעו עד שיסתאבו אהא ק"ל שפיר דאמאי קתני ימותו כולם או ירעו עד שיסתאבו הא איתא בתקנתא דנכבשינהו כו' כנ"ל:
ובהתוכחי בזה עם החה"ש רב ועצום כמהר"י אשכנזי נר"ו ההוא אמר דיש ליישב ולומר דמש"ה קתני במתני' אסורין ולא קתני הך תקנתא דנכבשינהו משום דאפשר דבי"ט אסור לעשות כן דמחזי כמתקן כיון שמביאו לידי היתר ע"י כך והרי זה דומה למ"ש הר"ב תה"ד סי' נ"ד משם הא"ז דאסור לבטל את האיסור בשבת משום דאין לך תיקון גדול מזה כמו שאסור להטביל כלי בשבת משום דמחזי כמתקן ואפי' בי"ט כתב בתה"ד דאסור לבטל האיסורין מה"ט ודוקא גבי עצים שנפלו מן הדקל שרינן לבטולינהו בי"ט משום דכיון דמיקלא קלי איסוריה לא חשיב תיקון כלל ועיין במג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד וגדולה מזו כ' מהר"י הלוי בתשובה סימן ל"ד דאסור לסתום בשבת חלון הפתוח לבית שיש בו מת כדי שיכנסו בו הכהנים משום דהוי כמתקן דכל שהחלון הוא פתוח הוא בלתי מתוקן לגבי טומאה וכהן אסור ליכנס בו ובאותה סתימה מכשיר את הבית מטומאת כהן ודקדק כן ממ"ש רש"י בסוף מסכת שבת וסייע עצמו במפתחות שבסוף הס' מדברי התה"ד שכתבנו יע"ש והן אמת שק' לי על דבריו ממ"ש רש"י בפרק כל הכלים דף קכ"ה ע"ב ד"ה הכל מודים דאהל מן הצד לאו שמיה אהל והביא ראיה מעובדא דשמואל בפרק כל גגות דשמואל הוה יתיב בההוא חצר נפל גודא דביני ביני אמר שמואל שקול גלימא נגודו ליה אהדרינהו רב לאפיה ופריך עלה בגמרא ושמואל ל"ל למעבד הכי האמר זה מטלטל עד עיקר החצונה כו' משמע שאם היה אוסר שמואל לטלטל כרב לא הוה ק' מידי דהיכי שרי למיעבד הכי כו' יע"ש והשתא קשה דס"ס יהא אסור משום מתקן כיון שעל ידי מחיצה זו הוא מתקן את החצר לטלטל ממקום למקום ואפילו לדעת התוס' שם בד"ה הכל מודים ובפ' מי שהוציאוהו דמ"ד ד"ה פקק החלון שכתבו דמחיצה המתרת אסור לעשותה בשבת היינו טעמא משום דחשיב אהל כמ"ש שם הא לא"ה מודו דשרי ועיין בספר פנים מאירות סי' ל' ע"ש גם לדעת הר"ב תה"ד דס"ל דאסור לבטל את האסורים בי"ט אלא דוקא גבי עצים שנשרו מן הדקל משום דמיקלא קלי איסוריה ק"ל ממ"ש הרי"ף ז"ל בפרק אלו עוברין אמתניתין דתנן כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה כתב וז"ל וה"מ בא"י דחלה דאורייתא היא וכיון שהיא חלה טמאה לא חזיא לאכילה כלל לא לגדול ולא לקטן כו' אבל חלת ח"ל דמדרבנן היא לא צריכא ולא מידי אלא קורא לה שם ואפילו לכתחילה ואכל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כו' ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א דאמר לא תקרא שם עד שתאפה כו' ותמה עליו הרמב"ן דאפילו ליכא כהן קטן הא חזי לכהן גדול דיכול לבטלה ברוב דקי"ל תרומת ח"ל מבטלה ברוב ומכח זה כתב להעמיד דברי הלכות דכי אמרינן מבטלה ברוב לומר שאם נתערבה בכמותה ממנה מרבה עליו חולין ומבטלה אבל לבטלה בעירוב לכתחילה לא יע"ש והשתא אם איתא לדברי הר"ב תה"ד מאי קא ק"ל להרמב"ן ז"ל על דברי הרי"ף הא אע"ג דחלת ח"ל מבטלה ברוב מ"מ ביום טוב אסור לבטלה משום דמחזי כמתקן וכיון שכן אינו יכול לקרות לה שם ולאפותה כיון דלא חזי לה לי"ט נמצא אופה מי"ט לחול ומש"ה כתב הרי"ף דאי ליכא כהן קטן עביד ליה כדר"א גם התוספות בד"ה עד שתאפה והרא"ש והטור סימן תנ"ז כתבו בהדיא דאפילו ליכא כהן קטן אי איכא כהן גדול יכול לקרות לה שם משום דחזי ליה על ידי ביטול ברוב ואם כן נמצאו כל הני רבוותא סותרים לדעת הרב תה"ד וליכא למימר דע"כ לא אמר' התה"ד אלא דוקא במבטל את האיסורים דקודם הביטול לא חזיא לשום אדם מש"ה כשמבטלה הו"ל מתקן משא"כ הכא כיון דחלת ח"ל קודם הביטול דחזיא לכהן קטן או לכ"ג שטבל לקיריו לא מחזי כולי האי כמתקן דהא ליתא שהרי בפ' נוטל פרכינן אמתניתין דקתני רי"א אף מעלין את המדומע בשבת אמאי הא קא מתקן כו' ופרש"י הא קמתקן שמביאו לידי היתר ע"י כך ונגזור בי' אטו תקון מלאכה הרי אע"ג דמדומע חזי לכהנים אפי"ה הוה ליה מתקן כיון שע"י העלאה זו מביאו לידי היתר לזרים הן אמת שדברי הרב תה"ד שכתב דאסור לבטל את האיסורים בשבת וי"ט משום דמחזי כמתקן נראה שטעמו ונמוקו עמו מסוגיא דפרק נוטל דבעי בגמרא לומר דאסור לעלות את המדומע בשבת משום דהוי מתקן וכיון שכן קשה לדעת התוס' והרא"ש והטור שכתבו שמותר לבטל חלת ח"ל ברוב בי"ט ועל כן היה נראה לי לומר שאף הא"ז לא כתב דאסור לבטל את האיסורים אלא דוקא בשבת וכדמוכחא סוגיא דפ' נוטל אבל בי"ט אזיל ומודה שמותר לבטל את האיסורים ואע"ג דמחזי כמתקן כיון דהוי מתקן לצורך אוכל נפש וכ"כ הרב מוהרלנ"ח בתשובה סימן י"ו דהגבהת תרומות ומעשרות בי"ט לדעת הרמב"ן ז"ל אין איסורו משום מתקן כיון דהוי לצורך אוכל נפש אלא איסורה משום דמיחזי כמקח וממכר וגזרה שמא יכתוב ואף למה שנראה מדברי התוספות ורש"י בפרק משילין דהגבהת תרומות ומעשרות בי"ט אסור משום מתקן איכא למימר דלא אמרה אלא בהגבהת תרומות ובפירי דטבילי מאתמול כדאמרינן התם משום דיכול לתקנו מעי"ט אמנם בביטול האיסורין ובגוונא דלא אפשר לתקנו מעי"ט כי הך דמתני' דפ' אלו עוברין כ"ע מודו דלא אסור משום מתקן כמו שלא אסרו בהגבהת תרומות בפירי דטבילי בי"ט האמנם לדברי הרב בעל תה"ד דס"ל דאסור לבטל את האיסורין אפי' בי"ט ואפי' בגונ' דלא אפשר לבטוליה מאתמול מדק"ל מההיא דעצים שנשרו מן הדקל בי"ט קשה טובא מההיא דחלת ח"ל שכתבנו ואולי י"ל דס"ל להר"ב תה"ד דגבי חלת ח"ל הקילו לבטלו בי"ט כי היכי דהקילו בה לבטלה בידים ברוב משום דקילא טפי דאינה נוהגת בכל מקום אלא במקומות הסמוכים לא"י כמ"ש הר"ן שם אלא דאכתי אין זה מספיק להקשות לדעת הרי"ף ז"ל דאיכא למימר לדעת הרי"ף דס"ל דאף בחלת ח"ל אסור לבטלה בי"ט כמו בשאר איסורין ואם כן מאי ק"ל להרמב"ן אלא משמע דסבירא ליה דבכל האיסורין דינן שוה דמותר לבטלן בי"ט ושלא כדעת הרב תה"ד ומ"מ לדאתאן עלה נר' שאף הרב תה"ד לא אמרה אלא דוקא במבטל את האיסורין בידים דעושה מעשה בגוף האיסור במה שהוסיף עליו כדי לבטל אבל כגון הא דנ"ד דאינו עושה מעשה כלל בגוף האיסור וככחם אז כחם עתה מסתברא ודאי דאין לאסור משום מתקן כנ"ל:
ודע שהתוספות ז"ל בד"ה איכא חד דמערב בהו הקשה וז"ל וא"ת וליבטלי ברוב וי"ל דב"ח חשיבי ולא בטלי א"נ הו"ל דבר שיל"מ לאחר יו"ט כו' ודבריהם צריכים ביאור דמאי ק"ל ודקארי להו מאי קארי להו הא בהדיא אמרינן לעיל דכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל ואפשר ליישב דכונתם ז"ל להקשות למאי דפרכינן בגמ' לעיל מברייתא דקתני א' ביצה שנולדה בי"ט כו' וספקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הו"ל ס' דאורייתא ולחומרא אלא למ"ד משום גזירה ספק דרבנן הוא וכל ס' דרבנן לקולא וכו' ומשמע להו דהמקשה דפריך מהך ברייתא ס"ל דדשיל"מ בדרבנן בטיל וכן משמע מדאמר רב אשי לעולם ס' י"ט ספק חול הו"ל דשיל"מ וכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל משמע דהא בהא תליא דאי הוה ס"ל להמקשה דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל ה"ה נמי לס' דרבנן והיינו דחדית ליה רב אשי דאל"כ אלא דהמקשה נמי הוה ס"ל דודאי איסור אפילו באלף לא בטיל אלא דהוה ס"ל דבס' קיל טפי ואזלינן לקולא אם כן מאי חדית ליה רב אשי וקאמר וכל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל הא איהו נמי הכי ס"ל וכ"כ הרב פר"ח ז"ל שם בחי"ד סימן ק"י ס"ק מ"ו ע"ש וכן נראה בהדיא ממ"ש ה"ה בפ"א מהלכות אלו דין וז"ל ולא כתב רבינו ספק י"ט ס' חול דכיון שאין לו ביטול פשיטא דס' אסור ולפ"ז צריך לומר דכי פריך בגמ' אלא למ"ד משום גזירה ס' דרבנן הוא כו' ה"ה דהוה מצי לאקשויי מסיפא דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אלא דניחא ליה לאקשויי מרישא והא דאמרינן בתר הכי א"ה אימא סיפא ואם נתערבה באלף כולן אסורות אא"ב ס' י"ט ספק חול הו"ל דשיל"מ כו' ה"ק אי א"ב ס' י"ט ס' חול וטעמא משום הכנה דהוי דאורייתא הו"ל דשיל"מ כו' ועיין בהרב ל"מ ז"ל שם ומעתה היינו דק"ל להתוס' בשמעתין דליבטל ברובא כלומר דלהך מקשה דס"ל דדבר שיל"מ בדרבנן בטיל וכן ר"פ משמע התם דהכי ס"ל אדק"ל מהך ברייתא דא' ביצה שנולדה תקשי להו מהך מתני' וליכא למימר דממתני' לא ק"ל משום דאיכא למימר דה"ט דקתני מתני' אסורין משום דאיכא למימר דהנך אחריני נינהו כו' וכמ"ש מ"נ כו' דהא ליתא דהא כיון דס"ל השתא דספקא דרבנן אפי' בדשיל"מ לקולא אם כן ה"נ אמאי אסורין ואי משום חששא דשמא אחריני נינהו הא מידי ס' לא נפקא ותו דהאי דאמרינן בגמרא מ"נ אחריני נינהו כו' אינו אלא לרווחא בעלמא דלפי האמת ודאי לית לן למיחש להכי מדקתני סיפא ג' ומצא ב' מותרין ולא חיישי' דילמא אחריני נינהו ועיין בב"ח סי' תצ"ז ואהא תי' דמתניתין לא ק"ל משום דב"ח לא בטילי וכתבו עוד א"נ הו"ל דשיל"מ כו' כלומר דבמוקצה כולי עלמא מודו דדשיל"מ לא בטיל משום דמוקצה חמיר טפי כשל תורה דהולכין בספיקא להחמיר ותדע מדחזינן דפריך מברייתא דאח' ביצה שנולדה לר"י ולרבי יצחק ולא פריך לר"ן דאמר דה"ט דביצה משום מוקצה משמע דלר"ן ל"ק ליה משום דמוקצה חמיר כשל תורה והולכין בס' להחמיר וא"כ מינה נמי דאין לו ביטול משום דהו"ל דשיל"מ דהא בהא תליא וכמ"ש וכ"כ הר"ב חד"ה שם משם התוס' ישנים ע"ש כנ"ל אלא דק"ל ממ"ש התוס' בפרק משילין דף ל"ח ע"א ד"ה ולבטיל מים ומלח וז"ל ותי' הא הו"ל דבר שיל"מ שאפילו באלף לא בטיל וי"ל כו' ואי כפי מ"ש מאי ק"ל הא איכא למימר דמאן דפריך התם לבטיל מים ומלח ס"ל דדשיל"מ בדרבנן בטיל וכדסבירא ליה להמקשה דהכא ולר"פ ורב אשי דמשני הכא דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל הא איהו משני התם משום דהוי דבר שיל"מ אלא משמע דס"ל דהא דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל בהא כ"ע מודו והמקשה דפריך הכא מברייתא דקתני כו' אסורה מודה נמי בהכי מדחזינן דלא פריך מסיפא דס"ל דספק גריע טפי ורב אשי דקאמר וכל דבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל סבירא לי' דהא בהא תליא:
אך קשה לפי זה מהא דגרסינן דף ד' ע"ב אההיא דעצים שנשרו מן הדקל ולרב אשי דאמר כל דבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר כו' משמע בהדיא מסוגיא זו דרב אשי הוא דחדית לן הך סברא מדל"ק ליה בפשיטות והא הו"ל דשיל"מ וכעת צריך עיון:
ואפשר לישב דברי התוס' ז"ל דפרק משילין במה שנדקדק עוד במה שהוצרכו להביא פרש"י שפירש הואיל והעיסה נפישא להק' קושייתם כי לכאורה דברים הללו ללא צורך לקושייתם אלא נר' שכונתם ז"ל דודאי ידעי להו להאי מילתא שפיר דרב אשי הוא דחדי' לן דכל דבר שיל"מ אפילו באלף לא בטיל בדרבנן ור"פ והמקשה דהתם סבירא ליה דדבר שיל"מ בדרבנן בטיל וכדמוכחא מסוגיא דעצים שנשרו מן הדקל וכמ"ש הפר"ח ז"ל אלא שכל קושייתם ז"ל הוא לפי פרש"י שפירש דמאי דפריך התם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה היינו משום דהעיסה נפישא דמשמע דאע"ג דאין בעיסה ס' כנגד המים לבטלן אפ"ה פריך דליבטיל מים ומלח לגבי עיסה דנפישא והיינו משום דס"ל דכיון דאיסור תחומין אינו אלא מדרבנן בעלמא דין הוא שנקל בהכי שלא להצריך ס' כאיסור תורה אלא ברובא בעלמא סגי והשתא היינו דק"ל ותימא הא הוי דשיל"מ דאפילו באלף לא בטיל כלומר הן לו יהי דנימא דמאן דפריך התם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה ס"ל דדשיל"מ בדרבנן בטיל וכדס"ל להמקשה דהכא ור"פ מ"מ כיון דבדאורייתא דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל אין סברא לומר דבתחומין כיון דמדרבנן הוא אפילו ברובא בטיל דהא חד דרגא נחתינן תרי דרגא לא נחתינן ולפחות מיהא ליבעי ס' כשאר איסורין ואהא תירץ דה"מ מין במינו אבל מין בשאינו מינו בטיל שפיר בס' ואפילו בדאורייתא ואם כן הכא כיון דתחומין דרבנן נחתי' דרגא ואפילו ברובא דעלמא סגי כנ"ל ועיין בתוס' פרק הנודר מן הירק ד"ה ודוק מיהו אכתי ק' לי דברי התוס' ז"ל שכתבו בעירובין פרק מי שהוציאוהו דמ"ה ע"ב ד"ה אי בעי' אימא הוי ס' דדבריהם וז"ל אע"ג דהוי דשיל"מ ואמר רב אשי בריש ביצה דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל אפילו בספקא דדבריהם בעירוב הקילו עכ"ל. והשתא כפי מ"ש דהא בהא תליא דכיון דס"ל דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל ה"ה נמי דיש להחמיר בס' וכמ"ש ה"ה ז"ל אם כן קשה מה תי' במ"ש בעירוב הקילו הא בסוף משילין ס"ל לרב אשי דדבר שיל"מ אפילו בעירוב לא בטיל וכיון דאין לו בטול כ"ש דס' אסור דהא בהא תליא כמ"ש ועיין בפר"ח י"ד סי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק שהביא דברי התוס' הללו בלי חולק:
ולע"ד נראה שכפי דברי ה"ה שכתבנו דהא בהא תליא והסכים הוא ז"ל לדעתו בסימן הנז' ס"ק מ"ו ע"כ צ"ל דאפילו בעירוב ס' נמי להחמיר כיון דקי"ל כרב אשי דדשיל"מ לא בטיל אפילו בעירוב דהא בהא תליא כמ"ש כנ"ל:
ועוד אפשר לפרש דברי התוס' באופן אחר יותר נכון דמעיקר' ס"ד כסברת המרדכי והביאו מור"ם ז"ל בהגהת י"ד סי' ק"ב דלא מקרי דשיל"מ אלא דוקא ביצה שנולדה בי"ט וכיוצא שכשיעבור זמן איסורא הוא עומד בהיתירא לעולם אבל אם הוא דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר לשנה הבאה כחמץ בפסח וכיוצא לא מקרי דשיל"מ וכתב הרב מנחת כהן בחלק התערובות דנ"ח ע"ד שלפי זה נראה דמוקצה אינו בכלל דשיל"מ ובטיל ברוב מפני שאף שלאחר השבת או לאחר י"ט יהיה מותר עם כל זה חוזר ונאסר לשנה הבאה ואינו כמו נולד שמשעבר שבת וי"ט והותר נשאר בהיתרו לעולם ואף שרבינו כתב בפרק ט"ו מהל' מ"א שמוקצה הוא דבר שיל"מ הוא משום דאזיל לטעמיה שקורא דשיל"מ לחמץ בפסח אפי' שנאסר לשנה הבאה א"ד יע"ש וא"כ היינו דק"ל מעיקרא דליבטיל ברובא דאע"ג דמסקינן לעיל דכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא היינו דוקא גבי ביצה שנולדה בי"ט שמשעבר זמן איסורו נשאר בהיתירו לעולם מה שאין כן גבי גוזלות דב' ומצא ג' דמותרין נינהו הרי חוזרים ונאסרים לי"ט הבאה ואע"ג דכי אזמין להו מעי"ט שרי בי"ט הבאה מ"מ אי לא אזמין להו לי"ט הבאה הן נאסרים ולא דמי לביצה שנולדה בי"ט דלעולם בהיתרו עומד ולא אתי לכלל איסור ואם כן ס"ד דלא מקרי בהכי דשיל"מ כסברת המרדכי ז"ל ואהא תיר' א"נ דהו"ל דבר שיל"מ לאחר י"ט כלומר דחזרו השתא מסברתייהו דמעיקרא דס"ל דכיון דיש לו מתירין לאחר זמן מיקרי בהכי דשיל"מ וכסברת רבינו ז"ל ומה מאד מתקו דבריהם מ"ש א"נ הוי דשיל"מ לאחר י"ט כו' כי דבריהם הללו הן שפת יתר ולא הי"ל לומר אלא דהו"ל דבר שיל"מ וכל דבר שיל"מ כו' ומי לא ידע בכל אלה שהיתירא הוא לאחר י"ט. אכן כפי מ"ש דבריהם מדוקדקים שבאו לומר דאע"ג דלא דמי לביצה שנולדה בי"ט שנשאר בהיתירו לעולם משא"כ גוזלות דחוזרים ונאסרים לי"ט הבאה אפ"ה כיון דיש לו מתירין לאחר יו"ט אע"ג דליום טוב הבאה הן נאסרים קרינן ביה דבר שיל"מ ודוק כי נכון הוא:
מעשה חושב (פז) קשה כו' ואמאי נכבשינהו וניידי כו'. לכאורה י"ל דלק"מ דאפשר דלתנא דמתניתין מספקא לי' אי יש מוקצה לחצי שבת אי לאו וכיון דנתערבו השנים עם השלישי הרי כולם מוקצים הם וא"כ הרי אף לבתר דניידי אסורים מספק דדלמא יש מוקצה לחצי שבת אלא די"ל כיון דבידו למכבשינהו דלניידי לא חל עליהם שם מוקצה אפי' לחצי שבת. אבל הא ליכא לאקשויי דמה בכך דמספקא לי' לתנא דמתניתין אי יש מוקצה לחצי שבת הא מ"מ הוי לן למיזל לקולא דהא הו"ל ס' דרבנן (ואי משום דהוי דשיל"מ הא הוכחתי לעיל דבספיקא דדינא לא אמרינן כן). די"ל דהא כתב המוהרש"א בשם תוספות ישנים דלהכי לא פריך הש"ס מהברייתא דספיקה אסורה לרב נחמן דמוקי מתניתין בריש מכילתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משום דמוקצה הוי כעין דאורייתא ומכש"כ במוקצה דבעלי חיים ודוק:
(פח) הא בהדיא אמרינן לעיל דכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. לענ"ד אפשר לומר דכיון דהא דדשיל"מ לא בטיל היינו דוקא במין במינו ולהכי פוסקים הסוברים דמאן דס"ל מין במינו לא בטיל היינו דוקא בלח בלח אלא דאנן קיי"ל דמין במינו בטיל בכל גווני ובדשיל"מ מחמרינן כמ"ד דלא בטיל וא"כ י"ל דהיינו דוקא בלח בלח אבל ביבש ביבש בטיל וברייתא דאחת ביצה שנולדה בשבת כו' דקתני התם ואם נתערבה באלף כולן אסורות י"ל דאזלא כמאן דס"ל דטעמא הוא משום דהו"ל דשיל"מ ובביצה מטורפת בקערה דהו"ל לח בלח ולא בטלה וא"כ ביונים דהו"ל יבש ביבש איכא למימר דאפי' דדשיל"מ בטלי ולהכי חידשו התוס' וכתבו אי נמי דהו"ל דשיל"מ והיינו שאפילו ביבש ביבש נמי אמרינן דדשיל"מ לא בטיל ודוק:
(פט) א"כ קשה מה תירצו כו' ס"ל לרב אשי כו' כ"ש דס' אסור. ולענ"ד יש ליישב דעד כאן לא קאמרי התוס' התם בעירובין דף מ"ה הנ"ל דבעירוב הקילו אלא דוקא התם בגשמים דאין להם מתירין אלא למחר אבל במים ומלח דמותרים היום בתוך תחום שניהן א"כ האי דשיל"מ חמיר טפי אפי' בעירוב הקל אזלינן בי' לחומרא וכמ"ש הר"ן שם דמה"ט מחמרינן בי' אפי' במין בשאינו מינו וע"ש. ואע"ג דהתוס' בשבת לענין זה לא ס"ל כהר"ן מדלא תירצו כן שם מ"מ אפשר דלענין קולא דעירובין מודים להר"ן דלא מקילינן בדבר שמותר באותו יום עצמו. ועוד דהא כבר כתב המהרש"ל דאין להקשות דברי תוס' אהדדי משום דלאו מרועה אחד נתנו ולזאת י"ל דהתוס' בעירובין ס"ל כהר"ן משום הכי כתבו שם דבעירוב הקילו משא"כ בהאי דמים ומלח דיש להם היתר באותו היום. ובאמת מה"ט ממילא ניחא הא דמחמרינן בהו אע"ג דהוי מין בשאינו מינו (אע"ג דסברת הר"ן היא משום דהיתר בהיתר הו"ל מין במינו ולא משום חומרא מ"מ הר"ן נמי מודה כסברת רש"י דעד שתאכלנו דאל"כ מ"ט מחמרינן בס' בדשיל"מ) ומש"ה כל שביומי' מותר הו"ל דשיל"מ טפי ומחמרינן בי' נמי גבי עירוב. ועוד י"ל דעד כאן לא כתבו התוס' התם דבעירוב הקילו אלא לענין ס' גבי גשמים אבל בתערובות מים ומלח גם בעירוב מחמרינן. וראיה לדבר דתערובות חמיר מספיקא שהרי בריש מכילתין לא פריך הש"ס אלא מהא דספיקה אסורה ולא מהא דאם נתערבה באלף כולן אסורות ואע"ג דלמאי שתירץ רב אשי הא גם ספק בדשיל"מ אסור מ"מ מודה דתערובות חמיר מספיקא וניהו דבעירוב הקילו בספיקא מ"מ בתערובות לא הקילו משום דבתערובות איכא חזקת איסור וכמ"ש המרדכי:
(צ) מ"ש א"נ הוי דשיל"מ לאחר יו"ט כו' אכן כו' שבאו לומר דאע"ג כו' דליו"ט הבא הם נאסרים מ"מ קרינן בהו דשיל"מ. ולפ"ז יקשה מה יענה המחבר לדברי הר"ן שם דכתב נמי ליישב הקושיא הנ"ל דב' ומצא ג' אמאי לא בטיל ברוב וכתב לתרץ א"נ דכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ולא כתב שפת יתר זה לאחר יו"ט וא"כ הא קשה גם עליו קושיית המחבר דקארי לי' מאי קארי לי' ואפשר לדחוק קצת ולומר דשפת יתר הוא מה שכתבו וכל דשיל"מ וכונתם בזה דהיינו נמי אפי' מה שיאסר עוד לשבת הבא נמי מקרי דשיל"מ אלא שזהו דקדוק קלוש שהרי לשון זה הוא נמי לישנא דרב אשי בדף ד' ע"א ובדף ל"ט ע"א:
(צא) בטעה"מ: והוי עיקר מן התורה דהא תחומין בי"ב מיל דאורייתא. דבריו אלו סתורים מדברי הרלב"ח סי' כ"ח הביאו המג"א בסי' ת"ד דדוקא לאדם עצמו ס"ל להרמב"ם ז"ל די"ב מיל הוו דאורייתא אבל לא לכליו ובהמתו ועי' לעיל בדף כ' ע"ב ובדף כ"א ע"ב ואע"ג די"ל דס"ל כהר"ם אלשקר שחולק בזה מ"מ מדלא פלפל בזה נראה בעליל דנעלמו ממנו דברי הרלב"ח הנ"ל ולפ"ז קושייתו זו לא קשה מידי:
(צב) וע"כ ה"ט משום דאזלינן בתר רובא דעלמא. ולענ"ד אפילו אי נימא דרוב וקרוב רובא עדיף אפילו ברובא דעלמא. מ"מ לענין איסור מוקצה דזימן הנ"ל הוה לן למיזל בתר קרוב ולא בתר רובא דעלמא דהא רובא דעלמא נכרים הם והרי איתא בירושלמי דנכרי אין צריך הכין. וכמ"ש הב"י בא"ח סי' תצ"ח. וא"כ ע"כ האי דבעי בסוגיין לסייע לדר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב היינו דבמקום רחוק יש כאן רוב יונים של ישראל. אמנם צ"ע בזה דאדרבה הא מוכח מש"ס אלו דלא חיישינן לרובא דעלמא דהא כיון דרובא דעלמא נכרים הם א"כ מה בכך דאיכא נמי רוב יונים של ישראל שלא זימנום הא מ"מ אית לן למיזל בתר רובא דעלמא דשל נכרים ובשל נכרים הרי אין כאן מוקצה אע"כ דלא חיישינן לרובא דעלמא. וע"כ צ"ל דהא דכתב הפר"ח דהיינו טעמא דאזלינן בתר רובא דעלמא האי דעלמא לאו דוקא והיינו דבא לומר דאזלינן בתר יונים שיש שם אפילו הרחוקים יותר מחמשים אמה שהם של ישראל שלא זימנום. משום דקיי"ל כר"ח דרוב וקרוב כה"ג אזלינן בתר הרוב ולק"מ על הפר"ח הנ"ל. אכן מ"ש עוד לדקדק נמי בדברי הפר"ח בחידושיו להלכות ע"ז במאי דיהיב שם טעמא למ"ש הרמב"ם דהקן עצמו מותר היינו משום דכיון דרובא דעלמא דהיתרא הוא קיי"ל דרוב וקרוב הלך אחר הרוב התם נמי האי דקאמר רובא דעלמא לישנא קטיעה הוא וכוונתו שם דכיון דרוב עצים הסמוכים לאשירה דהיתירא נינהו אזלינן בתר רובא לקולא אבל לרובא דעלמא דלא ידעינן לי' לא חיישינן:

זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן כו'. שם בגמרא אמרינן לימא מסייע ליה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב אמר אביי בדף רבא אמר בב' קנין זו למעלה מזו כו' והטור ורבינו ז"ל השמיטו אוקמתא דאביי ורבא לכותבו סתם זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים. ונראה שטעמם ונימוקם עמם דהך אוקמתא דאביי אינו אלא לדחויי בעלמא דלא לסיועי מינה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכיון דאנן קיי"ל כר"ח כמו שפסק רבינו ז"ל בפ"ט מהל' רוצח אם כן מעתה מתני' כפשטא אתיא אפי' בדליכא דף ומשום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב:
וראיתי להפר"ח ז"ל חי"ד סימן ס"ג סק"ג שכ' שממה שהשמיט רבינו ז"ל בה' רוצח אוקמתא דיושבת בין ההרים דאית מ"ד התם בפ' לא יחפור וכן בפרק ט"ו מה' גזילה ואבידה העתיק המשנה כצורתה והשמיט אוקמתא דעומדת בשביל של כרמים משמע שדעתו לומר דאפי' לר"ח לא אזלינן בתר רובא דעלמא והך פירכא דפרכינן התם וליזל בתר רובא דעלמא לאו פירכא היא והתרצן לפום שיטתיה דהמקשן קמשני ליה והוכיח במישור מכמה דוכתי דמשמע הכי יע"ש. ולפי דבריו נראה שיש ליישב קצת מה שהקשה הר"ב ל"מ ז"ל בפי"ב מהל' מאכ"א דין במ"ב למה שרבי' השמיט אוקמתא דעקולי ופשורי יע"ש ודוק. אלא שיש לדקדק על הפר"ח ז"ל ממ"ש רבינו כאן ז"ל זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אם אין שם בקן אלא הן ואינן יכולין לפרוח כו' הרי אלו מותרים יע"ש משמע מדבריו דביכולים לפרוח אפילו דליכא קן בתוך נ' אמה אסורים וע"כ היינו טעמא משום דאזלי' בתר רובא דעלמא הוא ואם איתא דרבינו ז"ל ס"ל דלא אזלינן בתר רובא דעלמא הול"ל בדליכא קן בתוך נ' אמה מותרים משום דקרוב עדיף לגבי רובא דעלמא ודוק:
וראיתי להפר"ח בחידושיו לה' ע"ז פ"ז דין י"ב אמ"ש רבינו ז"ל אפרוחים שקיננו באשירה כו' והקן עצמו מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר שכתב וז"ל אף שפשט הסוגיא נראה כדברי הראב"ד דדוקא בשידוע שהביא ממקום אחר מ"מ דברי הרב נראין עיקר מדאמרינן פ' לא יחפור רוב וקרוב הלך אחר הרוב וה"נ כיון דרובא דעלמא דהתירא אזלינן בתר רובא דעלמא עכ"ד ויש לדקדק עליו שהרי דעת רבינו ז"ל דלא אזלי' בתר רובא דעלמא לגבי קרוב וכמ"ש הוא ז"ל:
ועוד יש לדקדק עליו שהרי כ' רבינו ז"ל בפ"י מה' מ"א דין י"ג וז"ל חבית של יין הנמצא טמונה בפרדס של ערלה אסורה בשתיה כו' אבל ענבים הנמצאים טמונים שם אסור שמא נלקטו והצניען שם ע"כ וכתב הפר"ח בסי' כ"ז דאע"ג דבפ' לא יחפור משמע דהא דאמרינן וה"מ חמרא אבל ענבי מצנעי היינו לפום מאי דבעי לדחויי דרבינא לית ליה כר"ח אלא ס"ל דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ומשום הכי קאמר דעינבי עביד דמצנע ואע"ג דרובא דעלמא דהיתירא אפי"ה אזלינן בתר רובא אמנם למאי דקי"ל כר"ח משמע דאפילו ענבים משום דאזלי' בתר רובא וכ"כ הרא"ש שם ס"ל לרבינו ז"ל כמ"ש הרמב"ן שם וז"ל אבל ענבי דמצנעי ואפי' לר"ח אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד אלא במקומו ממ"ש וחזקה כאן נמצאו וכאן היו והו"ל קרוב ומצוי וליכא למ"ד רוב עדיף עכ"ד יע"ש ולזה הסכים הרב ז"ל שם וכ"כ הרב ט"ז בחי' י"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ז ליישב דעת הטור ומרן ז"ל שפסקו כרבי' דבקרוב ומצוי אזלינן אחר הרוב ומהתימה עליו דט"ז סי' שכ"ה על מ"ש מרן שם בסעיף ט' וז"ל אם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום אסור דוקא כו' אבל גוי השרוי עמו בעיר ופירו' המצוי' בעיר אין לחוש מס' וכתב הרב הנז' בסק"ו וז"ל דטפי מסתבר לתלות בקרוב דמצוי אך נלע"ד דהא קי"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואפי' בקרוב ומצוי ואם כן כאן נמי נתלה הפירות ברוב שהוא חוץ לתחום וכ"ת שאני הכא דאין כאן אלא איסורא דרבנן ליתא ע"כ נראה לי דהכא נקט דוקא תרי בתים משום הכי אין כאן רוב לאיסור דודאי לא לקח אלא משלו אבל אם היו לו ב' בתים דחוץ לתחום ואחד תוך לתחום הוא אסור עכ"ד ואתמהא דלפי מ"ש הוא ז"ל לדעת מרן והטור דבקרוב ומצוי אין הולכין אחר הרוב דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולזה הסכים דעתו ז"ל אם כן מאי ק"ל לדעת מרן הכא נמי קרוב ומצוי הוא דאמרינן כאן בתוך התחום נמצאו וכאן היו וכמ"ש הר"ן בפ' שואל יע"ש ודוק וא"כ ה"נ בקן הנמצא באשירה אע"ג דרובא דעלמא דהיתירא כיון שמצאו במקומו אמאי לא נימא דחזקה כאן נמצאו וכאן היו ומאשירה עצמה הן ולכן מחוורתא דמילתא דטעמא דרבינו ז"ל כמ"ש הכ"מ ז"ל שם ע"ש ודו"ק:
ודע שהטור והרשב"א ז"ל בס' עה"ק הביאו אוקמתא דרבא לפסק הלכה וכתב מרן הב"י סימן רצ"ו שהפוסקים שהשמיטו זה משום דס"ל דהא דאביי ורבא אינו אלא לדחוייא בעלמא דלא לסייעיה לר"ח והילכך לדידן דקי"ל כר"ח תו לא צריכי לאוקמא למתני' בב' קנין זו למעלה מזו והילכך איכא למימר בשתי קני' זו למעלה מזו אפי' זימן בתחתונה ולא זמן בעליונה שרי דכיון שאותן שזימן מצאן במקומו לא חיישינן להו כלל עכ"ד יעיין שם וכוונת דבריו ובודאי שכונתו ז"ל לומר דלדידן דקיי"ל כר"ח איכא למימר דבב' קנין זו למעלה מזו ובגונא דליכא למיחש לרובא דעלמא כגון דאין שם בתוך נ' אמה אלא ב' קנין הללו דא"ז שרי משום דלא חיישינן להא כלל ואשתרבובי אשתרבוב ונחית והיינו שהוצרכו הרשב"א ורי"ו להביא הך אוקמתא דרבא אע"ג דקי"ל כר"ח ובלא"ה אסירי משום דחיישינן לרובא דעלמא משום דנ"מ לענין דינא היכא דליכא למיחש לרובא דעלמא וכדכתיבנא וזה פשוט וכ"כ הפר"ח ז"ל ס"ק י"ד ע"ש וכתב עוד שם שנראה לו עיקר כדברי הרשב"א ורי"ו ודלא כהב"י דס"ל למסקנא לא אמרי' הכי דליתא ותדע דהא רבא לא הוה איצטריך לדחויי ליה אלא דמתני' מיירי כשזימן בתחתונה ולא זימן בעליונה והוה סגי לי' בהכי דלא לסייעיה מתני' לר"ח ואינו קא מוסיף אפי' זימן בעליונה ולא מצא בתחתונה ע"כ אינו אלא משום דהכי קי"ל ליה לרבא מסברא דנפשיה וכיון שכן אפי' למסקנא דקי"ל כר"ח נקטינן כסברת ואוקמתא דרבא אלו דבריו ע"ש:
ולע"ד אין זה כדאי לדחות דברי הב"י ושאר הפוסקים שהשמיטו דין זה דאיכא למימר דהא דהוצרך רבא לומר ולא מבעי' זימן בתחתונה ולא זימן בעליונה אלא אפי' זמן בעליונה כו' לאו משום דהכי קים לי' מסברא אלא משום דכיון דלדידיה מתני' דקתני בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים מיירי בשני קנין זו למעלה מזו וזמן את אחת מהן ולא משום חששא דרוב' דעלמא אלא משום חשש דשמא באו מאותו הקן שלא זימן אם כן סיפא דקתני ואם אין שם אלא הן הרי אלו מותרים ע"כ הכונה לומר דאין שם אלא אותו קן שזימן וכ"כ בשיטה מקובצת למוהר"ב ז"ל ואם כן אם איתא דכשזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה מותרים משום דלא חיישינן לטעמא דסרוכי סרוך וסליקו אם כן אדתני סיפא אם אין שם אלא הן לאשמועינן רבותא אפילו בשיש שם קן אחר שלא זימן וכגון שזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה דהרי אלו מותרים משום הכי הוכרח לומר דאפי' זימן בעליונה ולא זימן בתחתונה אפילו הכי אסורים דהשתא אתייא סיפא דמתני' שפיר דלא אשכח היתרא אלא בשאין שם אלא אותו קן שזימן כן נראה לי ודו"ק:
ובדברי הרשב"א שהביא אוקמתא דרבא וכתב שהוצרך להביאו משום דנ"מ אפילו היכא דליכא למיחש לרובא דעלמא וכמ"ש הפר"ח ז"ל נראה שיש לדקדק עליו דהא ע"כ הא דרבא דאסר בב' קנין זו למעלה מזו היינו משום דחיישי' דילמא הני דאזמין אזדי להו והנך אשתרבובי אשתרבוב ונחית ואינו אלא משום חששא וספיקא בעלמא וכמדוקדק מדברי רש"י ד"ה רבא אמר כו' יע"ש וכיון שכן ק' שהרי דעת הרשב"א ז"ל הביאו ה"ה בפ' הנז' דין דכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכין בספיקא להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ס' נצוד כו' יע"ש וא"כ הכא גבי גוזלות דאין כאן קרוב ליגע בשל תורה אמאי כתב דאסורים וע"כ מתורת ספק הוא דאסור דשמא הנך דזימן אזדו לעלמא והנך אשתרבובי אשתרבוב ולא מתורת ודאי ואיכא למימר שפיר דאותן שלא זימן אזדו לעלמא והנך שזמן אינהו נינהו דמצאן לפני הקן ואדרבא אינו אלא חששא רחוקה וכמ"ש מרן דלפי המסקנא לא חיישינן לה כלל ואם כן הן לו יהי דהוי ס' שקול אכתי אמאי אסורים כיון דהוי ס' דדבריהם והרב ל"מ שם הוקשה לו לדברי הרשב"א מחלוקת זמן שחורים ולבנים נמצא לבנים במקום שחורים דאמרינן דאסורים ותי' דהתם שאני משום דאזלינן בתר רובא דעלמא יע"ש אכן תי' זה אינו עולה לקושיתינו דהא הרשב"א ע"כ מיירי בדליכא למיחש לרובא דעלמא כמ"ש ואפשר לחלק דהכא שאני דאתחזק איסורא מבע"י דאיכא קן א' שלא זמן ואע"ג דבשעה דאיתיליד לן ספיקא דהיינו כשבא ומצא בתחתונה ולא מצא בעליונה אין כאן אתחזק איסורא דהא אין כאן אלא קן א' אפ"ה כיון דמעיקרא אתחזק איסור' הולכין בספקא להחמיר ולא כתב הרשב"א דבמוקצה ונולד הולכין בס' להקל אלא היכא דלא אתחזק איסורא ועיין בבית חדש ז"ל סי' תצ"ז:
וראיתי לעמוד אמ"ש התוס' בד"ה פשיטא וז"ל וקשה וכי מייתי ראיה ממר עוקבא שהוא אמורא יע"ש וכ"נ דכונתם ז"ל דמאי פריך פשיטא ומייתי ראיה ממר עוקבא והא איכא למימר דהא דמר עוקבא אתא מתני' לאשמועינן ואהא תי' דע"כ צריכים אנו לומר כדמר עוקבא דאל"כ לא מיתוקמא מתני' דלא יחפור כלומר דהכי פריך פשיטא דמותרים דאמר מר עוקבא כו' דהא שמעי' ליה ממתני' דפרק לא יחפור ויש לדקדק לפי זה דמאי דפריך תלמודא פשיטא היינו משום דכבר שמעינן ליה ממתני' דלא יחפור אם כן מאי משני לעולם דאיכא קן בתוך נ' אמה וכגון דקיימא בקרן זוית מ"ד כו' קמ"ל דכל היכא דמדדה והדר חזי לקניה מדדה ואי לא לא מדדה הא נמי שמעי' לי' ממתני' דפרק לא יחפור דפרכינן התם אמתניתין דקתני נמצא בין ב' שובכות קרוב לזה שלו ואע"ג דחד מינייהו נפיש מחבריה ומשני הב"ע בשוין והדר פריך וליזיל בתר רובא דעלמא ומשני הב"ע בשביל של כרמים דאם איתא דמעלמא אתי כיון דמדדי לא מצי אתי דכל דמדדי והדר חזי לקניה מדדי ואי לא לא מדדי וי"ל עם מ"ש התוס' שם בד"ה דכל דמדדי וז"ל לא היה צריך למאי דקאמר אי הדר חזי לקני' מדדי כיון דשובכים דעלמא יותר מנ' מן הכרמים ליכא למיחש אלא רובא דעלמא כו' אלא מיירי דאפי' אם יהיו שובכים דעלמא בין הכרמים כו' יע"ש וא"כ אי מתני' דהתם לא הוה שמעינן לה הך דכל דמדדה אי הדר חזי לקני' מדדה דאיכא לאוקמא למתניתין בשובכין דעלמא יותר מחמשים ומשום דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים כדמר עוקבא אלא דתלמודא התם לפום מאי דשמעינן ממתני' דהכא דכל המדדה אי הדר חזי לקניה מדדה הוא דמוקי לה למתני' בכל גונא ואפי' בשובכין דעלמא בתוך נ' אמה וק"ל:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה