אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות שבועות· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ו · הלכה ז

הלכה ה

ראובן שהשביע לשמעון כו' אין מתירין לו אלא בפניו כו'. ברייתא פרק ר"א דס"ה וראיתי להתוס' ז"ל פרק השולח דף ל"ו ע"ב ד"ה ליחוש שהק' וז"ל וא"ת בין חכם ובין בעל איך יכולים להפר שלא בפני היתומים הא אמרינן בנדרים כו' וי"ל דבדיעבד אם הפר מופר כו' הנה מוהריב"ל ז"ל בחידושיו הקשה וז"ל ואיכא למידק דמאי קו' כיון דאכתי לא ידעינן דצריך לפרט את הנדר ואפשר לתרץ דאפי' למ"ד דא"צ לפרט את הנדר אפ"ה צריך לפרט אם נדר ע"ד רבים הדירוהו אחרים כדי לדעת אם יש התרה לנדרו ולשבועתו אלו דבריו ובמה שתי' וי"ל דבדיעבד אם הפר מופר ראיתי למוהר"ש יפה ז"ל בס' שמות דף מ' שהקשה וז"ל וק' ומ"מ חכם היכי שרי לה לכתחיל' אטו בשופטני עסקינן והניחו בצ"ע ולע"ד נראה דכונתם להקשות דהן לו יהי דהשתא לפום ס"ד דהמקשה ס"ל דא"צ לפרט את הנדר דהשתא כיון שהחכם אינו יודע שנדר לתועלת חבירו מסתמא ודאי שרי לה מ"מ אכתי מה יענה לרמאה ברמאותיה כיון שאין התרה מועלת כלום דליכא למימר דאיהי טעי בהכי וסבורה היא דהנשבע לתועלת חבירו מתירין לה שלא בפניו ואדעתה דהכי נדרה מעיקרא וחכם ודאי שרי לה לפום מאי דס"ד השתא דא"צ לפרט את הנדר דהא ליתא דא"כ היכי משני לר"ג דאמר אפילו נשאת דמדירינן לה ברבים אכתי ניחוש דילמא איהי טעי בהכי וסבורה נדר שהודר ברבים יש לו הפרה דלאו כ"ע דינא גמירי ור"ג כיון דס"ל דא"צ לפרט את הנדר אזיל לגבי חכם ושרי לה אלא ודאי דלהא לא חיישינן וא"נ דבשעה שקופצת ונשבעת מודעינן לה דינא הכי וא"כ ה"נ נימא לענין נשבע לתועלת חבירו ואהא תי' וי"ל דבדיעבד אם הפר מופר כו' וכיון שכן איכא למיחש לרמאה ברמאותיה דאזיל לגבי חכם ואינו מודיע לו שנשבע לתועלת חבירו ושרי לי' ובדיעבד אם התירוהו מותר דהשתא לפום ס"ד דמקשה דא"צ לפרט את הנדר א"צ שיפרט אם נדר ע"ד רבים או לתועלת חבירו ודלא כמוהריב"ל ז"ל דלפי דעתו ז"ל קשה דא"כ מאי אהני התוס' בתי' דבדיעבד מופר אטו בשופטני עסקינן וכקו' מוהר"ש יפה ז"ל ומצאתי להריטב"א ז"ל בשיטת כ"י כתב על תי' התוס' וז"ל ואין תי' זה מספיק דאפי' הוי הכי מ"מ ליכא למיחש להכי דחכם לא מזדקק לה ושמא אפשר לומר דכיון דאיהי ידעה דאם עשה כן בדיעבד מותר מרמי אותו חכם ויאמר לו שלא היה שם אדם בשעה שנדר עכ"ל הנה מבואר כונתם כמ"ש ודוק: שוב ראיתי בהר"ן ז"ל בנדרים דס"ה ע"א שכתב ליישב קושיית התוס' הלזו וז"ל בסוף דבריו וההיא דגיטין לאו ראיה היא דנדר אלמנה מכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש לתינוקות באיסור פירותיהם ועוד דהכי קאמרי' דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ותחשוב להיות מותרת עכ"ד והדבר תמוה דאם כן כי פרכינן לר"ג דאמר אפי' נשאת נשאת ודאי מפר לה בעלה לאו דינא קאמר אלא היינו לומר דבעל נמי טעי בהכי וסבור הוא דהנשבע לתועלת חבירו יש לו התרה וא"כ מאי משני דמדרינן לה ברבים אכתי ניחוש דילמא טעו בהכי וסבורים הם דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה ואדרבא בהא איכא למיטעי טפי דפלוגתא דתנאי היא משא"כ בההיא דנשבע לתועלת חבירו מילתא פסיקתא היא לכ"ע ואי נימא דתלמודא הכי קאמר דמדרינן לה ברבים ומודעינן לה דינא דנדר שהודר ברבים אין לו הפר' א"כ קשה דל"ל להדיר לה ברבים הוה להו לאודעי לה דינא דהנודר לתועלת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו וסגי בהכי ואולי נאמר דודאי תקנתא דמודעינן לה דינא לאו שפיר חזי משום דאכתי איכא למיחש דילמא בי דינא לא יהבי אדעתייהו בההיא שעתא לאודעי לה ותחשוב היא שהיא מותרת ואזיל לגבי חכם ושרי לה ומש"ה פריך נשאת ודאי מפר לה בעל ואהא משני דמדירינן לה ברבים ולאו דמודיעי' לה דינא קאמר אלא משום דכיון דרואה היא דטרחי ביה דינא לאכנופי יו"ד להדירה היא ודאי מיהב יהבה דעתה ואתי למישאל דלמה להו י' ויודעת היא דכי היכי דלא תיהוי לה הפרה הוא דעבדי הכי ובהכי יש ליישב לשון רש"י ז"ל שכתב ד"ה ברבים וז"ל נודרת בפני י' וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אשר רבים היו תמהים על דבריו דמי הזקיקו לרש"י ז"ל לומר נודרת בפני עשרה מאחר דתלמודא השתא לשנויי לר"ג קאי ור"ג ס"ל לקמן דמ"ו דרבים היינו ג' ועיין בשער אפרים סי' שנתקשה בזה והניחו בצ"ע: אכן לפי האמור י"ל דרש"י ז"ל בשי' הר"ן קאי ומשום הכי הוכרח לומר דמדרינן לה ברבים דקאמר תלמודא הכא אליבא דר"ג ע"כ בי' קאמר דכיון דטרחי בי דינא לאכנופי י' מידק דייקא וידעה שפיר דכי היכי דלא תיהוי לה הפר' הוא דעבדי הכי משא"כ אי מדרינן בג' דהתם ודאי לא יהבא דעתה כלל ולא דייקא במילתא לידע טעמא דסבורה דג' משום ב"ד הוא ולא משום דלא תהוי לה הפרה כנ"ל נכון ודוק: ודע שהר"ן ז"ל שם כתב תי' התוס' ז"ל דבדיעבד אם התירוהו מותר וסיים וז"ל וה"נ מוכח מדשרו ליה סנהדרין לצדקיהו ואי אפי' בדיעבד אסור היכי הוה שרי לצדקיהו לגלויי מילתא וכ"ת אכתי ק' דנהי דבדיעבד שרי לכתחילה מיהא אסור והיכי שרו ליה סנהדרין לצדקיהו א"ל דלדבר מצוה מתירין וצדקיה היה מצטער כו' ומ"מ משמע דבדיעבד מותר דאי לא מה אהני ליה לצדקיהו מאי דשרו ליה עכ"ד ויש לי לדקדק עליו דמשמע מדבריו דכל דלדבר מצוה מתירין בדיעבד מותר אפי' לדבר הרשות דאי בדיעבד אינו מותר אפי' לדבר מצוה לא היו מתירין והא בהא תליא וכיון שכן קשה דא"כ משמע דע"ד רבים דקי"ל דלדבר מצוה מתירין מינה דבדיעבד אם התירוהו מותר וק' דא"כ כי פרכינן בשמעתין לר"ג נשאת ודאי מפר לה בעל היכי משנינן דמדרי' לה עד"ר אכתי תי' דניחוש דילמא מפר לה בעל או שרי לה חכם ובדיעבד מותר דמהאי טעמא דבדיעבד שרי הוא דפרכינן מעיקרא נשאת ודאי מפר לה בעל ולהא ודאי הוה אפשר לישב דאע"ג דבנודר ע"ד רבים לדבר מצוה יש לו הפרה ומינה דבדיעבד מותר מ"מ היכא דהוי נשבע לתועלת חברו ועד"ר אלים טפי ואפי' לדבר מצוה אין מתירין ובדיעבד נמי אינו מותר והיינו דמשני שמדירינן לה ברבים אלא דאכתי קשה מהא דפרכינן לקמן לר"ג דאמר א"צ לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה מוקמינן לה במסקנא דמדרי' ליה עד"ר אע"ג דהתם ליכא טעמא דנשבע לתועלת חבירו דמה תועלת יש להם לב"ד במה שמשביעין אותו והשתא כפי דעת הר"ן ז"ל מאי משני דמדרינן ליה עד"ר אכתי ניחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה ובדיעבד מיהא מותר ושוב ראיתי להר"ב ש"ך סי' רכ"ח ס"ק ס"ט שתמה על מור"ם ז"ל שם שכתב משם י"א דעד"ר בדיעבד אם התירוהו מותר והיא סברת מהר"י קולון ז"ל שורש נ"ב שכתב כן משם הר' אביגדור ז"ל ומרן הב"י ז"ל כתב שכ"כ הרשב"א בתשו' משם ר"ת יע"ש ותמה עליו כמו שתמהתי אני ההדיוט דלר"ת ז"ל כיון דמאי דפריך בגמ' וליחוש דלמא אזיל גבי חכם היינו לענין דיעבד א"כ מינה מוכח דבעד"ר אין לו הפרה דאל"כ מאי משני דמדירינן ליה עד"ר וכתב עוד שדברי הר' אביגדור דחויים הם ואין לסמוך עליהם אפי' בשעת הדחק דכפי דבריו מאי משני בגמ' דמדרי' ליה עד"ר אכתי ניחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה ובדיעבד מותר וחכם ודאי שרי ליה לכתחלה דהשתא לר"נ קיימינן דס"ל א"צ לפרט את הנדר את"ד ז"ל יע"ש ויש לתמו' עליו שהרי מדברי הר"ן מוכח בהדיא כדעת הר' אביגדור ז"ל ממה שהכריח הדבר דכיון דנשבע לתועלת חבירו לדבר מצוה מתירין מינה נשמע דבדיעבד מותר דהא בהא תליא וא"כ מבואר דבעד"ר כיון דקי"ל דלדבר מצוה מתירין ה"נ בדיעבד מותר וא"כ מאי דק"ל לדעת הר' אביגדור תיקשי ליה להר"ן ז"ל ונראה ליישב דודאי גבי נשבע לתועלת חבירו ס"ל להר"ן ז"ל דהא בהא תלייא ומכיון דלדבר מצוה מתירין ע"כ לומר דלדבר הרשות דעבד מותר אלא דלכתחלה הוא דאסרו וא"כ כל לדבר מצוה לא אסרו רבנן ושרי לכתחלה אמנם אי אפי' בדיעבד אין התרתו התרה אלא מדעת חבירו כי הוי לדבר מצוה מאי אהני לן וכי משום דבר מצוה שרי לעבור על הנדר דהכא ליכא למימר דכיון דדבר מצוה הוא מסתמא ניחא ליה לחבירו שיתיר את נדרו דמאי אכפת ליה לחבירו במצוה דידי' כיון שגורם לו היזק בהתרתו מה שאין כן בנודר ע"ד רבים דטעמא דאין לו התרה הוא משום דלא כל הפתחים שוים ולא כפתחו של זה פתחו של זה איכא למימר דודאי לדבר הרשות אף בדיעבד אינו מופר מטעמא דלאו כל הפתחים שוים אבל דבר מצוה דעת כולם מסכימים להתי' כיון שלא הגיע להם היזק בהתרתו ומהאי טעמא מתירין אפי' לכתחלה ולא תליא הא בהא ולעולם דס"ל להר"ן דע"ד רבים אפילו בדיעבד אינו מופר אמנם לדעת הר' אביגדור ק' טובא דמאי משני בגמ' כמו שהקשה הרב ש"ך ז"ל: ונראה לי ליישב דבריו דס"ל לר' אביגדור דמאי דפריך בגמ' וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם לאו היינו משום דבדיעבד מותר דלהא ודאי לא חיישינן דכיון דלכתחלה לא חיישי' דלמא שרי לה חכם דלאו בשופטני עסקינן ואי משום דאיכא למיחש דלמא מרמה לחכם ואומר שלא היה שם אדם בשעת השבועה ושלא היה לתועלת חבירו כמ"ש משם הריטב"א ז"ל להא נמי ליכא למיחש דס"ל להר' אביגדור דאפי' לר"ן דאמר א"צ לפרט את הנדר מ"מ צריך לפרט אם נדר ע"ד רבים או לתועלת חבירו כמ"ש מוהריב"ל ז"ל וקו' ר"ת דהקשה דמאי פריך וניחוש כו' כיון דהוי נשבע לתועלת היתומים י"ל דס"ל כתי' הר"ן והרשב"א ז"ל משם אחרים דס"ל דנדר אלמנה לא הוי לתועלת חבירו כההיא דצדקיהו דמכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש באיסור פירותיה ומשו"ה פריך בגמ' וליחוש כו' ושרי לה לכתחלה ומשני דמדרינן ליה עד"ר דהשתא כיון דלכתחלה אין מתירין אותו ליכא למיחש דלמא שרי לה חכם דלאו בשופטני עסקינן וא"כ לר"ן דס"ל א"צ לפרט את הנדר מ"מ צריך לפרט נדר ע"ד רבי' כמ"ש כנ"ל ליישב דבריו: האמנם מצאתי למרן ז"ל שכתב בתשו' כ"י בספר אבקת רוכל ס' קל"ה שכ' דברים מנגדי' למ"ש בתוך התשו' וז"ל ומ"ש שנמצא מחכמי קושטאנדינא שהתרת הנשבע לתועלת חבירו אין בה ממש אפי' דיעבד אע"פ שזה דעת הראב"ד והרשב"א הלא ר"ת חלוק בדבריו והרא"ש והסמ"ג והטור מסכימים לדבריו וכן דעת הריב"ש ומש"כ וה"ה בנשבע עד"ר שאין בהתרתו ממש אפילו בדיעבד מאחר שכתבו זו בתורת וה"ה ונפל היסוד ונהרס הבנין כל שכן דבלאו הכי דין זה סתור מעצמו שהרי כ' מהרי"ק משם הר' אביגדור דנדר עד"ר בדיעבד אם התירוהו מותר ואע"פ שכתב שזה שלא כדעת רוב הפוסקים משמע דלטעמיה אזיל דס"ל כהראב"ד דהנשבע לתועלת חבירו אפי' בדיעבד אינו מותר אבל כבר הוכחתי שדעת הפוסקים להתיר בדיעבד וכ"ש בנשבע ע"ד רבים ואל תשיבני משום דמייתינא לה במכ"ש ולא סגי ליה לאתויי בה"ה שהרי הרשב"א ס"ל כדעת הראב"ד דהנשבע לתועלת חבירו אפילו בדיעבד אינו מותר ואפ"ה כתב בתשובה דבעד"ר אם הדירוהו בדיעבד מותר עכ"ל הזהב אשר מבואר מדבריו שלדעת ר"ת והר"ן ז"ל דס"ל דבנשבע לתועלת חבירו בדיעבד מותר ה"ה וכ"ש בעד"ר ואפי' בדאיכא תרתי תועלת חבירו וע"ד רבים כמעשה שהיה בנדון שלו אפ"ה כתב דבדיעבד מותר לר"ת וסייעתיה והוא מן התימה כמ"ש וצ"ע: כתב הר"ב ש"ך ז"ל סי' רכ"ח ס"ק מ"ג על מ"ש מרן שם ודוקא שנדר ע"ד חבירו בשביל שום טובה שעשה לו כו' והשבועה היתה לתועלת חבירו כתב וז"ל לא ידענא מאי קאמר ואי אתא לאפוקי היכא דאין השבועה לתועלת חבירו אף בהטבה יכולים להתיר לסברא זו הא ליתא דבהרא"ש והטור ושאר הפוסקים בשם ר"ת משמע דאין חילוק אלא לעולם כל שהוא מקבל טובה ממנו אין להתיר וכן משמע בריב"ש שם שכ' שי"א דלתועלת חבירו אפילו שלא בהטבה אין להתיר אבל בהטבה אע"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתיר ואפשר כו' א"ד יע"ש ועפ"ז יש לתמוה על מ"ש מוהר"א יצחקי ז"ל בספר ז"א חי"ד סימן ט' על ראובן משרת שמעון שגרשו מביתו מחמת סיבה שכל מה שהיה מרויח היה מאבד את ממונו בתרבות אנשים חטאים ויהי כי ארכו לו הימים וירא ראובן כי כלתה אליו הרעה ויכנע לשמעון רבו ויחל את פני שמעון שיקריבהו ונתרצה שמעון בתנאי שישבע על דעתו שלא ילבש עוד בגד משי עד עשרה שנים ונשאל הרב אם יש לו התרה עפ"י חכם שלא מדעת רבו וכתב הרב דהיה מקום להסתפק משום הא דאמרי' בנדרים המודר הנאה מחבירו כו' אמנם הם המדברים דמעולם לא אמרו אלא דוקא בשנדר ע"ד חבירו בשביל טובה שקבל ממנו כו' ועוד צריך תנאי אחר שתהיה השבועה להנאתו ולטובתו של המשביע כההיא דנ"נ ויתרו כו' עד אמור מעתה דהדברים ברורים דהגם כי נשבע ראובן הנז' על דעת שמעון רבו אין שום הנאה מגעת לו לרבו כדי שנאמר שאין מתירין אלא בפניו או מדעתו ורצונו כו' את"ד יע"ש ויש לתמוה עליו איך אשתמיט מיניה דברי הש"ך הללו שכתב דכל שקבל טובה ממנו מחמת השבועה אע"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתיר וא"כ הכא נמי כיון שקבל ראובן טובה ממנו מחמת השבועה שהביאו אל ביתו אע"ג דאין כאן תועלת לשמעון אפי"ה לכ"ע אין מתירין אלא מדעתו: האמנם אנכי הרואה שדברי הש"ך אחר התבוננות הם תמוהים וזה ממה שהרא"ש והרשב"א בחידושיו הק' קו' התוס' דידן דמאי פריך וליחוש כו' ותי' משם ר"ת כתי' התוס' וה"ד לכתחלה וכתב עוד הרשב"א ז"ל דיש מי שתי' דלא אמרו אלא בנשבע להנאתו אבל בנודר' ליתומים מה הנאה יש ליתומים באיסור פירותיה וכן כתב הר"ן כמ"ש לעיל עי"ש הנה מבואר בהדיא דאפי' בנודרת ליתומים דהו"ל קבל טובה מחמת השבועה שאלמלא היתה נשבעת לא היתה גובה כתובתה דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומי' אלא בשבועה אפי' הכי ס"ל ליש מי שתי' דכיון דאין ליתומים הנאה באיסור פירותיה יכולה להתיר שלא מדעתם ואם כן איך כתב דכל שקבל טובה ממנו אע"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתי' ואף לר"ת ושאר רבוותא שתי' קו' זו באופן אחר לאו משום דס"ל דבקבלת טובה ממנו גרידא מהני אלא משום דמ"מ יש להם הנאה ליתומים שאם היא רוצה להתיר נדרה צריכה להתרפס ברצוי כסף ליתומים כמ"ש מוהרימ"ט ח"א סי' קי"ח וא"כ משום דמכ"מ בשעה שנשבעת הא מיהא היתה לתועלת היתומים אבל כל שאין לו הנאה למשביע כלל אפי' קבל טובה ממנו לכ"ע מהני וליכא למימר דנודרת ליתומים לא חשיבא קבל טובה ממנו כיון שהיא גובה כתובתה בעל כרחן ע"י הנדר דהא ליתא דאם כן ל"ל לר"ת לתרץ דההיא דפריך וליחוש כו' איירי לענין דיעבד ולמילף מינה דבדיעבד מיהא מותר ות"ל משום דלדעתו הא דהנשבע לתועלת חבירו אין מתירין אלא מדעתו היינו דוקא בקבל טובה ממנו כמ"ש הרא"ש והרשב"א ז"ל משמו סמוך ונראה וכן ראיתי למוהרימ"ט ז"ל חלק הנזכר סי' א' שכתב על ראובן שנתחייב לשמעון סך ממון לזמן ידוע ואסר על עצמו בשר ויין אם לא יפרענו עד אותו זמן וכתב הרב ז"ל שיש לו רפואה שישאל על נדרו ואע"ג דתני' המודר הנאה מחבירו כו' וכ"ש היכא שקבל טובה ממנו כמו בנ"ד שהלוהו בשעת דוחקו כו' נ"ד לא דמיא למשה ולא לצדקיהו לפי דהכא אין שום תועלת לחבירו בקיומא של נדר זה כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דכל שאין תועלת לחבירו בשבועתו אע"ג דקבל טובה ממנו לכ"ע מתירין אותו הפך מ"ש הש"ך ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה וצ"ע: כתב מוהרד"ך ז"ל בית י"ז חדר י' דלדעת הסוברים דהנשבע לתועלת חבירו בדיעבד מותר היכא דהוי דבר מצוה מתירין אפי' לכתחלה יע"ש ומוהר"ש טאייטצק ז"ל בס' שארית יאודה דנ"ג תמה עליו דהרא"ש הוא מהסוברים דבדיעבד מותר כו' כתב בתשובה כו' יע"ש ולק"מ עיין במוהרא"ש סי' קע"ד ובספר כהונת עולם סי' ד' אך לדידי ק"ל מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב בשמעתין משם ר"ת ליישב ההיא דגבעונים דיליף מינה ר"י דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה דדלמא התם היינו טעמא משום דהוי נשבע לתועלת חבירו ותי' משם ר"ת דלא אמרו אין מתירין אלא בקבל טובה ממנו כו' יע"ש והשתא לדעת הרד"ך ז"ל הי"ל לר"ת לתרץ ולומר דהתם שאני דהוי לדבר מצוה דכתיב לא תחיה כל נשמה כמ"ש שם סמוך ונראה שהרי דעת ר"ת דבדיעבד מותר אלא משמע דלא תליא הא בהא כנ"ל:
מעשה חושב (שלז) והדבר תמוה כו' אכתי ניחוש דילמא טעו בהכי כו'. ואדרבה בהא איכא למיטעי טפי דפלוגתא דתנאי היא כו'. לענ"ד אין כאן תימה ואין כאן אדרבה דכתב דבהא איכא למיטעי טפי משום דהיא פלוגתא ובנשבע לתועלת חבירו מלתא דפסיקתא היא דמ"מ באמת שאני נדר שהודר ברבים דלמ"ד שאין לו הפרה הא לא מהני לי' הפרה והויא ההפרה כמאן דליתא ואפילו בהסכמת הרבים שהיו שם בשעת הנדר כששמעו אח"כ שהנדר הותר בב"ד ג"כ לא מהני משא"כ בנודר לתועלת חבירו דאם התיר לו החכם וחבירו הסכים אחר כך בהתרת החכם הרי מהניא ההתרה למפרע דודאי מי שנשבע לתועלת חבירו או אלמנה שנדרה ליתומים אפילו אם אח"כ יאמרו לה היתומים שאינם מקפידים אם תאכל היא את המין שנדרה ממנו ואפילו אם קבלה כתובתה דאפ"ה אין האלמנה מותרת באותו המין עד שיתיר לה חכם מ"מ הרי אי אזלה קודם לכן לחכם והתיר לה דאז אם היתומים מסכימים אח"כ על היתרה הרי היא מותרת למפרע. וא"כ לפ"ז הרי דבנשבע לתועלת חבירו עכ"פ התרת החכם מקרי התרה אלא דצריך נמי להתרתו הסכמת חבירו וא"כ הא י"ל דבהא איכא למיטעי ולומר דכיון דהתרה זו תועיל אח"כ היא מועלת נמי עכשיו וכן האלמנה תחשוב ג"כ להיות מותרת. אבל בנדר ברבים דאין לו התרה כלל וההיתר שלו הי' כלא הי' אפילו אח"כ כשיסכימו הרבים שהיו בשעת הנדר א"כ הרי ליכא למיטעי בי' כלל משום דטעות שייך רק בין היום ליומא אוחרא בפרט הדין. אבל לא בכולא מלתא לומר שההתרה שאינה כלום הויא התרה ובפרט דתטעה כן משום דאינו תועלת להיתומים כו'. ודע דלכאורה יש להעיר מזה במ"א והוא בשלהי נדרים באומרת נטולה אני מן היהודים דאמרינן יפר חלקו כו' משום די"ל דעיני' נתנה באחר ע"ש. ולפ"ז קשה דאיך ניחוש לזה והא גם לאותו אחר היא אסורה מכח נדרה ואי דשמא אזלה לגבי חכם כו' הא בכה"ג לא מהני התרה. דמכח נדרה זה גרשה בעלה ונתן לה כתובה והשתא דמורדת היא מתשמיש שוב אין לה כתובה ודמיא לאלמנה הנודרת ליתומים וכנ"ל. אע"כ דחיישינן שהיא תחשוב שתהא מותרת וכמ"ש הר"ן ז"ל ואע"ג דיש לחלק בין הפרקים דלא דמי כ"כ לאלמנה הנ"ל. מ"מ יקשה דכיון דבאמת הדין הוא כמשנה ראשונה דמדנדרה עכ"ר דתשמיש קשה לה. א"כ אמאי למשנה אחרונה אמרינן דיפר חלקו כו' מחשש דשמא עיניה נתנה באחר והרי אפשר להדירה עד"ר כמו באלמנה הנ"ל. ואין לומר בזה דא"א להדירה עד"ר משום דאין נדר חל על נדר. דז"א משום דמ"מ הא אפשר לב"ד להתיר נדרה בתחלה ולהדירה אח"כ עד"ר שהרי גם בהאלמנה דסוגיין צ"ל כן דאל"כ מאי מהני הדרת ב"ד להאלמנה הרי קודם שיבואו להדירה תדור מעצמה ליאסר מעכשיו בכל מין שידירוה בב"ד ושוב אין הנדר עד"ר שבב"ד חל על נדרה וקצרתי כאן. ועיין מ"ש לעיל על הגליון (באות ש"ז) בד"ה תמהני ובתשובה הארכתי בסוגיא זו הרבה ואכמ"ל:
אמנם בפשיטות י"ל דא"א כאן להדירה עד"ר משום דנהי דעכשיו התשמיש קשה לה ובדין היא תובעת גט וכתובה מ"מ אמרינן דלמא מיתקנא אח"כ וא"כ למה לנו לאוסרה על כל העולם מלמיתב טן דו. ועוד י"ל דלמ"ש התוס' דגם אשה מוזהרת אמצוה דלשבת יצרה א"כ אפי' אם נדירה בב"ד בנדר עד"ר נמי יש לו הפרה. אבל התירוץ הראשון שכתבו התוס' דמה תועלת יש ליתומים באיסור פירות כו' הוא קשה מאד למסבר משום דאין לך תועלת גדול מזה דכיון שהיא מחזרת אצל חכם להתיר לה נדרה א"כ מזה נתברר תרתי האחת דודאי גבתה מכתובתה והשנית דגם א"א לה לקיים נדרה וא"כ כדי שלא תכשל בעון נדרה עכ"ר תפייס היא את היתומים בממון כדי שיסכימו בהיתר נדרה וא"כ הרי אין לך תועלת גדול מזה להיתומים והא ודאי אין לומר דסברתם בתי' קמא היינו דודאי ממונה חביב עלי' מגופה אלא דסוברת שמא יסתייע לה מלתא למיעבד נייחא גם לגופה ע"י התרת חכם ולכן מהדרת היא אצל חכם להתיר נדרה אבל אי לא יתירו לה אז באמת תקיים נדרה ובזה אין תועלת כלל להיתומים דסברא כזו לא ניתן להאמר בכונת התוס' ודוק:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות שבועות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה