אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות שבועות· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ו · הלכה ה

פרק ו

כיצד מתירין כו' ואומר אני נשבעתי על הנדר כו'. הנה מפשטיות דברי רבינו ז"ל נראה דדעתו לפסוק כמ"ד דצריך לפרט הנדר וראיתי מקשים מאותה אגדה שאמרו פרק א"נ דל"ו ע"ב א"ל אבי השביעני לאמר א"ל זיל אתשיל אשבועתך א"ל אנא נמי אתשיל אדידך דכיון דשבועת יוסף היתה דלא מגלי הלשון הקודש א"כ היכי קאמר אנא נמי אתשיל אדידך הא כיון דצריך לפרט את הנדר מכיון שפרט את הנדר עבר אשבועתו ומתרצי' דכיון דטעמא דקי"ל דצריך לפרט את הנדר הוא משום דחיישינן דילמא אישתבע אדבר מצוה כההיא עובדא דהירושלמי דאישתבע דלא מרווחנא א"כ היינו דקא"ל יוסף לפרעה לפום שיטתיה דקאמר אתשיל אשבועתך אע"ג דהוי לדבר מצוה וס"ל דמתירין אפילו אשתבע לדבר מצוה א"כ מעתה אין צריך לפרט את הנדר ואנא נמי אתשיל אדידך אלו דבריהם ולע"ד היה נראה ליישב על פי מ"ש רש"י ז"ל בפרק ר"א דס"ה מההיא דאמרי' התם במדין נדרת לך והתר נדרך במדין פרש"י וז"ל לך והתר בפני יתרו שאין מתירין לו לאדם אלא בפניו כו' וא"ר ת"ח מפר לעצמו עכ"ל הנה דס"ל רש"י ז"ל דמרע"ה התיר את נדרו משום דת"ח מיפר לעצמו וא"כ ה"נ איכא למימר גבי יוסף דאתשיל נמי אדידך דקאמר היינו ע"י עצמו מאחר דבר חכים הוא הן אמת שדברי רש"י ז"ל הללו הן דברים שלא שמעתן אזן מעולם ובהדיא אמרינן בפרק אלו נדרים דפ"א דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאינו מיפר נדרי עצמו גם מ"ש וא"ר ת"ח מיפר לעצמו לא ידעתי היכא כתיבא ואי כונתו ז"ל למ"ש בפ"ק דנדרים ד"ז אמר רב גידל אמר רב ת"ח שנדר לעצמו מיפר לעצמו ההיא ודאי לא איתמר אלא דוקא גבי נדוי אבל גבי נדר הא ברייתא דקתני בהדיא דחכם אינו מתיר לעצמו וליכא למימר דס"ל לרש"י ז"ל דלא שאני לן בין נדוי לנדר וההיא דרב גידל אמר רב פליגא אברייתא דרב תנא הוא ופליג דא"כ מאי פריך התם פשיטא מ"ד כו' והיכי פרכינן פשיטא במידי דפליגא אברייתא ואמימר' דרב ולזה נאמר שרש"י ז"ל לא גריס פשיטא אלא ה"ג כי הא דמר זוטרא כו' וכמו שכן בא גירסא זו בהר"ן ז"ל שם יע"ש מיהו אכתי קשה למר זוטרא חסידא דקאמר התם דמשמית נפשיה והדר שרי לנפשיה היכי עביד כרב ושביק תנא דברייתא ושוב ראיתי להתוס' ז"ל פרק המוכר את הספינה דע"ה ד"ה ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי שהקשה וז"ל ותימא אמאי אין הקב"ה מיפר לעצמו דהא מסקינן במסכת חגיגה דנדרים כו' באפי נשבעתי וחוזרני אלמא שהוא מפר לעצמו ואההיא קשה דהיאך מפר לעצמו הא אמרינן פ' אלו נדרים כו' מכאן לחכם שאין מיפר לעצמו והא דאמר בנדרים גבי ההוא קצרא דשרא לנפשיה לא שרא לנפשיה ממש אלא כו' אבל רבנן שרו לי' עכ"ל ואם כן אפשר לומר דרש"י ס"ל בההיא דההוא קצרא דשרא לנפשיה כפשטא מפרש' דדחיקא ליה מלתא לפרש כדברי התוס' וס"ל ז"ל דההיא דפרק אלו נדרים דקאמר מכאן לחכם שאינו מתיר לעצמו הוא משום דנפ"ל התרת נדרים מקרא דלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלים לו כדנפ"ל לשמואל התם בפ"ק דחגיגה ומשום הכי קאמר דת"ח אינו מתיר לעצמו אבל לר' יאושע דנפ"ל התם התרת נדרים מקרא דאשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי ס"ל דת"ח מיפר לעצמו וההיא דההיא קצרא דשרא רבי ישמעאל ברבי יוסי לנפשיה הוא משום דס"ל כר"י דהתרת נדרים נפקא מקרא דנשבעתי באפי ועל דברי התוס' ז"ל ק"ל טובא דאדקשיא להו מההיא דההוא קצרא דשרא ר"י בר' יוסי לנפשיה אמאי לא ק"ל מההיא עובדא דרב סחורה דאיתא התם דף פ"ב מקמי ההיא עובדא דההוא קצרא טובא דקאמר התם איקפד ר"ן א"ל זיל לקילעך נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה והו"ל לשנויי ולומר דלאו שרא נפשיה ממש קאמר והר"ן ז"ל שם בההוא עובדא דרב סחורה ק"ל כקו' התוס' ותירץ כתי' ז"ל ויש ליישב ודוק ומ"מ לדאתאן עלה הנה מקום ליישב דברי רש"י ז"ל כמ"ש אלא שדברי רש"י ז"ל בפ"ק דחגיגה עומדים מנגד מ"ש וזה שכתב וז"ל נשבעתי באפי מדקאמר באפי משמע כו' עד מתירין לו משמע ע"י אחרים ועיין במוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' זהב שבא דס"ו ומ"מ יש לצדד בדבריו ודוק. שוב ראיתי להרשב"א ז"ל שם בחידושיו שכתב וז"ל נפק רק סחרה ופתח פתחא לנפשיה פירוש מצא פתח היתר ולא שהתיר לעצמו ע"י פתח זה דקיי"ל לא יחל דברו הוא אינו מיחל כו' ובפי' ראיתי לעיל וז"ל והלכתא אפילו ת"ח נמי לא מצי למיפתח בחרטה ומיהו אי אשכח מילתא דלאו אדעתא דהכי נדר מצי למישרי נדר לנפשיה כו' נראה שהם מפרשים דפתח פתחא לנפשיה ושרא לנפשיה ממש קאמר וכי כתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל דוקא בחרטה קאמר עכ"ד וא"כ נראה פשוט שזה ממש דעת רש"י ז"ל ומשו' הכי כתב רש"י ז"ל גבי ההיא דבמדין נדרת דת"ח מיפר לעצמו משום דכיון דההיא דיתרו בנדר הניתר ע"י פתח מיירי כדנפ"ל התם דפותחים בנולד זה הנראה בדברי רש"י ז"ל ושוב מצאתי להר"ב זרע אברהם ז"ל חי"ד סי' ט' דמ"ה ע"ג שעמד בלשון רש"י ז"ל הלזו ורוב דבריו יש בהן מן הגמגום ומ"ש נראה אמת ויציב ודוק ומ"מ אכתי תי' הללו אינו מעלה ארוכה לההיא דצדקיהו דפרק ר"א דף ס"ה דקאמר התם דאשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דקא אכיל ארנבא חייא א"ל אשתבע לי דלא מגלית עלוי כו' ואתשיל אשבועתיה והשתא קשה היכי שרו ליה סנהדרין שבועתו הא צריך לפרט את הנדר ומכיון שפרט את הנדר עבר אשבועתו ואף גם זאת נראה ליישב על פי מ"ש הרשב"א בתשו' והביאה מרן הב"י סי' קכ"ח על מי שנשבע שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג עצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ואח"כ נתחרט כתב הרשב"א ז"ל שאין מתירין אותו עד שיעבור חג העצרת משום שאין מתירין את הנדר עד שיחול ויש להשיאו עצה שיתאחר עד שבועות בעיר משום שלום הבית וכשיתירו לו נדרו אח"כ לא ישאר עליו שום עונש כו' יע"ש הרי שהרשב"א התיר לעבור את הנדר משום שלום הבית ואח"כ ישאל על שבועתו ולא חשיב עובר על שבועתו דמכיון שמאותה שעה הרי נתחרט מן הנדר והרי הוא רוצה לשאול על שבועתו אלא שמצד הדין אינו יכול להתיר משום שאין מתירין קודם שיחול והילכך כל שהתירו לו אח"כ הרי למפרע לא עבר על שבועתו ועיין מ"ש בס' כהונת עולם שם יע"ש וא"כ דכוותא נמי בההיא דצדקיהו איכא למימר דכיון דמאותה שעה הרי נתחרט מן הנדר אלא שמצד הדין אינו יכול להתיר את נדרו מטעמא דצריך לפרט את הנדר והלכך התירו לו לעבור על שבועתו ולפרוט את הנדר ולשאול על שבועתו אח"כ ונמצא חכם עוקר את הנדר מעיקרו ואין בו עון אשר חטא וכבר כתבו התוס' והר"ן ז"ל שם דבההיא דצדקיהו נמי לדבר מצוה היה מה שהתירו לו דצדקיהו הי' מצטער ביותר בשלא היה יכול לגלות את הנדר והיה מתבטל ע"י כך ממלאכת שמים יע"ש וכיון שכן הוי ממש כההיא דהרשב"א ז"ל דמשום שלום הבית התיר לו לעבור על נדרו ולישאל אח"כ כנ"ל נכון: שוב מצאתי בשיטה מקובצת כ"י למס' נדרים שכתב וז"ל אמרו לו בפניו וא"ת והא קי"ל צריך לפרט את הנדר וא"כ צדקיהו ודאי פרט את הנדר לפני הסנהדרין קודם שיתירו לו וא"כ הוי עובר על השבועה כשפרט את הנדר קודם ההיתר וי"ל דאפשר שאמר להם נשבעתי שבועה כך וכך לאיש אחד על ענין פלוני ולא אמ"ל למי נשבע וכיון שלא גילה להם למי נשבע לא עבר על השבועה הנה פרט השבועה והתירוהו וי"א שאמר להם נשבעתי לנבוכדנצר שלא אגלה אותו מענין אחד שראיתי לו ואני מתחרט התירו הריטב"א ז"ל עכ"ל ושתי תשובות הללו נתני' ליאמר בההוא דיוסף ודוק: ולענין הלכה כבר כתבנו דפשיטות דברי רבינו נראה דס"ל דצריך לפרט את הנדר בפירוש ויש מן המבוכה בדבריו דבפ"ו מה' ביאת המקדש פסק וז"ל הן שנשא נשים בעבירה אינו עובר עד שידירוהו ב"ד ע"ד רבים ומבואר הוא בפרק השולח הא דאוקימנא למתני' בנודר ע"ד רבים היינו דוקא למאן דס"ל א"צ לפרט את הנדר אבל למאן דס"ל צריך לפרט את הנדר אתיא מתני' כפשטא א"כ משמע שדעתו ז"ל לפסוק כמאן דאמר א"צ לפרט את הנדר ואלו בפ"ו מה' אישות פסק מתניתין דהתקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו כפשטא ומבואר הוא בפרק השולח דפרכינן התם כי לא נישאת נמי ליחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי ומפרקינן קא סבר ר"ה צריך לפרט את הנדר משמע דלר"ן דס"ל א"צ לפרט את הנדר מוקמינן למתניתין בנודרת עד"ר כדאוקימנא למתני' דהנושא נשים בעבירה וא"כ הי"ל להרב ז"ל לבאר וכבר מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' קמ"ב נתקשה בזה וראיתי להרב פר"ח ז"ל בספר מים חיים בחידושיו לגיטין שכתב וז"ל ולי ל"ק מידי שרבינו ז"ל סבור דהא דק' לן וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ומשנינן קסבר צריך לפרט את הנדר הויא שינויי ואשינויי לא סמכינן דכיון דקימ"ל דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו לא חיישינן דלמא החכם יתיר שלא בפני היתומים ודלא כהתוס' שם ומש"ה סתם הרב דאף לדידיה דס"ל דא"צ לפרט את הנדר א"צ להדירה ע"ד רבים כו' יע"ש שכתב שתי' זה הוא אמיתי ונכון בדעת רבינו: ואחר המחילה דבריו מן המתמיהין דאיך הפה יכולה לדבר שטעמו של רבינו הוא מש"ה דא"כ איך פסק שם סמוך ונראה כר"ה דאמר דאם נשאת אין מדירין אותה שמא יפר לה בעלה והרי התוס' ז"ל והרא"ש והר"ן והרשב"א והריטב"א בחדושיו שם כשהקשה מההיא דהמודר הנאה מחבירו תפסו קו' וז"ל וא"ת בין חכם בין בעל איך יכולי' להפר כו' יע"ש וא"כ מהאי טעמא נמי הי"ל לרבינו לומר דאפי' נשאת מדירין אותה ולא חיישינן שמא יפר לה בעל וכבר היה אפשר ליישב דבריו אלא שאחר העיון יראה המעיין שדבריו צ"ע ויותר היה נראה לי ליישב דבריו על פי מ"ש הר"ן ז"ל בחדושיו אהא דפרכינן התם לר"ן דאמר א"צ לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה וז"ל וא"ת אמאי לא הקשה ממתני' דהכא י"ל דהא אלימא ליה משום דגבי אשה דלמא חייש לה חכם דשכיחא מלתא שנודרת לגבות כתובתה אבל בכהן לא מסיק אדעתיה עכ"ד וא"כ איכא למימר שזו היא דעת רבי' דס"ל דאפי' לר"ן גבי אשה לא חיישינן מיהו אכתי קשה ממה שפסק רבינו פ"ז מה' ערכין וחרמין דין י"ז דהמקדיש כל נכסיו כו' אינה גובה עד שידיר לו הנאה כו' ולא הזכיר שידירנה ע"ד רבים כמ"ש פ"י מה' ביאת מקדש ובפ"ו מה' אישות כתב דין הערב לאשה בכתובתה דצריך שידירנה הנאה ולא הזכיר ע"ד רבים וכן קשה לתי' מהרימ"ט שתי' שדעת רבינו דאע"ג דצריך לפרט את הנדר א"צ לפרט הסבה שבשבילה נדר ומש"ה פסק בה' אישות דלא בעינן ע"ד רבים ק' ג"כ מהא דהמקדיש כל נכסיו וכמ"ש הפ"ח ז"ל שתי' מוהרימ"ט לא יתכן ליישב דעת מרן ז"ל דבי"ד סי' רנ"ח פסק דצריך לפרט הסבה יע"ש ועיין מ"ש הרב ט"ז ז"ל שם שכפי מה שתי' דברי מרן אין כאן מקום קושיא כלל ועיין להרב מג"א סי' קכ"ח ובספר בית שמואל סי' צ"ה ס"ק ל"ז וסי' ק' ס"ק כ"ב ודוק: ומרן ז"ל פסק בסי' רכ"ח דאם לא פרט את הנדר והתירוהו אף בדיעבד אינו מותר וכן כתב הרא"ש ז"ל בפרק השולח והריב"ש בתשו' סימן גם הרשב"א בחידושיו שם כתב וזה לשונו ואפי' בדיעבד אינו מותר וכדמשמע מטעמיה דרב נחמן דאמר ואי אמרת צריך זמנין דגלייא ליה לדבוריה וחכם מאי דשמע מיפר אלמא דמאן דאית לי' צריך כו' התירו אינו מותר יע"ש וכן יש להוכיח גם כן מהא דפריך התם לעיל כי לא נישאת נמי דילמא אזיל לגבי חכם ושרי לה ומשני קסבר צריך לפרט את הנדר ואם אי' אכתי ניחוש דילמא איהי לא מפרט לה לנדרא שנדרה על תנאי אם נהנתי מכתובתי ושרי לה חכם ובדיעבד מותר שהרי לפי מ"ש התוס' שם לחד תי' מאי דפריך וניחוש דילמא אזל' כו' בדיעבד קאמר יע"ש אלא מוכח דאפי' בדיעבד לא מהני:
האמנם מצאתי בשיטה מקובצת כ"י למס' נדרים שכתב משם הריטב"א וז"ל והלכתא כר"פ דצריך לפרט את הנדר מיהו דוקא לכתחילה הוא דצריך לפרט את הנדר אבל אם דיעבד התירוהו מותר ומוכח הכי בפרק השולח וכלשון הזה ממש כתב ג"כ בחידושי כ"י על הלכות נדרים להרמב"ן יע"ש ז"ל והדבר תמוה דמלבד דמסוגיא דפ' השולח ליכא למשמע מינה סיעתיה אדרבא תיובתיה איכא למשמע מינה כמ"ש וצ"ע: כתב הרשב"א בתשובה הביאה מוהריב"ל ח"ד ס"ד וז"ל מי שנשבע שלא לשחוק לזמן ידוע ובא לשאול על נדרו ואומר שמתיירא שמא יתקפנו יצרו כו' ועובר על שבועתו מסתברא דאין נזקקין לו דהשוחק בקוביא עבירה היא ואין מתירין לו ואם מפני שלא יכשלנו לעבור על שבועתו יכניע את יצרו ואין אומרין לאדם לעשות עבירה קטנה כדי שלא יעשה חבירו עבירה גדולה וכתב הר' הנזכר עליו וז"ל ולכאורה י"ל לדברי הרשב"א ז"ל מההיא דאמרינן בפרק השולח בההיא אמהא דהוה בפומבדיתא דהוו עבדי בה אינשי איסורא ואמר אביי אי לאו דאמר ר"י אמר שמואל כל המשחרר כו' הוה כייפנא ליה למרה כו' רבינא אמר כי הא מודה שמואל משום מילתא דאיסורא הרי דכדי שלא יעשה איסורא רבה עבדינן איסורא זוטא ותי' וז"ל וכד מעיינן שפיר אשכחן דלאו ראיה היא מההיא שמעתתא כלל דכתב הר"ן דלאו עשה גמור הוא ועוד י"ל דשאני הכא בנ"ד דהוי בקום עשה דעבדינן מעשה להתיר והתם הרי בשוא"ת שלא יקיים עשה כדי שלא יבואו רבים לידי חטא וראיה לדבר מההיא דתקיעת שופר ונטילת לולב דמבטלינן שלא יבואו לידי חטא ויעבירו אותם ארבע אמות איברא דיש פנים לומר דהוי קום עשה מאי דכתיב ליה גיטא דחירותא ומי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך לומר דלא הוי קום עשה משום דעיקר המצוה הוא לעבוד בהם ומניעת העבודה הוא בשוא"ת עכ"ד: והנה מה שתירץ הרב ע"פ מש"כ הר"ן דלאו עשה גמור הוא לא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו דף ל"ח ע"א שכתב כן משם הרמב"ן ודחהו בשתי ידים גם מה שתי' דהתם שאני דהוי שב וא"ת וכתב דמי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך דלא הוי קום עשה נראה דכוון למ"ש שם בד"ה כל המשחרר וז"ל והא אמרינן לקמן במי שאמר כו' שאני התם שאין היורשין רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרי' ביה לעולם בהם תעבודו ומשום נתינת הגט לחודיה ליכא איסור עשה ע"כ לע"ד נראה דאין כאן סמך כלל דמעולם לא כתבו התוס' דבנתינת הגט ליכא איסור עשה דאין היורשין רשאין להשתעבד וכיון דאין יכולין לעבוד בהם ליכא איסור עשה בנתינת הגט כיון דבלא נתינת הגט אינם יכולים להשתעבד אמנם בעלמא היכי דמצי לעבוד בהם א"כ משעת נתינת הגט עבר אעשה כיון דנתינת הגט היא הגורמת מניעת העבודה וזה מדוקדק בדברי התוס' שכתבו ומשום נתינת הגט לחודיה ליכא איסור עשה ויש להביא ראיה לזה שכתבנו ממה שהקשו התוס' שם בפרק השולח דמ"א ד"ה כופין את רבו וז"ל וא"ת וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דהכי אמרינן גבי הדביק פת בתנור כו' והשתא כפי דעת הרב דמקרי שב ואל תעשה מאי ק"ל מההיא דהדביק פת בתנור התם שאני דהוי קום עשה משא"כ הכא דהוי שב וא"ת וראי' מההיא דשופר ולולב וכמ"ש הוא ז"ל אלא ודאי כמ"ש ומהתימא על הרב שנראה שלא ראה דברי התוס' הללו: ובעיקר קו' נראה דאשתמיט מניה דברי התוס' דפרק בכל מערבין דל"ב ע"ב ד"ה שנ' וז"ל והא דשרי בחצי שפחה כו' ועוד דהו"ל כמצוה דרבים כדמשני גבי ר"א ע"ש וא"כ כפי דברי התוס' הללו אין כאן קושיא ועוד נ"ל לחלק דלא דמי נדון הרשב"א לההיא דפרק השולח דבשלמא בנדון הרשב"א עדיין לא הוחזק באיסור ואע"ג דאיכא למימר שירא שמא יתקפנו יצרו כו' אימור לא עביד דגזים איניש ולא עביד משא"כ גבי ההיא דהשולח דהוו עבדי בה כבר אסורא עבדינן אסורא זוטא כדי שלא יעשה עמה אסורא רבה ועיין בהרב פרח מטה אהרן ח"א סי' מ"ד:
מעשה חושב (שלד) ושתי תשובות הללו ניתנים ליאמר בההיא דיוסף כו'. גם אני כיוונתי ליישובים אלו וביותר לישוב קמא והיינו משום דעיקר טעמא הוא שמא לדבר מצוה נשבע וא"כ הרי הוא מפרט לב"ד על מה נשבע אך לא למי נשבע א"כ אזיל לי' החשש ולפ"ז אי צדקיהו פרט דנשבע למי שאכל אבר מן החי שלא יגלה הדבר א"כ מאי איכפת ליה לב"ד מה שלא גילה למי נשבע. אלא דלדעתי הקושיא מעיקרא ליתא דכיון דמה שצריך לפרט הנדר הוא רק מדרבנן בלבד א"כ הא י"ל דבזמן צדקיהו אכתי לא נגזרה ולא נתחדשה הלכה זו וכעין זה כ' המל"מ בפ"ז הלכה יו"ד מהלכות בית הבחירה להוכיח דהא דאין ישיבה בעזרה כו' דאורייתא הוא דאל"כ מאי שקיל וטרי בשלהי קדושין בהאי קרא דשמואל שוכב גו' דילמא בימי שמואל עוד לא אסרוה ב"ד גם מו"ז רבינו התוי"ט ז"ל הוכיח דבטמאה עם טמאה נמי איכא כלאים מדאורייתא מדהקשו בירושלמי מקרא דדוד ובניו בפרד כי לא מצאנו גזירה זו באחד מספרי הנביאים עיין משנה ב' פ"ח מכלאים בתוי"ט בד"ה בהמה כו' וכן מו"ח רבינו ז"ל בתשובות רע"ק איגר מביאם ליישב מה דכתבו התוס' בקדושין דף כ"ב דתמר לא היתה בת דוד שאשתו כבר היתה מעוברת מקודם דקשה ע"ז איך נשא דוד מעוברת ותירץ מו"ח ז"ל דבימי דוד אכתי לא אסרו מעוברת ומינקת ע"ש והוא בסי' צ"ה ותמהני דטפי הי"ל למו"ח רבינו ז"ל להביא הירושלמי שהובא בתוס' יבמות דף כ"א רע"א בד"ה ומותר באשת חמיו כו' וז"ל הירושלמי שם אשת חמיו אסורה משום מראית עין וא"ת תורה היא לאסור הא דוד נשא רצפה בת אי' ע"ש הרי מבואר דאיסור אשת חמיו עוד לא הי' בימי דוד דאל"כ יקשה איך נשאה דוד ועבר אדרבנן והא כתיב אשר עשה דוד הישר בעיני ד' ולא סר גו' ועיין בתוי"ט משנה א' פ"ח דכלאים בד"ה אסורים כו' ודו"ק: אחר זמן רב כתבתי תשובה ארוכה מאד לראדוויץ והארכתי קצת גם בזה משום דקשה להיפך למ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דמאי דמפורש בקרא להיתר אין כח ביד חכמים לאסור וא"כ איך אסרו אשת חמיו כיון דמפורש בקרא ואתנה נשי אדוניך בחיקך וגו':
וניחא לי דהא הטעם באיסור זה הוא משום מראית העין והרי אמרינן בסוטה דף מ"ג ע"ב החורגים הגדלים בבית מותרים זה בזה דקלא אית להו ולהירושלמי דאוסר בחורגים ס"ל דלית להו קלא: אבל מ"מ נשי שאול ודאי דקלא הוה להו כיון דשאול ודוד חתנו מלכי ישראל היו ולא שייך בהו מראית העין וכן הבאתי ראי' בתשובתי הנ"ל ממ"ש התוס' בבכורות דף נ"ה סע"ב בד"ה אין המעין כו' בתה"ד שם בדף נ"ו ע"א ומהט"ז יו"ד סי' קצ"ב לענין דם חימוד ועיין סנהדרין דף י"ב סע"א ובתוס' שם בד"ה שעובר כו' ודו"ק:
(שלה) נראה דכוון למ"ש שם בד"ה כל המשחרר כו' ומשום נתינת הגט לחודי' ליכא איסור עשה לענ"ד נראה דמוהריב"ל רמז על דברי התוספות שם בדף מ"א ע"א בד"ה לישא שפחה כו' שכתבו שם ביישוב קושייתם דאמאי לא אתי עשה דפ"ו ודחי לל"ת דלא יהי' קדש וז"ל שם וי"ל דהכא אפשר לקים שניהם ע"י כפיי' וע"ש והשתא אי נימא דהמשחרר הוי קום ועשה א"כ איך קרו זה אפשר לקיים שניהם ניהו נמי דעשה דפ"ו עשה אלים הוא מעשה דלעולם בהם תעבודו מ"מ הא טפי הי' לן לומר דליבטל העבד מפ"ו כיון דאינו עובר בקום ועשה ממה שנאמר שישחררו האדון ויעבור בקום ועשה ועיין מוהרש"א שם ודו"ק:
מ"מ מדברי התוס' שם ע"ב בד"ה כופין כו' יפה השיג עליו הגאון המחבר ז"ל דממילא מוכח שם דס"ל להתוס' דכל שהעשה אלים אעפ"י שאינו עובר עלי' אלא בשב ואל תעשה עדיפא טפי מעשה שאינו אלים אעפ"י שעובר עלי' בקום ועשה שהרי עשה דהשלמה נדחה מפני עשה דפסח דאלים אעפ"י שהכהן עובר על העשה דהשלמה בקום ועשה והמחוסר כפרה אם לא יעשה את הפסח אינו עובר אלא בשוא"ת וא"כ ה"נ כיון דעשה דפ"ו אלים טפי אע"ג דאינו עובר עלי' אלא בשוא"ת הוא דוחה לעשה דלעולם בהם תעבודו שאינו אלים כ"כ אע"ג שעובר עלי' בקום ועשה. מלבד כל זה אני תמה על מוהריב"ל דמיישב שם דמש"ה אמרינן בההיא אמתא דעבדינן איסורא זוטא כו' משום דהוי בשוא"ת כמו שופר בשבת כו' משא"כ בנ"ד דהוי קום ועשה דעבדינן מעשה להתיר וע"ש לא ידעתי מה בין כפיית הב"ד לשחרר לבין התרת השבועה דחשיב הכפיי' לשוא"ת וההתרה לקום ועשה. ועוד מאי איסור יש בהתרת השבועה אם באמת קרוב הדבר שיתקפנו יצרו ויעבור על שבועתו דאז ממילא אין איסור על המתירים השבועה כיון שיצרו מתגבר עליו כמו בההיא אמתא אבל בההיא דכופין הא מרא דאמתא ודאי קא עביד איסורא אלא שהוא איסורא זוטא ודו"ק:
(שלו) ובעיקר קו' נראה דאשתמיט מני' דברי התוס' דפ' בכל מערבין דף ל"ב ע"ב כו'. תמהני על הרב המחבר ז"ל שהביא ממרחק לחמו והעלים עיניו מדברי התוס' בסוגיין דגיטין הנ"ל דף מ"א סע"ב בד"ה כופין כו' שהביא המחבר עצמו בדיבור שלפני זה ובפרט שהתוס' כתבו כאן מפורש יותר ממ"ש בפ' בכל מערבין שהביא שהרי כתבו הכא וז"ל אע"ג דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת אחריהן ומשדלתן לזנות חשיבי כאונסים וע"ש (וא"כ הרי אין זה ענין להאי דהרשב"א ז"ל) וסיימו שם וז"ל. ועוד דמצוה דרבים שאני עכ"ל. ובתוס' שבפ' בכל מערבין הא לא כתבו אלא בכ"ף הדמיון וז"ל דהו"ל כמצוה דרבים וע"ש וא"כ עד שהגאון המחבר ז"ל תמה על מוהריב"ל שלא ראה דברי התוס' הללו והרי יותר תימא עליו שהעלים עינו מסוף דברי התוס' שהביא בעצמו:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות שבועות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה