שער המלך על משנה תורה, הלכות עבדים· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ג · הלכה טו
הענקת ע"ע לעצמו ואין ב"ח גובה הימנו. הנה מוהרימ"ט ז"ל דקדק מדברי רבינו דס"ל דאפילו אחר שבא לידו של עבד ההענקה אין ב"ח גובה הימנו וכן נראה בהדיא מדבריו שכתב בס' החי' שם יע"ש ושלא כדעת ז"ל שכתב בד"ה לו ולא לב"ח אין האדון מחויב להגבות הענקה לב"ח אשר מבואר מדבריו דכל שבא ליד העבד יבא ב"ח ויגבהו וכן נרא' שהוא דעת האיכא מ"ד שכתב בעה"ת שער כ"א ח"א דכתב שכירות והענקה אין נכנס לוה שני תחת שעבוד לוה ראשון מדר"ן יע"ש ואלו הי' דעתו ז"ל דבהענקה אפילו בא ליד העבד אין בעל חוב גובה הימנו היכי יליף שכירות מהענקה הא הענקה גזירת הכתוב הוא שהרי אפילו בא ליד העבד אין ב"ח גובה הימנו ואלו בשכירות פשיטא ודאי דאחר שבא לידו ב"ח גובה הימנו וראיתי להרב מש"ל ז"ל שתמה על דברי רבינו דבגמרא אמרינן דר"א דדריש לו ולא לב"ח מדס"ל בעלמא כר"ן ות"ק דלא דריש הוא משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר"ן ואם איתא אפילו נימא דר"א לא ס"ל בעלמא כר"ן אכתי אצטריך לו למעוטי אפילו אחר שבא ליד העבד הענקה והאריך בקו' הלזו וסוף דבריו תי' דס"ל לרבינו דכיון דנקט קרא דינא כר"ן בהענקה ש"מ אין שעבוד הב"ח חל על אלו המעות משום דרחמנא זכי לי' לדידי' וא"כ אפילו אחר שבאו לידו של עבד אין ב"ח גובה הימנו ור' טביומי דס"ל כת"ק יליף ג"ש דש"ש ור"ן נמי משום דלא הוה ידע טעמא דת"ק דמיעט שפחה ממוכר עצמו הוכרח לומר דטעמא דת"ק דלא מיעט לו ולא לב"ח משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר"ן ולומר דאצטריך למעט לאחר שבא ליד העבד לא ס"ל האי דינא לת"ק אבל לדידן דקי"ל דטעמא דת"ק משום דלא יליף ש"ש ואייתר לן לו למעט ב"ח כי היכי דמיעט קרא כשהם ביד האדון ה"נ נמעט אף לאחר שבא ליד העבד את"ד ואחד הרואה יראה כמה מהדוחק בישוב זה דכיון דרב טביומי ס"ל דאין סברא כלל לומר דקרא מיעט אפי' אחר שבא ליד העבד כדקאמר ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"ן וכן נמי מדהוצרך רב טביומי לומר דר"א דריש לו ולא לב"ח מדס"ל כר"ן ול"ק דר"א ס"ל דכי מיעט רחמנא אפילו בא ליד העבד ואתיא דר"א ככ"ע ות"ק ס"ל דלאחר שבא ליד העבד אין סברא למעט משמע דדחיקא לי' מילתא לרב טביומי ליחס סברא זו אפילו להא דלית הלכתא כותיה א"כ מאין הרגלים לנו לומר דלדידן דטעמא דת"ק משום דלא יליף ש"ש כי מיעטי' קרא לגמרי ממעט הא ודאי אין הדעת סובלתו ולדידי חזי לי ליישב דעת רבינו ז"ל דלרבינו ז"ל קשיתיה קושית הרב החידושין שכתבנו לעיל בדין ג' דקרא דכאשר ברכך תתן לו ולר"ג מאי דריש ביה ור"א נמי מאי דריש בי' ומכח זה הוצרך לומר דלר"א תרוייהו צריכי למעט לו ולא לב"ח חד לאשמועינן דאין האדון חייב להגבות הענקה לבע"ח ולאפוקי מדר"ן וחד לאשמועי' דאפילו אחר שבא ליד העבד אין ב"ח גובה הימנו דאי כתיב חד לו גרידא הוה מוקמי' לי' לדר"ן דוקא דתפס' מועט תפסתא ולר"ג אצטריך חד לו למעט מוכר עצמו ואידך למעט ב"ח אפילו אחר שבא ליד העבד דכיון דבעלמא לא ס"ל כר"ן ע"כ כי מיעטיה קרא אפילו אחר שבא ליד העבד דאלו לדר"ן בעלמא נמי דינא הכי והיינו דהוצרכו בגמרא לומר דר"א ע"כ ס"ל כר"ן ות"ק ע"כ לא ס"ל כותיה דאי ס"ל כר"ן הא אצטריכו תרוייהו כדכתיבנא כנ"ל הנכון ליישב דברי רבינו ז"ל ע"פ דרכו של הריטב"א ז"ל והרב מש"ל ז"ל ולדרך שכתבנו לעיל ליישב דעת רבינו לא יתכן תי' זה כמובן ודוק :