שער המלך על משנה תורה, הלכות מכירה· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק כב · הלכה טו
דין ההקדש כו'. אע"ג דאין אד"מ דשב"ל אדם מתחייב בדשב"ל כ"כ הטור וכל הפוסקים ז"ל וראיתי להרב פמ"א ח"א סימן ט' שכתב על מי שנתחייב לתת פירות דקל לחבירו דבלשון חיוב קי"ל דאדם מתחייב בדשב"ל ומת המתחייב קודם שבאו לעולם דפטורים היורשים מטעמא דכיון שמת המתחייב פקע חיובו והוכיח כן ממאי דפריך בפ' י"נ ולר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל יכיר ל"ל ולא פרכינן לרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאי בעי מתחייב בדשב"ל וכתב עוד דליכא למימר דה"ט משום דהו"ל מתחייב בדשא"ק דלא קנה לדעת הרמב"ם וכמו שהביא ראיה זו מוהרש"ח בביאורו סי' ס' דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בסך קצוב דהיינו סך אלפים דינרים לתת לבנו וכתב עוד שרשב"ם ז"ל נרגש מזה שכתב בד"ה ולר"מ וז"ל דהא דרבנן דר"י היינו ר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל כו' דק' דלאיזה תכלית כתב רשב"ם ז"ל כן אלא שנרגש מזה דאמאי לא פריך אפילו לרבנן במיגו דאי בעי מתחייב נפשיה ואהא תי' דכיון דרבנן דר"י היינו ר"מ ניחא ליה למפרך אליבא דר"מ ובמיגו דמתנה והשתא אם אי' דס"ל לרשב"ם דהמתחייב קודם שבאו לעולם חייבים היורשים א"כ נהי דלמאי דפריך בגמ' לר"מ ולא לרבנן תי' רשב"ם ז"ל דרבנן דר"י היינו ר"מ אכן למאי דתי' בגמ' ל"צ בנכסים שנפלו כשהוא גוסס קשה דאכתי תיקשי ליה דיהא נאמן במיגו דמתחייב דאז אפי' לנכסים שנפלו כשהוא גוסס מהני אלא משמע דס"ל דאפי' במתחייב כל שלא באו הנכסים אלא לאחר מיתה אינם חייבים היורשין את"ד ז"ל ואחר המחילה כל דבריו תמוהים דהנה מה שהביא בדברי רשב"ם ק"ל ממ"ש המרדכי שם פ' י"נ שהקשה לדעת רשב"ם דס"ל דהא דאין אד"מ דשלב"ל היינו דוקא בשהקנה מעכשיו אבל אם אמר לכשיבואו לעולם קנה ממאי דפריך אליבא דר"מ ולא פריך אליבא דרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה לכשיבואו לעולם ולפי דבריו מאי ק"ל הא רשב"ם ז"ל כבר יישבו בזה במ"ש דרבנן דר"י היינו ר"מ וכוונת רשב"ם ז"ל פשוטה דק"ל דמאי פריך בגמ' ולר"מ כו' אימא דר"מ ס"ל כר"י דיכיר אצטריך אפי' להיכא שמוחזקים באחר שהוא בכור דלא שייך מיגו ורבנן דר"י דמוקמי ליכיר בצריך היכרא ס"ל דאין אד"מ דשלב"ל לזה תי' ואמר רבנן דר"י היינו ר"מ וא"כ ק' דידיה אדידיה וזה פשוט: גם מה שדחה דברי מוהרש"ח ז"ל מטעמא דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בסך קצוב לא ידעתי אדק"ל למוהרש"ח תיקשי ליה להרמב"ן והר"ן ז"ל שהביאו ראיה מסוגיא זו דהמחייב בדשא"ק קנה שלא כדעת רבינו ממאי דפריך ולר"מ והשתא אם איתא דמשכחת לה בסך קצוב מאי ק"ל אימא דתלמודא הכי פריך דלר"מ דאמר אד"מ אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מקנה ליה סך קצוב אלא משמע ודאי דהא לא חשיב מיגו משום דזה אינו רוצה ליתן לבנו אלא פי ב' מנכסיו דוקא ולא יותר וא"כ אי הוה מתחייב עצמו בסך קצוב אפשר שיפלו לו פחות ויפסיד לשאר בניו ושוב ראיתי למרן כ"מ ז"ל פי"א מה' אלו שתי' לקו' הר"ן ז"ל כמו שתי' הרב פמ"א והרב בעל מקור ברוך ז"ל סי' מ"ח דחה דבריו כמ"ש הן אמת שדבריו ז"ל תמוהים בעיני במה שהקשה לדברי מרן הכ"מ ז"ל שכתב דאפשר להודות שחייב לו אלף אלפי דינרים לשעבד נכסיו שקנה ושיקנה דא"כ מה תי' בגמ' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ומאי איכפת לן אטו מי שחייב לחבירו ושעבד נכסיו שיקנה ונפלו כשהוא גוסס לא יגבה מהן כיון דנפלו בחייו דהרי לגבי בכור לא קרינן ליה ראוי ובשלמא בנכסים שנפלו לאחר מותו הוא מ"ש הבה"ת והביאו מרן סי' ק"ז אבל בנפלו כשהוא גוסס ודאי דמהני לכ"ע וגובה מהן ואם כונת הרב לומר שזה החיוב הוא מתנה אכתי ק' לתלמודא גופיה ל"ל קרא יהא נאמן במיגו דמתחייב ולכן נראה שאינו מיגו שאינו רוצה להתחייב בסך קצוב יע"ש וע"פ זה דן הרב ז"ל בנדון שלו דלדעת הסוברים דהמתחייב בדשא"ק קנה האומר זה בני נאמן אפי' לנכסים שנפלו לאחר מכאן במיגו דמתחייב וכתב שם בסוף התשו' דאפשר דאפילו לדעת מוהריב"ל דתרי ספקי בפוסקים כחד חשיב היכא דאיכא ג' מודה יע"ש ודבריו תמוהים דאם איתא א"כ לדעת הסוברים דאדם מתחייב בדשא"ק תקשי להו דאכתי למה לי יכיר יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב לתת לו פי שנים מהנמצאים לו שעה אחת קודם מיתה דבהא לא שייך תי' ז"ל אלא עכ"ל דמיגו דמתחייב לא חשיב ומטעמא שכתב מוהרימ"ט ז"ל האמנם כד דייקת שפיר תי' זה שכתבנו דהא לא חשיב מיגו דאלו היה מתחייב לתת לו אלף אלפים דינרי' אולי יפלו פחות ונמצא מפסיד לשאר בניו וכמ"ש הרב מקור ברוך ז"ל אחר העיון נראה דליתא דאכתי איתיה בתקנתא שיתחייב לתת לו פי שנים מנכסיו שיפלו אח"כ אפילו שיעלה עד סך אלף אלפים דינרים דבהא אינן מפסידין אם יפלו פחות דלעולם אינו נוטל אלא פי שנים דוקא ומשום דשא"ק ליכא כיון שכבר נתן קצבה לדבר וליכא למימר דס"ל להרב מקור ברוך שלדעת רבינו בעינן שיתחייב בסך קצוב חיוב החלטי אבל כל שלא נתחייב בסך קצוב חיוב החלטי אע"פ שנתן קצבה לדבר לא מהני דהא ליתא שהרי הרב הנז' סי' מ"ג כתב ליישב דעת רבינו ז"ל לההיא דהנושא אשה לזון את בתה ה' שנים דלר"י מתני' מיירי בשנתחייב לזון ה' שנים אע"פ שיוצא אלף דינרי' דבהכי הוי דבר קצוב יע"ש הרי דס"ל להרב ז"ל דכל שנתן קצבה לדבר אע"ג דלא נתחייב חיוב החלטי מיקרי מתחייב בדבר קצוב וצ"ע: עוד כתב הרב פמ"א וז"ל ויש מחבירנו מביאין ראיה דהמתחייב בדשב"ל ובאו לעולם אחר מותו לא נתחייבו היורשים ממ"ש רשב"ם אמתני' דהאומר זה בני נאמן ופריך בגמ' למאי הלכתא אי ליורשו פשיטא ופי' רשב"ם שאינו נאמן אלא לנכסי' שיש לו עכשיו בעין אבל לנכסים שנפלו לאחר מכאן דליכא מיגו אינו נאמן ואם איתא אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מחייב עצמו אלא מוכח דכל שבאו לעולם אחר מיתה אינן חייבין וכתב הרב ז"ל דאכתי לא הועילו כלום דאי משום ה"ט ניחא לנכסים שנפלו לאחר מיתה אבל לנכסים שנפלו אח"כ בחיים חיותו מיהא יהא נאמן במיגו וליכא למימר דנכסים שנפלו לאחר מכאן שכתב רשב"ם לאחר מותו קאמר דאין זה במשמעותו דלמאי דמשני בגמ' ל"צ בנכסי' שנפלו לאחר מכאן מוכח דהיינו נכסי' שנפלו בחיים דאי לאחר מיתה מאי פריך ולר"מ הא ר"מ מודה אפי' בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס כ"ש בנכסים דלאחר מיתה את"ד יע"ש ולכאורה היה נראה לומר דאי משום הא לא איריא דאע"ג דבנכסים שנפלו בחיים חיותו איכא מיגו דמתחייב מ"מ כיון דלנכסי' שנפלו לאחר מיתה אין כאן מיגו אפילו בנכסים שנפלו בחיים חיותו דאיכא מיגו לא מהני דלא אמרי' מיגו לחצי טענה וכמ"ש הרמב"ן פרק חזקת הבתים דל"ג ע"ב וכ"כ הר"ן ז"ל פרק האומר דקדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה יע"ש. האמנם הא ליתא דא"כ איך כתב רשב"ם ז"ל דלנכסי' שהן עכשיו בעין נאמן מטעם מיגו הא כיון דאי הוה יהיב להו במתנה לא מהני לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן א"כ אפי' לנכסים שהן עכשיו בידו לא יהא נאמן משום דהוי מיגו לחצי טענה אלא עכ"ל שדעת רשב"ם ז"ל דמיגו לחצי טענה אמרינן וכמו שהביא מחלוקת בזה הרב כנה"ג בח"א סי' פ"ב בכללי מיגו סי' ע"א ע"ש אלא שמדברי רשב"ם ז"ל שכתב בפ' ח"ה דל"ג ד"ה אמר ר"ן הדרא ארעא וז"ל וה"מ בדאיכא סהדי דאכלינהו לפירות אבל אי ליכא סהדי דאכלינהו אלא בהודאת פיו כו' ארעא כיון דלית ליה ראיה בשטר הדרא למאריה וחייב שבועת היסת על הפירות דזבינהו מיניה במיגו דאי בעי אמר לא אכלתי פירות כי אם מעות כגון עייל כורא ואפי' טפי מכורא דבהכי הויא חזק' יע"ש משמע דטעמ' דנאמן על הפירות היינו משום מיגו דלא אכל אלא פורתא ומטעמא שכתב דבהכי הויא חזק' ולא היה מפסיד הקרקע אבל משום מיגו דלא אכלי כלל לא היה נאמן אף על הפירות משום דהו"ל מיגו לחצי טענה וכ"כ הרמב"ן שם שזה דעת רשב"ם וא"כ נמצאו דבריו סותרים ושוב ראיתי בתשוב' למוהר"ש הלוי ז"ל הובאו דבריו בס' בני אהרן סי' ס' שהקש' לדברי רשב"ם ז"ל בפשיטות מטעם מיגו לחצי טענה וכנרא' שחשב הרב ז"ל דכלל זה מוסכם אליבא דכ"ע ולא זכר ש"ר שבמחלוקת הוא שנוי שהרי לדעת התוס' ולדעת ריא"ז האומר זה בני אינו נאמן לפוטרו מן היבום אלא לישראל משום דאיכא מיגו דאי בעי מגרש לה אבל לכהן לא מהני משום דליכא מיגו ועיין במוהר"ש ז"ל סימן כ"ה וסי' כ"ו ואי ס"ל דלא אמרינן מיגו לחצי טענה אפילו ליש' לא יהא נאמן משום דהוי מיגו לחצי טענה וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל בחי' גם דעת רבינו ז"ל נראה לע"ד דס"ל כן ממ"ש פי"ו מה' אישות דין כ"ז וז"ל א"ל הבעל כך היה גרשתיה ונתתי לה עיקר ותוס' כו' מתוך שיכול לומר לא גרשתי' ולא יתחייב נאמן ומשביעה בנק"ח ונותן לה את העיקר ונשבע על התוס' ע"כ וק' דהא הו"ל מיגו לחצי טענה אלא ודאי משמע דס"ל דמיגו לחצי טענה אמרינן ומוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ק"ה נתקשה בזה והניחו בצ"ע כנראה שחשב הרב ז"ל דהא דלא אמרינן מיגו לחצי טענה הלכתא פסיקתא היא ולא כן הדבר דבמחלוקת הוא שנוי כמ"ש ומוהר"ר יו"ט ן' יעיש בתשוב' סי' ס"א הק' למוהר"ש הלוי ז"ל דלמה יחס קו' זו לדעת רשב"ם והנ"י והלא תלמוד ערוך הוא לגבי בכור דקאמר ל"צ בנכסים שנפלו משמע דלנכסים של עכשיו לא אצטריך קרא משום מיגו ותי' דה"ט משום דהך טענה שאומר עכשיו שהוא בנו טענה גרועה היא מן הטענה דאי בעי הוה יהיב להו במתנה משום דאפשר דהיום ומחר יבואו עדים שאינו בנו ונמצא שקרן בדבריו ומפסיד אפי' בנכסים שהוא בידו ואם כונת האיש הזה במ"ש שהוא בנו לזכות כל נכסיו אע"פ שאינו בנו לא היה טוען טענה שאפשר שימצא שקרן ויפסיד הכל משום הנאה מועטת וה"ט דמיגו דאי בעי פטר לה בגט דמשום הנאה מועטת להפסידה לא טעין טענה שאפשר שימצא שקרן עכ"ד ולע"ד תי' זה לא יגהה מזור לדעת הרמב"ן ז"ל שהקשה בההיא דהאומר זה בני נאמן לפטורי אותה מיבום משום דבידו לגרשה דאמאי נאמן משום גירושין הא אי מגרש לה אסורה לכהן כו' ועוד דאפילו לישראל נמי לא הוה ליה למשרי לפי מה שאנו סוברים דמיגו לחצי טענה לא אמרינן ותי' דאיכא למימר דהתם ה"ט משום דכיון דאיהו לטענה זו איכוון אין אומרים מיגו לחצי טענה וכאן נמי אין אנו מאמינים אותו לחצאין אלא נאמן לגמרי דאיהו לא איכפת לי' לבעל אם אינה נשאת לכהן עכ"ד והשתא לפי דברי הרב ז"ל אמאי לא תי' דהכא לא הוי מיגו לחצי טענה משום דטענה זו גרועה היא מהטענה דאי בעי הוה מגרש לה דמשום הנאה מועטת לא הוה טעין טענה שימצא בה שקרן וא"כ ק' לדעת הרמב"ן מ"ש בגמרא לא צריכה לנכסים שנפלו לאחר מכאן דמשמע דלנכסים שנפלו עכשיו ל"צ קרא משום דבלא"ה נאמן משום מיגו וליכא למימר דה"נ ה"ט משום דאמרינן מסתמא לא חייש לנכסים שיפלו לאחר מכאן כדי לטעון שקר דא"כ מה"ט יהא נאמן נמי אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון דאנו מאמינים אותו ואמרינן דבודאי דובר אמת בלבבו במ"ש זה בני במיגו דאי בעי יהיב ליה דאי משום נכסים שיפלו לאחר מכאן הא לא איכפת ליה דומיא דהאומר זה בני שכתב הרמב"ן דנאמן אפילו לכהן מה"ט ומטעם זה נמי קשה להטעם שכתב מוהרי"ט בן יעיש דה"ט דאם איתא דלא היה בנו ושקורי משקר במ"ש זה בני לא היה טוען טענה שימצא בה שקרן ויפסיד הכל משום הנאה מועטת דא"כ מה"ט נמי יהא נאמן אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון שאנו אומרים מטעם זה דדובר אמת בלבבו הוא גם ממ"ש הרמב"ן פרק חזקת שהביא ראי' דלא אמרינן מיגו לחצי טענה ממ"ש פרק י"נ בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן ומשמע שהוא יורשו ובנו לכל דבר ואמאי נימא מתוך שבידו להפקיר נכסיו או ליתן מתנה לאחר ואינו יורש דהא אמרינן מיגו אפילו להכחיש דבריו הראשונים בקדושין אלא כיון דעיקר טענה דעבדי הוא לפוסלו בקהל ואינו נאמן עליו לא אמרינן מיגו גרוע לחצי טענה ע"כ הרי דאע"ג דבטענה שהוא טוען עכשיו היא טענה גרועה מהטענה דאי בעי יהיב לאחר במתנה משום דאפשר דהיום ומחר יבואו עדים שהוא בנו ונמצא שקרן ומפסיד הכל ויורש הנכסים ג"כ אפ"ה ס"ל דלא אמרינן מיגו לחצי טענה ודרך אגב אומר דק' לי לדברי הרמב"ן הללו מדאמרינן התם ביש נוחלין האומר זה עבדי וחזר ואמר זה בני נאמן דמשמש ליה כעבדיה קאמר דאמאי אצטריך לטעם זה ת"ל דיהא נאמן במ"ש זה בני להתירו לבא בקהל וליורשו משום מיגו דאי בעי הוה משחרר ליה ויהיב ליה במתנה לכלהו נכסי וכן ראיתי להנ"י ז"ל שם שכתב וז"ל ומקשינן ליה מברייתא כו' אפ"ה אינו נאמן כשאומר אח"כ זה בני ואע"ג דהשתא אית ליה מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה לכולהו נכסי אין אדם נאמן לסתור הודאתו משום מיגו כך פירש מורי נר"ו וכן נראה אפילו למסקנא והיינו דקא יהיב ר"י טעמא למלתיה ולא קאמר טעמא משום מיגו ע"כ אכן לדעת הרמב"ן דסבירא ליה דאמרינן מיגו להכחיש דבריו הראשונים קשה דהכא לא שייך למימר משום מיגו לחצי טענה ולזה י"ל דמש"ה הוצרך ר"י למיהב טעמא משום דמשמש ליה כעבדיה קאמר דאי משום מיגו לא היה נאמן אלא לנכסים שיש לו עכשיו דאיכא מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה במתנה אכן לנכסים שנפלו לו אח"כ דליכא מיגו אינו נאמן כדאמרינן גבי זה בני בכור ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן אך אכתי קשה מדקאמר ר"י וחילופה אבית המכס אמר עבדי וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן דמשמע דאינו נאמן כלל ואפילו לירש באותן נכסים שיש לו עכשיו דאמאי הא איכא מיגו דאי בעי הוה יהיב להו במתנה וליכא למימר דהיינו משום דהוי מיגו לחצי טענה דכיון דלנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו לא מהני ליה מיגו אפילו לנכסים שיש לו עכשיו דא"כ תימא על עצמך דאמאי תי' בגמ' לא צריכא לנכסים שנפלו לאחר מכאן דמשמע דלנכסים שיש לו עכשיו נאמן במיגו ואמאי הא הוי מיגו לחצי טענה ולכן נרא' ליישב דס"ל להרמב"ן ז"ל דמאי דפריך בשמעתין לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא מצי יהיב לאו משום מיגו דאי בעי הוי יהיב ליה במתנה דקאמר דהא ודאי לא חשיב מיגו משום דהוה מיגו לחצי טענה אלא הכי פריך דכיון דזה קאמר זה בני בכור א"כ בודאי דכונתו לזכות לו פי ב' לנכסיו וא"כ הן לו יהי דנימא דשקורי משקר במ"ש זה בני בכור מ"מ הא מיהא גלי דעתיה דרוצה לתת לו במתנה פי שנים בנכסיו לכן נראה שרצה להבין הרשב"א בכונת הגמ' ממה שהקשה בשיטה כ"י הובאו דבריו בספר בני אהרן סי' נ"ה וז"ל וא"ת אצטריך קרא דאי אחר הוא ונתן בלשון ירושה לא אמר כלום והשתא דבריו קיימים ותי' דהכא משום מיגו קאמר משמע דמעיקרא אסיק אדעתיה דמאי דפריך לא יהא אלא אחר לאו משום מיגו הוא אלא כדכתיב' ומש"ה ק"ל דאי אחר הוא ואמר בלשון ירושה לא אמר כלום ולדעת הרמב"ן י"ל דס"ל דהאומר זה בני הוא לשון מתנה כמ"ש מהרימ"ט ז"ל סי' נ"ו לדעת רבינו ז"ל יע"ש ומש"ה משני בגמ' שפיר ל"צ לנכסים שנפלו אח"כ דלנכסים שיש לו עכשיו לא צריך קרא שהרי נתנם לו במתנה ובהכי ניחא מה שהקשתי לעיל למ"ש הרמב"ן ז"ל פ' חזקת מההיא דהאומר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן דאינו נאמן במיגו אפילו לנכסים שיש לו עכשיו מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה משום דהוי מיגו לחצי טענה והתם לא שייך לומר דלו יהי דשקורי משקר הרי גילה דעתו שרוצה ליתנם לו במתנה דכיון דאמר עבדי הוא לא מהני ליה מתנתו דמה שקנה עבד קנה רבו ודו"ק. האמנם לדברי רשב"ם ז"ל לא ניתן ליאמר תי' זה דמדבריו שם משמע דמפרש כפי' הרשב"א ז"ל דמשום מיגו הוא דפריך ולא כמ"ש לדעת הרמב"ן ז"ל וא"כ קשו דבריו אהדדי ולכן היה נראה ליישב ע"פ מ"ש מוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן ק"ה שהביא ראיה דלא אמרינן מיגו לחצי טענה מההיא דפ' חזקת שכתבנו לעיל וכתב עוד וז"ל ברם לזו לא הוצרכנו דמילתא דפשיטא הוא דלא חשיב מיגו שלא היה רוצה לטעון בתחלה שאם היה אומר לפירות ירדתי הי' מפסיד בכך חזקתו ושוב אינו יכול לטעון מידי אבל לזו הוצרכו היכא שלא היתה מפסדת מה שהיא רוצה לטעון שנתן לה בעלה כל הנכסים ואף בזו אני אומר דלא אמרינן מיגו כיון שהי' בדעתה לזכות בכל הנכסים בתורת מתנה מה לה לטעון עוד על הנכסים שבידה נאנסו ומה לה לשקר בב' דברים והביא ראיה ממ"ש התוספות בההיא דקריביה דרב אידי יע"ש (ועיין במ"ש עוד בחי' על הרי"ף פ' האומר ובתשו' ח"א סימן ל"א אלא שמה שהביא ראיה מההיא דדלי לי צנא דפירי אין דבריו מובנים דהתם נמי אי טעין לפירות הורדתיו הרי הפסיד הפירות ותו לא מצי לחזור ולטעון וצ"ע) וא"כ איכא למימר שדעת רשב"ם ז"ל לחלק בהכי דדוקא בההיא דפ' חזקת לא אמרינן מיגו לחצי טענה משום דאם היה טוען לא אכלי כלל היה מפסיד הקרקע ושוב אינו יכול לטעון מידי משא"כ הכא באומר זה בני אמרינן דנאמן על הנכסים שבידו במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה מהיום אם לא יחזור בו עד אחר מיתה ואי משום נכסים שנפלו לו אחר כך הרי יכול לטעון ולומר זה בני האמנם לדברי הרמב"ן ז"ל לא ניתן ליאמר תי' זה ממ"ש בפ' חזקת כמו שיראה הרואה:
גם לדברי התוספות שם פ' יש נוחלין שכתבו כדברי רשב"ם ז"ל לא ניתן ליאמר תירוץ זה שהרי מוהרימ"ט ז"ל הוכיח מדבריהם ר"פ חזקת דאין לחלק בהכי ודו"ק: אחרי כתבי זה ראיתי להרב מוצל מאש בספר רב יוסף סימן ל"ח האריך בקו' זו ורוב דבריו מגומגמים ומהיותר תימא על מה שרצה לתרץ ז"ל עוד אפשר לומר דמעיקרא קו' ליתא דהא דלא אמרינן מיגו לחצי טענה הוא נלמד מדברי הר"ן פ' האומר כו' וסברא זו אינה מוסכמ' דהתוספות פ' י"נ חולקים על זה וא"כ אפשר שדעת רשב"ם כן ושפיר אמרינן מיגו בהכי שהרי זה שאומר בני ודאי שרוצה להפקיע הירושה משאר היורשים וליתנה לזה וא"כ נאמן הוא להפקיע כל הנכסים אף מה שנפלו לו אח"כ מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה והיה מפקיע מהם אותן נכסים אף שלא היה מפקיע הנופלים וה"ז דומה לנשבית ופדיתיה דלדברי הסוברים דאמרינן מיגו לחצי טענה דנאמן הוא לומר נשבית ולפוסלה האב מן התרומה במיגו דגרשתיה דאינו פוסלה אלא מן הכהונה אי לאו משום דלא נתנה תורה נאמנות לאב אלא למ"ש בפי' א"ד יע"ש ומלבד שכבר הוכחנו שדעת רשב"ם דלא אמרינן מיגו לחצי טענה עוד בה כפי הנראה מדבריו שהבין הרב ז"ל שלדעת הסוברים דאמרינן מיגו לחצי טענה הכונה לומר שנאמן בדבורו לגמרי ואפי' למאי דלא שייך מיגו וזה ודאי ליתא שלדעת האומרים דאמרינן מיגו לחצי טענה היינו לומר שאינו נאמן אלא למאי דאיכא מיגו דומיא דההיא דהאומר זה בני שכתב ריא"ז דאינו נאמן לפוטרו מיבום אלא לישראל דאיכא מיגו אבל לכהן דליכא מיגו אינו נאמן וכן מבואר גם כן מדברי הרמב"ן ז"ל פ' חזקת ובפ' י"נ שהוצרך להקשות מטעם מיגו לחצי טענה לענין שלא יהיה נאמן אפילו לישראל אבל מה שהקשה בראשונה דלכהן אמאי מותר כיון דליכא מיגו לא הוצרך לטעם זה כלל דהא ודאי לכ"ע אינו נאמן ומה שהוצרכו הי"א שכתב הר"ן לטעמא דלא נתנה תורה רשות לאב אלא למה שנאמר בפי' ולא בטענת מיגו לא הוצרכו לזה אלא לענין שלא יהא נאמן לפוסלה מן הכהונה דאיכא מיגו אבל לפוסלה לתרומה בלאו האי טעמא אינו נאמן כיון דליכא מיגו וזה מוכרח מסוגיא דפרק האומר למאי דהוה בעי למימר התם מעיקרא דטעמא דנשבית ופדיתיה משום דלאו בידו והקשה רש"י ז"ל שם דהרי בידו לקדשה ולגרשה ותירץ דאכתי אין בידו לפוסלה לתרומה והשתא אם איתא שלדעת י"א שכתב הר"ן נאמן לומר נשבית ופדיתיה לפוסלה לתרומה במיגו דגרשתיה דאינו פוסלה אלא לכהונה א"כ קשה הרי בידו לקדשה ולגרשה אלא ודאי דאינו נאמן אלא לפוסלה לכהונה דאיכא מיגו ולמאי דהוה ס"ד השתא הוה מוקמינן למתניתין דקתני אינו נאמן לפוסלה מן התרומה דליכא מיגו כמ"ש הרב החי' שם ותו דלפי דבריו א"כ כיון דס"ל לרשב"ם דהוי מיגו לחצי טענה אם כן אמאי כתב דלנכסים שנפלו אחר כך אינו נאמן כיון דליכא מיגו והיכי אמרינן בשמעתין ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן סוף דבר שדבריו אינן אלא מן המתמיהין ומ"ש הרב פמ"א דליכא למימר דלנכסים שנפלו לאחר מכאן שכתב רשב"ם דלאחר מיתה קאמר אשתמיט מיניה מ"ש המבי"ט ז"ל ח"א סימן פ"ז שפי' כן בכונת רשב"ם ז"ל והכריח כן מכח הסברא דאם אחר שאמר זה בני נפלו לו בירושה או שהרויח ואח"כ מת פשיטא דבן זה שאמר עליו זה בני ירש חלקו בכל אשר ימצא לו שהרי הוא עומד בדבורו שאמר עליו שהוא בנו והיה יכול ליתנם לו בשעת מיתתו יע"ש אלא שדבריו תמוהים לכאורה דאם כן לפי דבריו ע"כ מ"ש בגמרא ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן היינו לאחר מיתה ואם כן קשה טובא דאי לאחר מיתה הן עוד היום גם כן בטענה שטוען זה בני בכור ג"כ אינו יורש פי שני' דהוה ליה ראוי ותו דאם כן מאי פריך ולר"מ כו' וכבר נתקשה בזה מוהרי"ט ן' יעיש ומוהרימ"ט ז"ל בנו תירץ דקרא להיכא שאינו עומד בדבורו וחזר בו וכ"ת אם חוזר בו הרי נותנן לשאר אחיו ורשאי הוא ליתנם הואיל ולא זכה בה איכא למימר דכשחוזר במתנה לאו כנותנה לשאר אחיו דמי דהא לא יהיב ליה כלום אלא כמי שאומר שלא ירש זה בהם והאומר פ' בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום א"ד יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דאי כשחזר בו א"כ אמאי אצטריך בגמ' לומר ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן הא אפי' לנכסים שיש בידו מצינן לתרוצי שפיר דהא ודאי מאי דפריך בגמרא לא יהא אלא אחר כו' ע"כ דה"פ דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דייתיקי ואומר מהיום אם לא אחזור בי עד שעת מיתה דאי במתנה גמורה הא ודאי לא חשיב מיגו דאינו רוצה ליתן לו כך דשמא תשתנה דעתו וכמ"ש הרב ז"ל עצמו בסוף התשובה יע"ש וא"כ אם איתא לפי דבריו הי"ל לתרוצי אפילו לנכסים שיש לו עכשיו וחזר בו דאי משום מיגו מהני ליה חזרתו ותו דא"כ מאי פריך ולר"מ כו' הא לר"מ נמי משכחת לה בשחזר בו קודם שבאו לעולם שהרי אפילו לר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל קודם שבאו לעולם יכול לחזור בו כדאיתא באיזהו נשך סוף דבר שלא זכיתי להבין דבריו ולדעתי נראה ליישב דברי המבי"ט ז"ל דנראה ודאי דמ"ש הרב דנכסים שנפלו לאחר מכאן דכתב רשב"ם היינו שבאו אחר מיתת אביו כו' לאו דוקא היכא שנפלו לו נכסים לאחר מיתה אלא כל שלא נודע לאביו עד אחר מיתה וכגון שנפלו לו בירושה במ"ה ולא נודע לו עד שמת הו"ל כנפלו לו לאחר מיתה דהתם נמי ודאי אינו נאמן שהרי ליכא טעמא שכתב הרב ז"ל שעומד בדבורו והיה יכול אז ליתנם במתנה שהרי לא נודע לו כלל שנפלו לו עד שמת דליכא מיגו ובטענה זו שטוען זה בני בכור נוטל פי שנים דהו"ל מוחזק ומש"ה לא פריך אלא לר"מ וזה נראה לע"ד כונת תוספי הרא"ש שהביא הרב בני אהרן בתשובה הנזכר שהקשה וז"ל וא"ת יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה כשיבואו לידו כו' וי"ל דנ"מ לנכסים שנפלו ולא הספיק ליתנם עד שמת ע"כ ותמה עליו מוהרי"ט ן' יעיש ז"ל וז"ל ודבריו תמוהים דאם פי' נכסים שנפלו לאחר מיתה הן באותן נכסים שלא הספיק ליתנם עד שמת היינו גוסס ומאי פריך ולר"מ כו' וכ"ת דגוסס היינו שנפלו לו נכסים בעודו גוסס ולא היה לו שעת הכושר ליתנם אבל נכסים שנפלו לאחר מכאן היינו שהיה לו שעת הכושר ליתנ' אלא שלא הספיק ליתנם גם זה תימה שהרי הנותן כונתו היתה להורישו לאחר מיתה וכיון שנפלו לו הנכסים בשעה שהי' לו שעת הכושר ליתנם זכה בו מטעם מיגו ואם לא הספיק השעה מחמת טרדה עד שמת מה בכך א"ד יע"ש וכפי מ"ש לק"מ דמ"ש הרא"ש לא הספיק ליתנם עד שמת מיירי בכה"ג שלא נודע לו שנפלו בירושה עד אחר מיתה דבהא ודאי לא שייך מיגו כנ"ל והנה הרב פמ"א ז"ל הלכה זו העל' בס"ד דהמתחייב לתת פירות דקל לחבירו ומת המתחייב קודם שבאו לעולם דחייבים היורשים לתת לו וכתב הדבר בלי חולק גם הרב בני יעקב דצ"א ע"א נסתפק בזה וכתב עוד דאם יש לו נכסים למתחייב בשעה שנתחייב פשיטא ודאי דחייבים היורשים דכיון דיש לו נכסים הרי נשתעבדו נכסיו כי קמבעיא בשלא היה לו נכסים בשעה שנתחייב יע"ש ובעניותי לא ידעתי איך אשתמיט מנייהו דברי הרב מקור ברוך ז"ל שכתבנו לעיל דהא מבואר בהדיא מדבריו דס"ל שלדעת הרב התרומות שכתב מרן סי' ק"ז דאין ב"ח גובה מן הראוי כל שבאו הנכסים אחר מותן אינם חייבים היורשים לתת לו מכח חיוב אביהם ובנפלו לו הנכסים בשעה שהוא גוסס הן חייבים לכ"ע כיון דמיקרי מוחזק לענין בכור גם מדברי מוהרש"ח ז"ל בסי' ס' שכתבנו לעיל שהביא ראיה מסוגיא דידן לדעת רבינו דהמתחייב בדבר שאינו קצוב לא קנה וכתב עוד דאדתסייעיה מרישא תידוק מסיפא מדפריך ולר"מ כו' וכמו שהקשה הר"ן ותי' דאי מהא לא איריא דאיכא למימר דלר"מ דס"ל אד"מ דשלב"ל כ"ש דס"ל דאדם מתחייב בדשא"ק והשתא אם איתא דס"ל דהמתחייב בדשב"ל ובאו הנכסים לאחר מיתה חייבים היורשים לתת אכתי לא העלה ארוכה כלל מסוגיא זו לדעת רבינו דאכתי קשה אמאי לא פריך תלמודא דלר"מ דס"ל דאד"מ דשב"ל מכ"ש דמתחייב בדשא"ק א"כ יכיר ל"ל יהא נאמן במיגו דמתחייב אלא דכפי זה נראה דס"ל להרב ז"ל דבמתחייב בדשלב"ל ונפלו לו נכסים כשהוא גוסס ג"כ אינם חייבים היורשים שלא כדעת הרב מקור ברוך דליכא למימר דיכיר אצטריך לנכסים שנפלו לאחר מיתה דעוד היום נמי אין הבכור נוטל פי שנים דהו"ל ראוי וכמ"ש רשב"ם ומעתה זכינו לדין דג' מחלוקת בדבר דלדעת הרב פמ"א אפי' לנכסים שנפלו לאחר מיתה חייבים היורשים ולדעת הרב מקור ברוך בנפלו לאחר מיתה פטורים ובנפלו כשהוא גוסס חייבים ולדעת מוהרש"ח ז"ל אפי' בנפלו כשהוא גוסס נמי פטורים גם מתבאר מדבריהם ז"ל דאפילו בשיש לו נכסים נמי פטורים שהרי אסוגיא דידן קיימינן דמיירי בשיש לו נכסים ואפי' הכי ס"ל ז"ל דכל שנפלו לו נכסים אחר מותו אפי' ששעבד לו נכסיו לא מהני דאל"כ הא איתיה בתקנתא שישעבד לו נכסיו ושלא כדעת הרב בני יעקב שכתב דבשיש לו נכסים פשיטא ודאי דחייבים כנ"ל: והרב משפט צדק ח"א סי' מ"ה תמה על דברי רשב"ם הללו דיהא נאמן אפי' לנכסים שנפלו אח"כ במיגו שהי' יכול להקנות לו בדרך חיוב שיתחייב לו בסך גדול ותי' דיש ליישב בדוחק דהגם שיוכל להקנות לו בדרך חיוב לא מיקרי מיגו משום דאפשר שיהי' לו אח"כ יותר ממה שיתחייב ונמצא מפסיד השאר א"ד והנראה לי בכונת דבריו דבסוגיא דידן לא ק"ל אמאי פריך לרבנן נמי במיגו דמתחייב משום דאיכא למימר דעדיפא מינה קא פריך לר"מ ומה גם למ"ש רשב"ם דרבנן דר"י היינו ר"מ וכ"כ הרב מקור ברוך סי' הנזכר וא"נ משום דהא דקי"ל דאדם מתחייב בדשב"ל היינו משום דילפינן לה ממאי דקי"ל דאקני משתעבד וכמ"ש הרב התרומות שער ס"ב והא מילתא מבעייא ליה לשמואל פ' מי שמת דקנ"ז וא"כ אכתי לא ברירא ליה לתלמודא הא דאדם מתחייב בדשב"ל אך מה שתי' דה"ט משום דאינו יודע כמה יפלו לו הק' הרב בני יעקב ד"ץ ע"ד דאכתי תקשי דהא מצי להתחייב עצמו בכל מה שיפלו לו לתת פי ב' דה"נ צ"ל לנכסים שנפלו לאחר מכאן דלא ידע כמה יפלו ואפי"ה מצי למיתב במתנה אליבא דר"מ כדפריך בשמעתין יע"ש ולדעתי י"ל שדעת רשב"ם כדעת רבינו וסיעתיה דהמתחייב בדשא"ק לא קנה ומאי דפריך בגמ' ולר"מ כו' היינו משום דאליבא דר"מ דס"ל אד"מ דשלב"ל הה"נ דס"ל דאדם מתחייב בדשא"ק כמ"ש מוהרש"ח תו ק"ל לדברי רשב"ם שכתב דהאו' זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שהיו לו באותה שעה ומשום מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה במתנה שהרי קי"ל דהכותב כל נכסיו לאחרים והניח את יורשיו אין רוח חכמים נוחה הימנו וכתב מוהראנ"ח ז"ל חלק ראשון סימן קי"ח דאיסורא נמי איכא כמ"ש בירושלמי עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם וא"כ כל כי האי גונא לא חשיב מיגו שהרי קי"ל דמיגו במקום שמשים אדם עצמו רשע לא אמרי' כמ"ש התוס' בפרק האומר דס"ד והביאו הרב כנה"ג ז"ל בכללי מיגו סי' פ"ב אות נ"ד ובשלמא למאי דפריך בשמעתין לא יהא אלא אחר כו' לא ק' שהרי כתב הרב כנה"ג סי' רפ"ב בהגהת הטור אות ט' דלא אמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא דוקא בכותב נכסיו לאחרים והניח יורשיו אבל בנותן נכסיו לאחד מבניו כגון שרבה לאחד ומיעט לאחר אינו בכלל אין רוח חכמים נוחה הימנו יע"ש וא"נ דהכא בשמעתין אקרא דיכיר קיימינן ומדאורייתא ליכא איסורא אכן לדברי רשב"ם ק' ושמא י"ל דהא דלא אמרינן מיגו במקום שמשי' עצמו רשע היינו דוקא באיסור תורה אבל באיסורא דרבנן לית לן בה וא"נ י"ל דמיגו דבידו אלים טפי ואמרינן אפי' היכא שמשים עצמו רשע וכן יש להוכיח מדברי הר"ן פ' האומר גבי ההיא דנשבית ופדיתיה עיין מ"ש פי"ח מה' איסורי ביאה הלכה כ"ט ועיין בהרב בני אהרן בתשו' סי' א' כנ"ל:
סוף הספר