אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות מכירה· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק כב · הלכה ט

הלכה ה

מי שהיה לו פקדון כו' אבל המלוה הואיל ולהוצא' ניתנה אינה בעולם. כתב מוהר"י קולון שורש פ"ט דפשיטא דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו ליגבות דשלב"ל עד שנאמר שלא תועיל בו מחילה קודם זמנו אלא חשיב דבר שבא לעולם מאחר שכבר נעשה השעבוד ונתחייב הלוה בקנין סודר דהוי כמעכשיו ואע"פ שנתן לו זמן מ"מ דבר פשוט הוא שאין במשמעות הזה שיסתלק המלוה מגוף הממון כו' אלא מדין ודברים הוא דסליק נפשיה והביא ראיה מההיא דפ' ב' דכתובות אמר ר"י אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כו' ואוקמא אביי בדקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים והק' התוס' שם וז"ל וא"ת ניהמניה במיגו דאי בעי מחיל ליה דהא מוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואם איתא דבתוך זמנו אינו יכול למחול מאי קא ק"ל לוקמא כגון דאכתי לא מטא זמניה למיגבי ביה דלא מצי מחיל ליה אלא ודאי פשיטא להו דמצי מחיל א"ד ויש לתמוה עליו שמדברי התוס' אין ראיה כלל משום דאף אם נאמר דאין אדם יכול למחול חוב שלא הגיע זמנו היינו למאי דקי"ל אין אד"מ דשלב"ל וכי היכי דאין אד"מ דשלב"ל כך אין אדם מוחל דשב"ל וכמ"ש הר"ן בתשו' סי' כ"ג אמנם למאן דס"ל אד"מ דשב"ל פשיטא ודאי דיכול למחול חוב שלא הגיע זמנו וכשם דאדם מקנה דשלב"ל ה"נ אדם מוחל דשלב"ל וא"כ משו"ה ק"ל להתוס' שפיר דליהמניה במיגו דאי בעי מחיל ליה משום דאוקמתא דאביי לתרוצי מילתא דרב יאודה אמר רב דאמר האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן הוא דאתא ורב ס"ל דאד"מ דשלב"ל כדאיתא בהדיא פ' האשה רבה דפ"ג וא"כ אין ראיה מדברי התוס' כלל אמנם אחר העיון נראה שדברי מוהר"י קולין נכונים בטעמם כי יש לדקדק עליו עוד דמה ראיה מייתי מהתוס' הא הן לו יהי דנימא דמחילת חוב שלא הגיע זמנו חשיב דשלב"ל היינו דוקא לענין דיכול לחזור מיהו כל עוד שלא חזר בו פשיט' ודאי דהקנאתו הקנא' וגדולה מזו כתב המבי"ט ז"ל ח"א סי' קל"ז דאפי' לא חזר בו מפני שהיה סבור שלא היה יכול לחזור דקנה המקבל וא"כ שפיר ק"ל להתוס' ז"ל דיהא נאמן באומר שטר אמנה במיגו דאי בעי מחיל ליה ולא היה חוזר בו אלא ודאי משמע דכוונת הרב ז"ל לומר דאע"ג דכל עוד שלא חזר בו הקנאתו הקנאה היינו דוקא בעלמא וכשאינו חב לאחרים אבל בחב לאחרים פשיטא ודאי דלא מהני אלא דוקא בשמחלו מחילה גמורה שאינו יכול לחזור בו אבל במחילה דסמי בידיה לחזור פשיטא ודאי דב"ח גובה ממנו כיון דאכתי נכסים ברשותיה קיימי דאי בעי לחזור בו חוזר וההיא דאמרינן המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול במחילה גמורה מיירי וא"כ היינו דק"ל למוהריק"ו דאם איתא דמחילת חוב שלא הגיע זמנו חשיב דשלב"ל לוקמא כגון דאכתי לא מטא זמניה דאז כל עוד שלא בא זמנו מצי לחזור בו דאפי' למ"ד אד"מ דשלב"ל היינו דוקא אחר שבא לעולם כדאיתא בהדי' בפ' אז"נ וכיון דיכול לחזור בו א"כ ב"ח גובה ממנו ואין זה מיגו כלל כנ"ל פשוט: ודע שמדברי מוהריק"ו ז"ל משמע בהדיא דס"ל דהא דאמרינן אין אד"מ דשב"ל היינו אפי' במידי דאינו מחוסר אלא זמן מדהוצרך לומר דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו דשב"ל כדי שנאמר שאינו יכול למחול מטעמא דכבר נעשה השעבוד ושעבד נכסיו מעכשיו משמע דאם נאמר דמגוף הממון סליק נפשיה עד אשר יגיע הזמן הו"ל דשב"ל ולא מהניא ביה מחילה אע"ג דאינו מחוסר אלא זמן וזמן ממילא קא אתי אפי"ה חשיב דשלב"ל גם מוהרנ"ח בח"א סי' כ"א כתב בתוך התשו' לחד תי' דהחולק על מוהר"ם וס"ל דטענת מחילה הוי טענה מעלייא להפטר את הלוה אפשר דס"ל דמחילת חוב שלא הגיע זמנו לא הויא מחילה משום דהוי דשב"ל ומהתימא על הרב מש"ל ז"ל שכתב פ"ד מה' אישות דין ז' וז"ל נסתפקתי בקטן שקדש ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגדיל מהו מי אמרינן כיון דבשעת הקדושין הוו קטנים לא מהני או דילמא כיון דבשעת חלות הקדושין הם גדולים חלו הקדושין ומההיא דאמרינן הרי את מקודשת לאחר שאתגייר אינה מקודשת משום דהוי דבר של"ב לעולם אין ראיה דשאני התם שהוא מחוסר מעשה דהיינו גירות או גט שחרור אבל הכא דאינו מחוסר מעשה אלא זמן וזמן ממילא קא אתי אפשר דלא חשיב דבר של"ב לעולם כו' ובדקתי עד מקום שידי מגעת בספרי ראשונים ואחרונים ולא מצאתי גילוי בדין זה עכ"ל ואתמהא איך לא זכר שם דברי מוהריק"ו ז"ל הללו ומוהראנ"ח ז"ל דמשמע בהדיא דס"ל דאפי' במידי דאינו מחוסר אלא זמן חשיב ליה דשלב"ל וכמ"ש ואין לומר דמה שהוצרך מוהריק"ו ז"ל לתת הטעם משום דכבר נעשה השיעבוד ונתחייב הלוה מעכשיו היינו כלפי נדון הרב ז"ל שנשאל על ראובן שהיה חייב לשמעון סך מה בחוב גמור בתנאי שאין לשמעון שום תביעה ולא דין ודברים עליו כל זמן שראובן ואשתו קיימים אם לא עד שימות אחד מהם ושוב מת שמעון המלוה ובאו יורשיו ומחלו לראובן את החוב בעוד ראובן ואשתו בחיים חייתם דהשתא כלפי נדון זה נראה ודאי דחשיב מחילת החוב קודם שיגיע זמנה דהיינו קודם מיתת א' מהם דשלב"ל שהרי הוא מחוסר מעשה שימות ראובן או אשתו והוי ממש כאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שימות בעליך כו' דאינה מקו' משום דהוי דשלב"ל ומשו"ה הוצרך לטעמא דמעכשיו חל השעבוד דהא ליתא ממ"ש אח"כ וז"ל ואין לומר דמ"מ חשיב כדשב"ל מאחר שלא הגיע זמן הפירעון משעת הפיטור שהרי תלה גביית החוב במיתת ראובן או אשתו ועדיין הוי הן בחיים מ"מ דבר פשוט הוא דחשיב דבר שבא לעולם וראיה מדגרסינן בפסחים פרק כ"ש ב"ח אביי אמר כו' משמע בהדי' דע"כ לא פליג רבא עליה דאביי אלא לענין קרקע דלוה משום דמצי לסלק ליה בזוזי אבל לענין החוב עצמו דלא מצינן למימר הכי מודה דמלוה מצי זבין כו' יע"ש והשתא אם איתא מאי ראיה מייתי מהתם שאני התם דאינו מחוסר אלא זמן גרידא וזמן ממילא קא אתי וכמ"ש רש"י ז"ל שם וז"ל המלוה את חברו ושעבד לו נכסיו וא"ל שאם לא אפרע לך לזמן פ' גבה מנכסי ומשו"ה חשיב דבר שבא לעולם אמנם בנדון הרב ז"ל דמחוסר מעשה דהיינו מיתת ראובן או אשתו ה"נ דחשיב דשלב"ל אלא משמע ודאי דלא שנא ליה להרב ז"ל בין מידי דמחוסר מעשה למחוסר זמן אלא אפי' במחוסר זמן נמי הוי דשב"ל וא"כ זכינו לדין דלדעת מוהריק"ו קטן שקדש ואמר הרי את מקודשת לכשאגדיל אינה מקודשת משום דהוי דשב"ל ומה שהביא ראיה הרב מש"ל ז"ל ממ"ש רש"י פרק החולץ דל"ד אההיא דאמרינן התם אמר רב עמרם אמר רב בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובינהו כמבואר מדברי רש"י ז"ל שם דקטן יכול לקדש ולומר הרי את מקודשת לכשאגדיל אפשר לומר לדעת מוהריק"ו ז"ל דס"ל דרש"י לא כ"כ אלא אליבא דרב משום דרב לטעמיה דס"ל אד"מ דשב"ל והאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאשתחרר הוי מקו' ומה גם שמדברי רש"י פרק האומר דקדושין דס"ב ע"ב ד"ה כמאן אזלא נר' שדעתו לפסוק כר"מ דאד"מ דשלב"ל כמש"ל בדין א' אמנם למאי דקי"ל דאין אד"מ דשב"ל ה"נ דאינה מקודשת משום דהוי דשלב"ל אע"ג דאינו מחוסר אלא זמן ועיין מ"ש בפ"ח מהל' גרושין:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות מכירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה