אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ו · הלכה ח

הלכה ה

הכהנים יוצאין בחלה כו' וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים כו'. הנה מרן כ"מ ז"ל הקשה משם הר' מנוח דהא אמרינן בפרק כ"ש מצה של מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא י"ח ואמרינן בגמרא דה"ט משום דאתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם וא"כ כיון שרבי' ז"ל פסק כר"מ דאמר מע"ב ממון גבוה וכמ"ש בס"פ"ג' מה' מע"ב ופ"ה מה' אישות איך פסק דיוצאין במצה של מ"עב וכן הק' בפ"ו מה' בכורים דין ד' אמ"ש רבינו שם דעיסה של מע"ב בירושלים חייבת בחלה ותיר' משם הר"י קורקוס ז"ל דטעמיה משום דבפרק לולב הגזול דל"ה גבי הא דתנן של ערלה פסול אמרינן מ"ט פליגי ר"א ור"ח חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון ואסיקנא דבהיתר אכילה כ"ע ל"פ דבעינן כי פליגי בדין ממון ר"ח סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ור"א סבר דין ממון נמי בעינן ואמרינן מאי בינייהו א"ב אתרוג של מע"ב בירוש' ואליבא דר"מ למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בו היתר אכילה למ"ד לפי שאין בה דין ממון הרי אין בה דין ממון ורבינו ז"ל פ' כר"ח משום דלדידיה אתיא מתני' דלולב הגזול דקתני אם נטל יצא אליבא דר"מ דהלכתא כותיה ועוד דר"מ קאמר בהדיא בפ' כ"ש דיוצאין במצה של מע"ב בירושל' כו' אלא ודאי הך פסקא כר"ח אתיא דדין ממון לא בעינן אלא היתר אכילה בלחוד זהו תורף תי' יע"ש והנה הרואה יר' מה שיש מן התי' על תי' זה שכתב הרי"ק דר"ח ס"ל דעיסה של מע"ב בירושל' לר"מ חייבת בחלה כיון שיש בו היתר אכילה שהרי בפ' לולב הגזול אמרינן לימא מסייע ליה לר"א הא דתניא עיסה של מע"ב פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכמים אומרים חייבת ופרכינן לימא מסייע ליה היא היא ומשני אלא מדבהא פליגי בהא נמי פליגי א"ד שאני התם דכתיב עריסותיכם תרי זמני כו' הרי בהדיא דר"ח לא פליג עליה דר"א אלא דוקא גבי אתרוג אבל בחלה מודה משום דכתיב עריסותיכם תרי זמני דאל"כ ק' הך ברייתא לר"ח וליכא למימר דלר"ח הך ברייתא מתוקמא במע"ב בגבולין דלר"מ כיון דס"ל דממון גבוה הוא והיתר אכילה נמי ליכא משו"ה פטורה מן החלה וחכמים פליגי עליה דס"ל דמע"ב ממון הדיוט הוא ודין ממון בעינן היתר אכילה לא בעינן ומתני' דקתני אתרוג של תרומה טמאה פסול דמוכח מינה בגמ' דהיתר אכילה נמי בעינן אע"ג דאית ביה דין ממון לא אתיא כרבנן דר"מ דלרבנן דר"מ כיון דאית ביה דין ממון לא בעינן היתר אכילה וא"נ דבהא פליגי דר"מ סבר במע"ב בגבולין אין בו היתר אכילה ולא קרי' ביה לכם ורבנן ס"ל דמע"ב בגבולין נמי יש בו היתר אכילה כיון דיכול להעלותו לירוש' וא"נ דאי בעי פדי ליה דהא ליתא שהרי בפרק חלק דקי"ב אמרי' אמר ר"ח מחלוקת במע"ב בירוש' דר"מ סבר ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא אבל בגבולין ד"ה פטור וכבר ראיתי בספר חזון נחו' הנדפס בקרב ימים בח"א דקפ"ד ע"א שרצה לתרץ לזה דס"ל להרי"ק דהא דר"ח אינה הלכה מדחזינן פ' הא"מ דנ"ג ע"ב אמר ר"ן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כרבי מאיר במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה דתנן כרם רבעי ב"ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות וב"ה אומרים כולו לגת מ"ט דב"ה גמר קדש קדש ממעשר כמאן ס"ל אי כר"י אמאי כולו לגת הא אמר מע"ב ממון הדיוט הוא אלא לאו כר"מ ואם איתא להא דר"ח דבגבולין כ"ע מודו דממון גבוה הוא מאי ראיה איכא הא הך מתני' אפילו כר"י מצי אתי דהך מתניתין בגבולין איירי כדקתני והעניים פודין אותם לעצמם ועוד אמרינן התם וכר"י מי לא תנן והתנן הפודה מע"ב כו' בין משלו בין שניתן לו במתנה מני אילימא ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה אלא לאו כר"י ואם איתא אפילו כר"י לא מצי אתא דהך מתני' בגבולין איירי דאי בירוש' אין פודין מע"ב ועיין בתו' שם דנ"ג ע"ב ד"ה איהו אלא מוכח דליתא להא דר"ח וכן נר' שהוא דעת הר"ן ז"ל שכתב אמתני' דלולב הגזול דקתני אתרוג של מע"ב לא יטול ואם נטל יצא דה"ט משום דסברו רבנן מע"ב ממון הדיוט הוא משמע שדעתו ז"ל לפסוק כר"א דאמר דין ממון בעינן ואם כן איך כתב עוד דלאו דוקא בירוש' אלא ה"ה חוץ לירושלים כיון שראוי לאוכלו בירוש' והדבר ק' דכיון דס"ל דדין ממון נמי בעינן איך כתב דמע"ב חוץ לירוש' יוצא י"ח הא מע"ב בגבולין לכ"ע ממון גבוה הוא וכן הק' הרב תי"ט שם אלא מוכח דס"ל דהא דר"ח לאו דסמכי איהו ולית הלכתא כותיה ואם כן איכא למי' דלדעת רבי חייא מחלוק' ר"מ ורבנן אינו אלא במע"ב בגבולין אבל בירוש' אפילו ר"מ מודה דהיתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן א"ד ז"ל ואין דבריו נראים לי דא"כ ק' דמאי פריך בגמר' לימא מסייע ליה והוצרך לשנויי דלענין חלה ודאי מסייע ליה ולימא דקאמרינן אאתרוג ומצה קאמר ומאי קו' הא הך דר"א ע"כ במע"ב בירושל' היא מדקאמרינן תסתיים דר"א הוא דאמר דין ממון נמי בעינן דאמר ר"א אתרוג של מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בי"ט ואם איתא היכי מוכח מינה דר"א הוא דקאמר לפי שאין בה דין ממון אימא דההיא דר"א מיירי במע"ב בגבולין אבל בירוש' מודה דאפי' לר"מ יוצא בו י"ח כיון שיש בו היתר אכילה ותו דע"כ הא דרב אסי במע"ב בירוש' איירי מדקאמר מצה של מע"ב לדברי חכמים אדם יוצא בו י"ח ואלו חוץ לירוש' אפילו לרבנן אינו יוצא י"ח כדקתני במתני' פ' כ"ש וכיון שכן מאי פריך לימא מסייע ליה היא היא ומאי קו' הא איכא למימר דהך ברייתא מיירי במע"ב בגבולין אבל בירוש' אפי' ר"מ מודה דחייבת בחלה וכדס"ל לר"ח אם לא שנאמר דס"ל להרי"ק ז"ל דהך סוגיא דפ' לולב הגזול ודפ' כ"ש אתיא כר"ח דקאמר מחלוק' במע"ב בירוש' אבל חוץ לירוש' ד"ה פטור אמנם לפום סוגיא דפ' האיש מקדש דמוכח מינה דס"ל לר"ן דמחלוקת ר"מ ורבנן אפי' במע"ב חוץ לירוש' א"כ מעתה מצינן למי' שפיר דהך ברייתא מיירי חוץ לירוש' אבל בירוש' אפי' ר"מ מודה וזה דוחק דאם כן לא הי"ל לרבינו לפסוק כר"ן הפך סתמא דתלמודא דפ' לולב הגזול ודפ' כ"ש ולכן נ"ל ליישב דרך מוהרי"ק ז"ל דודאי כי היכי דלא תקשי ליה לר"ח הך ברייתא דקתני עיסה של מע"ב פטורה מן החלה לר"מ ע"כ דס"ל דשאני התם דכתיב עריסותיכם תרי זמני אלא דצריך לומר לרבינו ז"ל דלר' מאיר דממעט מע"ב מחלה אע"פ שיש בו היתר אכילה מדכתיב עריסותכם תרי זמני היינו משום דס"ל דגלגול הגוי אינו פוטר דיליף ראשית ראשית מתרומה ור"מ ס"ל דמירוח גוי אינו פוטר כמ"ש במנחות דס"ו ע"א ואם כן אייתר לן חד עריסותכם ע"כ למעוטי מע"ב הוא דאתא ואע"ג דבפ' ראשית הגז דקל"ה דריש לעריסותיכם כדי עיסתכם כשיעור מדבר כבר כתבו התו' שם דתרתי ש"מ כדי עיסתכם ולמעוטי עיסת הקדש יע"ש מיהו לפום מאי דקי"ל דגלגול הגוי פוטר א"כ אצטריכו תרי עריסותכם חד למעוטי הקדש וחד למעוטי גוי דתרי קראי צריכי כדאמרינן במנחות וכגי' התוס' שם וה"ט משום דאי ליכא אלא חד עריסותכם לא הוה ממעטינן אלא עיסת הקדש משום דמסתבר טפי דאינו נאכל בלא פדיון כמ"ש רש"י שם וא"כ לא אייתר לן קרא למעוטי עיסת מעשר שני ואם כן אהדר דינא לדין אתרוג של מעשר שני דיוצא י"ח לרבי מאיר משום דיש בו היתר אכילה כנ"ל ליישב דעת הרי"ק ז"ל ודו"ק והרב לח"מ תי' דרבי' פסק כרבנן דר"מ דמע"ב ממון הדיוט ומ"ש בפ"ג מה' מע"ב דמעשר שני ממון גבוה ואין מקדשין בו את האשה ואין ניתן במתנה מיירי בגבולין וכבר אמרו בפרק חלק דמע"ב בגבולין אפילו רבנן מודו דממון גבוה הוא ומשום הכי כתב דמע"ב בירוש' יוצא י"ח וחייב' בחלה א"ד יע"ש ודבריו תמוהים דבהדיא אמרינן פרק האיש מקדש דהלכה כר"מ הואיל ותנן בבחירתא כותיה וכן ראיתי למורינו הרב בס' מקראי קדש שתמה עליו כן ויש ליישב דבריו דמ"ש ר"ן בפרק הא"מ דהלכה כר"מ הואיל ותנן בבחירתא כותיה היינו משום דס"ל לר"ן דפלוגתא דר"מ ורבנן במע"ב בגבולין נמי היא ומש"ה מוכח שפיר מההיא מתני' דקתני וב"ה אומרים כולו לגת אתיא כר"מ דאמר ממון גבוה הוא אמנם לפום מאי דק"ל כר"ח דבגבולין כ"ע מודו דממון ג"ה אין ראיה מההיא מתני' דכר"מ ס"ל די"ל דההיא בגבולין איירי וכדקתני במתני' והעניים פודין אותן לעצמן וכמש"ל וא"כ הדרן לכללין דעלמא דר"מ ור"י הל' כר"י ומ"מ הנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה דכל כי האי לא הי"ל לרבינו למיסתם סתומי והי"ל לפרש דדוקא בגבולין אין מקדשין בו את האשה ואין נותנים אותו במתנה אבל בירוש' ש"ד ותו דממ"ש בפ"ח דמע"ב הלכה ו' הלוקח פירות בסלע של כסף כו' שנאמר ונתן את הכסף כו' מבואר דס"ל דאפילו בירושלים ממון גבוה ועיין במר"ן כ"מ שם עוד נראה לי ליישב דעת רבי' ז"ל דלרבינו ז"ל קשיתיה מה שהקשו התוס' ז"ל פרק אלו עוברין דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל וז"ל תימא לרשב"א אמאי אמרינן פ' כ"ש דמצה דמע"ב אינו יוצא י"ח בפסח לר"מ דסבר ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם והא אלו בעי מתשיל עלה ומחשבינן כשלו והנרא' שכונתו ז"ל משום דמשמע להו דהא דכ"מ הלכה כר"א דקי"ל כותיה דמע"ב ממון גבוה הוא כדאמרינן בקדושין ומשו"ה ק"ל הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכה כר"א דאמר הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומש"ה הוצרכו לתרוצי דשאני התם דכתיב לה' עיין בס' פני יהושע בחי' מוהרי"ל דכ"ד יע"ש אמנם רבי' ז"ל לא ניחא ליה בהאי תירוצא ואשר על כן הוכרח לומר דהא דקאמר ר"א דמצות מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח היינו משום דר"מ לא ס"ל כר"א דאמר הואיל ואי בעי מתשיל אלא כר"י דס"ל דלא אמרינן הואיל מדקתני בברייתא עיסה של מע"ב פטורה מן החלה דברי ר"מ ואי ס"ל כר"א דאמרינן הואיל שפיר קרינן ביה עריסותכם הואיל ואי בעי מתשיל וא"נ אפילו נימא דהך ברייתא לא שמיע ליה לר"א כדמשמע ריהטא דשמעתתא איכא למימר דרב אסי דקאמר לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח היינו משום דס"ל דלכ"ע לא אמרינן הואיל ופלוגתייהו דר"א ור"י בפרק אלו עוברין בטובת הנאת ממון הוא דפליגי וכדהוה בעי תלמודא למימר התם אמנם לפום מאי דקי"ל דהלכ' כר"א דאמרינן הואיל כמ"ש רבי' בפ"ג מה' י"ט דין ט' ה"נ דמצה של מע"ב יוצא בה י"ח ועיסה של מע"ב חייבת בחלה ושפיר קרינן ביה עריסותכ' הואיל ואי בעי מתשיל ובהא לא פסקינן כר"מ ואי קאמר תלמודא פ' האיש מקדש דהלכה כר"מ היינו דוקא לענין קדושין דבעינן שיהא ממונו בשעה שנותן הקדושין והתם לא מהני טעמא דהואיל כמ"ש הרב לח"מ ז"ל בפ"ד מהלכות אישות גבי ישראל שקדש במעשר עני דדוקא ישראל עני שקדש במעשר עני אבל ישראל דעלמא לא ולא מהני טעמא הואיל ואי בעי מפקר לנכסי' וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשוב' סי' תר"ב דבקדושין לא מבואר ממ"ש שם לעיל בדין ג' הלקט כו' ומע"ב והקדש שנפדו כו' לא מהני טעמא דאי בעי מתשיל יע"ש ואי קשיא לך א"כ עיסת מע"ב בגבולין נמי יהא חייבת בחלה מה"ט הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומדברי רבינו ז"ל בפ"ג מה' בכורים משמע דבגבולין אינה חייבת בחלה מדכתב עיסת מע"ב בירוש' כו' משמע דוקא בירוש' וכן חייבין בחלה משמע הא לא נפדה אינה חייבת בחלה ועל כרחין בגבולין קאמר גם בפ' ח' מהלכות לולב כתב אתרוג של מע"ב בירושלים לא יטול ואם נטל יצא משמע הא בגבולין אפי' נטל לא יצא ולפי מה שכתבנו אפילו בגבולין נמי מיקרי לכם הואיל ואי בעי מתשל עלה ותו עיסת הקדש נמי יהא חייבת בחלה מהאי טעמא הואיל ואי בעי מיתשל י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דדוקא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון ההיא דמערבין לנזיר ביין וישראל בתרומה דחזיא לכהנים וכן ההוא דחלה דפרק אלו עוברין דעד שלא תחמיץ הרי ראויה היא לכהן אמרינן הואיל וחשיב שפיר כשלו ואי מחמיץ בתר הכי הו"ל ממונא דידיה אמנם במידי דלא חזי השתא לשום אדם כגון מע"ב בגבולין והקדש שלא נפדה לא אמרינן הואיל ולא חשיב כשלו וכ"כ התוס' בפרק בכל מערבין ד"ל ע"ב ד"ה וליפרוש האמנם מדברי התוס' דפר' אלו עוברין נראה דמחלפא שיטתייהו ממ"ש בפ' בכל מערבין מדק"ל מהא דאמרינן שלך אי אתה רואה אבל רואה אתה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כו' ולפי מ"ש בפרק ב"מ נראה דלק"מ דהקדש שאני דלא חזי השתא לשום אדם ועיין מ"ש לקמן בתשו' הרשב"א ז"ל ואי קשיא לך עוד לפי דרך זה ממ"ש רבינו בפ"ט מהל' מע"ב דין ד' וז"ל כרם רבעי אין לו לא שכחה ולא פרט כו' והשתא קשה שהרי טעמייהו דב"ה דס"ל דאין לו פרט היינו משום דיליף קדש קדש ממעשר והרי הוא ממון גבוה ולא קרינן ביה כרמך וכמ"ש רש"י בפרק האיש מקדש והשתא לפי מ"ש הא הואיל ואי בעי פדי ליה שפיר קרינן ביה כרמך דומיא דחלה ומצה של מע"ב דקרינן בי' עריסותיכם מה"ט וכן ק' לדרך הר"י קורקוס ז"ל דפסק כר"ח דכל שיש בו היתר אכילה אף ע"ג דאין בו דין ממון קרינן ביה עריסותיכם דא"כ ה"נ אמאי לא קרינן ביה כרמך מה"ט וי"ל דהתם בכרם רבעי בגבו' קא מיירי רבינו וכמ"ש בס"ד אלא כולו עולה לירו' או נפדה כו' וכיון שהוא חוץ לירוש' אין בו היתר אכילה כלל לשום אדם ולא אמרינן הואיל אך קשה ממ"ש רבינו ז"ל פ' י"ג מה' שכירות וז"ל וכן פרות הדשות במע"ב ופרות המהלכות כו' אינו עובר עליהם משום לא תחסום כו' דמסתמיות דבריו נראה דאפי' בירוש' קאמר וע"כ היינו משום דפסק כר"מ דאמר ממון גבוה הוא ולא קרינן ביה בדישו כמ"ש רש"י ז"ל בפ' השוכר את הפועלים והשתא קשה דנימא הואיל ואי בעי מתשיל עלה חשיב שפיר דישו וכן קשה לתי' מוהרי"ק דכיון דיש בו היתר אכילה דישו קרינן ביה דומיא דחלה וי"ל דס"ל לרבינו דטעמא דמע"ב דאינו עובר עליו משום בל תחסום לאו היינו משום דלא קרינן ביה בדישו כמ"ש רש"י דדישו אשור קאי ולא אאדם אלא כיון דממון גבוה הוא סברא הוא דאסור להאכילו לבהמה מן התורה כמ"ש הריטב"א שם יע"ש ודו"ק:
הן אמת דבעיקר קו' התוס' שהק' ז"ל ממע"ב דאינו יוצא בה י"ח ולא אמרינן הואיל ק"ל טובא דמאי קושיא דהתם שאני דאי מיתשל עלה נמי הדרא לטיבלא ואין יוצאין במצה של טבל כדתנן בפ' כ"ש ואי בעי מתקן לה ומפריש עליה ממקום אחר ליכא למימר דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט וכעין קוש' זו ראיתי להר"ב שער אפרים סי' ל"ח שהקשה על מ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשמ"ז שנשאל על מי שאסר נכסיו על עצמו או לולבו אי יוצא בה י"ח הואיל ואי בעי מתשיל עלה והשיב דאף בזה אינו יוצא י"ח בי"ט דאם כן אף באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל יוצא בו דאי בעי מתשיל עלה דאנן סתמא תנן כו' והקשה הרב ז"ל דמאי ראיה התם שאני דאי מתשיל עלה הדרא לטיבלה יע"ש ובדברי הרשב"א ז"ל אפשר ליישב דס"ל כדעת הרמב"ן שכ' הר"ן שם דאתרוג של טבל יוצא בה י"ח ואם כן דמתני' דקתני אתרוג של תרומה טמאה פסול משמע אפי' כל ז' וכן הוא דעת הר"ן ורבינו בפ"ח מהל' לולב ומשום הכי ק"ל שפיר דבחולו של מועד אי מתשיל עלה בידו לתקוני ולהפריש עלה ממקום אחר וכן תי' הר"ב כרם שלמה בתשוב' שבסוף המפתחות סי' א' אכן בדברי התוס' ז"ל לא יתכן שום אחד מהתי' וכמבואר ולכאורה עלה על דעתי ליישב עם מאי דאמרינן פ' כ"ש ת"ר יכול יוצא אדם י"ח בטבל כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ופרכינן עלה ואיסורא דחמץ להיכי אזלא ואוקימנא לה כר"ש דאמר אין איסור חל על איסור משמע מאותה סוגיא דלמאי דקי"ל דאיסור חל על איסור באיסור כולל ואיסור מוסיף יוצא אדם י"ח בטבל דליכא למעוטי מקרא דלא תאכל עליו מי שאיסורו משום בל תאכל כו' שהרי איסור כולל הוא וא"כ ע"כ צ"ל דמתני' דקתני אבל לא בטבל אתיא כר"ש ולית הלכתא כותיה ומשו"ה קשה להו שפיר דהיכי קאמר רב דמצות מע"ב לר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח הא ר"מ ס"ל דאיסור חל על איסור באיסור כולל ואיסור מוסיף כדאיתא פ' ג' דכריתות אמתני' דקתני יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ד' חטאות יע"ש האמנם נראה דהא ליתא דמתני' דפרק כ"ש הלכה היא כמ"ש רבינו בפרק זה והיינו טעמא דאינו יוצא בו י"ח משום דהוה מה"ב כמ"ש רש"י והר"ן שם ועיין בס' מ"ק למורינו הרב זלה"ה וכן מוכח בהדיא מדפרכינן בגמרא אבל לא בטבל פשיטא כו' ואם איתא היכי פריך פשיטא הא בפלוגתא אתמר ואדרבא לית הלכתא כותיה ולזה אפשר לומר דפריך פשיטא משום דמרישא שמעינן לה דקתני יוצאין בדמאי דמשמע אבל לא בטבל וכעין זה כתבו התוס' פרק בכל מערבין ד"ה הנז' אלא שדבריהם ז"ל סתרי אמ"ש בריש פרק כ"ש ד"ה עבר זמנו שכתבו שם דאין לפרש דפריך פשיטא דאסור בהנאה מדיוקא דרישא דדרך התנא לכפול את דבריו יע"ש וכן נראה שהוא דעת רש"י ז"ל שם וכ"כ התוס' שבת דנ"ג ד"ה אילימא יע"ש ותו דאם איתא היכי משני ל"צ בטבל טבול מדרבנן ואי טעמא דרבנן משום דאין איסור חל על איסור טבל דרבנן למה לא יחול עלה איסור חמץ ועיין בס' מקראי קדש דצ"ה ע"ב:
שוב אחר זמן רב מצאתי להרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ"ק דפסחים גבי ההיא דרב גידל המקדש משש שעות כו' שכתב וז"ל וה"פ דפריך מעיקרא פשיטא כלומר דמרישא שמעת מינה וכיוצא בו פשיטא משום דתנא ליה רישא באותו פרק אבל לא בטבל פשיטא והא לאו פשיטא אלא פלוגתא נמי היא ודלא כהלכתא עכ"ל יע"ש וא"כ לא נפלאת היא סברא זו ליחס לדעת התוספות וז"ל ועוד אפשר ליישב דעת התוס' וממילא רווחא נמי ליישב תשו' הרשב"א ז"ל דאזלי לשיטתם שכתבו בפ' כל הגט דל"א ע"ב ד"ה במחשבה וז"ל וא"ת כיון דשרי נותן עיניו בצד זה אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת והא תנן מעלים את המדומע כו' וי"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחילת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה כו' יע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' שם אשר מבואר מדבריהם דאפי' בשבת נמי מישרא שרי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ולא חשיב כמתקן וכ"כ הרב ח"ה ז"ל יע"ש וא"כ מעתה שפיר ק"ל ז"ל דאמאי אין יוצאין במצה של מע"ב ובאתרוג של תרומה טמאה מאי אמרת דהדרא לטיבלא ואין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט הא איתיה בתקנתא ליתן עיניו בצד זה כנ"ל אלא שדבריהם ז"ל הם תמוהים בעיני מסוגיא דפ' ב"מ ודריש פ' מפנין וכבר הארכתי בזה במקום אחר עיין מ"ש בה' תרומות וראיתי בספר כרם שלמה שהקשה ה"ה בכמוה"ר אליהו עובדיא ז"ל דמאי ראיה מייתי הרשב"א מתרומה טמאה דהתם שאני דמיחסר תרי מילי למעבד הן שאלת חכם והן להפריש עליה ממקום אחר והוה ליה תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן כמ"ש התוס' פ' א"ע והיא גמר' ערוכה פרק כ"ש יע"ש ולע"ד לק"מ ואשתמיט מיניה מ"ש רש"י פרק כ"ש דל"ח ע"א ד"ה א"ד וז"ל וא"ת בחלת מעשר גופיה נמי תרי הואיל איכא הואיל ואי לא קרא עליה שם והואיל אי מטמא פריק לה ואית ליה היתר במושבות הכא לא קרי' הואיל דבר שבידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק לה עכ"ל וא"כ ה"נ כיון דבידו להפריש ממקום אחר לא חשבינן ליה תרי הואיל ועל התוס' ז"ל אני תמיה שכתבו בפרק א"ע ד"ה הואיל משם רשב"א כי נראה לו שדעת רש"י ז"ל כיון דהסל מצרפה לחלה כו' אלא מטעם הואיל שרי דאי בעי לא מפריש חלה אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא וכיון דכי נמי לא תקרי לה שם עד שתאפה לא שרינן אלא ע"י הואיל הואיל אם יקרא לה שם עד שתאפה הוי תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן כו' יע"ש ויש לדקדק טובא שהרי הואיל אי בצע פורתא מכל חדא הוה ליה דבר שבידו ולא חשיב תרי הואיל ויש ליישב בדוחק ודו"ק:
שוב אנה ה' לידי ספר הבתים מכ"י להרשב"א ז"ל ומצאתי תשובה זו כתובה שם באורך בבית כ"ח סי' ב' והילך לשונה תשובה הא דכתב מר באוסר נכסיו על עצמו שקרוב הדבר לומר דיוצא בו ביום ראשון הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויש בו היתר אכילה וכדקי"ל גבי חלה דממונא הוא ועובר בב"י אין הדברים נראים כן בעיני שא"כ אף אנו נאמר באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל דיוצא בו דהא אי בעי מיתשיל עליה ויש בו היתר אכילה ואם איתא היכא קתני סיפא ושל תרומה טמאה פסול הול"ל ושל תרומה טמאה ביד כהן פסול ואל תשיבני דמאי לב"ה דמכשירין דהא מפרש טעמא משום הואיל ודמאי שאני דהוי בודאי מעושר דרוב ע"ה מעשרין והיינו נמי דבפ' מפנין תנינן מפנין תרומה טהורה ודמאי ואוקימנא בתרומה ביד ישראל כיון דחזיא לכהן ש"ד הא תרומה טמאה ביד ישראל לא ולא אמרינן הואיל אי בעי מתשיל ואלו בדמאי מפרש טעמא משום הואיל ואי אפשר לומר דטעמא משום דכל שא"א בלא שאלה מוקצה הוא דמי יימר דמזדקק ליה חכם כיון דאפשר בג' הדיוטות כדאיתא פרק כירה מכל אלו נראה דלא אמרינן בכי הא הואיל ואי בעי מתשיל דבתר השתא אזלינן ומיהו י"ל שאין ראיה מכל אלו דא"נ מתשיל עלה הוה ליה טבל ואין מטלטלין אותה בשבת וכן אין יוצאין באתרוג של טבל דהא לית ביה השתא היתר אכילה ואי בעי מתשיל עלה ולהפריש עליו ממקום אחר ליכא למימר דהא אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט וכאותה שאמרו פ' בכל מערבין על ההיא דסומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה ומיהו יש לדחות שאין ראיה מחלה שהרי חלת חמץ אסורה לכל ואפילו הכי אמרינן בה הואיל משא"כ בעלמא וכל דבר שאינו ראוי עכשיו לשום אדם לא אמרינן ביה הואיל דהא ודאי משמע דאין יוצאין בשל הקדש שלא נפדה ואף על גב שלא שנו אותה בלולב הגזול כמו שלא שנו את הטבל ובעלמא נמי גבי מצה ועירוב וטלטול שבת שנו כן ושל הקדש שלא נפדה לא יצא ולא אמרינן ביה הואיל מה"ט דאמרן כיון דהשתא לא חזי לשום אדם אלא די"ל דחלה נמי כיון דמיתשיל עלה השתא עד שלא תחמיץ ראויה היא לכהן הוה ליה כעיסתו שהחמיץ ומ"מ עדיין נראה לי להוכיח מההיא דכל כהנים ולוים נהנים לי דאפילו למ"ד טובת הנאה ממון אסיקנא בפרק בתרא דנדרים דבאין כהנים ונוטלין דשויא עילויה עפרא בעלמא ואמאי נימא אי בעי מתשיל ומצוה נמי איכא כדידיה דמי ומיניה קא מתהנו ומהשתא קא מיתסרו עליי' וכ"ש דאם אתשיל עלה נמצאו נהנים למפרע מן האיסור אלא ודאי כיון דהשתא לא אתשיל לא מהניא ליה מידי ולאו ממוניה הוא ואפי' לשמא מתשיל לא חיישינן כדלא חיישינן בע"מ שאין עליך נדרים ומיהו י"ל גם בזו דה"ט דלא אמרינן ביה הואיל כיון דאמרו כהנים נהנים לי ותרומתו אסורה לכל דהא להדיוט לא חזיא ולכהן נמי לא חזיא לפי איסורו הלכך שויוהו עפרא בעלמא ולאו כדידיה דמי עכ"ל:
ובהיותי בענין זה דרך אגב ראיתי להר"ב יבין שמועה דף ס"ו דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל דע דבפ' כ"ש אמרי' יכול יוצא אדם י"ח במע"ב ת"ל לחם עוני מי שנאכל באנינות כו' דברי ר"י הגלילי ר"ע אומר מצות מצות ריבה א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ומדקאמר א"כ מה ת"ל לחם עוני משמע דר"י הגלילי לא דריש המסורת וקשה דאמאי לא דריש כיון דלא מכחשי אהדדי כו' ושמא י"ל דמאי דקתני א"כ מה ת"ל לחם עוני הם סיום דברי ר"ע עצמו והוא עם מ"ש בפרק כ"ש מצת מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח ופריך בגמרא מי כתיב מצתכם אמר רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם מלחם הארץ מה להלן אינו מע"ב אף מצה כן וזהו מה שהק' ר"ע לעצמו א"כ שאתה אומר דיוצאין במצת מע"ב א"כ מה ת"ל לחם דאפני מג"ש דלחם לחם דהא אך אתיא למימר דאין יוצאין במצת מע"ב ולדידי שאני אומר דיוצאין א"כ מה ת"ל לחם דמופנה לג"ש ומשני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש פי' לעולם דמלת לחם מופנה לג"ש ולא הויא למילף מצה מחלה למימר דאין יוצאין במע"ב אלא הג"ש אתא למילף חלה ממצה מה מצה אין יוצאין בנילושה ביין ושמן ודבש דעוני כתיב אף בחלה אינו חייב בנילושה ביין ושמן ודבש כדתנן במתני' מס' חלה עכ"ד ואתמהה שהרי בפ"ב דחלה אמרינן התם בהדיא דעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ואמרי' התם בירוש' דר"א איש ברתותא היא דתנינן תמן עיסה שנילושה במי פירות ונגע בה טבול יום במקצתה ר"א א"ב לא פסל אלא מקום מגעו בלבד ר"ח בר אבא בשם ר"י דברי הכל היא אף ע"ג דר"ע אמר תמן אין מ"פ מחברין לטומאה מודה שמחברין לחלה כו' הרי דלר"ח לר"ע עיסה הנילושה במי פירות חייבת בחלה ואפי' לריב"ח דאמר דר"א הוא ולא ר"ע לאו היינו מטעמא דיליף לחם לחם ממצה ותו דע"כ לא פליגי אלא בעיסה שנילושה במ"פ אבל בעיסה הנילושה מז' משקין כ"ע מודו דחייבת בחלה כמבואר שם בירושלמי וכבר כתב הרב שדה יהושע דף קס"א ע"ד משם הרשב"א דה"ט דלא ילפינן לחם לחם ממצה דלא למדוהו אלא לגבי מינין הבאים לידי חימוץ גם נראה דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' ר"י דמנחות דג"ש זו אצטריך למעוטי דאין חייבין בחלה אלא חמשת המינים לבד וא"כ מאי קא ק"ל לר"ע מה תלמוד לומר לחם עוני סוף דבר שדבריו תמוהים בעיני ותו לא מידי:
מעשה חושב (קסד) מדקתני בברייתא עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר"מ ואי ס"ל כר"א דאמרינן הואיל, שפיר קרינן בי' עריסותיכם הואיל ואי בעי מתשיל כו' דס"ל דלכ"ע לא אמרינן הואיל ופלוגתייהו כו' בטובת הנאה ממון כו'. לכאורה קשה כן אפילו אי לא ס"ל כר"א דאמרינן הואיל דהא רב חסדא לית לי' הואיל שהרי ס"ל דהאופה מיו"ט לחול לוקה ואפ"ה ס"ל דלחומרא אמרינן הואיל כדאיתא בפסחים דף ס"ב ע"א וא"כ קשה אמאי עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה (ואע"ג דהתוס' כתבו שם דהאי הואיל דאמרינן לחומרא היינו מדרבנן בלבד מ"מ קשה דאמאי פטורה אפילו מדרבנן). ונ"ל ליישב בזה דדוקא רב חסדא ס"ל כן לחלק בין הואיל דלקולא לבין הואיל דלחומרא והיינו משום דס"ל דלכ"ע טובת הנאה אינה ממון משום דסתם מתניתין בס"פ שני דקדושין הכי הוא דדוקא כהן (או ישראל שנפלה לו תרומה מאבי אמו כהן) שקידש בהתרומה מקודשת אבל לא ישראל שקידש בטובת הנאה שיש לו בתרומה דבזה אינה מקודשת ולא פליג על זה ר' יהושע ור"י ב"ב לומר דאפילו ישראל שקידש בטובת הנאה מקודשת מכלל דלכ"ע ס"ל דטובת הנאה אינה ממון (והא דמשמע במשנה ג' פי"א דנדרים דטובת הנאה הוי ממון מדקתני שם יטלו אחרים כו' כבר יישב בזה מו"ז רבינו התויו"ט ע"פ דברי מרן הכ"מ ז"ל). והיינו דפריך הש"ס בפ' ואלו עוברין לימא בטובת הנאה ממון קא מיפלגי והיינו משום דקשה לומר כן וכיון דאפילו ר"י ב"ב לית לי' דטובת הנאה ממון א"כ מ"ט דר"י ב"ב דס"ל תטיל בצונן כיון דהואיל נמי לא ס"ל וכנ"ל וא"כ הרי ע"כ צ"ל דס"ל דהואיל דלחומרא אמרינן ולפיכך א"א להפריש העיסה ולהניחה עד הערב מטעמא דהואיל ואי בעי מתשיל עלי' והוא שלו וכן לאפות נמי א"א דהא לקולא לא אמרינן הואיל וזהו טעמי' דרב חסדא וס"ל דהלכה כר"י ב"ב וזה עולה יפה בטעמא דר"י ב"ב דלמ"ש הר"ן בסוגיין דס"ל לר"י ב"ב דטובת הנאה ממון ולא אמרינן הואיל קשה דא"כ אמאי לא פליג ר"י ב"ב בהאי דפ"ש דקדושין וכנ"ל אבל לר"מ י"ל דס"ל כר' יהושע דאפילו לחומרא לא אמרינן הואיל ומש"ה ס"ל דעיסה של מעשר שני פטורה מן החלה אמנם התויו"ט דייק דמדלא מזכיר הש"ס את ר"י ב"ב בהאי דקאמר לימא בטובת הנאה ממון קא מיפלגי מכלל דר"י ב"ב ס"ל דטובת הנאה הוי ממון:
(קסה) הן אמת דבעיקר קושיית התוס' ז"ל שהקשו ממעשר שני דאינו יוצא בה י"ח כו'. גם בדברי התוס' בפסחים דף ל"ח סוף ע"א בד"ה חלות תודה כו' יש מקום עיון דהוכיחו שם דע"כ מיירי בשלא הוקדשו החלות דאלת"ה תיפוק לי' דבעינן מצתכם וע"ש והאי מאי הוכחה היא דמאי איכפת לן אי מתניתין דקתני דאינו יוצא י"ח בחלות תודה אתיא אליבא דהלכתא דאמרינן הואיל, וצ"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו בכריתות דף י"ג סוף ע"ב בד"ה ארבע חטאות כו' דאחר שחיטה וזריקה ליתא בשאלה ובהיותי בדברי תוס' אלו תמהתי דאיך ס"ד למימר דאיירי בהוקדשו חלות התודה ע"י שחיטת הזבח הא אין מביאין תודה בע"פ מפני שלא להביא חלות חמץ שבה לידי פסול:
(קסו) דאי מיתשל עלה נמי הדרא לטיבלא כו'. תמהני מאי קושיא היא למאי דהוכיח מו"ז רבינו התויו"ט ז"ל בפ"ג משנה ח' דגיטין בד"ה ה"ז חושש כו' מדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו לאחר שאכל טבל יכול להפריש תרומות ומעשרות ומיישב שם דרש"י נמי ס"ל כן ע"ש. (ובאמת ברש"י גופא ריש נדה משמע דס"ל כן במה שפירש שם גבי הבודק חביות ע"ש אלא דהתוס' רי"ד שם חולק על רש"י. ותמהני על מו"ז ז"ל שלא הביא דברי רש"י אלו מנדה דף ב' ע"ב הנ"ל לראיה). וא"כ מה בכך דהדרא לטיבלא ואין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט הא כשיפריש לאחר יו"ט על מה שאכל נמי יוצא ידי חובתו למפרע. והא דתניא דאין יוצא ידי חובתו בטבל י"ל דהיינו אי לא בעי לאפרושי עלי' כלל אפילו אח"כ (או כשאין הבעלים כאן וכעין שכתבו התוס' בע"ז דף ע"ג סוף ע"ב בד"ה טבל כו' אבל בקושייתם דהכא שהקשו דנימא הואיל ע"כ דמיירי שהבעלים עצמן בכאן ויכולין למיתשל על הפרשת המעשר שפיר הקשו דאף שיחזור לטבלו מ"מ הא יכולים להפריש גם לאחר יו"ט על זה שיאכלו). ועיין בתוס' חדשים פ"ג דגיטין הנ"ל שמגמגם בזה על מו"ז תויו"ט ז"ל. וכתבתי שם על הגליון דמרש"י גופי' בריש נדה נראה דס"ל דמהני הפרשה על מה שכבר אכל וראיה לזה מהא דפריך הש"ס בנדרים דף נ"ט לר"א דס"ל דמידי דישנו בשאלה הו"ל דשיל"מ ולא בטיל וע"ז פריך והרי תרומה דאפשר בשאלה ואפ"ה עולה באחד ומאה דקא מדייק התם הא למאה תעלה ע"ש ודחיק הש"ס שם תחלה בישוב קושיא זו. ואמאי לא נימא בפשיטות דהברייתא דקתני דלמאה תעלה מיירי כשכבר נאכל מכרי הזה שהתרומה הזו נתרמה עליה ומש"ה א"א בשאלה דהא אשתכח דאכל טבלים למפרע אע"כ דאפילו על מה שאכל כבר מהני נמי הפרשה למפרע ושפיר מצי למשאל עלה ועיין מש"ש:
[אמר עקיבא סופר נ"ה. עיין לקמן בשעה"מ פ"ה מהלכות תרומות הלכה כ"ד שפלפל הרבה בדברי רש"י הנ"ל והקשה מסוגיא דיומא פ"ג אמאי לא יאכילו אותו טבל ומפרישו אח"כ עיי"ש. עוד הקשה על רש"י בשתה טבל אמאי לוקה הא הוי התראת ספק עיי"ש. ואולי יש לומר דאיסור לאו אינו מתוקן בהפרשה דהא כבר אכל או שתה טבל אך עדיין נשארה מ"ע דחייב להפריש דלא נפטר ממ"ע וכן משום גזל השבט דחייב לצאת י"ש כלישנא בתרא בחולין דף ק"ל אבל איסור לאו אינו מתוקן. ולפ"ז מיושבות ב' הקושיות הנ"ל גם על מ"ש מו"ז ז"ל דכשיפריש אחר יו"ט על מה שאכל י"ח למפרע יש להשיב דהלאו אינו מתוקן דאכל טבל רק הוא מחויב להפריש אבל לא יתוקן האיסור בזה ע"כ הגה"ה]:
(קסז) ומיהו י"ל גם בזו דה"ט דלא אמרינן בי' הואיל כו'. עיין בר"ן נדרים דף פ"ה ע"א בד"ה ואני מסתפק כו':

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה