אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ו · הלכה ה

הלכה א

העושה עיסה מן החטים ומן האורז כו'. כתב ה"ה אבל מדברי הרמב"ן נראה שאפילו אין שם כזית בכדי א"פיוצא בה לפי שמדין תורה הוא שהחטים גוררין את האורז כו' וכן מבואר בירוש' כו' והק' מורינו הרב המופלא בס' מ"ק דכפי זה מאי פריך בזבחים דע"ח לר"ל דאמר נ"ט ברוב לאו דאורייתא מהך מתני' ותי' אלא מין בשא"מ דאוריי' כו' ואם איתא אמאי לא משני דאף דנ"ט ברוב לאו דאורייתא יוצא י"ח מטעם גרירה יע"ש והיה נראה לע"ד לומר דרבי' ז"ל סמך אסוגי' דפ' הקומץ רבה דכ"ג ע"ב דפריך התם בגמ' למ"ד בתר מבטל אזלי' מברייתא דקתני תבלה בקצח ושומשמין כשרה כו' קס"ד דנפיש ליה תבלין ממצה בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינן בטיל הוי כמבטל דלכי מיעפשא הויא לה כתבלין אלא למ"ד בתר מבטל אזלי' תבלין מי קא הוי מצה והתוס' שם בזבחים הק' דמהו קא מדמה ההיא דבתר מבטל אזלינן שהטעם שוה להך דהכא שאין הטעם שוה דכיון דיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת י"ח כדאמרי' גבי עושה עיסה מן החטים ומן האורז דטעם כעיקר והניחו בתימה ורבי' ז"ל ס"ל דסוגיא דפרק הקומץ פליגא אהך דזבחים וס"ל דטעמא דמתני' לאו משום דנ"ט ברוב דאורייתא אלא משום גרירה הוא שהחטים גוררין את האורז ומש"ה גבי תבלה בקצח ושומשמין פריך תלמודא שפיר למ"ד בתר מבטל אזלי' אמאי יוצא בה י"ח כיון דליכא טעמא דגרירה ודחה רבי' לההיא דרבא מקמי סתמא דפ' הקומץ ובהכי נר' ליישב דברי התוס' דפ' הקומץ שהקשו שם כקושיא דזבחים ותירץ דסוגיא דהקומץ פליגא אההיא דזבחים ודבריהם לכאורה אין להם מובן שהרי ההיא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז מתני' היא בהדיא פ"ג דחלה וא"כ איך אפשר לומר דסוגיא דהקומץ פליגא אמתני' ואם נאמר שכונתם ז"ל דלפי סוגי' דהקומץ מתוקמא מתני' דהעושה עיסה כו' ברובא דגן וכדאיתא בירושלמי אכתי ק' לפום מאי דפריך מבריי' דתבלה בקצח כו' וס"ד השתא דמיירי בדאפיש ליה תבלין אדפריך מבריי' ליפרוך ממתני' ולישני ליה דמיירי ברובא דגן כדמשני הבריית' ומאי אולמיה דמתני' דהוה פשיטא ליה דמיירי ברובא דגן מבריי' אדרבא טפי משמע דברייתא מיירי ברובא מצה כדקא' דייקא נמי כו' אכן עפ"י מ"ש יש ליישב דסוגיא דפר' הקומץ ס"ל דטעמא דמתני' משום גרירה ולא אמרו אלא בחטים ואורז בלבד כנ"ל ושוב ראיתי להרא"ש סוף ה' חלה שהעתיק לשון הרמב"ם ונרגש מזה וכתב וז"ל דיוקא דדייק רבא מהך מתני' בזבחים דמבש"מ בטעמא קושטא הוא ועל הדין אורחא איתמר דאף ע"ג דהחטים גוררין את האורז אי ס"ד טעמא בטיל דבר שנתבטל בעצמו איך גורר את אחרים עמו אלא ודאי דטעמו לא בטיל וכיון דלא בטיל וחזי כו' וחזי לאצטרופי בדנפשיה כגון דליכא כזית בכא"פ גורר את האורז לעשותו לחם עכ"ד ונראה ודאי דאע"ג דהרמב"ן ס"ל כדעת רש"י דטעם כעיקר דרבנן ואפילו בדאיכא כזית בכא"פ וכמ"ש הר"ב מנחת כהן יע"ש אפ"ה ס"ל דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז חשיב טעמו וממשו וכמ"ש הרא"ש והרשב"א פ' ג"ה יע"ש ומש"ה כתב דחזי לאצטרופי בדנפשיה אי איכא כזית בכא"פ ודו"ק ועיין במ"ש רבי' ז"ל פ"ו מה' בכורים ובמה שהשיג עליו הראב"ד שם ומרן כ"מ הליץ בעד רבי' וכתב שרבי' גורס מתני' כרשב"ג וה"פ מתני' דקתני אם יש בה טעם דגן כו' כרבן שמעון ב"ג דהיינו כשיעור דקאמר רשב"ג כלומר שיהא בה בדגן כשיעור שיתן בה טעם דגן ויש הוכחה לפיר' זה מדקתני בתוספתא העושה עיסה מן החטים ומן האורז רשב"ג אומר כו' ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח עד שיהא בדגן כשיעור והשתא אי כשיעור עיסת חלה קאמר מה מעלה ומוריד זה לענין לצאת י"ח בפסח כו' יע"ש:
וראיתי להר"ב מחנה אפרים בהגהות על הרמב"ם כתב דלק"מ דכל עיסה שאינה חייבת בחלה אין אדם יוצא בה י"ח בפסח יע"ש ואחרי המחילה לא דק כלל דא"כ הי"ל להראב"ד ז"ל להשיג על רבי' כאן בדין זה ולומר שאינו יוצא י"ח עד שיהא בתערוב' כשיעור חלה ולמה זה איחר מלהשיגו בה' בכורים ומ"ש דכל עיסה שאינה חייבת בחלה אין אדם יוצא בה י"ח ליתא ולא בדא דהכא שאני דהעיסה חייבת בחלה אם נותן בה כשיעור אלא דשיעורה גרים לה ליפטר אותה ולא אמרו אלא בעיסה שמצד עצמה אין בה חיוב חלה כלל ותדע דאי כפי דבריו העושה עיסה פחות מכשיעור לא יצא בה י"ח הואיל ואינה חייבת בחלה זה ודאי לא אמרו אדם מעולם וזה פשוט ומורינו הרב בס' מ"ק הק' לתי' מרן דא"כ היכי קאמר מתני' כרשב"ג דמשמע דאיכא מאן דפליג עליה וס"ל דאפי' לא יש בו טעם דגן יוצא י"ח וזה ודאי ליתא שהרי נתבטל ככל איסורין שבתורה וכ"ת דמאן דפליג עליה ס"ל דאפי' דיש בו בנ"ט אינו יוצא י"ח ליתא דא"כ הכי הול"ל כיון שיש בה כשיעור יוצא בה י"ח מדקאמר אינה חייבת עד שיהא בה כשיעור משמע דמאן דפליג עליה ס"ל דאפי' אין בו בנ"ט יוצא בה י"ח ומ"ש משאר איסורים א"ד יע"ש ולע"ד נר' דודאי כל שרובא אורז ואין בו בנ"ט כ"ע מודו דאינו יוצא בה י"ח אלא ת"ק ורשב"ג ברובא דגן ואין בו טעם דגן הוא דפליגי דת"ק סבר דכיון דרובא דגן לא בעינן טעם דגן והכי איתא בהדיא בירוש' פ' כ"ש דמייתי בריי' דקתני יוצאין במצה מתובל' אע"פ שאין בה טעם דגן והוא שרובא דגן ועיין בפר"ח סימן תנ"ה סק"ו ורשב"ג סבר דלעולם אינו יוצא בה י"ח ואפי' רובא דגן עד שיהא בה כשיעור דהיינו בנ"ט דטעם מצה בעי' ובהכי ניחא מאי דגרסינן בירושלמי דחלה בתר הכי א"ר אילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אר"י עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן רב הונא אמר טעמו דגן אע"פ שאין רובא דגן מתני' פליגא על ר"ה עירב בה שאר המינין עד שיהא רובא דגן וטעמ' דגן פתר לה במינין אחרים ע"כ וק"ט מההיא ברייתא דירושלמי פ' כ"ש דקתני יוצאין במצה מתובל' אעפ"י שאין בה טעם דגן כל שרובא דגן אכן כפי מ"ש ניחא דההיא בריי' ת"ק דרשב"ג היא דס"ל דלא בעי' טעם דגן כל שרובא דגן ומאי דפליגי ר' אילא ור"ה אליבא דרשב"ג הוא דפליגי דלרשב"ג תרתי בעי' רובא דגן וטעמו דגן ור"ה ס"ל דטעם דגן דוקא בעינן וכל שיש בה טעם דגן אף על פי שרובא אורז יוצא בה וכל שאין בה טעם דגן אע"פ שרובא דגן אינו יוצא בה ומאי דאוקמוה בירוש' למתני דהעושה עיסה כרשב"ג הוא משום דמתני' סתמא קתני אם יש בה טעם דגן יוצא י"ח ואם אין בה טעם דגן אינו יוצא בה ולא מפליג בין רובא דגן לרובא אורז משמע דאפילו ברובא דגן אינו יוצא בה כל שאין בה טעם דגן כנ"ל:

מצה שלשה במי פירות כו'. כתב הראב"ד ז"ל אע"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת כו' ההיא בשתיבלה משנאפית כו' עיין בה"ה והמתבאר מדבריהם דכל לאחר אפיה לא מיקרי מצה עשירה וכן הסכים הפר"ח סי' תנ"ה סק"ו וכתב שכן נר' מדברי התו' ס"פכ"ש ד"ה אבל לא במבושל ע"ש ושמעתי מקשים ומטו בה משם הח' השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי דבפ' כ"ש דל"ח פרכי' אבריי' דקתני יכול יוצא אדם בחלות תודה ורקיקי נזיר כו' ות"ל דהו"ל מצה עשירה ומפרקינן אמר שמואל בר רב יצחק רביעית היא ומתחלק' לכמה חלות ע"ש והרי רקיקי נזיר לאחר אפיה היה מושח אותם בשמן וכמ"ש רבי' פי"ג מה' מע"ק ה' ח' דמנחת רקיקין לא היה מושח אותם אלא לאחר אפיה וא"כ כיון דבשעת אפיה היה לחם עוני תו לא מיקרי מצה עשירה ומאי קא פריך ות"ל דהו"ל מצה עשירה והן אמת שלדברי התו' ז"ל נראה דל"ק מידי שדעתם ז"ל דמנחת רקיקין לא מיעטן הכתוב אלא דוקא מיציקה אבל מרן שמן בכלי קודם שיתן את הסולת לא מיעט הכתוב וכמו שהאריך בכל זה הר"ב משנה למלך פי"ג מה' הנז' דין ה' האמנם לדעת רבינו דס"ל דמנחת רקיקין לא היה נותן בה שמן כלל אלא לאחר אפיה כמו שהכריח הרב הנזכר שם ע"ש באורך ק"ט והנה לפום ריהטא היה נ"ל לומר דמעולם לא כתבו הראב"ד וה"ה ז"ל דכל לאחר אפיה קרינן ביה לחם עוני אלא דוקא גבי מצה מתובלת דכיון דדבר יבש הוא אין בו כח להכניס טעמו בגופו אלא מול פניו מן השפה ולחוץ משא"כ במנחת רקיקין דכיון דהיה מושחן ושוהא עד שיבלע השמן בתוכו וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן א"כ הרי יש בו טעם מצה עשירה כאלו נלושה תחילה בשמן שהרי השמן אתיא תוך תוך ונבלע בתוכו ומש"ה פריך שפיר ות"ל דהו"ל מצה עשירה האמנם ראיתי להר"ב ב"ח ז"ל דברים סותרים למה שכתב בסי' תנ"ה דאם קטף פניה לאחר אפיה במי מלח ובצים דיוצא בו י"ח מצה דלא גרע מתבלה משנאפי' דיוצא בה ע"ש אשר נר' מדבריו דל"ש לן לחלק בין דבר יבש לדבר לח גם מור"ם בסי' תע"ה כתב דמצה שנאפי' כתקנה ואח"כ נתפררה ונילושה ביין ושמן אינה נקרא' מצה עשירה וזה הפך ממ"ש כי על כן הנר' ליישב דתלמודא כי פריך ותיפוק ליה דהוה ליה מצה עשירה לאו ארקיקי נזיר פריך דההיא פשיטא כיון דלאחר אפיה היה מושח אותן לא מיקרי מצה עשירה אלא אחלו' תודה דקתני בבריי' יכול יוצא אדם בחלו' תודה כו' דלחלו' תודה למאי אצטריך למעוטינהו מקרא דושמרת' ת"ל דהו"ל מצה עשירה וכן נמי אמתני' דקתני חלו' תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצא בהן קא פריך דחלו' תודה אפי' למכור בשוק נמי אין יוצאין משום דהו"ל מצה עשיר' ואהא משני רביעי' היא ומתחלק' לכמה חלות כנ"ל:
האמנם הדבר הקשה למה שראיתי בשיטה כ"י למס' פסחים לרבינו יונה ז"ל שכתב וז"ל חלות תודה ורקיקי נזיר פי' יש בתוד' ג' מינין של מצה חלו' רקיקין ורבוכין מלבד י' חלו' של חמץ ומביא חצי לוג שמן וחוצהו ונותן המחצי' ממנו דהיינו רביעי' בין החלות והרבוכין והרביעי' האחר' נותנו ברקיקין ורקיקין אלו מפני שיש בהן שמן כ"כ אין יוצאין בו דהוה ליה מצה עשירה אבל בחלו' ורבוכים יוצאים דמפני שמן מועט כ"כ לא חשיבי כמצה עשירה כדמפרש בגמרא ונזיר לא היה מביא כי אם שני מינין חלות ורקיקין ושמן מועט היה בהן ולכך יוצאין בשניהם אלא תנא בנזיר רקיקין וה"ה לחלו' ותנא נמי בתודה חלו' וה"ה לרבוכין אלא לא בעי למיתני רבוכין בתודה משום דליתנהו בנזיר ותנא רקיקין בנזיר משום דלגבי תודה לא נפיק בהו עכ"ד ועיין בהרב תי"ט ז"ל פ"א דחלה משנה ז' שכתב וז"ל חלו' תודה ורקיקי נזיר וכן במ"ה פ"ב דפסחים ותלת ברייתי דמייתי גמרא התם נקטי כהאי לישנא ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקין הול"ל חלות ורקיקי תודה ונזיר דשתיהן בשניהם כו' יע"ש וכפי דברי הר' יונה ז"ל שכתבנו אין כאן מקום קושיא כלל וגבי חלה איכא למימר דאיידי דפסחים קתני לה ועיין בל"מ שבפירוש המשנה שכתב לתרץ קושי' הרב תי"ט וז"ל ה"ה להפך רקיקי תודה וחלו' נזיר אלא משום דבחלו' תודה כתיב בהדיא מצו' וברקיקי נזיר כתיב מצו' קתני הכי יע"ש והדבר תמוה שהרי ברקיקי תודה כתיב נמי בהדיא ורקיקי מצו' משוחים בשמן ואיך שיהיה הנה מתבאר דרקיקי תודה אין יוצאין בהן מטעמא דהו"ל מצה עשירה אע"ג דלאחר אפיה היה מושח אותן הן אמת שזה שכתב רבינו יונה ז"ל דרביעי' היה נותן לחלו' ורביכין ורביעי' לרקיקין הוא דבר תמוה שהרי רבינו ז"ל כתב בפ"ט מה' מע"ק הל' ך' וז"ל ובכמה שמן הוא עושה השלשים חלו' בחצי לוג רביעי' ממנו לרבוכה שמיני' לחלו' ושמיני' לרקיקין וכ"כ רש"י ז"ל בפ' כ"ש דף הנז' ד"ה רביעי' היא יע"ש ובפרק שתי מדו' דפ"ט גרסינן התם בהדיא יכול יהא חצי לוג זה מתחלק לשלשה מינין לחלות ורקיקין ורבוכה כשהוא אומר בשמן ברבוכה שאין ת"ל ריבה שמן לרבוכה הא כיצד מביא חצי לוג שמן וחוצהו חצי לחלו' ורקיקין וחציו לרבוכה יע"ש וכן איתא בהדיא בת"כ ולומר שרבינו יונה ז"ל היה גורס כשהוא אומר בשמן ברקיקין שאין ת"ל ריבה שמן לרקיקין הא כיצד מביא חצי לוג וחוצהו חציו לחלו' ורביכה וחציו לרקיקין זה ממה שאין הפה יכולה לדבר דכיון דקרא כתיב חלו' מצות בלולו' בשמן ורקיקי מצו' משוחים בשמן וסולת מורבכת בשמן תעשה אם כן איך אפשר לומר דבשמן דרקיקין דכתיב בתר חלות שדינן ליה לריבה הכתוב בשמן ובשמן דרביכה דכתיב בתר רקיקין שדינן ליה לרבויי אחר רבויי דבשמן דחלות והלא כיון דבשמן בשמן ב' פעמים אצטריך לריבוי אחר ריבוי למעט פשיטא ודאי דבשמן דרקיקין דכתיב סמוך לחלות הוא דאתא לריבוי אחר ריבוי ולא לומר דאתי לריבה הכתוב שמן וצ"ע:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה