שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ו · הלכה א
מ"ע מן התורה לאכול מצה בליל כו' שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן. הק' הרב לח"מ דבפ' כ"ש דכ"ט אמרינן דלר"י דס"ל חמץ מו' שעות ולמעלה עובר עליו בלאו נפ"ל לקובעו חובה בזמן הזה מהקשא דלא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות ור"ש דס"ל דלפני זמנו אינו עובר עליו בלאו ודריש הקשא לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ לקובעו חובה נפ"ל מקרא דבערב תאכלו מצות וא"כ כיון דרבי' פסק בפ"א מה' אלו דין ז' כר"י אם כן איך כתב כאן קרא דבערב תאכלו מצות הא לר"י נפ"ל מהקשא וקרא דבערב אצטריך למי שהיה טמא או בדרך רחוקה ותי' די"ל דמאי דהביא רבינו קרא דבערב תאכלו מצות אין כונתו להביא אלא שהיא מצות עשה לאכול מצה בליל פסח אבל שיהא חוב לאכול בזה"ז לא הביאו מכאן ומ"ש בכל מקום ובכל זמן אינו אלא מהקשא דלא תאכל עליו חמץ א"ד יע"ש ולע"ד אכתי ק' למ"ש ה"ה בפ' א' דאע"ג דרבא בפ' כ"ש קא' דהלכה כר"ש אינו אלא בלאחר זמנו אבל בלפני זמנו ס"ל כר"י וכדקא' בפ"ק דפסחים יע"ש והשתא ק' דהא אמרי' בפ' ע"פ דק"ך אמר רבא מצה בזה"ז דאוריי' מרור דרבנן ומ"ש מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח יש מרור בזמן דליכא פסח אין מרור מצה נמי כו' מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות והשתא כיון דרבא ס"ל כר"י הא לר"י לא נפ"ל לקובעו חוב' אלא מהקשא ואיך קאמר מקרא דבערב ואפי' תימא דמאי דאמרי' מצה מיהדר הדר ביה קרא אינו מדברי רבא אלא תלמודא הוא דקאמר לה אליבא דרבא אכתי ק' דכיון דרבא ס"ל כר"י הו"ל לתלמודא לומר אליביה דנפ"ל מהיקש' וכר"י דקי"ל כוותיה וכן ראיתי מי שהק' ולכן נ"ל דלרבי' קשיתיה הא דאמרן גם קו' התוס' שהק' בפ' ע"פ ד"ה ר"א וז"ל ומיהו תימא דר"י מצריך קרא לטמא ושהיה בדרך רחוקה כס' ר"א ב"י דלי' הלכתא כוותיה ואנן קי"ל כר"י לגבי ר"ש אשר על כן הוכרח לומר דהא דפריך בפ' כ"ש ור"י שפיר קאמר ליה ר"ש א"ל ההוא לקובעו חובה בזה"ז הוא דאתא והדר פריך ור"ש כו' עד דדחיק במסקנא לומר ור"י כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכי היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא השתא הא דאמר ר"א בפ' אלו עוברין נשים חייבות באכילת מצה ד"ת שנאמר לא תאכל עליו חמץ כו' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ובפ' כ"ש דל"ה ע"א אמרי' אמר ר"ל וכן תנא דבי ראב"י אמר קרא לא תאכל עליו חמץ דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא י"ח בפסח דברים שאינם באים לידי חימוץ אין אדם יוצא י"ח בפסח ושם ע"ב ת"ר יכול יצא י"ח בטבל ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאסורו משום בל תאכל חמץ יצא טבל שאיסורו משום בל תאכל טבל יע"ש אמנם בתר דשמיע לן ההיא דראב"י וההיא דר"א אזלא לה כל ההיא סוגיא דלעיל ולעולם דר"י לקובעו חובה נפ"ל מבערב והיקשא אצטריך לכל הני והיינו דתלמודא התם בפרק ע"פ קאמר אליבא דרבא דמצה בזה"ז דאורייתא מקרא דבערב לפום מאי דשמיע לן השתא הני ברייתי וההוא דר"א וכן ראיתי להרב ח"ה בפ' כ"ש דל"ה ההיא דראב"י כתב וז"ל ולעיל דאמרי' לר"י אהאי קרא דאתא היקשא לקובעו חובה ה"ה דהו"מ למימר דאתא להך דרשא דהכא ע"ש אלא שמה שהקשה עוד שם וז"ל ומיהו ק"ק דקאמר התם לר"ש לקובעו חובה מנ"ל ומשני נפ"ל מבערב הא מ"מ תקשי דאיצטריך היקשא לדרשא דהכא ע"ש נראה דל"ק דס"ל לר"י דכולהו נפקי מהקשא משום דאין הקש למחצה אלא דר"י משום דאייתר ליה תלתא חד ללפני זמנו כו' וס"ל דלא תאכל עליו חמץ קאי אשחיטת פסח משו"ה לא דריש ליה להך היקשא כר"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' אלא ס"ל דהיקשא אתא לאידך אמנם לר"ש דמצריך להו לקראי כדקאמר התם וס"ל דעליו אאכילת פסח כמו שכתבו התוס' שם דריש ליה להקשא לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה דכולהו נפקי מהקשה משום דאין היקש למחצה וכ"כ הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג דרנ"ח ע"ד אההיא דרש' דראב"י וז"ל אע"ג דדרשי' ליה כו' אליבא דר"י לקובעו חובה ואליבא דר"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה אין בכך כלום דאין היקש למחצה יע"ש ואין להק' דא"כ מאי פריך ור"ש לקובעו חובה מנ"ל ואמאי אצטריך קרא דבערב לקובעו חובה הא מהיקשא דלא תאכל נפקא נמי הך כדנפקי כל הני משום דאין היקש למחצה הא ל"ק משום דאי לאו קרא דבערב הוה ממעטינן מצה בזה"ז מקרא דעל מצות ומרורים כי היכי דממעטינן מיניה מרור ולא הייתי מכניסו בהיקשא דלא תאכל משו"ה אצטריך קרא דבערב וזה פשוט ודרך אגב חזות קשה הוגד לי על מ"ש הריטב"א בחי' לקי' דל"ג ע"ב וז"ל וק"ל אמאי נשים פטורות מציצית אפילו לר"ש דהא דרשי' סמוכים להתיר כלאים בציצית וא"כ כל שישנו בבל תלבש ישנו בגדילים דהא דכוותא דרשי' גבי מצה כו' ואיכא למימר דבשלמא גבי מצה כיון דליכא למידרש מילתא אחריתי גבי ההיא סמיכתא דרשינן הכי אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאית למידרש ביה למיפטר כלאים בציצית תו לא דרשי' ליה אידך דרשי דאתי לסתור הכלל שבידינו דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות עכ"ד ויש לתמוה עליו שהרי גבי מצה נמי דרשי' לה נמי לדרשא אחריתי לדברים הבאים לידי חימוץ ושאינו יוצא בטבל אליבא דר"ש ולר"י לקובעו חובה ולר"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' ושוב מצאתי בספר תומת ישרים בהגהות הרי"ף ד"ד ע"ד שכתב תי' זה משם הרמב"ן והקשה עליו וז"ל ואע"ג דמהקשא דלא תאכל עליו ילפינן דין חמשת המינין (כצ"ל ובדפוס יש ט"ס) מיהו אפשר דעיקר היקשא לא בא רק לחייב נשים דדין ה' המינים אף בלא הקשא ידעינן ליה דלחם עוני כתיב ולא מיקרי לחם אלא חמשת מינים עכ"ד ולא ידעתי אמאי ל"ק ליה מההיא דטבל דדריש ר"ש להקישא לומר שאינו יוצא במצה של טבל ומההיא דדריש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' וכן ק' למ"ש הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג דף רס"ט ע"א ד"ה שהרי וז"ל וליכא לאקשויי לישתוק מהאזרח ומדאצטריך היקשא לחיובי נשים במצה מכלל דבסוכה פטורות דאי ס"ד חייבות היקשא למה לי והוא תימה דאי לא כתיב האזרח הו"א דהקישא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ וכל הני דדרשי' מיניה כמ"ש הוא ז"ל עצמו בדף רנ"ח ע"ד ואפשר לומר דס"ל לר"א דההיא דר"ש דדריש להיקישא למעוטי מצה על טבל לא קי"ל כוותיה משום דר"ש ס"ל דאין איסור חל על איסור ואפילו איסור כולל ואיסור מוסיף ולית הלכתא כוותיה ואם כן מצה של טבל לדידן ה"ט דלא נפיק משום דהו"ל מה"ב וכמ"ש רש"י והר"ן שם וההוא דדריש נמי למעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה לא קי"ל כוותי' אלא כר"י ולר"י לקובעו חובה נפקא ליה מקרא דבערב וא"כ ע"כ אייתר לן הך הקישא לרבויי נשים במצה מיהו ק' מהא דגרסינן בפסחים דצ"ו ת"ר פסח ומרור כו' רש"א באנשים חובה ובנשים רשות אהייא כו' אלא אמצה ומרור אימא סיפא כו' ובנשים רשות לית ליה לר"ש הא דאמר ר"א נשים חייבות באכילת מצה כו' הרי דאע"ג דר"ש דריש להך הקיש' למעוטי מצה של טבל ולמעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה אפ"ה דריש ליה נמי להא דר"א ובדוחק יש ליישב דס"ל להריטב"א דעיקר הקיש' לר"ש נמי לא אתא אלא לרבויי נשים דלמעוטי טבל לא צריך קרא משום דהו"ל מה"ב וכמו שהק' התו' בר"פ לולב הגזול ולמעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה נמי לא צריך הקישא דכיון דר"ש מצריך להו לקראי כדאמרינן התם מהיכא תיתי שיהא בבל תאכל חמץ בי"ד וכמו שהק' התוס' שם בד"ה ג"כ אלא דר"ש לפי האמת דכתיב הקישא לרבויי נשים אסמכינהו אהיקש משום דאין היקש למחצה מיהו עיקר הקושי' לא אתא אלא לרבויי נשים והכי מוכח מההיא דגרסי' בקדושין דל"ד ע"ב א"ה מצה והקהל נמי צריכי למאי צריכי בשלמא אי כתיב הקהל ולא כתיב מצה הו"א נילף ט"ו ט"ו מחג הסכות כו' והשתא ק' דהא הקישא דמצה ע"כ אצטריך למיכתב לדברי' הבאים לידי חימוץ וכל הני אלא משמע דעיקר קרא לא אתא אלא לדר"א גרידא כנ"ל:
ובהיותי בזה אשכחנא פתרי למה שראיתי מקשים על מ"ש התו' במגילה ד"ד ד"ה שאף הן היו באותו הנס שתיר' משם הר' יוסף איש ירושלים דאצטריך היקשא דכל שישנו לרבויי נשים אע"ג דאף הן היו באותו הנס משום דס"ד למיפטריה מגזירה שוה דט"ו ט"ו מחג הסוכות יע"ש דכפי תירוץ זה קשה דהיכי אמר רבא בפרק הישן דכ"ה דאצטריך האזרח גבי סוכה למעוטי נשים משום דסד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות הא מדאצטריך הקישא דכל שישנו שמעינן דנשים פטורות מסוכה דאי לא למאי אצטריך הא בלא"ה מחייבי מטעמא שאף הן היו באותו הנס וכתי' הר' יוסף ועיין בס' עץ החיים למורינו הרב פ' אמור דף פ"ו ע"א מה שהקשה בזה שדבריו אינם מובנים דלפי הנראה ט"ס נפל בדבריו וכונתו למה שהקשינו אכן עפ"י האמור לק"מ דס"ל להתו' דודאי הקישא דלא תאכל עליו חמץ אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ וכדכתיבנא לעיל ואם כן לא הוה מצי' למילף דנשים פטורות מסוכה מדאצטריך היקשא דהייתי אומר דלעולם נשים חייבות במצה מטעמא שאף הן היו באותו הנס ובסוכה נמי מג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות והיקשא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ ומה שהקשו התוס' דל"ל היקשא ת"ל שאף הן היו באותו הנס אין כונתם להקשות דלישתוק מהיקשא דהא ודאי ליתא דהיקשא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ אלא כונתם להקשות לר"א דאמר נשים חייבות במצה ומפיק לה מהיקשא משום דאין היקש למחצה דאמאי ל"ק מטעמא שאף הן היו באותו הנס ואהא תי' דאי לאו מהיקשא הוה ס"ד למיפטריה מג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות לפי האמת דאית לן קרא דהאזרח למעוטי נשים כנ"ל:
אך אכתי קשה למ"ש התוס' בפ' א"ע דמ"ג ע"ב ד"ה סד"א ובפ' ג' דשבועות ד"ך ע"ב ד"ה את שישנו שהקשו דלמאי אצטריך כי כל לרבויי נשים לאכילת חמץ משום דסד"א לדרוש היקשא דלא תאכל חמץ לקולא הא לחומרא מקשינן ותירץ דטפי הוה מסתבר לדרוש היקש לקולא משום ג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות והוו מיפטרי ממצה כמו בסוכה דפטר להו בהדיא כו' ע"ש והשתא ק' דאם כן לישתוק מהאזרח למעוטי נשים ומדאצטריך קרא דכי כל לחיובי נשים באכילת חמץ משום דס"ד למיפטרי' מהיקשא שמעינן דבסוכה נשים פטורות דאי חייבות לא ליכתוב כי כל ומהיקשא ודאי הוה דרשינן דנשים חייבות דלחומרא מקשי' ומינה הוה אייתינן סוכה מג"ש אלא ודאי דנשים פטורות בסוכה דמהשתא הוה ס"ד למידרש היקשא לקולא משום ג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות ויש ליישב דאי לאו קרא דהאזרח למעוטי נשים הו"א דנשים חייבות מג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות וקרא דכי כל ע"כ הוה מוקמינן ליה לרבות עירובו כדפרכינן התם ומאי חזית דכי כל לרבות נשים אימא לרבות עירובו ואע"ג דקאי באוכלין אפ"ה הוה מוקמינן ליה לרבות נאכלין כיון דליכא אוכלין כדאמרינן התם גבי חלה דלרבויי נשים לא אצריך דמהיקשא שמעינן ליה דלחומרא מקשינן אלא דלפי האמת דא"ל קרא דהאזרח למעוטי נשים מסוכה מיסתבר לן לאוקומי קרא דכי כל לרבויי נשים משום דס"ד למיפטרינהו מהיקשא כיון דאיכא ג"ש מטעמא דקאי באוכלין כו' כדאמרינן התם ודוק. עוד ראיתי להר"ב עץ החיים ז"ל שהקשה לתי' הר"י איש ירושלים דס"ל דטעמא דשאף הן היו באותו הנס אהני לן למיחייבינ' דבר תורה דאם כן מאי פריך בפ"ב דסוכה ופ"ק דקידושין האזרח ל"ל מ"ע שהזמן גרמא היא ונשים פטורות ומאי קושיא הא אצטריך קרא משום דסד"א דחייבות מטעמא שאף הן היו באותו הנס דענני כבוד ועיין בתו' פ' ע"פ דק"ח ע"ב ד"ה היו ולכאורה היה אפשר לומר דהר"י איש ירושלים ס"ל כפי' רשב"ם שפי' שעיקר הנס היה ע"י בפורים ע"י אסתר בפסח שבזכות נשים צדקניות נגאלו והילכך בסוכה כיון דעיקר הנס לא היתה על ידן משו"ה פריך בגמרא שפיר דל"ל האזרח אלא שאין זה במשמע דברי התוס' ז"ל דפ"ק דמגילה שאחר שדחו פי' רשב"ם ז"ל כתבו בתר הכי הך תי' ולכן נראה דמש"ה לא משני בגמ' הכי משום דאכתי הוה ק"ל דהניחא לר"א דאמר בפ' קמא דסוכה די"א דענני כבוד היו אלא לר"ע דאמר סוכות ממש היו האזרח ל"ל ושוב ראיתי בחידושי קדושין שנדפסו מחדש לא נודע למי מקדושים ומתוך דבריו ניכר כי רב גובריה ורב חיליה שכתב וז"ל וטעמא דכתיב האזרח וא"ת לימא ליה איצטריך סד"א נשים חייבות שאף הן היו באותו הנס כו' וי"ל כי מחייבים להו מה"ט ה"מ בדרבנן כו' ובירושלמי פי' באותו הנס באותה סכנה מיהו ליכא לתרוצי קושיין בהכי דאכתי איכא לאקשויי ממצה למאי אצטריך היקשא כו' ואפשר משום דהו"א נילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות עכ"ד הנה מתוך דבריו מבואר תירוץ לקושיא זו דס"ל להר"י איש ירושלים דלא מחייבי נשים מטעמא דשאף הן היו באותו הנס אלא בדאיכא סכנה ודוק:
אפריון שלמה מה שהקשה להפוסקים דאף באין בו כא"פ יוצא י"ח בפסח מטעם גרירה מהש"ס פרק כל הזבחים עיין בספר החיים קונטרס מיני מטעמים ח"ש פרק ב' מ"ש ליישב הנ"ל:
טעם המלך ה) דברי הרב לחם משנה תמוהים בלא"ה דקאמר עיקר הלימוד הוא מבערב תאכלו וזה ליתא דהא לרבי יהודה עיקר הלימוד הוא מההיקש ובערב תאכלו מצות בעינן לטמא ושהיה בדרך רחוקה וא"כ אין לנו ללמוד כלל מבערב תאכלו לקבעו חובה בז"הז ורמב"ם הביא למוד זר ובחדושי אמרתי לפרש הר"מ ע"ד אחר דהר"מ היה קשיא ליה מאי מקשה ור"י מבערב תאכלו מצות נפקא דלמא באמת אית ליה מבערב תאכלו מצות ואפ"ה איצטרך ההיקש ושנה הכתוב לעכב אפי' מצה של איסור חדש וטבל וכדומה דאי מבערב תאכלו מצות הוי עשה שלפני הדיבור ולא היה דוחה ל"ת שלאחר הדיבור כמ"ש התוס' בקידושין בשם הירושלמי וכן הקשה קושיא זאת בתשובת שאגת ארי'. ואולם אמרתי דלק"מ דבלא"ה אינו יוצא במצה של איסור כיון דאמרינן פסחים [ל"ח ב'] דאין יוצאין ברקיקי נזיר וחלת תודה משום דאינה ראויה לזיי"ן ומצה הראויה לזיי"ן בעינן וא"כ גבי מצה של איסור נמי כן הא אינה ראויה לזיי"ן ואף שבערב הראשון העשה דוחה ללא תעשה שאר ימים שאין בו עשה אסורין ומש"ה בלילה הראשונה נמי אסורה אמנם זה תלוי אי דרשינן האי דרשה מצה הראויה לז' וברייתות חלוקות הנה שם. ואולם הר"ב טו"ז סי' תרל"ח ס"ק ב' משוה האי דרשה דמצה הראויה לזיי"ן לדרשה שדרשינן גבי סוכה אי בעינן סוכה הראוי' לזיי"ן מאן דדריש הא דריש הא עייש"ה. והנה מצינו לרבי יהודה דדריש סוכה הראויה לז' עיין סוכה [כ"א א'] גבי העושה סוכתו ע"ג גמל וא"כ גבי מצה נמי דרשינן הכי דמ"ש אם התם גבי סוכה קשיא הכא נמי קשיא. וא"כ לפ"ז שפיר הקשה הש"ס ורב יהודא מבערב תאכלו מצות נפקא וצ"ל דבערב תאכלו מצות לטמא שהיה בדרך רחוקה (קס) אבל אנן בדידן דלא פסקינן סוכה הראוי לזיי"ן בעינן וגם רקיקי נזיר אמרינן והטעם משום דכתיב ושמרתם את המצות שימור לשם מצה בעינן ולא משום מצה הראוי לז' וא"כ לפ"ז לא צריכין לכל זה אלא אמרינן לקובעו חובה נפקא מבערב תאכלו (קסא) והאי דכתיב לא תאכל עליו חמץ רק שנה הכתוב כדי שיהיה גם עשה שלאח"הד ואתיא שפיר דברי רבא ודברי רבינו ועי' מ"ש בעניותי הל' נדרים אכול דבש דייך:
מעשה חושב (קס) בטעה"מ: אבל אנן בדידן דלא פסקינן סוכה הראוי לז' בעינן כו'. דבריו תמוהים די"ל דפסקינן דבעינן סוכה הראויה לז' גם לר"מ אלא דה"ט דר"מ כיון דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו ועי' לקמן דף ע"ו ע"א בדברי המחבר בד"ה ומעתה כו' אבל מדאורייתא ד"ה בעינן ראוי' לז' שוב ראיתי דאפשר לומר דכונת הרב טעה"מ דכיון דרבנן ס"ל דעושין סוכה בחוה"מ מכלל דס"ל דלא בעינן סוכה הראויה לשבעה:
(קסא) שם והאי דכתב לא תאכל עליו חמץ רק שנה הכתוב כדי שיהי' גם עשה שלאחה"ד. דבריו אלו אינם אלא דברי תימא דלמי הקשה הירושלמי קושייתו דליתי עשה דמצה ותדחי לאו דחדש הא לר' יהודה לק"מ דהא ס"ל דבעינן מצה הראויה לשבעה כדס"ל גבי סוכה ואי לר' שמעון הא ס"ל לר"ש דאין יוצא ידי חובתו במצה של טבל דקאמר מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא טבל כו' וא"כ הרי מה"ט נמי אמעיט דאינו יוצא ידי חובתו במצה של חדש. ועוד תמוה מה דמשני הירושלמי דהו"ל עשה שקודם הדיבור ולפי דברי הרב הזה שנה הכתוב לאחה"ד נמי בהיקשא דלא תאכל עליו חמץ. ולקושטא דמלתא נ"ל דהירושלמי קאי אפילו להברייתא דפסחים ל"ה דס"ל דבעינן מצה הראויה לשבעה ומ"מ פריך שפיר דליתי עשה דמצה ולדחי לאו דחדש משום דבאמת לא גרע חדש מקדלי דחזירי שהותרו לישראל כו' שכבשו וא"כ גם בשאר ימים היה חדש מותר אז אלא דס"ל להירושלמי דדוקא בשלל אויבים הותרו לאכול איסור ולא ממה שקנה לו ישראל לעצמו [וכלישנא בתרא בחולין י"ז ע"א עיי"ש]. והנה למ"ש בס' יראים דאע"פ דגזל נכרי מותר מ"מ לכם לא מקרי וא"כ הרי בשלל אויבים לא יצאו ידי חובת מצה מחדש שלהן משום דלא הוי לכם ומשום הכי פריך הירושלמי דגם בחדש של עצמן היו יכולים לצאת ידי חובתן משום דעשה דמצה תדחי לל"ת דחדש ומ"מ ראויה לשבעה מקרי דכיון דחדש של אויבים מותר להם וא"כ אם היו מוכרים החדש הזה של עצמן לאויביהן והיו חוזרים ושוללים מהם הי' נמי מותר להם ומש"ה שפיר מקרי מצה הראויה לשבעה ודוק [עי' ספר טורי אבן ר"ה י"ג]:
(קסב) אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאית למדרש בי' (למשרי) למיפטר כלאים בציצית תו לא דרשינן לי' אידך דרשי כו' ויש לתמוה עליו שהרי גבי מצה נמי דרשינן לה לדרשא אחריתי כו'. לענ"ד אין כאן תימה דאפשר לומר דכונת רבינו הריטב"א ז"ל היא דמשום דדרשינן סמוכים למשרי כלאים בציצית תו לא דרשינן לי' לחייב נשים בציצית ולומר כל שישנו בבל תלבש כלאים כו' לאפוקי ולמסתר הכלל המסור בידינו דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות דכיון דסמוכים אלו נדרשו לקולא להתיר כלאים לא דרשינן להו לחומרא לחייב נשים בציצית נגד הכלל ולהתיר להנשים גם כלאים בציצית דכיון דפטורות בכל מקום ממ"ע שהז"ג לא שייך לחייבן בציצית ולהתיר להן כלאים בציצית. הרי לך שני טעמים בזה דלא שייך לדרוש סמוכים לחייב נשים בציצית, חדא דכיון דדריש סמוכים לקולא להתיר כלאים בציצית תו לא דרשינן להו לחומרא לחייב נשים בציצית נגד הכלל ועוד דא"א לומר דנשים הפטורות בכל מקום ממ"ע שהז"ג יתחייבו בציצית ולהתיר להן עי"ז לאו דכלאים ותרי טעמי הללו אינם בהאי היקשא דלא תאכל עליו חמץ גו'. ואפשר דזהו כונת הריטב"א ז"ל אלא שקיצר בלשונו ומלתא אחריתי דנקט הריטב"א ז"ל היינו כונתו למידרש באופן אחר היפך הדרשה שדרש עכשיו כמו שהוא בציצית דהדרשה היא למיפטר כלאים בציצית דהיינו לקולא תו לא דרשינן לחייב נשים בציצית דהיינו לחומרא. וזה מורה לישנא למיפטר דנקט הריטב"א ז"ל (אלא שאין הספר כעת לפני לעיין בו אם גם שם כתוב לישנא דלמיפטר או למשרי) דהוא לישנא קיטא והו"ל לומר למישרי כלאים בציצית אלא דכונתו בזה כנ"ל דכיון דדרשינן סמוכים לקולא דהיינו למיפטר מלאו דכלאים בציצית תו לא שייך למדרשי' נמי לחיוב דהיינו לחייב נשים בציצית ובזה מרמז לטעם הראשון שכתבתי וטעם השני נמי ניתן להאמר בפ"ע דאין סברא לומר דנשים דפטורות ממ"ע שהז"ג יתחייבו בציצית שהז"ג ולעבור בלאו דכלאים דכיון דחזינן דלא קפדה רחמנא במ"ע דנשים איך אפשר לומר דאפילו במקום ל"ת שבכאן יצאה התורה מן הכלל שבידינו. והא דלא דרשינן בזה רק לחייב נשים בציצית ולא להיתר כלאים אפילו באנשים היינו משום דסמיך לציצית לאו דכלאים ואי לחיובא אתא אמאי לא סמיך לציצית לאו אחר לדרוש ולומר כל שישנו בלאו זה ישנו בציצית ולחייב נשים בציצית אע"כ מדסמיך לציצית לאו דכלאים דוקא דשייכים זה בזה שמעינן מינה דלמישרי כלאים בציצית אתא ודוק:
(קסג) דהא היקשא דמצה ע"כ אצטריך למכתב לדברים הבאים לידי חימוץ כו'. ואפשר ליתן בזה תבלין עוד דעיקר קרא אתא לחייב נשים במצה משום דאפילו אי נימא דאתי לדרשה אחריתי נמי ע"כ נשים יתחייבו במצה שהרי בסוכה כתיב האזרח והוי רבויא לחייב נשים בה כמו דמרבינן מהאזרח דכתיב ביוה"כ דלחייב נשים בתוספות יוה"כ אתא וא"כ הוה גמרינן ג"ש ט"ו ט"ו מחג הסכות לחייב נשים במצה וכיון דע"כ נשים חייבות במצה להכי דרשינן לה מהיקשא דלא תאכל עליו חמץ וכיון שכן ע"כ לומר השתא דהאזרח דכתיב גבי סכות למעוטי נשים מסוכה אתא כי היכי דלא נילף סוכה בג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות דנשים חייבות בסוכה:
ולפ"ז גם קושיית הריטב"א ז"ל שפיר מתורצת והוא דשאני גבי מצה דמרבינן נשים לחיובא בה מטעם דכל שישנו בבל תאכל כו' משום דהתם ע"כ נשים חייבות במצה אפילו אם לא נדרוש הך דרשה דכל שישנו כו' וכנ"ל ולפיכך שפיר דרשינן כל שישנו ולא למסתר הכלל שבידינו דמ"ע שהז"ג נשים פטורות אלא אדרבה כדי לחזק את הכלל ההוא משום דאי לא נדרוש כן ע"כ נימא דהאזרח דכתיב בסוכות לרבויי אתא ולחיובי נשים בסוכה וא"כ הרי יהי' גם מ"ע דסוכה נגד הכלל הנ"ל וגם מצה נילף מסוכה בג"ש דט"ו ט"ו אבל השתא דדרשינן כל שישנו כו' לא נפקא סוכה מהאי כללא דמ"ע שהז"ג וכל זה לא שייך גבי סמוכים דציצית וכלאים ולפיכך לא דרשינן התם כל שישנו בכלאים כו' לחיובי נשים בציצית נגד הכלל שבידינו:
ומצותה כל הלילה. דעת רבינו לפסוק כר"ע אכן התוס' ז"ל בספ"ב דמגילה ד"ה לאתויי אכילת פסחים כתבו וז"ל ונראה דהלכה כראב"ע דהא איכא סתמא בע"פ דקאי כוותיה דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים וכן משנה באיזהו מקומן וסתמא בספ"ק דמגילה כו' וראיתי להר"ב יבין שמועה דל"ב שכתב וז"ל יראה לכאורה מדבריהם שטעם דהיכא דאיכא סתמא דסתרי אהדדי אזלי' בתר רובא דסתמא וק' לזה מהא דגרסינן פ' הא"מ ופ' מצ"ח מכדי מאן סתמיה למתני' רבי מה לי חד סתמא מ"ל תרי סתמי ויראה לי עם מ"ש פ"ק דסנהדרין ואב"א משום דתני לה גבי הלכתא דדינא ופירש רש"י משום דסתמא דתני בדוכתא עיקר וא"כ מ"ש דהלכה כראב"ע מכח הנהו סתמי לאו משום דהוו תלת סתמי אלא משום דהנהו סתמי איזהו מקומן דקתני הפסח אינו נאכל אלא עד חצות הוי בדוכתא בדין הקרבנות וכן סתמא דע"פ הוי בדוכתא בדין של פסח אמנם האי סתמא דמגילה איכא למימר דלא דייק בה תנא כולי האי כיון דאין זה מקומו דין אכילת הפסח רק אגב גררא נקטיה כו' ושוב מצא סמך לזה מדברי הרא"ש בספ"ק דברכות שכתב ואין לדקדק דהלכה כר"ע מדתני לה גבי הלכתא פסיקתא כו' דאדרבה סתמא דאיזהו מקומן נראה יותר הלכתא פסיקתא שהרי שנה באותה מתני' זמן אכילת קדשים כו' ע"ש ויש לדקדק עליו דאם כפי דבריו נמצאו דברי התוס' ז"ל סותרים למ"ש שם סמוך ונראה בד"ה כל הלילה וז"ל אומר ר"ת דאם שכח לברך בלילה לא יברך ביום כדמשמע בהאי סתמא דמתני' דנהי דאיכא סתמא במנחות דתנן נקצר ביום כשר בדיעבד מ"מ סתמא דהכא עדיפא דהא קתני לה גבי הלכתא פסיקתא הרי דס"ל להתוס' דאעג"ב דההיא סתמא דמנחות דקתני נקצר ביום כשר הוי סתמא בדוכתא בדין קצירת העומר אפי"ה סתמא דמגילה עדיפא משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואם כן איך כתבו בדבור שאח"ז דהלכה כר"א משום דאיכא סתמא בע"פ ובאיזהו מקומן דקאי כותיה הא אע"ג דהנהו סתמי הו"ל סתמא בדוכתא מ"מ הך סתמא דמגילה עדיפא משום דהוי הלכתא פסיקתא ואי משום דהוו תלת סתמי הא אמרי' מ"ל חד סתמא מ"ל תרי סתמי וצ"ל דסמכו עצמם על מ"ש הר"ן שם דאע"ג דההיא דמנחות איתניא בדוכתא וסתמא בדוכתא עדיפא הא איכא נמי סתמא אחרינא התם דאתיא כראב"ע יע"ש וא"כ כיון דאיכא נמי סתמא בדוכתא כראב"ע מש"ה פסקו כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא אך ק' שהרי הכא נמי איכא סתמא בדוכתא כר"ע בפסחים פ' מי שהיה טמא משנה ה' דתנן התם מה בין פסח מצרים לפסח דורות כו' ונאכל בחפזון לילה אחת הרי דקתני בהדיא דנאכל בכל הלילה וכ"כ הרב תי"ט שם דהך סתמא אתי כר"ע וא"כ כיון דאיכא סתמא בדוכתא כר"ע הו"ל למיפסק הלכה כר"ע וכסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא דומיא דקצירת העומר וכן ק' להר"ן ז"ל דגבי קצירת העומר כתב דהלכה כראב"ע דנקצר ביום פסול כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא ואלו סמוך ונראה בהא דאכילת פסחים כתב וז"ל ואע"ג דהאי סתמא כר"ע איכא סתמא בברכות כראב"ע וכן נמי באיזהו מקומן כו' וכיון שכן לא פסיקא לן הלכתא כמאן ולפיכך צריך ליזהר שלא לאכול מצת מצוה אחר חצות כו' יע"ש ויש לדקדק דהול"ל בפשיטות דהלכה כר"ע כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואע"ג דההיא דאיזהו מקומן וע"פ הוי סתמא בדוכתא הא איכא נמי סתמא בדוכתא כר"ע וכמ"ש וכההיא דקצירת העומר ממש ובשלמא להרא"ש שכתב דאדרבא ההיא דאיזהו מקומן נראה יותר הלכתא פסיקתא משום דהוי סתמא בדוכתא איכא למימר דס"ל דאע"ג דאיכא סתמא בדוכתא נמי בפסחים כר"ע מ"מ ההיא סתמא הו"ל כמאן דליתיה שהרי בתר הכי סתם לן תנא פ' ע"פכראב"ע דבחד מסכתא לכ"ע יש סדר למשנה וסתמא בתרא עדיף אכן לדעת הר"ן שכ' גבי קצירת העומר דהלכה כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא ואע"ג דההיא דמנחות הוי סתמא בדוכתא מ"מ איכא נמי סתמא אחרינא התם כראב"ע ואע"ג דסתמא דאתיא כראב"ע תני לה מקמי ההיא סתמא דנקצר ביום וא"כ סתמא בתרא עדיף אפ"ה ס"ל להר"ן ז"ל דכיון דהא מיהא איכא סתמא בדוכתא כוותיה דראב"ע פסקי' כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא וא"כ ק' דהכא נמי נימא הכי דכיון דאיכא סתמא בדוכתא כר"ע אף על גב דאיכא סתמא בתר הכי כראב"ע מכל מקום הלכה כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דומיא דהתם ממש וי"ל בדוחק דאף על גב דהר"ן ז"ל כתב בתחילת דבריו דהל' כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיק' מ"מ כבר כ' לבסוף וז"ל אבל בה"ג כתב שאם בירך בלילה מברך ביום ור"ת דחה דבריו ולפיכך טוב שאם לא ספר בלילה שיספור ביום בלא ברכה כו' יע"ש ובודאי שטעמו של בה"ג היינו משום דס"ל דהל' כסת' מתני' דמנחות משום דסתמא בדוכתא וכ"כ התוספ' שם במנחות בתחילת דבריהם סעד לדברי בה"ג מכח סתמא דמנחות ואע"ג דהתם נמי איכא סתמא כראב"ע ס"ל לבה"ג דסת' בתרא בדוכת' עדיף וכיון שהר"ן ז"ל כתב ולפיכך טוב שאם לא ספר בלילה שיספור ביום בלא ברכה משמע דמספ"ל מילתא אי הלכה כר"ת או כבה"ג והילכך מש"ה כתב באכילת פסחים וכיון שכן מספ"ל מילתא הלכתא כמאן משום דלדעת בה"ג משמע דסתמא בדוכתא עדיף לפי דעתו ודעת ר"ת משמע דהלכה כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואף ע"ג דההיא דאיזהו מקומן הוי סתמא בדוכתא הא איכא נמי סתמא בדוכתא בפסחים כר"ע וכמ"ש וכההיא דקצירת העומר ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ב יבין שמועה על דברי הר"ן דע"פ וכמו שיראה הרואה ודו"ק: