אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ה · הלכה יב

הלכה ט

ואם עברה ולשה כו' או שעשתה עיסה יותר משיעור חלה כו'. כתב ה"ה כל החלוקות שכתב רבינו הם מוסכמים חוץ מי שלשה בשמש שיש אוסרים אפילו בדיעבד כו' ק"ל טובא שהרי בחלוקה לשה עיסה יותר משיעור חלה נמי הא איכא מאן דאסר כמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' כל שעה דקל"ב ע"ב וז"ל כתב הר' יונה היכא דלש עיסה יותר משיעור חכמי צרפת אוסרין העיסה אפי' בדיעבד ונראה לי להתיר כו' וכתב עליו הרא"ש ותמהני על מי שעלה בדעתו לאסור העיסה בדיעבד דהא תנן בפ' שתי הלחם לחם הפנים נילוש אחת אחת וכתיב ב' עשרונים יהיה החלה האחת ונהי שהחמירו חכמים שלא ללוש אלא עשרון אחת מ"מ היאך עלה על דעתם לאסור בדיעבד עכ"ד יע"ש:
וראיתי להפר"ח ז"ל סימן תנ"ו סק"ב שכתב וז"ל ובאמת תמהני על תמיהתו שהרי בפ' כ"ש אמרינן ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ומשמע ודאי דל"מ למאן דאמר שאם לש את העיסה במים שלא לנו שהעיסה אסורה בדיעבד דהכא נמי יש לאסור בדיעבד אלא אף למ"ד דהתם העיסה שריא פשיטא דהכא מודה שאף בדיעבד יש לאסור כיון שהמים פושרים כו' ואלו במנחות תנן כל המנחות נילושות בפושרין אלא ע"כ דשאני התם כדמשני בגמרא אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין וה"נ איתא בהדיא דב"ה מתירין לעשות פת עבה טפח שכן מצינו בלחם הפנים טפח ופרכינן אם אמרו בזריזין ובפת עמילה ובעצים יבשין כו' ומעתה איכא למימר דכיון דאיכא כל הני מעלות בלחם הפנים הותר ללוש אבל הכא יש לאסור אף בדיעבד ועוד נראה קצת ראיה דבפ' כל המנחות אמרי' אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מי פירות הם ואין מחמיצין ומשני מנחת נסכים מגבלן במים והיא כשירה ופירש רש"י בשלמא שאר מנחות שאין שמנן מרובה נותנין בהם מים הילכך איתסר בהו חימוץ כו' הרי שהמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ ואפ"ה היו לשין בהם לכתחילה ובפרק כ"ש אמרינן שאם לש ר"ג אומר תשרף מיד אלא ע"כ דזריזין שאני אלו דבריו יע"ש. והנה מה שהקשה מההיא דמי פירות עם מים שממהרין להחמיץ ולר"ג תשרף מיד ואפ"ה במנחות היו לשין בהן לכתחילה י"ל דסבירא לי' להרא"ש דע"כ ל"ק רבן גמליאל תשרף מיד אלא דוקא בעיסה שעיקר לישתה ביין ושמן ודבש אלא שנתערבו בה קצת מים והכי דייק לישנא דאין לשין דעיקר לישתה ביין ושמן אמנם במנחות כיון דשמנן מועט לוג שמן לעישרון ולשין אותה ברוב מים ה"נ דאין ממהרין להחמיץ וכ"כ הרב ח"ה גבי חלות תודה ורקיקי נזיר יע"ש והכי מוכח מהא דפרכינן בפרק כ"ש ברייתא דקתני ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ומאי שנא ממנחות דתנן כו' ומשני אם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין ואם איתא אדקשיא ליה מסיפא הו"ל לאקשויי ארישא דברייתא דקתני אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש דמ"ש ממנחות דלשין אותה ולשנויי עלה תי' דמשני אם אמרו בזריזין אלא מוכח דמרישא לא קשיא ליה דבלאו טעמא דזריזין ניחא ליה משום דשמנן מועט כמ"ש ועיין במ"ש הפר"ח ז"ל סי' תס"ב סק"ז והרב ראש יוסף שם מיהו מה שהק' מההיא דאין לשין בפושרין הא ודאי קשה טובא ולכן נ"ל ליישב דעיקר קושית הרא"ש ז"ל משום דאמרינן בפ"ב הלחם דף צ"ה ע"ב דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וא"כ היינו דק"ל להרא"ש דאם איתא דבלש יותר מעישרון העיסה אסורה היכי שרי בלחם הפנים ללוש ב' עשרונות כיון דלישתן ועריכתן ליתא בזריזין ולא במקום זריזין ובהדיא אמרינן בפ' כ"ש דחטין של מנחות אין לותתין אותן משום דליתא בזריזין ולא במקום זריזין ואע"ג דפרכינן התם ומ"ש ממנחת העומר דתנן מנחת העומר לותתין אותה ומשני צבור שאני וא"כ לחם הפנים נמי הוי קרבן צבור ואע"ג דליכא בזריזין שרי דומיא דמנחת העומר וכ"כ התוס' במנחות דנ"ה ד"ה כל המנחות וז"ל ומכאן קשה דמשמע כל המנחות ואפי' לחם הפנים דהוו בכלל מנחות וההוא לאו במקום זריזין דלישתן ועריכתן בחוץ וי"ל דהא אמרינן בפ' כ"ש צבור שאני יע"ש איכא למימר דס"ל להרא"ש דמ"ש בגמרא דמנחת העומר לותתין אותה משום דצבור שאני היינו דוקא במנחת העומר משום דכל עסקין שלה נעשין ע"פ ב"ד קצירתה והבהוב שלה ולתיתה הכל בב"ד וב"ד זריזין הם כמ"ש רש"י ז"ל יע"ש אבל בלחם הפנים כיון דאינו עושה ע"פ ב"ד כי הוי קרבן צבור מאי הוי ושלא כדעת התוס' ומתניתין דקתני כל המנחות נילושות בפושרין איכא למימר דלחם הפנים לא הוי בכלל מנחות וא"נ כמ"ש התוס' במנחות דההיא מתני' אתיא כמ"ד מדת יבש נתקדש ולהך מ"ד לחם הפנים נמי לישתן ועריכתן בפנים דאי לא מיפסיל ביוצא אמנם לפום מאי דקי"ל כההיא מתני' דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים כמ"ש רבינו בפ' מה' תמידין ומוספין שפיר ק"ל להרא"ש דאיך היו לשין אותה בב' עשרונות וכי ק' לך אם כן היכי פרכינן אההיא דב"ה מתירין לעשות פת עבה טפח אם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין הא לחם הפנים ליתא בזריזין ולא במקום זריזין י"ל דהתם אליבא דמ"ד מדת יבש נתקדש ולישתה ועריכתה בפנים קאמר והכי קא פריך דהיכי קא פסיק ר"ה למילתיה טפח שכן מצינו בלחם הפנים ומאי ראיה הא למ"ד מדות יבש נתקדשה לחם הפנים איתי' בזריזין וא"כ היכי פסיק ר"ה ותני למילתיה ומשום דבפי' אתמר הוצרכו לאותבי עלה אם אמרו בפת עמילה כו' וה"נ דהתם עיקר החששה היא באפייתה דמתוך שהיא פת עבה אין אפייתה נאפית במהרה וחיישינן שמא מתוך כך יחמיץ ומש"ה פריך עלה שפיר דלחם הפנים שאני דכיון דאפייתה בפנים בזריזין מש"ה לא חיישי' דכיון דזריזין הם דייקי בה שפיר ומסיק את התנור יפה יפה כדי שתהא אפייתה במהרה ובהא ניחא לי מה שהרא"ש ז"ל לא הוק' לו מההיא דאמרינן ס"פכל המנחות לחמי תודה שאפאן ד' חלות יצא ופסקו רבינו ז"ל אע"ג דנמצא כל חלה מב' עשרונות ומחצה ואע"פכן אינה מחמצת והפר"ח כתב דהו"מ להקשות ג"כ מהך אמנם כפי מ"ש ניחא דכיון דלחמי תודה לישתן ועריכתן בפנים ש"ד משום דזריזין הם ודוק ואין להקשות דא"כ עוד היום תקשי ליה להרא"ש דאיך היו לשין לחם הפנים מב' עשרונות הא כיון דליתיה בזריזין ולא במקום זריזין יהא אסור ללוש לכתחילה כמו בפסח וכמו שאמרו בלתיתה דחטין של מנחות אין לותתין אותן משום דליתיה בזריזין אע"ג דבפסח גם כן אינו אסור אלא לכתחילה ואם לתת אם לא נתבקעו מותרות הא ודאי בורכא היא דבשלמא גבי לתיתה כיון דלא בא מפורש בתו' שיהא צריך לתיתה משום הכי אסרו ללתות כדרך שאסרו בפסח משא"כ הכא דקרא כתיב ב' עשרונים יהיה החלה האחת ומצותו בכך משו"ה לא אסרו במנחות וזה פשוט ואי קשיא לך הא אע"ג דבלחם הפנים ליכא טעמא דזריזין כמ"ש מ"מ הא איתיה לטעמא דאם אמרו בפת עמילה יאמרו בפת שאינ' עמילה י"ל דהך טעמא גרידא לא אהני לן למשרי מידי דבפסח אפילו בדיעבד אסור ותדע מדהוצרכו בפרק כ"ש לומר דטעמא דכל המנחות נילושות בפושרין משום דאף ע"ג דליתיה בזריזין איתיה במקום זריזין ואם איתא אמאי לא משני דה"ט משום דהו"ל פת עמילה אלא מוכח דהך טעמא גרידא לא מהני וכן מוכח מדברי התוס' דמנחות שכתבנו כנ"ל ליישב דעת הרא"ש ז"ל ודוק ומ"מ לדעת חכמי צרפת יש ליישב דס"ל דלחם הפנים כיון דקרבן ציבור הוא הו"ל כאלו איתיה בזריזין וכדעת התוס' ז"ל אך ק"ל לדעת חכמי צרפת מאותה שאמרו בפרק כ"ש לחם עוני פרט לחלות ואשישה כו' ואמר רחב"א אשפר אחת אחת מששה בפר אשישה א' בששה מאיפה והשתא אם איתא לדעת חכמי צרפת ז"ל דבלש יותר משיעור עשרון עיסה אסורה א"כ מאי האי דקאמר לחם עוני פרט לאשישה הא אשישה הוי עשרון ומחצה וששית עשרון ואפילו באכילה אסור משום חשש חימוץ אלא משמע דבלש יותר משיעור העיסה מותרת ומשום הכי הוצרכו למעוטי אשישה היכא דעבר ולש דאינו יוצא י"ח ויש ליישב בדוחק דאשישה דנקט בריי' לאו דוקא אלא כל שהיא רחבה יותר מדאי אין יוצאין בה אלא שמ"ש מוהר"ם בהגה סי' תנ"ד וז"ל טוב לכתחילה שלא לעשותה רחבה יותר מדאי דהוי כאשישה משמע דס"ל דאשישה דנקט ברייתא בדוקא היא דבאשישה אין יוצאין בה אלא דלכתחילה כתב שלא לעשותה רחבה יותר מדאי שלא יהיה נראה כאשישה ודוק:
וראיתי להר"ב תפארת שמואל בחי' על הרא"ש דנ"ה שהק' על מ"ש הרי"ף בפ' כ"ש אברייתא דאין אופין פת עבה וז"ל וה"מ בשאר י"ט אבל בימי הפסח אסור למילש ולמיפה יותר משיעור והיינו דאמר רבא קבא מלוגנאה לפיסחא והק' הר' הנז' וז"ל ותימה גדולה היא בעיני דאוסר למילש יותר משיעור עשרון וברייתא קתני בהדיא אין אופין פת עבה ביום טוב וב"ה מתירין ואמרינן בגמרא מאי פת עבה פת מרובה ואמאי קרו ליה פת עבה דנפישה בלישה ופרש"י כשלשין אותה עבה העיסה כשהיא כולה ביחד הרי בהדיא דמותר ללוש יותר משיעור עשרון דאל"כ לא משכחת לה דנפישה בלישה וכ"כ הרמב"ן במלחמותיו דהך לישנא דקאמר אמאי קרו ליה פת עבה כו' פליגא אדרבא דאמר קבא מלוגנאה לפיסחא ואין לומר דס"ל להרי"ף כלישנא בתרא דקאמר ואבע"א באתריה דהאי תנא פת מרובה פת עבה קרו ליה שהרי בפ"ב דביצה כתב הרי"ף בהדיא כלישנא קמא יע"ש שהניחו בצ"ע ולי נר' ליישב דס"ל להרי"ף דלישנא בתרא דדחיק לומר באתרי' דהאי תנא לפת מרובה פת עבה קרו ליה לא קאי אלא אהך ברייתא דקתני אין אופין פת עבה בי"ט של פסח ומשום דס"ל להך לישנא כרבא דקאמר קבא מלוגנאה לפיסחא משו"ה הוצרך לדחוקי דבאתריה דהאי תנא לפת מרובה קרו ליה פת עבה אמנם אאידך ברייתא דקתני אין אופין פת עבה בי"ט דמיירי בשאר י"ט דעלמא אזיל ומודה ללישנא קמא דה"ט דקרו ליה פת עבה משום דנפישא בלישא ולא צרכינן לדחוקי נפשין ולומר דבאתריה דהאי תנא לפת מרובה קרו ליה פת עבה ומש"ה הרי"ף בפ"ב דביצה דקאי התם אברייתא דאין אופין פת עבה בי"ט כתב כלישנא קמא ואשמועינן אגב אורחין דטרחא דלישא נמי שרי כנ"ל נכון:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה