שער המלך על משנה תורה, הלכות גניבה· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ג · הלכה ו
עשה שליח לשחוט לו ושחט השליח בשבת כו'. כתב הרב מש"ל ז"ל דמדקדוק לשון רבינו נראה דדוקא בשעשאו שליח סתם לשחוט לו והלך השליח ושחט בשבת אז הוא דחייב בתשלומי דו"ה אבל אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת והלך השליח ושחט בשבת פטור ונתן טעם לדבר יע"ש ולפי דבריו מדוקדקים דברי התוס' ז"ל פרק מרובה דע"א ד"ה בשלמא שכתבו שם וז"ל וי"ל בשנתן רשות לשליח לשחוט לו כרצונו ואפי' לע"ז ואין שייך לומר לצעורי כו' ומדלא כתבו בפשיטות שעשאו שליח לשחוט לו לע"ז משמע דס"ל דאי עשאו שליח לשחוט לע"ז פטור מדו"ה כיון שנצטרף עמו איסור אחר בשליחתו כמ"ש הרב ז"ל ודוקא כשנתן רשות לשליח לשחוט לו כרצונו הוא דמיחייב גנב משום דכיון דאפי' אי לא שחיט ליה לע"ז הרי שליחותיה קעביד השתא נמי שליחותיה קעביד לענין טביחה ולענין איסור ע"ז ה"נ דלא מיחייב גנב משום דאשלד"ע ומ"מ מה שהביא ראיה הרב ז"ל ממ"ש רבינו פ"ז מה' מעילה דאם היה בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד יש לדחות דלא דמי דהתם שאני דכיון דהוא בשר עולה אין בידו לעשותו שליח לענין מעילה בלבד כיון דתרוייהו אגידי ביה והא בלא הא לא אפשר והלכך כי גלי קרא דיש שלד"ע דוקא באיסור מעילה בלבד משא"כ בבשר עולה דאיכא ביה קדושת מזבח נמצא שכשהוא עושה אותו שליח למעילה הרי הוא עושה אותו לאיסור קדושת מזבח אמנם הכא אע"ג דעשאו שליח לשחוט לו בשבת כיון דבידו לעשותו שליח לענין טביחה בלבד השתא נמי נהי דבמה שעשאו שליח שישחוט לו בשבת אין שליחותו שליחות משום דאשלד"ע מ"מ לענין שליחות טביחה שליחותיה קעביד ומיחייב גנב ובפי' המשנה כתב רבינו וז"ל אמנם יתחייב בדו"ה כשיתן לזולתו שישחוט לו בי"ה כו' הנה מבואר דס"ל דאפי' עשאו שליח לשחוט לו בי"ה מיחייב גנב וזה נראה שהכריחו להטור שכ"כ כדעת רבינו כנ"ל:
טעם המלך א) הנה ודאי אי ילפינן שליח לדבר עבירה מהקישא דטבחו ומכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ודאי אמרינן כדעת המ"ל אם שלחו בפי' לשחוט בשבת לא הוי כאן שליחות כלל דהא רק דומיא דמכירה מרבינן ואין כאן יתורא כלל לומר דמרבינן עוד דבר אחר כגון אם צוה לשחוט בשבת וכדומה וכן כ' התוס' ב"ק (ע"ט א) סד"ה נתנו לבכורות דהאי למודא דהקישא אינו מיותר אבל אי ילפינן שלד"ע מלמודא או מלמודא דתחת דמיותרין כל חד וחד בשיטתי' יהי' מוכח דע"ז בא ללמד דאם אמר לו לשחוט בשבת דהוי שלוחו דהנה מורי הגאון נר"ו בס' נודע ביהודא סוף סי' ע"ה הקשה למאן דס"ל ב"מ (י' ב) דבאין שליח בר חיובא חייב המשלח א"כ ל"ל קרא כלל בטביחה ומכירה דאם אמר לשלוחו צא וטבח דחייב המשלח וישלד"ע הא כאן לא הוי השליח ב"ח דהא אם שחט בלי צוואת המשלח אין כאן חיוב ד"וה כלל דהא הוא לא גנב ומורי נר"ו רצה לומר דזה מקרי בר חיובא אף שהשתא לא מחייב כיון דשייך גבי' חיובא אם היה הוא הגנב ול"צ להיות השתא בהאי מלתא דוקא בר חיובא עיש"ה בדברי מורי הגאון נר"ו. אמנם זה נכון לדעת תוס' ב"מ (י' ב') דסבירא להו כן וכתבו שם בד"ה דאמר לישראל דוקא אם אמר לישראל דהוא לא הוי בר חיובא כלל אבל אם אמר כהן לכהן חייב השליח דהא אם קדשה לעצמו בר חיובא הוא אבל אין כן דעת הריטב"א בקדושין (מ"ב ב) דכ' אפילו אם אמר כהן לכהן לא הוי בר חיובא דהשתא מיהא אין עושה איסור ועיין במ"למ פ"ה מהל' מלוה ולוה הל' י"ד דהעלה לפ"ז לדעת הריטב"א אין השליח לרבית מקרי בר חיובא כיון דהשתא אין עושה איסור אף שהוא מוזהר על הרבית וא"כ לדעת הריטב"א קושית מורי נצבת וקיימת. ולכן נראה לי לומר דבאמת התורה לא בא לרבות דאם אמר לשלוחו סתם צא וטבח דזה בלא"ה הוי שלוחו כקושית מורי נר"ו אלא הכתוב בא לרבות גבי טביחה ומכירה הוה שלד"ע אפילו שיתף איסור אחר כגון שאמר ליה צא וטבח בשבת חייב המשלח כדעת הטור ודעמיה. ובאמת לפ"ז פלוגתת הטור והרמב"ם שהוציא ממנו המש"ל דלא ס"ל כטור תליא בפלוגתת תוס' והריטב"א דלדעת התוס' לא מוכח כטור וכמבואר. ובלמוד הישיבה העליתי בזה מרגניתא טבא לפרש דברי תוס' ב"ק (ע"א א) ד"ה אלא למ"ד דרבנן דהקשו וז"ל הוי מצי למימר דלא דרשו או ותחת לרבות את השליח כו' וקשיא טובא דאי עיקר פלוגתייהו בזה אמאי נקט פלוגתייהו בשבת וע"ז הו"ל לנקוט אפילו בחול ואמר לשליח צא וטבח ר"מ מחייב דאית ליה או ותחת ומרבינן שליח ורבנן פטרי דלא דרשי או ותחת ואין שליח לד"ע ומה ענין שבת להכא ועוד יש לדקדק על דברי תוס' מדוע שמטו בדבריהם האי דרשה דוטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר והכי הוי מצי למימר דלא דרשי הקישא דטבחו או מכרו ואו ותחת דהא נמי צרכינן למימר הכי דלא דרשי האי הקישא דאם דרשי האי הקישא הא מוכח מניה דיש שלד"ע. ועוד הקשיתי מדוע המתינו תוס' בקושייתם עד סוף הסוגיא דהקשה הש"ס אלא למ"ד דרבנן מ"ט דרבנן כו' הא לעיל בתחלת הסוגיא דהקשה הש"ס אי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי הי"ל לתוס' להקשות קושיתם. אך לפי הצעותינו יבוא על נכון דהנה ודאי פשט' של הסוגיא בתחלה דהקשה הש"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב וגם רבא דמתרץ וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ע"כ כרב סמא (ב"מ י' ב) דאמר היכי אמרינן אין שלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד ולדידי ל"ק קושית מורי הגאון נר"ו דאי לאו למודא גבי טביחה ומכירה לא הוי אמרינן דמחייב המשלח דהא אי בעי לא עביד השליח ול"ק קושיית מורי אלא לרבינא דתליא הדבר אי הוי השליח בר חיובא. ולכן אחרי שמתרץ הש"ס בטובח ע"י אחר שפיר הקשה הש"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב דלרב סמא קאי דתלי הדבר אי בעי עביד ורבא נמי דמתרץ מה מכירה ע"י אחר נמי כרב סמא ס"ל דלרבינא ל"צ לזה כלל דאף בלא הקישא חייב המשלח כדעת מורי נר"ו אלא אם הוי אמרינן איפכא דלרבינא ל"ק ל"ל או ותחת להני דדרשי להו הא בלא"ה חייב המשלח כיון דאין השליח ב"ח לכן המצאנו דרבינא מתרץ ליה דהני דדרשי או ותחת מצריך צריכא הקרא לרבות דישלד"ע גבי טביחה ומכירה אף אם צירף בי' איסור אחר אבל באמת תחלת ופשוטן של הסוגיא קאי לרב סמא דצריכין למודא כפשוטו גבי טביחה דאי לאו למודא לא הוה ידעינן כלל דישלד"ע אף בלא צירוף איסור אחר כיון דהשליח אי לא בעי לא עביד. ולפ"ז ל"ק כל הקושיות על תוס' דמתחלה ל"ק מאי הקשה הש"ס מ"ט דרבנן דפטרי דלמא לא דרשי הני דרשות וס"ל אשלד"ע קשיא כמו שהערנו דא"כ מאי ענין שבת וע"ז דנקט הברייתא לפליגו סתמא בא' שאמר לשלוחו צא וטבח עליה אבל השתא בהאי קושיא האחרון דמייתי הש"ס פלוגתא דרב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן ועל זה הקשה למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דחכמים דפטרי ע"ז הקשה תוס' שפיר דהא קיי"ל כל מקום שפליגי רב אחא ורבינא סתמא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וא"כ לפ"ז האי מ"ד דס"ל מעשה שבת דרבנן הוא רבינא ועיין ברא"ש בסוגיין. ולפי זה על רבינא הקשה הש"ס מאי טעמא דחכמים דפטרי והקשו תוס' שפיר דהא לרבינא קשיא קושית מורי נר"ו דהא רבינא הוא המ"ד דס"ל ב"מ (י' ב) דתליא הדבר אי השליח הוי ב"ח והלא הכא ל"ה השליח בר חיובא וע"כ כדברינו דדרשא או ותחת דמיותרין אתיא לאורויי לן כדעת הטור דאפילו אם אמר לשלוחו צא ושחוט בשבת חייב דבכל גונא אמרינן ישלד"ע גבי טביחה ומכירה ואולם כל זה מוכח מלמודא דאו ותחת דמיותרין המה אבל מההיקש והיינו למודא דרבא דלאו מיותר הוא באמת אינו מוכח כן אלא כפשוטא אמרינן מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר דהיינו בחול ובאמת לרבינא ל"צ ללמוד זאת מההיקש אלא בלא"ה חייב השליח כיון דאינו ב"ח ול"ק ל"ל ההיקש הא לאו מיותר הוא ורבא דהביא ההיקש ללמוד מניה יש שליח לד"ע באמת כרב סמא ס"ל ומההיקש ילפינן דבלאו ההיקש לא הוי ידעינן שליח לד"ע כלל אפילו בחול וא"כ לפ"ז הכי כונת התוס' הוי מצי למימר דלא דרשי או ותחת וא"כ לפ"ז דלא דרשי או ותחת אין לנו למוד לומר דאפילו אם א"ל לשחוט בשבת דהוי שלוחו או כפשוטו אמרינן דאם אמר לו בחול צא ושחוט חייב המשלח כיון דהשליח לאו בר חיובא כקושית מורי נר"ו. ולפי זה י"ל בהכי פליגי ר' מאיר וחכמים דהברייתא איירי באמר לו צא ושחוט בשבת ר"מ דדריש או ותחת א"כ קשיא ליה למאי צריך קרא דאי לרבות שלד"ע באמר לו צא וטבח הא בלא"ה חייב כיון דלאו בר חיובא וע"כ לרבות אפילו אם אמר ליה צא ושחוט בשבת כדעת הטור לכן מחייב ר' מאיר אבל חכמים דלא דרשי או ותחת ס"ל ודאי בחול אמרינן דחייב המשלח כיון דהשליח לאו בר חיובא אלא שפליגי בכה"ג אם אמר לו צא וטבח בשבת דס"ל כהרמב"ם דאם צירף עוד איסור אחר לא אמרינן שלד"ע. ולפ"ז שפיר הקשו תוס' ולא קשיא כמו שהערנו מאי ענין שבת להכי דאדרבא בשבת דוקא פליגי דבחול מודו ליה רבנן לר"מ דחייב המשלח דהא השליח לאו בר חיובא ולפ"ז בדקדוק נקטו התוס' בצחות לשונם הוי מצי למימר דלא דרשי או ותחת ולא נקטי נמי דלא דרשי הקישא דודאי הקישא מצי למדרש דמהיקשא דאינו מיותר לא מוכח דאם אמר צא וטבח' בשבת אלא מוכח כפשוטו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ובאמת בטביחה ע"י אחר חייב דהיינו בחול כיון דלא הוי השליח בר חיובא. דוק נכון:
ודאתאן עלה הנה ראיתי להעיר קצת בסוגיין לפי דעת הרמב"ם בפי' המשניות בחולין (י"ד א) במתני' דהשוחט בשבת דכ' הרמב"ם וז"ל ואמר השוחט בשבת כו' ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה כו' דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת כו' ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר משעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול עכ"ל הצריך לענינינו כו' וטרם כל נבאר לשון וכונת הרמב"ם דהנה הר"ן בחדושיו לחולין כתב דבתחלת שחיטה לא נעשה מומר כיון דמקלקל בחבורה פטור ואמרינן בכל מקום דמש"ה מחייב בשחיטת שבת דהוי מתקן שהוציא מידי נבלה וזה הוי בסוף שחיטה עייש"ה בחדושי הר"ן. ובאמת נראה לי לומר דזה ליתא דהא אמרינן פסחים (ע"ג א) דמתקן להוציא מידי אבר מן החי לבני נח עייש"ה ברש"י והנה ודאי בני נח רק במיתה תליא מלתא ולא בשחיטה ואין צריכין לשחוט רוב הסימנים אלא אם שחט רק מקצת הסימנים ומתה הבהמה נמי מותר להם דבנחירה תליא מלתא ולפ"ז בשחט מקצת סימנים נמי הוי מתקן שהוציא מידי אבר מן החי לבני נח אחרי שמתה ולפ"ז הכי כונת הרמב"ם במה שאמר מתחלה דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קאי למ"ד מקלקל בחבורה חייב וא"כ תיכף משהתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת ואף עדן לא תיקן כלל וכלל ואח"כ אמר הרמב"ם ואם תרצה לבאר יותר מזה כלומר אם תרצה לומר דמקלקל בחבורה פטור וא"כ ליתא לזה לכן סיים תאמר משעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת דאף בקצת שחיטת סימנים הוא מתקן שהוציא מידי אבר מן החי לבני נח דבדידהו בנחירה תליא מלתא ודבר זה אמת וברור בכונת הרמב"ם:
עכ"פ יהיה מה שיהיה בפי' הרמב"ם ז"ל הרי הסיק דבתחלת שחיטה מחלל שבת וא"כ לכאורה קשיא אמאי פטור במתני' בשוחט בשבת משום דקים ליה בדרבה מניה הא פסק הרמב"ם פ"א מהלכות אלו דאם נתחייב באיסור מיתה טרם שנתחייב באיסור ממון לא פטור משום קים ליה בדרבה מניה דכיון דאינן באין כאחד וא"כ ה"נ הרי אין באין כאחד דהא איסור מיתה חל תיכף משעה שהתחיל לשחוט ואיסור ממון אינו חייב רק עד סוף השחיטה כמו שאמרינן לקמן (ע"ב א) וטבחו כולו בעינן ויש לומר כיון דקיי"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכמ"ש לקמן (ע"ב א) ולפ"ז כמו שאמרינן וטבחו כולו שצריך לחייב על סוף שחיטה ה"ה נמי צריך לחייב על תחלת שחיטה דוטבחו כולו בעינן ומה לי סוף שחיטה ומה לי תחלת שחיטה דהא כל זה טביחה נקראת והרי על תחלת שחיטה אינו חייב משום קים ליה בדרבה מניה ותו לא מחייב מידי. אמנם בלא"ה לק"מ כיון דבאמת גם על סוף שחיטה חייב על איסור שבת דעל כל חתך וחתך חייב בין למ"ד משום צובע ובין למ"ד משום נטילת נשמה וא"כ גם בסוף שחיטה קיימי איסור מיתה והדר דינא למה שהביא רבינו סוף פ"א מהל' אלו בשם הירושלמי דחייב על שבולת ושבולת וקים ליה בדרבה מניה. ואולם יש לפקפק על זה ממאי שהביא רבינו שם ראיה להיפך כיון שכבר נתחייב מיתה שוב לא שייך קים ליה בדרבה מניה עש"ה בדברי רבינו שם:
ורציתי עוד לחדש מלתא חדתא והיינו דוקא בהך מלתא כ' שם הרמב"ם פ"א מהל' אלו הל' ב' ביוצא ליהרג אבל בנדון דידן ליתא כלל להאי דינא דכיון דקיי"ל דבעינן גבי קנס עדות שאתה יכול להזימה ועיין בש"ך ח"מ סי' ל"ג סק"ה עייש"ה. ולפ"ז תינח גבי דידיה שפיר י"ל דחייב משום דמיתה וממון אינן באין כא' דמיתה מחייב תיכף בשעה שהתחיל לשחוט וממון אינו מחייב אלא עד סוף שחיטה אבל עכ"פ העדים שמעידין בואם יוזמו הרי בא להן ההזמה על עדות אחת שאמרו ראינו ביום פלוני ששחט זה בהמה שגנב וא"כ כשיוזמו כשבאין עדים אחרים ויעידו שעמהם היה בזמן ההיא א"כ כשיתחייבו אין אנו יכולין לחייבן זולת מיתה וא"כ לגבי ממון הוי עדות שאי אתה יכול להזימן. שוב נתתי אל לבי דאי אפשר לומר כן דא"כ איך אמרינן בכתובות (ל"א א) הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור סקילה וא"כ ה"נ תינח גבי דידיה גבי עדים מא"ל ורציתי לומר דמהתם ל"ק דמאן יימר לן דלענין תשלומי כפל איירי דלמא לענין ממון איירי דלגבי ממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה כמו שהביא הש"ך בסי' ל"ג כמה פוסקים בזה. ואולם לפי סברתינו עכ"פ קשיא לאידך פוסקים שהביא הש"ך שם ופסק כותייהו דאף בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן ורציתי לדחות הדברים מעיקרא דאף בעדים הוי כשני עדות דהא כל עדות הוי עדות בפני עצמה הגניבה וההוצאה וכן גבי טביחה הטביחה בשבת ואם הוזמו הוי כאלו העידו על ב' עדות נפרדות ואף שאין דעתי נוחה בזה גם לא אהני לן האי מלתא דעכ"פ לא תועיל לן זאת על זוממי זוממין כמבואר מאליו. לכן היה נראה לי לומר דהתם בכתובות גבי גניבה וסקילה משכחת לה בב' כתי עדים האחת מעידה על הגניבה והשניה על ההוצאה וא"כ משכחת לה נמי בזוממי זוממין דעל כל כתי עדים באין זוממיהן וזוממי זוממין אבל הכא גבי טביחה ומכירה אפ"ה מתורץ קושייתינו בהך סברא דלכך הוא פטור משום קים ליה בדרבה מניה לפי שהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא הכא א"א לומר דשני כתי עדים הוי שאחת מעידה על תחלת השחיטה והאחת מעידה על סוף השחיטה הא לא מחייב כלל בזה דהא על סוף השחיטה לבדה אינו חייב ד"וה כיון דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וטבחו כולו בעינן ועל תחלת השחיטה ודאי אינו חייב אי לא עשה סוף השחיטה וא"כ היאך מעידין הכא ב' כתי עדים אי כת הראשונה אומרת לבד על תחלת השחיטה והכת השניה על סוף שחיטה הרי בכת השני' לבדה אינו חייב כלל זולת בצירוף כת הראשונה ובזה אינו חייב דהא בעינן דבר ולא חצי דבר ודומה זה לכת אחת מעידה בגבה ואחת מעידה בכריסה כדאמרינן לעיל (ע' ב) וע"כ בכת אחת ששחט בשבת וכן המחייבין על ד"וה ועל שבת ולא דמיא לגניבה והוצאה דשני מעשות נפרדות המה היינו הגניבה ההגבהה ושבת ההוצאה אבל הכא השחיטה היא המחייבה ד"וה וכאחת היא ולא משכחת לה אלא שאחת מעידה על תחלה ואחת על סוף ודמיא שפיר לאחת מעידה בגבה ואחת בכריסה:
ואגב ארחין הנני לתרץ קושית המ"למ פ"ו מהל' תרומות הל' ו' על דברי הרמב"ם שם שכ' האוכל תרומה במזיד בין טהורה בין טמאה חייב מיתה שנאמר כו' ופטור מלשלם לפי שכל האוכל תרומה לוקה וכל הלוקה אינו משלם. והקשה המש"ל הא בגמ' כתובות (ל' ב) הקשו והא מדאגביה קני' ומשני הש"ס בתוחב חבירו לתוך פיו וא"כ קשיא על הרמב"ם והא מדאגבי' קני' ואמאי פטור מלשלם והא לא הביא האי דתחב חבירו לתוך פיו עייש"ה במ"ל. ונראה לומר ולתרץ דהנה מורי הרב מהר"י ל"ש נר"ו הקשה בס' קדושת ישראל על רב חסדא דאמר אפילו לדברי ר' נחוניא בן הקנה הגונב חלבו של חבירו ואכל חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב מדוע אמר רב חסדא דיני' שלא אליבא דהלכתא והו"ל לנקוט אף לדידן דהא קיי"ל האוכל חלב לוקה וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם הגונב חלב ואכלו חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור מלקות והניח בצ"ע. ולפי הצעותינו ניחא דרב חסדא ודאי מיירי כפשוטו בחד כת עדים ולפ"ז אם גנב חלב לדידן ואכלו פטור דאף דגבי דידיה הוי איסור גניבה קודם אכילת חלב מ"מ פטור משום זוממין דלגבי דידהו הוי מחייבין על עדות אחת ולוקה ואינו משלם ואע"ג דעדים זוממין ממונא משלם מלקי לא לקי היינו אם אמרו עדות ממון בלבד והיינו במתני דמכות (ד' א) מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו ממון אינן לוקין על לאו דלא תענה אבל אם אמרו עדות לחייב מלקות וממון הדרן לכללן דמלקי לקי להו וממונא לא משלם וכיון דאינהו אינן משלמין איהו נמי פטור דהוי עדות שאי אתה יכול להזימן כל זה לדידן אבל לדברי ר' נחוניא בן הקנה דמשום כרת באין לדון סלקו להו דבר זאת דהא כרת אין צריכ' התראה ואין העדים באין לחייבו כרת כלל אלא דאנו אומרין אם אמת הדבר שאכל החלב ממילא חייב כרת ופטור מלשלם א"כ שפיר אמר רב חסדא דבכה"ג חייב דאף אם אמת הדבר שאכל החלב וחייב כרת מ"מ מתחייב בגניבה קודם שאכל וכאשר יוזמו העדים שלא אכל החלב אינן חייבין אלא ממון שרצו להפסידו בעדותן על זה באו להעיד וכן נמי לעיל בפלוגתת אביי ורבא גבי זר שאכל תרומה דבאין אנו לדון אי המיתה מחייב מקשי הש"ס נמי שפיר בהא מדאגבי' קני ופטור ואף בחד כת עדים פטור דהא גבי עדים ל"ש כלל קים ליה בדרבא מניה דהא לא באו לחייבו אלא ממון ולא מיתה בידי שמים דאין זה בעדותן תליא דהא קמי שמיא גליא אבל הרמב"ם דאיירי לענין מלקות ולדידי' שפיר פוסק דאינו משלם לפי שכל הלוקה אינו משלם ואף לגבי דידיה הוה ההגבהה מחייבו ואח"כ בא המלקות בשעה שאכל מ"מ הא גבי העדים לא כן הדבר וגבי העדים הוי החיוב בא מצד עדות אחת והרמב"ם איירי נמי כפשוטו בחד כת עדים ולא משכחת לה בזוממין וא"כ העדים מלקי לקי וממונא לא משלם דהא באו לחייבו שתיהן דע"פ עדותן מחייב המלקות והממון דאי לאו עדותן לא מחייב מלקות וא"כ כשיוזמו נמי צריכין המה לחייב שתיהן והלא המה אינן חייבין שתיהן דקים ליה בדרבה מניה ולוקין ואינן משלמין לפי שכל הלוקה אינו משלם לפיכך הוא נמי אינו משלם ודוק:
ומדי דברי זכור אזכור קצת דברים ממה שכתבתי בחבורי ת"ל והוא על מה שכתב הרמב"ם (פ"א מהלכות מעילה) המועל בזדון לוקה ומשלם והקשה בתשו' דבר שמואל סימן שכ"ו הא קיי"ל בכ"מ כל הלוקה אינו משלם ותי' ז"ל בשינוי קצת ונראה לומר שטעמו לחלק בין תשלומי מעילה להקדש ובין תשלומין אחרים כו' דעיקרא דהאי מלתא דאין אדם לוקה ומשלם מדסמיך לאו החסימה לעדים זוממין דכתיב בהו כדי רשעתו כו' ואי אתה מחייבו בשתי רשעיות והתם מיירי בתשלומי ממון אבל במוציא ש"ר שהתשלומין הן קנס קיי"ל דלוקה ומשלם וה"נ במעילה שהתשלומין להקדש הן ואין לו בעלים תובעים כ"א מסירתו לגבוה משום כפרה דהוי כקנסא דשפיר דיינינן ליה כמוציא ש"ר דלוקה ומשלם עכ"ל. והנה לכאורה יש לפקפק על דברי הרב דבר שמואל מהא דאמרינן פסחים (כ"ט א) האוכל חמץ של הקדש מעל וי"א לא מעל אר"י מאן י"א ר' נחוניא בן הקנה היא דהי' עושה י"הכ כשבת ולפי דברי הרב דבר שמואל קשיא הא גבי הקדש לא שייך קים ליה בדרבה מניה ואולם ל"ק דמידי הוא טעמיה כיון דדמיא לקנסא אמרינן לוקה ומשלם כל זה לענין לוקה ומשלם אבל גבי מיתה לא אמרינן כן דאף בקנס אמרינן דאין מת ומשלם ורק רבה כתובות (ל"ד ב) משני חידוש הוא שחדשה תורה בקנס אע"ג דמקטיל משלם אבל כולהו אמוראי ובתוכן ר' יוחנן וה"נ בסוגיין דמשני ר' יוחנן בטובח ע"י אחר מוכח דחולק על רבה וס"ל דאף בקנס אמרינן קים ליה בדרבה מניה וכיון דלרנב"ה הי' עושה י"הכ כשבת א"כ גם כרת פוטר מתשלומי קנס ושפיר אמרינן לא מעל. ובזה מיושב דלא משני ר' יוחנן דפליגי הס"ק וי"א בפלוגתא דר"מ ורבנן דת"ק סבר כר"מ דלוקה ומשלם וי"א כרבנן דאינו לוקה ומשלם דהא האוכל חמץ בפסח לוקה ומדוע מוקי כרנב"ה ועי' תוס' כתובות (ל"א) דהא הכל מודים דכתבו דלית תנא דס"ל כרנב"ה וא"כ מדוע מוקי כרנב"ה. ולדברי הרב דבר שמואל ובבאורינו ניחא דגבי מעילה ל"ש לומר אינו לוקה ומשלם וק"ל ונכון הוא. וראיתי למורי הגאון נר"ו בחדושיו לפסחים בס' צל"ח שכ' שם בדף (נ"ט א) וז"ל הקשה אותי כו' איך שנינו בכריתות פ"ג מ"ז יש אוכל כו' ואשם אחד כו' ר"מ אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב והרי ר"מ מת ומשלם לית ליה ואם מתחייב משום שבת לא משכחת שיתחייב אשם מעילות שאם אין קרן וחומש אין אשם והאריך הרב הנ"ל לפלפל אם ר"מ אית ליה דחזקי' בח"מ שוגגין. והנלע"ד בזה דבר חדש שיש חילוק בין חייבי מיתות דפטורין מתשלומין ובין ח"כ דפטורין לרנב"הק ומלבד גוף הפלוגתא כו' יש עוד פלוגתא ביניהם גם בחייבי מיתות ב"ד ואומר אני דחייבי מיתות ב"ד דפטורין מתשלומין משום דקים ליה בדרבה מניה לא שייך במידי דהקדש של קדושת הגוף או בקדושת בדק הבית שהתשלומין לשמים ואיך יהיו פטורין מטעם קים לי בדרבה מניה והרי כל קים ליה בדרבה מניה חייב בדיני שמים וכמ"ש במס' ב"מ (צ"א א) אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו וא"כ אין שייך לפטור תשלומין שהם לשמים וממילא משכחת אשם מעילות בהדי חיוב שבת ונלע"ד דכל זה לרבנן אבל לרנב"הק אפילו לשמים ליכא מיתה ותשלומין דבאמת הא דחייב בדיני שמים אף דקים ליה בדרבה מניה למדתי טעם הדבר מדברי רש"י שם בב"מ דכדי רשעתו דילפינן מניה משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' לבי דינא קאמר רחמנא שהב"ד אין יכולת בידיהם לחייבו שתי רשעיות וכיון שמחייבין אותו מיתה אינן יכולין לחייבו ממון אבל הוא מצד עצמו רמי תשלומין עליו וחייב לשלם ולרבים מגדולי קדמונים שאפילו הב"ד אומרים לו חייב אתה לשלם לו וכל זה לרבנן אבל לרנב"הק דאמר שכרת פוטר מתשלומין ואטו כרת בי דינא מחייבי ליה הרי אין עונשו מסור לב"ד כלל וא"כ ל"ש למימר דכדי רשעתו לבי דינא קאמר רחמנא וצריך לומר לדידיה שגם רחמנא לא חייבה שתי רשעיות וא"כ אפילו לצי"ש אינו חייב וא"כ כאן בסוגיא דידן דאזלה לרנב"הק שפיר לא מעל כיון שאינו חייב קרן אפילו לשמים ליכא קרבן אבל שם בכריתות ר"מ שפיר קאמר שאם היה שבת כו' ואפ"ה חייב אשם מעילות שהרי חייב ממון לשמים ואף שגם חייבי מיתות שוגגין פטורים ושם לא שייך דלבי דינא קאמר משום רשעה אחת כו' היינו משום כיון דמזיד א"א לבי דינא לחייבו ממון ממילא גם בשוגג לא מחייבי' ב"ד דאתקש שוגג למזיד כדחזקי' אבל כרת ל"ש בשום פעם לבי דינא עכ"ל הזהב:
ורוח הקודש הופיע בבית מדרשו של רבינו הגדול נר"ו המקום יהיה בעזרו דבלי ספק זה היה סברת הרמב"ם ולכך כל המועל בזדון לוקה ומשלם כיון דבתשלומי לשמים לא אמרינן קי"ל בדרבה מניה כדעת רבינו ורק אליבא דרנב"הק אמר הש"ס למלתא ולא צריכנן לסברת הרב דבר שמואל דדמיא לקנס. ואנכי הבאתי סייעתא לדברי רבינו הגדול נר"ו דלרנב"הק אף לצי"ש פטור מהא דאמרי' פסחים (ל"ב א) סבר לה כרנב"הק דהי' עושה י"הכ כשבת ומקשי מדוע מוקי לה כרנב"הק ולא קאמר הש"ס דלהכי פטור במזיד לפי שכל האוכל חמץ לוקה ואינו לוקה ומשלם. ונראה לי לומר ולבאר דהנה בכתובות (ל"ב) הקשה בתוס' ד"ה ולאביי פטור וז"ל ה"נ הוי מצי לאקשי' אמתני' דכ"ש (ל"א) דקתני פטור מן התשלומין לפי מה שמוקי כרבי נחוניא בן הקנה עכ"ל ונראה לתרץ דהנה באמת קשיא מאי הקשה הש"ס כלל והא מדאגבי' קני' הא עכ"פ יש נפקא מינה בתרומה שלא בא ליד כהן דלא שייך בי' מדאגבי' קניה דהא עדיין דידיה הוא ומכ"ש אי אמרינן טו"הנ ממון הא הוי דידיה כמו שהארכני בסעיף הזה בהל' אישות, אמנם זה לק"מ דהא אמרינן חולין (ק"ל ב) בתרומה דלא בא ליד כהן אינו חייב לשלם או משום דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים או משום דהוי ממון שאין לו תובעין ואולם הא עכ"פ חייב לצי"ש אך נגד לצאת י"ש לא מהני קים ליה בדרבה מניה כדעת רבא בב"מ אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו ואף אביי בב"מ יש לומר דס"ל בדין זה כרבא אלא דאינו רוצה לפ' הברייתא לצאת י"ש כקושית תוס' שם עיין עליו שוב מצאתי בס' כתובה דהעלה ממש כדברינו. ואולם לדעת מרן בעל הצל"ח הקושיא נצבת וקיימת דמאי הקשה הש"ס מדאגביה קניה הא עכ"פ הנ"מ בתרומה שלא באה עדיין ליד כהן וחייב עכ"פ לשלם מלצאת הי"ש לאביי פטור ולרבא חייב ואין לומר הא לענין לצאת י"ש לא אמרינן כלל קים לי' בדרבה מניה הא אליבא דרנב"הק מלתא לזה ואפילו לצי"ש אמרינן קים ליה בדרבה מניה לכן אמרתי דסוגיא בכתובות קאי ללישנא קמא דר"ח בחולין דלהכי פטור במתנות כהונה שלא בא ליד כהן משום דכתיב זה ולהאי לישנא אפילו לצאת י"ש פטור כדכתבו התוס' והרא"ש שם בהדיא. ולפ"ז ל"ק תו קושית תוס' דבפסחים הו"ל להקשות והא מדאגבי' קני' די"ל בפסחים קאי הש"ס לפי מה דקיי"ל כלישנא בתרא דר"ח בחולין דלהכי פטור משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין וחייב לצי"ש ואוקי המתני' בתרומה שלא באה ליד כהן להכי ל"ש למימר והא מדאגבי' קני' ול"ק הא לצי"ש לא אמרינן קים ליה בדרבה מניה דהא בפסחים נמי מוקי לה כרנב"הק ואליבא דרנב"הק פטור אף מלצי"ש. ולפ"ז מתורץ קושית יש מקשין דכ"ז אנו מוקמינן מתניתין כרנב"הק אבל אם הש"ס הי' אומר דלהכי פטור במזיד משום מלקות דחמץ וע"כ בתרומה שבא ליד כהן איירי דבשלא בא ליד כהן אינו חייב אלא לצי"ש וזה אינו פוטר המלקות וקשיא מדאגבי' קני' והש"ס קאי שם אליבא דרב אשי בכתובות דמאס באוקמתא בתחב לו חבירו לתוך פיו. ובזה מיושב הרמב"ם בפי' המשניות שם דכ' דלכך פטור במזיד משום מלקות ודלא כאוקימתא של הש"ס דמוקי המתני' כרנב"הק דהר"מ לדידן קאי דמסיק הכא הש"ס בשתחב חבירו לתוך פיו וא"כ י"ל דמתני' טעמיה משום מלקות והמתני' איירי בתרומה שלא באה ליד כהן ואפ"ה ל"ק מדאגבי' קני' דאיירי בשתחב לו חבירו לתוך פיו ופטור משום דמלקות וממון באין כא'. ואשר אני חוזה להעיר עוד הנה הקשה מורי הגאון נר"ו בחדושיו לפסחים שם אמאי לרנב"הק האוכל הקדש של חמץ לא מעל הא הכא קושית הש"ס בכתובות נצבת והא מדאגבי' קני' ותי' הש"ס בתוחב חבירו לתוך פיו לא שייך דא"כ חבירו מעל והוא לא מעל כדכתב הרמב"ם פ"ו מהל' מעילה הל' ג' עייש"ה בדברי מורי נר"ו. ונראה לי לומר דל"ק דהנה כבר הרמותי ידי בקונטרס אחע"א פ"ח מהל' איסורי ביאה להקשות איך פטור איסורא דחמץ מתשלומין הא לא חל כלל איסור חמץ על איסור הקדש דהא אאחע"א ושם הארכתי בביאור הדברים ולכן אומר אני דלק"מ דהנה הראב"ד פ"ו מה' מעילה הל' ח' כתב דאם א' שאינו גזבר נוטל דבר של הקדש מיד כשנטל מועל ויוצא לחולין ועי' ש"ה במ"למ בהלכה ד' שמבאר שהריטב"א סובר אם אחד מכוין לגזול ההקדש לגמרי מועל תיכף להוציא לחולין והא דאמרינן אין מועל אחר מועל דהיינו שלא נתכוין לגזול אלא שנתכוין להנות ואח"כ רוצה להחזיר והתוס' בקידושין ובב"מ יש להם שיטה אחרת וסוברין דבכל פעם אף אם מתכוין להנות בלבד יוצא לחולין והא דאמרינן אין מועל אחר מועל היינו בכה"ג שהוא סובר שהוא שלו וא"כ לא מתכוין לגזול ואינו מועל כלל עד שנהנה ממנו לפיכך אינו מועל אלא לפי טו"הנ שבו ואינו יוצא לחולין אבל אם היה יודע שאינו שלו אלא הי' סבור שהוא של אחרים אף שלא כוון לגזול יוצא לחולין בזה ואין מועל אחר מועל עייש"ה במ"ל. עכ"פ ודאי אם היה סובר שהוא של אחרים ונתכוין לגזול בין להריטב"א בין לתוס' יוצא לחולין בגזל לבד אפילו לא נהנה ממנו עדיין וא"כ לפ"ז אם א' הי' נוטל דבר של הקדש תיכף ומיד אף בלא אכילה יצא לחולין ולא שייך שחייב על אכילה של הקדש כי אם שהי' סובר שהוא שלו לדעת התוס' ולדעת הריטב"א כיון שאינו מתכוין לגזול אלא נטל ע"מ להנות ממנו אינו מועל עד שנהנה ממנו אבל אם מתכוין תיכף לגזול כולה אף טרם שאכל מועל ויוצא לחולין אליבא דכל הדעות דוק היטב שם במ"ל כי כן הדברים נכונים: ולפ"ז י"ל הכא דאיירי רנב"הק כשהגביה ע"מ לגזול והי' יודע שאינו שלו אלא שלא היה סובר שהוא של הקדש וא"כ לפ"ז ודאי מעל תיכף בשעת הגבהה ויצא לחולין ושוב פקע ממש קדושת הקדש כי יצא לחולין ולפ"ז ל"ק היאך יחול איסור חמץ על איסור הקדש דהא בשעה שאכל וחל איסור חמץ כבר פקע איסור הקדש דהרי איסור חמץ מתלי תלי וקאי פקע מניה איסור הקדש חל עליו איסור חמץ וא"ת לפ"ז ודאי קשה קושית רבינו נר"ו הא משעת הגבהה חייב קרן וחומש ובשעה שאכל חייב כרת וא"כ אמאי אמרינן קים ליה בדרבה מניה. הסכת ושמע הלא אמרינן בכתובות (ל"א א) היכא דהגבהה צורך אכילה הוי כאלו באין כא' עייש"ה בש"ס ובתוס' ולפ"ז הרי הכא ההגבהה צורך אכילה דאי לאו הגבהה לא הוי חייב כלל על אכילה דאם לא הגביהה ולא גזלה עד שאכל לא הוי חייב כלל על איסור חמץ דלא חל עליו ודוק היטב. ודע דזה דוקא להאי תירוצא שם דאם אמרינן דתליא אם הגבהה צורך אכילה וכמו עקירה צורך הנחה אבל אי אמרינן כתירוץ בתרא שם דתליא האי סברא אי בעי למיהדר דברינו ליתא דהא הכא נמי אי בעי למיהדר מצי הדר אלא די"ל דר' יוחנן הכא סבר כתירוץ קמא שם ותי' בתר' שם ס"ל כשאר אוקימתות הש"ס הכא. הדרן לדידן דאמרתי דיש להעמיק בדבר על דברי רב ביבי בר אביי דאמר הגונב כיס בשבת והוציאו חייב דמתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת דקשיא לן מאי אהני הא סוף כ"ס גבי העדים שהעידו עליו נתחייבו משום עדות אחד ואי גבן אמרינן קלב"מ ה"נ גבי דידיה ואומר אני די"ל דרב ביבי ב"א איירי היכי שהוציאו בשוגג וחייב מיתת ב"ד אף שוגגין פטורין כדתני בי חזקיה ולפ"ז ל"ק הא העדים עכ"פ לא יתחייבו ממון משום דקלב"מ דזה ל"ק כלל הא העדים לא היו מחייבין אותו כלל מיתה דהא לא אתרי ביה ושוגג הי' וכך אמר רב ביבי ב"א הגונב כיס בשבת והוציא מרשות לרשות חייב דכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת מגרר ויוציא מגרר ויוציא פטור דהיינו שעל איסור שבת היה שוגג וא"כ אם עושה בבת אחת פטור אבל כיון דכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת חייב יען שלא באין כאחד גבי דידי' וגבי העדים בלא"ה פטורין כיון ששוגג הי' ולא באו אלא לחייבו ממון ולא לחייבו מיתה ול"ה עדות שאי אתה יכול להזימה ולא תקשה לפ"ז א"כ מאי פריך הש"ס הכא בסוגיין על הברייתא דקתני טבח בשבת ולפ"ז ר"מ מחייב דמוקי לה בטובח ע"י אחר לימא ה"ט דר"מ דאיירי בשוגג בשבת ולכן חייב כאשר הערנו יען שאיסור שבת בתחלת השחיטה וחיוב דו"ה בסוף שחיטה ולא שייך תירוצנו לעיל מ"מ פטור כיון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה זה ליתא כיון דעדים מעידין שהיה שוגג בשבת אמנם דבר זה מאפע דא"כ קשיא מ"ט דחכמים דפטרי ולא יכולין לתרץ משום דהוי מעשה שבת ואסור אי איירי בשוגג לית מאן דסובר מעשה שבת אסור וק"ל:
ובהך סברא סלקתי נמי השגת ידיד נפשי הרב החריף הגדול מוהר"ר זלמן רודיש מק"ק קראקא מה שהשיג על מורי הגאון נר"ו שרוצה לצדד על קושיא הנ"ל ור"מ סובר חייבי מיתות שוגגין פטורין וא"כ קשיא מאי הקשה הש"ס הכא בסוגיין אמאי טבח בשבת חייב והא קלב"מ דלמא איירי ששחט בשוגג ואולם מה שהשיג הרב מוהר"ז נר"ו דא"כ קשיא מאי הקשה הש"ס בסנהדרין (ע"ג ב) ורמינהו אלו נערות שיש להך קנס כו' ופירש"י אע"ג דלא הציל בנפשיה מ"מ כיון שניתן להצילו בנפשו הוי כח"מ שוגגין דפטור והא בריש פ' אלו נערות מוקי ר"י א"ר להך מתני' כר"מ דאמר נערה אין קטנה לא ואי ס"ד ר"מ א"ל חייבי מיתות שוגגין חייבין א"כ מאי הקשה לר"מ ונכון דבר וע"כ צריכין אנו לבוא לדברי מורי נר"ו שהבאתי לעיל דמה שאמרי' דח"כ פטור מקרן וחומש דמעילה היינו דוקא חייבי כריתות אליבא דרנב"הק אבל לא ח"מ ב"ד כיון דהוי התשלומין לשמים וכמו שהארכנו לעיל בזה:
ואנכי פירשתי בהך סברא של מורי הגאון נר"ו דבר נכון בסוגיא דכריתות (י"ד א) דאמרינן שם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"הכ ממאי דלמא יש עירוב כו' וה"ק אם היתה שבת חייב אף משום שבת וכן צריך לומר במסקנא דהא ר"ע בדותא הוא ולכאורה יש לדקדק מאי אתא בזה לאשמועינן פשיטא דחייב אף משום שבת דהא איסור שבת ואיסור י"הכ איסור בת אחת הוא ולדברי מורי נר"ו יבוא על נכון דאתיא לאשמועינן דחייב אשם מעילה דאי משום איסור יו"הכ לחודיה הא הוא דחייב דהא ר"מ לא כרנב"הק ס"ל והוי אמרינן להכי חייב אשם מעילה ול"ק קושית הרב שהביא מורי נר"ו אמאי חייב אשם מעילה הא לית כאן קרן וחומש דלית ליה כרנב"הק ואין חייבי כריתות פוטר כלל מתשלומין אבל אם הוציאו בשבת הו"א דפטור משום אשם מעילה כקושית הרב שהביא מורי נר"ו כיון דא"ל לר"מ דאין אדם מת ומשלם לכן נקט ר"מ אם הי' שבת והוציאו בפיו לאשמועינן דאף משום שבת חייב כלומר אף משום שבת חייב אשם מעילות וכסברת מורי הגאון נר"ו שהבאנו לעיל באריכות. ובלא"ה אמרתי נמי לפרש דברי הש"ס ולתרץ מאי אתיא המתני' לאשמועינן בזה דהנה ראיתי בקונטרס אחד כ"י לידיד נפשי ורעי הרב המאור הגדול המובהק והמופלג צנא מלא ספרא כבוד מוהר"ר אלעזר נר"ו פלעקלש דמושדק וז"ל הטהור המג"א ר"ס תקי"ח תמה על הה"מ שהמציא הבערה אע"פ שאינה באוכלים כתיב בה ביום השבת בשבת הוא שאסור בי"ט שרי ולכך אמרינן בה מתוך הא אמרינן פסחים (פ"א א) דאסור לשרוף חמץ בפסח דרחמנא אמר ל"ת כל מלאכה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ש"מ אע"ג דלאו ל"ת לא נאמר בי"ט מ"מ אסור מלאו ל"ת כל מלאכה והדרא הקושיא למה אמרינן מתוך וא"ל דזה דוקא למ"ד הבערה לחלק יצאה אבל למ"ד הבערה ללאו יצאה לא אסור לשיטת הריב"א שם פסחים עייש"ה במג"א והקשיתי לשאול אמאי אמר ר"י ביצה (י"ב א) פוק תני לברא הבערה ובשול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא ולא אמר בקצור על הבערה אינו לוקה כלל דהבערת י"ט אינו אסור לשיטת הריב"א דאין שם מלאכה עליה וע"כ די"ל דברייתא אפילו כמ"ד הלח"י וא"כ איך קאמר ואת"ל משנה ב"ש היא האי תנא דס"ל הלח"י ע"כ ס"ל דלא אמרינן מתוך גבי הבערה ואולם זה דוקא לדעת הריב"א אבל לדעת רש"י ותוס' כל זה ליתא והדבר צריך ישוב אבל זו גדלה התמי' בעיני הא ע"כ הברייתא אתיא כמ"ד הבערה לחלק יצאה מדנקט הברייתא לוקה חמש ולא נקטה המבשל ג"ה בחלב בי"ט שחל להיות בשבת ואכלו לוקה שש משום הבערה דשבת והבערה די"ט ועכצ"ל דהברייתא אתיא כמ"ד הבערה לח"י וא"כ גבי שבת הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ועיין רש"י פסחים (מ"ז ב) בד"ה ובכלאים דשבת לא אנס כו' עייש"ה כ"ז אי אמרינן הבערה לח"י אבל אי אמרינן הבערה ללאו יצאה הדרא קושיא לתני שש גם משום הבערה דשבת וא"כ ע"כ הברייתא כמ"ד הבערה לח"י וא"כ ק' אמאי אמר פוק תני לברא הא הברייתא אליבא דמ"ד הבערה לח"י ובודאי ל"א מתוך. ורציתי לומר לכך לא נקטה הברייתא בי"ט שחל להיות בשבת ולוקה שש גם משום הבערה די"ל הברייתא ס"ל כמאן דיליף ביומא (פ"א א) עצם עצם ולדידיה כ' הלבוש וביארו הא"ר בסי' רס"א דילפינן תוספת שבת מק"ו מי"הכ דמה י"הכ אינו אלא איסור כרת שבת דאיכא איסור מיתת ב"ד לא כ"ש וכתב הא"ר לפ"ז דוקא שבת תוספת דאורייתא אבל י"ט דל"ה אלא איסור לאו לא אמרינן דתוספת דאורייתא עייש"ה בא"ה. ולפ"ז אין איסור י"ט חל על איסור שבת דלא הוי בת אחת דאיסור שבת חל מבעוד יום וי"ט אינו חל עד לילה ממש ולא הוי כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ואיך יחול שבת על י"ט בקל על חמור. אמנם באמת זה ליתא דדעה זאת דחויה היא דאין חילוק בין שבת וי"ט דאו כולם דאורייתא או כולם דרבנן ועיין בה"ה פ"א מהל' ש"ע ה"ל ובב"י רס"ד ופר"ח והב"ח והמג"א שם ובשאר האחרונים. ואולם הקושיא מעיקרא ליתא דראיתי בריטב"א מכות (כ"א ב) וז"ל וא"ת וליתני התנא ג"כ של נבלה ולילקי שש וי"ל דלא פרכינן הכי לפוש לאוין אלא על משנתינו דקא תני יש כו' וכל דתני יש בא לרבוי לאוין עכ"ל ודבריו אמתיים ואף כי תוס' פסחים לא ס"ל כסברת הריטב"א עכ"ל הצריך לענינינו אף כי הרב נר"ו האריך מאד וגם אנכי פלפלתי עמו אריכות בגוף הדברים אבל אין כאן מקומו ולא הבאתי הענין אלא כי למדתי ממנו סברא נאמנה דאם אמרינן תוספת שבת דאורייתא ותוספת י"ט דרבנן א"כ לא הוי בת אחת ואומר אני דלפ"ז גם בי"הכ ושבת יש למצוא סברא זו דהא ודאי הרמב"ם והטור ס"ל תוספת י"הכ דאורייתא ותוספת שבת ותוספת י"ט דרבנן ועיין בטור סי' רס"א וסי' תר"ח בב"י שם ובב"ח שם ובפר"ח שם היטב ותולה הדבר בב' ברייתות ביומא (פ"א א) דס"ל להרמב"ם דברייתות מחולקין המה וא"כ לפ"ז יש לחקור אי חל איסור שבת על איסור י"הכ דהא לא הוי ב"א ועיין רש"י חולין (ק"א ב) ואף דרש"י סובר דשבת הוי חמור לגבי י"הכ כיון די"הכ בכרת ושבת במיתה מ"מ יש לדון בדבר דהא יש לי"הכ חומרא אחריתא היינו שאינו אסור בו ועיין בתוס' יבמות (ל"ג ב) ובקונטרס אחע"א אשר לי ת"ל הארכתי מאד בזה ועיין בתשו' שאגת ארי' ואין פה המקום להאריך סוף כל סוף י"ל דזה אתא ר"מ לאשמועינן דאם הי' שבת והוציאו בפיו חייב אף משום שבת דהא לא חל שבת אי"הכ דל"ה ב"א וק"ל: