אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות גניבה· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ג · הלכה ב

פרק ג

כיצד זרק חץ בשבת בתחלה ד' כו' או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות כו' ה"ז פטור מן התשלומין כו'. יש להקשות על דברי רבינו ז"ל דכיון שהוא פסק כר' אבין דאמר באלו נערות דעקירה צורך הנחה היא ופטור הרי כתבו התוס' ז"ל שם בד"ה שעקירה צורך הנחה דהא דפריך במרובה לרב פפא דאמר באומר זרוק גנבתיך לחצרי ותקנה ליה חצרו והא מכי מטא לאויר חצרו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח ומוקי לה באומר לא תקנה גנבתיך עד שתניח אינו אלא לר"י ודעימיה דפליג אר' אבין בהנזקין דלית ליה הגבהה צורך ניסוך היא אע"ג דא"א לניסוך בלא הגבהה כמו שפי' ר"ת אבל לר' אבין דאית ליה עקיר' צורך הנחה היא לא פריך מידי וכ"כ במרובה ד"ע ד"ה קלוט' וכתבו עוד בשם ר"י דה"ה דהוה מצי לשנויי הכי אלא שלדברי המקשן שלא הי' סובר טעם זה משיב ליה דמשכחת לה באומר לא תקנה כו' וא"כ כיון שרבינו ז"ל פסק כרבי אבין אמאי כתב בדין ד' ואם נעשית מלאכה בשבת בשעת המכירה פטור כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח דהיינו כאוקמתא דמרובה הא כיון דעקירה צורך הנחה היא הי"ל כזורק חץ בשבת דפטור עליה ובשלמא להטור ז"ל שכתב בסימן ש"ן כאוקמתא דמרובה איכא למימר דס"ל כתי' ר"ת דרבי ירמיה פליג עליה דרבי אבין ותלמודא כי פריך התם אליבא דרבי ירמיה פריך וכיון דהטור ז"ל בסימן שפ"ד פסק כרבי ירמיה מש"ה הוצרך להביא האי אוקמתא אבל לדעת רבינו ז"ל דפסק לההיא דרבי ירמיה בפ"ז מה' חובל ומזיק ופסק ג"כ לההיא דרבי אבין א"כ ע"כ ס"ל דלא פליגי כדס"ל לר"י וא"כ ע"כ צ"ל כתי' ר"י דה"ה דהוה מצי לשנויי הכי שוב ראיתי למוהר"ב ז"ל בפרק אלו נערות שתי' משם תוס' הרא"ש לקו' התוס' הלזו וז"ל דלא דמייא לההיא כלל דהכא נתכוון לזרוק ד' אבל התם לא נתכוון אלא להקנות לו הגניבה ואפי' התם כיון דמט' לאויר חצרו קנה והוא לא נתכוין אלא להקנות לו הגניבה ואפי' קלטתו הרוח ולא מטא לארעא אינו חושש ולענין שבת אינו מתחייב עד שתנוח והו"ל כנתכוון לזרוק ב' וזרק ד' דפטור ואין כאן חיוב מיתה ואמאי פטור מן התשלומין עכ"ל ואם כן איכא למימר שפיר שזו היא דעת רבינו ועיין שם עוד מה שתי' לדעת הר' ישעיה זצ"ל אך אמנם חזות ק' הוגד לי לדברי רבינו ז"ל ממ"ש או שגנב כיס בשבת והיה מגרר ויוצא פטור שהרי בפרק המצניע דצ"א ע"ב פרכינן לר"י דאמר אפי' קופה מלאה חרדל פטור עד שיוציא כל הקופה משום דקסבר אגד כלי שמה אגד מהך ברייתא דקתני הי' מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באים כא' ואי ס"ד אגד כלי שמה אגד קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת ופרש"י כיון דהוציאו מקצתו קנה כל המעות מבחוץ שיכול להוציאו דרך פיו ולענין שבת לא מתחייב עד שיוציא את כל הכיס ומסיק דברייתא מיירי בנסכא ובדליכא שצצין ופרש"י שהן חתיכות ארוכות וכל זמן שמקצתן בפנים לא קנה ונמצא איסור גניבה ואיסור שבת באים כאחד וכיון דרבינו ז"ל פסק פי"ב מה' שבת דין ט' כר"י דאפי' קופה מלאה חרדל אינו חייב עד שיוציא את כל הקופה א"כ לדידיה ע"כ ברייתא דהיה מגרר ויוצא לא מתוקמא אלא בנסכא א"כ איך פסק בסתם בכאן לההיא ברייתא דהיה מגרר והי"ל לפרש דדוקא בנסכא ולא למסתם סתום דסתם כיס במעות משמע ואחרי כותבי זה ראיתי למורינו הרב בס' מ"ק ה' שבת שהוק' לו כן יע"ש. הן אמת דבפשטא דשמעתתא דפרק המצניע דקל"ט שהרי כתב רש"י שם בד"ה עד שיוציא וז"ל כלומר אגב הוציא בראשונה כל הקופה וכתב ה"ה ז"ל שם שכונתו שאם אחר שהוציא את מקצתה ברשות זה ומקצתה ברשות זה עקרה וגמר להוציא אינו חייב לפי שלא היתה בשעת עקירה שניה הוצאה בבת אחת שכבר היה מקצת הכלי בר"ה וכן נראה שהוא דעת רבינו ז"ל שם שכתב המוציא מקצת החפץ מרשות זה לרשות זה פטור עד שיוציא את כל החפץ משמע בהדיא דכל שלא הוציא את כל החפץ אפי' שהחפץ הי' מונח מקצתו ברשות היחיד ומקצתו בר"ה ובא זה וגמר להוציאו מרה"י פטור כיון שלא הוציא אלא מקצת החפץ ומתני' נמי הכי מוכחה מדקתני עד שיוציא את כל הקופה אע"ג דכבר קתני קופה שהיא מלאה פירות כו' אע"פ שרוב הפירות מבחוץ פטור ואם כן ל"ל למתני עוד עד שיוציא את כל הקופ' דהא פשיטא דבהוצאת כל הקופ' מיחייב ואי לאשמועינן דאפי' כל הפירות מבחוץ פטור כדר"י אכתי ליתני ברישא אע"פ שכל הפירות מבחוץ פטור ותו לא צריך למתני' אי לאו לאשמועינן הך דינא דבעינן שיוציא כל הקופ' ואפי' גמר והוציאו פטור כל זמן דלא הוציא כל הקופ' וזה נראה שהכריחו לרש"י לפרש כן וא"כ ק"ט דמאי פריך לר"י מהך ברייתא דהיה מגרר ויוצא ואי ס"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה ומאי קו' הא כיון דעקירת מקצת הכלי צורך הנחה היא דא"א להוצאת כל הכלי בלא הוצאת מקצת הכלי א"כ מיתה ותשלומים באים כאחת הן והו"ל דומיא דההיא דרבי אבין ממש דאמר הזורק חץ מתחילת כו' דפטור משום דעקירה צורך הנחה ובהדיא פריך בפרק א"נ לרבי אבין דס"ל עקירה צורך הנחה מרישא דהך ברייתא דקתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם איסור שבת ואמאי ה"נ נימא הגבהה צורך הוצאה היא וכתבו התוס' ז"ל שם בד"ה הכא וז"ל אע"ג דאפשר בגרירה כך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת דמ"מ מתחיל האיסור משעת הגבה' דאם היה אחר עושה עקירה לא היה מתחייב בהגבהה נמצא עקירה גורמת החיוב ועד שעת הנחה מושך החיוב עכ"ל וא"כ ה"נ דכוותה דכיון דעקירת מקצת כלי צורך הוצאת כל הכלי הוא דאם היה אחר עושה עקירת מקצת הכלי לא היה מתחייב זה אח"כ בהוצאת גמר כלי כיון שלא הוציא כל הכלי נמצא דהחיוב בא לו מאותה שעה שמתחיל לעקור החפץ עד שעת הנחה ומש"ה קתני בברייתא היה מגרר ויוצא פטור דמיתה ותשלומין באים כאחד קרינן ביה ובשלמא אם היינו אומרי' דעד שיוציא כל הקופ' דקתני מתני' ר"ל עד שיגמור ויוציא כל הקופ' משום דהכל תלוי בגמר הוצאת הכלי ואפילו היה מונחת מקצתה ברה"י ומקצתה בר"ה ובא זה וגמר והוציאו חייב ושלא כדעת רש"י ניחא דשפיר פריך תלמוד' דאי ס"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה משום דמשעת שהוציא זה מקצת הכלי קנה כל המעות שבחוץ ועדיין לא התחיל האיסור משום דהכל תלוי בגמר הוצאת הכלי ובאותה שעה בא לו עקירה והנחה כא' וקודם לכן לא מיקרי עקירת הכלי דאפי' בא אחר ועקרו למקצת הכלי היה מתחייב זה משעת גמר הוצאת הכלי נמצא דאין החיוב מתחיל משעת הוצאה אלא משעה שגמר הוצאת הכלי אז בא לו עקירה והנחה כאחד והרי זה דומה ממש למ"ש התוס' בכתובות פרק אלו נערות ד"ה נימא שהק' שם וז"ל תימה לפירוש ר"ת ז"ל דהגבהה קונה פחות מג"ט מאי פריך והא כיון דקנאה קודם שהתחיל עקיר' דעקירה לא הויא עד שיגביה שלשה כו' דין הוא שיתחייב כמו לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי דחייב לפי שקנאה קודם שהתחיל העקירה יע"ש וראיתי שם למוהר"ב ז"ל (דכ"ח ע"ד) [דל"א ע"א] שתי' לקו' התוס' הלזו משם תוס' הרא"ש וז"ל אבל הרא"ש תי' דעקירת טפח צורך עקירת ג"ט דא"א לעקירת ג"ט בלא עקירת טפח עכ"ל וכתב הרב ז"ל שם דס"ל להרא"ש ז"ל דההיא דבן עזאי שאני משום דיש עקירה והנחה ולהכי חשבינן ליה כל עקירה באנפי נפשה משא"כ בעקירת ג"ט אע"ג דאין האיסור מתחיל עד שיגבי' ג' ואם בא אחד ועשה עקירה תוך ג"ט מתחייב הוא זה על עקירת ג"ט ומ"מ כיון דא"א לעקירת ג"ט בלא עקירת טפח הו"ל כאלו מאותה שעה התחיל האיסור דכולה חדא עקירה מקרי יע"ש וא"כ לדעת תוס' הרא"ש ז"ל אפילו נימא דס"ל דעד גמר הוצאה הוא דמחייב שלא כדעת רש"י ז"ל מ"מ כיון דא"א לעקירת כל הכלי בלא עקירת מקצת הכלי הו"ל כאלו מתחיל מאותה שעה אע"ג דאינו מתחייב אלא עד גמר עקירה וה"ז דומה ממש לההיא דעקירת ג"ט וא"כ הדרן קו' לדוכתא ולכן נראה לומר דתלמודא כי פריך התם בפרק המצניע לר"י אינו אלא ללישנא בתרא דס"ל דטעמא דרבי אבין בזורק חץ משום דאי בעי לאהדורי לא מצי הדר ומש"ה פטור משום דמשעת עקירה סופו לקרוע שיראים ובמעביר מודה רבי אבין דחייב דאי בעי לאהדורי מצי מיהדר וא"כ הכא נמי במגרר ויוצא פריך שפיר דאיסור גניבה קדים דמשעה שהוציא מקצת הכלי קנה המעות ובידו לאהדורי ובהא אפי' רבי אבין מודה והא דפריך בא"נ לרבי אבין מרישא דהך ברייתא דהגונב כיס כבר כתבו התוס' שם דלישנא דאי בעי להדורי לא מצי מיהדר לא פריך מידי אך אכתי ק' למ"ש מוהר"ב בד"ס ע"א משם הרמב"ם ז"ל א"צ לישנ' דאמר דאי בעי מצי למיהדר אפשר לפרושי דה"ק התם לא מצי מיהדר ליה ולחייב אשבת גרידא אבל במעביר סכין אפשר לו להעביר באותה ד"א ויזהר שלא יקרע השראי' הילכך מילתא אחריתי היא ולאו משום קריעה הוא חייב אבל בכל מקום שהוא חייב משום אותה מלאכה ודאי פטור ומשו"ה אקשינן ליה להאי קו' אליבא דכולהו לישני עכ"ד וכיון שכן תקשי דמאי פריך בפרק המצניע איסור גנבה קדים הא אפילו ללישנא דאי בעי להדורי כיון שהחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור כמ"ש הרמב"ן ז"ל אם לא שנאמר דהרמב"ן ז"ל חולק ע"ד רש"י ז"ל וס"ל דעל גמר הוצאה הוא דחייב שבתי וראה דאפילו לפי' זה נמי קשה שהרי כיון דא"א להוצאת כל הכלי בלא הוצאת מקצת הכלי אע"ג דאין האיסור מתחיל משעת הוצאת מקצת הכלי אפ"ה פטור כדמוכח מההיא דהגונב חלבו וכמ"ש לקמן משם הרמב"ן דאי גחין ואכיל פטור אע"פ שאין התחלת החיוב אלא בשעת בליעה כיון דלא סגיא בלא"ה חשוב הוא התחלת החיוב ואם נאמר דהכא נמי אפשר בלא הוצאה שיוציאנו אחר ואפ"ה מיחייב נמצא דאין החיוב מתחיל מאותה שעה הא נמי ליתא שהרי כיון דלדידיה א"א בלא הוצאת מקצת הכלי אלא ע"י הגבהה מש"ה הוצרך בגמרא לומר טעמא דאי בעי גחין ואכיל ולא קאמר דאי בעי תחב ליה חבריה כמ"ש מוהר"ב בשם שיטה ישנה דכ"ט ע"ד וההיא דתוס' ז"ל שאני דאפשר בגרירה כמ"ש מוהר"ב ואם נאמר דס"ל להרמב"ן דתלמודא חדא מנייהו נקט וה"ה דהוה מצי לומר דאי בעי תחיב ליה חבריה ניחא וא"נ אפשר דתלמודא התם לישנא דברייתא דייק דקתני פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד דהך לישנא משמע דאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד ממש ואף גם זאת נראה דהא ליתא דא"כ היכי משני דברייתא מיירי בנסכא דא"כ אמאי אכפל תנא לאשמועינן האי דינא בנסכה כיון דמצי לאשמועינן בכיס סתמא ואולי דס"ל להרמב"ן דה"ה דהו"מ לשנויי הכי אלא דלדברי המקשה דלא ס"ל לחלק בהכי תריץ דמיירי בנסכה וכמ"ש התוס' לההיא דמרובה אבל ליכא למימר דתלמודא כי פריך התם אליבא דר' ירמיה קפריך דס"ל להרמב"ן כפי' ר"ת דר"י חולק אדר' אבין דזה ניחא לההיא דמרובה התם מצינן למימר שפיר דתלמודא פריך אר' ירמיה ברייתא דגנב ומכר היכי מתוקמא. אמנם בהא דפרק המצניע דפריך תלמודא לר"י ליכא למימר הכי דנימא דר"י לא ס"ל כר' ירמיה ודוק. ומ"מ כל זה שכתבנו לדעת הרמב"ן ז"ל אינו מעלה ארוכה לדעת רבינו ז"ל שהשמיט הך אוקמתא דפרק המצניע משום דלדעת רבינו אין לומר דס"ל כדעת הרמב"ן דתלמודא כי פריך התם אינו אלא מלישנא דברייתא וא"כ דלדעת המקשה השיב לו שהרי רבינו פסק כלישנא בתרא דטעמא דר' אבין משום דאי בעי לאהדורי. וכתב ה"ה ז"ל דמש"ה השמיט רבינו הך אוקימתא דעומד לפוש משום דס"ל דהא דפריך מהך ברייתא לר' אבין אינו אלא ללישנא קמא אבל ללישנא דאי בעי לאהדורי לא פריך מידי וכיון שכן להך לישנא דאי בעי להדורי ע"כ צריכינן לאוקמתא לברייתא דמגרר ויוצא בנסכא משום קוש' דאיסור גניבה קדים כיון דס"ל לרבינו דטעמא דאי בעי להדורי אהני אפילו בגונב כיס שהוא חייב משום אותה מלאכה שלא כדעת הרמב"ן ז"ל וצ"ע כעת:
ולכן נ"ל שרבינו ז"ל פסק כלישנא קמא דטעמא דר' אבין משום דא"א להנחה בלא עקירה משום דס"ל דהא דמפלגינן כלישנא בתרא בין מצי להדורי ללא מצי להדורי היינו אליבא דר"ח ולומר דר"ח מודה ליה לר' אבין בזורק חץ משום דלא מצי למיהדר מיהו ר' אבין בין בזורק בין במעביר פטור כיון דתלי טעמא משום שעקירה צורך הנחה הוא וכמ"ש מוהר"ב ז"ל בדף נ"ט יע"ש. ומה שהשמיט רבינו ז"ל אוקמתא דעומד לפוש הוא משום דס"ל כחד מרבוותא שכתב הרמב"ן ז"ל הביאו מוהר"ב ז"ל דף נ"ח ע"א דה"ה דהו"מ תלמודא לשנויי הכי דשאני התם דאפשר להוצאה בלא הגבהה דאי בעי גריר ונפיק אלא דלדברי המקשה דלא ס"ד לחלק בהכי וס"ל דאפילו בכה"ג אמרה ר' אבין תריץ ליה ומשו"ה השמיט רבינו ההוא אוקמתא דפרק המצניע משום דס"ל דתלמודא לישנא דעלמא הוא דדייק כדכתיבנא דמיעקר דינו כיון דא"א להוצאת כלי בלי הוצאת כל הכלי וא"נ משום דבעי לאוקמא אליבא דר"ח דמאן דתלי טעמא משום דבעי לאהדורי ודלא כמ"ש ה"ה ז"ל כנ"ל. עוד נ"ל ליישב למה שהשמיט רבינו ההיא אוקמתא דפרק המצניע עם מ"ש הרמב"ן ז"ל בפרק הספינה דפ"ז אמתניתין דקתני פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין יכולין לחזור בהן וז"ל וי"מ שפירקן ומשכן בתוך ביתו וקונה במשיכה והא דדייקינן מינה והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח קנה כו' משום דאם תמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח אינו קונה אף אם משך פירות בתוך כליו של מוכר לא קנה שכשם שאין משיכה קונה ברשות מוכר כך אינו קונה בכליו של מוכר ברשות לוקח כשתמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דהא כליו כחצרו דמיא וטעם אחר אמרו שהרי הפירות מונחים ועומדים בכלי ואין זזין ממקומן וכיון שאין משיכת הכלי כלום לא קנה כו' וכתב עוד שבעלי ראיה זו מביאין ראיה שאינו קונה מדאקשינן בפ"ק דמציעא חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה ואי אמרת משיכה היא היכי אמרינן חצר מהלכת היא והא מטעם משיכת הכלים עצמן הוה קונה אלא ש"מ שאינה משיכה והרמב"ן ז"ל דחה ראיה זו והביא ראיה הפך סברת י"מ מהא דפרק המצניע דנראה מסוגיא זו דבמשיכת הכיס קנה המעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס מרשות הבעלים ולא קנאו לכיס והוא דמצי שקיל להו דרך פיו עכת"ד הרמב"ן ודעת רבינו ז"ל נראה מדברי ה"ה בפ"ד מה' מכירה דין ה' שהוא כדעת י"מ הללו שכתב הרמב"ן דכי היכי דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ה"נ לא מהניא משיכה בכליו של מוכר דתרוייהו שוים הן ומש"ה לא תי' בגמ' דמתניתין דקתני פירקן והכניסן לתוך ביתו כו' מטעם משיכה היא משום דאי משיכה מהניא בכליו של מוכר ה"נ מהני ברשות לוקח דשוים הן וכמ"ש הרב ל"מ ז"ל יע"ש. ולרבינו ז"ל קשיא לי' ההיא דפרק המצניע שהביא הרמב"ן ז"ל דמוכח התם דבמשיכת הכיס קונה מעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו דאל"כ מאי קאמר רב ביבי בר אביי אי אמרת אגד כלי שמיה אגד איסור גניבה קדים ופירש רש"י ז"ל דכיון שהוציא מקצתה קונה כל המעות שמבחוץ הא כיון דלא קני הכיס משום דלא הוציאו כולו והו"ל כנסכא לא קנה המעות במשיכת הכיס ומש"ה ס"ל לרבינו דרב ביבי בר אביי דפריך התם מההיא דהגונב כיס משום דס"ל כרבא בפרק הספינה דבעי למפשט ממתניתין דפירקן והכניסן לתוך ביתו דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה וכי היכי דברשות לוקח מהני לכליו של מוכר ה"נ מהני משיכה בכליו של מוכר דתרוייהו שוים הם לדעת רבינו ז"ל ומש"ה פריך שפיר משום דאיסור גניבה קדים משום דס"ל דבמשיכת הכיס קנה המעות אע"פ שלא קנה הכיס ולפום סברתיה הוא דהוצרכו לאוקמא לברייתא בדאפקיה דרך שוליו ובנסכא אמנם לפום מאי דקי"ל כמר בר רב אשי דאוקי למתני' דפירקן במתלי דתומי וס"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קני וה"נ לא מהניא משיכה בכליו של מוכר לק"מ למ"ד אגד כלי שמיה אגד מברייתא דהגונב כדכתיבנא ומש"ה רבינו ז"ל דפוסק כמר בר רב אשי כמ"ש ה"ה מש"ה לא הביא הך אוקמת'. ודרך אגב אומר שמ"ש ראיה מההיא דפ"ק דמציעא דאקשינן חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קני דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני איכא למידק עליו שהרי רבא הוא דפריך התם הכי בפ"ק דמציעא וכדגרסינן התם א"ל רבא את"ל קנה בהמה וקנה כלים שעליה מי קנה חצר מהלכת היא כו' ורבא גופיה בפ' הספינה ס"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קני ובעי למיפשט מהך מתני' דכליו של מוכר ברשות לוקח קני וא"כ כיון דס"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קני ה"נ ס"ל דמשיכה בכליו של מוכר מהני להאי י"מ וצריך לומר דלבתר דתריץ ליה מר בר רב אשי דמתני' מיירי במתכלא דתומי קיבלה מיניה והא דפריך התם במציעא הוא לבתר דקבלה מיניה ודוק. תו קשה לי לדעת הרמב"ן ז"ל דאפילו לטעמא דאי בעי לאהדורי כל שהחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור וטעמא דגונב חלבו דחייב אליבא דר"ח הוא משום דאיכא ביה תרתי אפשר לאכילה בלא הגבהה ואי בעי לאהדורי מצי מיהדר א"כ מאי פריך בגמ' בפרק אלו נערות ד"ל ע"ב לאביי דאמר זר שאכל תרומה פטור מהא כו' ומוקי לה כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה ופריך היכי דמי אי דמצי לאהדורי ניהדר ופרש"י ז"ל מההיא שעתא איהו מזיק לו ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלע לגמרי והשתא לדעת הרמב"ן ז"ל מאי קו' הא כיון דתחיבת בית הבליעה צורך אכילה דא"א לאכילה בלא תחיבת בית הבליעה משו"ה פטור כההיא דר' אבין ואע"ג דאי בעי לאהדורי מיהדר מ"מ כיון שהחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור לדעת הרמב"ן ז"ל ובשלמא אם נאמר דטעמא דאי בעי לאהדורי מהני אע"ג דהחיוב בא לו מחמת אותו ממון איכא למימר דתלמודא כי פריך אי דמצי לאהדורי ניהדר אלישנא בתרא דתלי טעמא משום דאי בעי לאהדורי הוא וכמ"ש הריטב"א והרא"ה ז"ל הביאו הרב הנז' דנ"ט ע"ג אמנם לדעת הרמב"ן ק"ט דאפילו ללישנא בתרא לא פריך מידי וליכא למימר דא"כ לא כתב הרמב"ן ז"ל דכל שהוא מתחייב מחמת אותו ממון פטור אע"ג דמצי מיהדר אלא דוקא במעביר סכין דהאיסור מתחיל מאותה שעה משום דבעינן עקירה והנחה ומש"ה כל שחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור כיון דמאותה שעה נתחייב מיתה משא"כ בההיא דזר שאכל תרומה דאע"ג דא"א בלא תחיבת בית הבליעה מ"מ כיון שאין האיסור מתחיל מאותה שעה אלא משעת בליעה לא קרינן בהו מיתה ותשלומין באים כאחת דהא ליתא דא"כ אמאי הוצרך תלמודא לומר דטעמא דרב חסדא משום דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל הא אפילו נימא דא"א לאכילה בלא הגבהה כיון דאין האיסור מתחיל אלא משעת בליעה פטור אלא ודאי דאע"ג דאין האיסור מתחיל אלא משעת בליעה כיון דהא ודאי לא סגיא לאכילה בלא הכנסת פה הו"ל כאלו מתחיל האיסור מאותה שעה וכ"כ בהדיא הרא"ה ז"ל משם הרמב"ן בדף נ"ח ע"ד יע"ש. ואולי דס"ל להרמב"ן דהא דפריך תלמודא אי דבעי לאהדורי ניהדר היינו משום דאכתי לא שמיע ליה ההיא דראבי"ן ותי' דאתמר עלה דטעמא דר"ח משום דאפשר לאכילה בלא הגבהה אבל לפום מאי דמסיק בתר הכי אה"נ דל"ק לן הך קו' ודוק:
עוד הוקשה אצלי בסוגיא דפ' המצניע במאי דמשני דברייתא מיירי בנסכא דכיון דמקצתן בפנים לא קנה עד שיוציא כל הכיס הניחא לשמואל דאמר בפרק הספינה דע"ד דספינה לא קנה עד שימשוך את כולה אבל לרב דס"ל כיון שמשך כל שהוא קנה א"כ אפילו נימא דברייתא מיירי בנסכא תקשי דאיסור גניבה קדים דמכי הוציא מקצתו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שיוציא כל הכיס ולהא ודאי אפשר לומר דרב ס"ל כחזקיה דאמר אגד כלי לא שמיה אגד וברייתא מיתוקמא בכיס של מעות דאיסור שבת וגניבה באים כאחד אבל בנסכא ל"מ מתוקמא משום דאיסור גניבה קדים ור"י דס"ל אגד כלי שמיה אגד לא מתוקמא אלא כשמואל אך קשה לדעת רבינו ז"ל שכתב בפ"ד מה' מכירה דין ד' וז"ל ודבר הנקנה במשיכה אם היה בר"ה כו' כיון שהוציא מקצת החפץ מר"ה קנה וכתב ה"ה שם שדעת רבינו דספינה ושאר חפצים דינן שוה דבכולהו בעינן שימשוך כולה ממקום שהיתה בה כשמואל דקי"ל כותיה אלא שהיתה ברשות שאין המשיכה קונה וכיון שמשך מקצתה ברשות שהמשיכה קונה די בכך והשתא תיקשי דא"כ מאי משני דברייתא מיירי בנסכא הא אכתי איסור גניבה קדים דמכיון שמשך כולה ברשות בעלים לא בעינן שימשך כולה ברשות שהמשיכה מועלת לדעת ה"ה ז"ל וכן קשה במאי דמשני נמי הב"ע שהוציאו דרך שוליו דמה בכך אע"ג דאין יכול להוציא המעות לא גרע משאר כלים דקנה במשיכה כל דהו ואם נאמר דברייתא מיירי בשהגניבה היתה ברשות שהמשיכה מועלת דכדי למושכה כולה צריך שיוציאנה לר"ה לגמרי ונמצא שאז באים איסור שבת ואיסור גניבה כאחד זה ודאי דוחק גדול דכל כי האי לא הוה ליה לתלמודא למסתם סתומי וכי היכי דמשני דברייתא מיירי בנסכא ה"נ הול"ל הכא במאי עסקינן בשהיתה סמוכה לר"ה ותו דאכתי תקשי לדעת הרא"ש ז"ל שכ' בפ' הנז' והביאו הטור סי' קצ"ח דדוקא בספינה בעינן שימשוך כולה משום דאי משיך לה כל דהו ממילא אזלא אבל בשאר מטלטלים במשיכה כל דהו סגי ומשמע ודאי שלדעתו ז"ל לא בעינן שימשכנה כולה ממקום שהיתה בו ואפילו היתה סמוכה לרשות שהמשיכ' קונה מכיון שמשך מקצתה קנה מדלא חלק בהכי כמ"ש ה"ה ז"ל ואם כן הדר' קו' לדוכתה ולכן נ"ל שאף לדעת רבינו והרא"ש ז"ל לא כתבו כן אלא כשהחפץ היתה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם אז דוקא הוא דאמרי' דבמשיכ' כל דהו לרשותו או לסימטא סגי ואע"ג דעדיין נשאר הרוב ברשות שאינה משיכה קונה אמנם אם היתה ברשות המוכר אז לא קנה עד שימשוך את כולה ובמשיכה כל דהו לא מהני כיון שרובו נשאר עדיין ברשות המוכר וזה מדוקדק מדברי רבינו ז"ל שכתב דבר הנקנה כו' אם הי' בר"ה כו' כיון שהוציא מקצת החפץ מר"ה קנה משמע דבא לרמוז מ"ש דדוקא כשהיא ברשות הרבים קנה אבל ברשות המוכר לא קנה עד שימשוך את כולה וכסוגיין דפרק המצניע כנ"ל (ומהתימה על הפוסקים ז"ל שלא ביארו זה) וכ"כ בפה"מ בפרק הספינ' ומ"מ מ"ש ה"ה ז"ל וז"ל אח"כ מצאתי להרמב"ן פרק אלו נערות שכתב כדברי רבינו ממ"ש בסוגיא דהיה מגרר ודקדק כן מאותה סוגיא ומסו' דעד שימשכנה שכתבתי עכ"ל היא דבר תמוה דאדרבא מסוגיא זו יש להוכיח להפך דבעינן שימשכנה כולה דאם לא כן איסור גניבה קדי' כמ"ש ואף למ"ש אנו בעניותנו מ"מ לא תיובתא ולא סיעתא איכא למישמע מינה ואנכי הרואה דברי הרמב"ן ז"ל בשיטה כ"י להרמב"ן ז"ל בפרק אלו נערות ומוהר"ב ז"ל הביאו שלע"ד כונת הרמב"ן ז"ל היא על אופן אחר וזה שכתב שם וז"ל ומדאוקימנא דאפקיה לר"ה ובמשיכה קני שמעי' דכל שהוא מונח בר"ה או ברשות מוכר משעה שימשכנו מאותו רשות לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא כלל דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא אין איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחת שהרי משעה שהוציאו לצידי ר"ה נגמרה מלאכת שבת ואיסור גניבה לא בא לו עד שימשוך אותו במלואו בסימטא וכן משמע מדאמרינן בבתרא עד שימשכנו מר"ה לסימטא עכ"ל והנרא' שה"ה הבין שמ"ש הרמב"ן משעה שימשכנו מאותו רשות קנה שכונתו לומר דמשעה שהתחיל למשוך אע"פ שלא משך כל הכלי לסימטא קנה והא ליתא דא"כ איך כתב דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא אין איסור שבת ואיסור גניבה באים כא' שהרי משעה שהוציאו לצידי ר"ה נגמרה מלאכת שבת אדרבא אי אמרי' דצריך למשוך כולה איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחת דאיסור שבת לא בא אלא עד שיוציאנו לגמרי וכדקתני בהדיא בפרק המצניע ואי אמרי' דבמשיכ' כל דהו סגי איסור גניבה קדים כמ"ש ותו דמאי ראיה מייתי מדאמרינן בבתרא עד שימשכנו מר"ה לסימטא ואימא דהכי קאמר עד שימשכנו כולו מר"ה לסימטא והיכי משמע מיניה דבמשיכה כל דהו סגי ולכן הנראה לי פשוט בכונת הרמב"ן הוא הפך מ"ש ה"ה שדעת הרמב"ן ז"ל הוא כדעת הראב"ד דבעי' שימשוך כולו לסימטא דהלכתא כשמואל ובא להכריח הוא ז"ל דמכיון שמשכו כולו מר"ה לסימטא מאותה שעה קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא עוד דהיינו אחר שכולו עומד בסימטא ימשכנו עוד משם כדי שיעשה משיכה בסימטא עצמה וזהו שכתב משעה שימשכנו מר"ה לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא עצמה כמ"ש ואהא הוא שכתב דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא כלומר אחר שעומד כולו בסימטא צריך למושכו משם כדי שיעשה משיכה בסימטא עצמה אין איסור שבת כו' שהרי משעה שהוציאו מצידי ר"ה כלומר משעה שהוציא כל החפץ לר"ה נתחייב באי' שבת ואיסור גניבה לא בא לו עד שימשכנו משם עוד והיינו מה שהביא ראיה מההיא דעד שימשכנו מר"ה לסימטא דהך לישנא משמע דמשעה שמשכו כולו מר"ה והכניסו בסימטא קנה ואין צריך למושכו משם עוד דאל"כ הכי הול"ל עד שימשך בסימטא כנ"ל כונת הרמב"ן ודברי ה"ה צ"ע וראיתי להרב לח"מ בפ"ג מה' מכירה שהק' על רבינו דבפרק הספינה דפ"ה אוקמוה להך ברייתא דהיה מגרר ויוצא בכיס גדול שאין דרכו להגביה דאי בכיס שדרכו להגביה לא קנה במשיכה וא"כ איך בכאן סתם הדברים ולא ביאר דמיירי דוקא בכיס גדול ע"ש שהניחו בצ"ע ולדעתי נראה לי ליישב שדעת רבינו ז"ל הוא כמ"ש הרמב"ן הביאו מוהר"ב דס"ב ע"ג שהקשה הוא ז"ל דבפרק אלו נערות מוקמינן להך ברייתא במצעי ואלו בפרק הספינה אוקמינא לה במידי דבעי מיתנא דהיינו רברבי וא"כ הכא היכי מתוקמא במיצעי הא כיון שדרכו להגביה לא קנה במשיכה ותי' וז"ל וקו' הכי דחינן לה דהך אוקמתא דהכא לאו דסמכא היא דאפשר דמאן דסבירא ליה הגבהה צורך הוצאה לא סבירא ליה ההיא שמעתתא דהתם וא"נ אית ליה מוקים לה כרבינא דלענין גניבה הוא דמחייב בתשלומין ולא מיקנא ממש וההיא סוגי' דהתם ודאי לא מתוקמא אלא אליבא דמאן דמפרש לה הכא אליבא דר"א בצידי ר"ה ולענין מקנא ממש כו' עכ"ל יע"ש וא"כ כיון שרבינו פסק כרבינא דבר"ה קנה להתחייב בתשלומין שהרי כתב והוציאו מרה"י לר"ה ולא ביאר דהיינו דוקא כשצרף ידו למט' מג' וכמ"ש הטור סימן שנ"א משמע בהדיא דפסק כרבינ' דאפי' בר"ה גמורה מתחייב באונסין אע"ג דלענין קניה לא מהני ומשום הכי לא הוצרך לבאר דמיירי דוקא בכיס גדול משום דלרבינא בכל גוונא מתחייב בתשלומין כמ"ש הרמב"ן ועיין בהרב מש"ל ז"ל בפ"ב מה' אלו דין י"ו שיש לתמו' בדבריו שמדברי רבינו נרא' בהדיא דפסק כרבי' ואיך הוא ז"ל סתם הדברים יע"ש הן אמת שבפ"המ נרא' דפליג על מ"ש בס' היד שכתב בפרק מרוב' וז"ל לימד אותנו בזאת הלכ' שני עיקרים האחת כי הגנב לא יקרא גנב עד שיביא אותו דבר הגנוב לרשותו ויקנה אותו בדרך מדרכי הקניות המטלטלין וכ"כ עוד לענין שומר דאין חייב באונסין עד שימשוך במקום המועיל לענין קנית מטלטלין וא"כ נרא' דלפי מה שפסק בס' היד כרבינא מדלא ביאר דהיינו דוקא בשצרף ידו למטה מג' ובפ"ג מה' מכירה דין ה' פסק כאביי ורבא דפרק הספינה דס"ל דמשיכ' בר"ה לא קנה ע"כ דס"ל לחלק כמ"ש התוס' פרק אלו נערות ד"ה וברשות דמשיכה בר"ה קני לענין להתחייב באונסין אבל אינו קונה שיהא שלו לגמרי והלכך גנב כיון שכל קנינו אינו אלא להתחייב בתשלומין מש"ה קני וכ"כ התוספות בפ' השואל דפ"ט ד"ה כיון דשואל מתחייב באונסין במשיכ' בר"ה אע"ג דלענין חזר' לא קני ומהתימ' על הטור ז"ל בסי' רצ"א שכתב וז"ל והרמב"ם כתב שאינו חייב עד שימשוך ובמקום שהמשיכ' קונה שהרי כפי מ"ש בס' היד כרבינ' דלענין להתחייב בתשלומין לא בעינן שימשוך בסימטא והיינו טעמיה דגנב בשומר נמי יתחייב בתשלומין אפי' הוציאו מר"ה ומאי שנא שומר מגנב וצריך עיון כעת: מיהו הא ק"ל על ר' שהרי פ' אלו נערות פרכינן אהך ברייתא ובמאי אי ברברבי אורחיה היא ואי בזוטרי לאו אורחי' ופירש"י ז"ל ואמאי חייב משום שבת וא"כ הי' לו לרבינו ז"ל לבאר דבכיס קטן חייב בתשלומין משום דאין כאן חיוב שבת ובפ' י"ג מה' שבת דין י"א כתב וז"ל ואם משך החפץ וגררו על הארץ כו' חייב וכתב ה"ה שיצא לו מהך ברייתא דהי' מגרר ויוצא כו' יע"ש והוא דבר תימא דאמאי השמיט רבינו דין זה דדוקא ברברבי הוא דחייב אבל בזוטרי פטור דלאו אורחי' בגריר' וצריך עיון ודע שאני מסתפק במ"ש רבינו דאם נתחייב מית' ואח"כ נתחייב תשלומין חייב לשלם אם הוא דוקא כההיא דהיוצא ליהרג וחבל באחרים ודכוותי' שכשהוא מתחייב בתשלומין אינו מתחייב מית' משום הכי חייב אבל היכא שהוא מתחייב במיתה ותשלומין באות' שעה אע"ג דכבר נתחייב מית' מקודם מ"מ השתא מיהא הא איכא שתי רשעיות ופטור וכי היכי דאמרינן דאע"ג דלא אתרו ביה פטור מטעמא דכיון דאלו אתרו ביה פטור השתא נמי פטור כדאיתא באלו נערות מה"ט נמי איכא למימר הכא דאע"ג דכבר נתחייב מית' מקודם כיון דהשתא מיהא אלו התרו ביה הי' מתחייב מיתת ב"ד ופטור משום דמה שנתחייב מית' מקודם הי' בשוגג ולא הי' נהרג עליו השתא נמי פטור: וראיתי למוהר"ב ז"ל בדפ"ז אמתניתין דכל המתחייב בנפשו כתב משם הרשב"א דאע"ג דמכי הערה בה נתחייב מית' ומתחייב בממון לא הוי אלא עד גמר ביא' מ"מ כיון דבתר הכי נמי כל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב מית' עד גמר ביא' פטור מן התשלומין וכ"כ משם שיטה ישנ' יע"ש ומ"מ אכתי נדון דידן שניא היא מההיא דהרשב"א דשאני התם דאע"ג דנתחייב מית' קודם שיבא לידי חיוב תשלומין מ"מ חיובא דמית' משיך ואזיל עד שעה שהוא מתחייב בתשלומין ואין לו הפסק וכיון שכן מית' ותשלומין באים כאחת קרינן ביה משא"כ בנדון דידן דכבר נתחייב מקודם מית' והי' לו הפסק בנתיים אפשר דחייב כמ"ש וכנ"ל שהוא דעת השיט' ישנה שכתב מוהר"ב בדס"ב ע"ד וז"ל ואם תאמר אמאי לא אוקמא כגון דאפקיה מר"הי לר"הי ור"ה באמצע וי"ל משום כיון דאפקיה לר"ה אחייב ליה ואיסור גניב' לא הוי עד דמטי לרה"י ולא מיפטר אלא א"כ שתיהם כאחד שיט' ישנה ע"כ הרי נרא' מדבריו דאע"ג דכי מטי לרה"י הרי הוא מתחייב באותה שעה מיתה ותשלומין שהרי הוציא מר"ה לרה"י אפ"ה כיון שכבר נתחייב מיתה מקודם ההוא חיוב מיתה דאתי ליה בתר הכי כשהוא מתחייב בתשלומין כלא חשיב ומש"ה חייב ובסי' הנזכר אמתניתין דכל המתחייב בנפשו כתב כדברי הרשב"א אלא ע"כ לחלק כמ"ש ואנכי הרואה שיש להוכיח שלא כדעת השי' ישנה הנזכר מההיא דגרסינן בפרק בן סורר דע"ג דפרכינן התם אברייתא דקתני דעל חייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו ממתני' דקתני אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ומוקי לה ר"ח התם כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה ע"ש והשתא קשה דאיך אפשר לו' דמתני' מיירי בבא עליה שלא כדרכה הרי קתני סיפא אע"פ שהן בכרת אין בהם חיוב מיתת ב"ד דמשמע בהדיא דאלו הבא על אחותו הי' מחייבי מיתות ב"ד הי' פטור מקנס והלא אין כאן מיתה ותשלומין כאחת שהרי נתחייב מיתה משבא עליה שלא כדרכה וא"כ כשחזר ובא עליה כדרכה ההיא מיתה חשיבי כמאן דליתיה לדברי הש"י ותו דלר"ח סיפא דמתני' דקתני הבא על בתו כו' מפני שמתחייב בנפשו ע"כ בהכי נמי מתוקמא שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה דאל"כ תקשי מאי איריא מפני שמתחייב בנפשו אפילו חייבי כריתות נמי ואפ"ה קתני מתני' שהוא פטור ואמנם אפשר ליישב דעתו דס"ל דהא דאמרי' התם כגון שבא עליה שלא כדרכה היינו שבא עליה אחר דאפי' בבא עליה אחר חשיב שכבר נפגמה ולא ניתן להצילו בנפשו וכמו שכן הוא דעת רש"י ז"ל שם שכתב וז"ל שבא עליה (הוא) אחר שלא כדרכה ע"ש הן אמת שדבריו ז"ל מן המתמיהים דמשמע ודאי דנעבדה בה עבירה דקתני התם דאין מצילין בנפשו היינו דוקא באותו בועל עצמו דמכיון שפגמה שוב לא ניתן להצילו בנפשו אבל בפגמה אחר כל שהוא ערוה לו ניתן להצילו בנפשו ודאי וכן משמע מדברי רבינו ז"ל פ"א מה' רוצח דדוקא בבועל עצמו הדברים אמורים וכן ראיתי להמאירי בשיטה כ"י שתמה עליו כן יע"ש מ"מ מסתייה דרב גובריה אמרה ואף אנן נאמר כן לדעת הש"י: ואולם דברי רש"י ז"ל מבואר שחולק עליו שהרי לפי דעת השיט' ישנה עכ"ל דמתני' מיירי דוקא בבא עליה אחר ואלו רש"י ז"ל כתב מיירי נמי בבא עליה הוא עצמו ודוק ובהתוכחתי בענין זה עם מורי הרב נר"ו כה הראני שנמצא כתוב אצלו משם מוהר"י אישקאפה ז"ל שהוקשה לו על מתני' דפרק הכונס דס"א דתנן התם המדליק את הגדיש כו' הי' עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור דהרי הוא חייב מיתה על העבד וקלב"מ וכמו שפרש"י ז"ל שם דמ"ש מהא דגונב כיס בשבת שהוא חייב משום שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת ואם כן התם נמי בשנשרף הגדיש מיד נתחייב בתשלומי הגדיש ואח"כ כשנשרף העבד בא לו חיוב המיתה ואנן בעינן מיתה ותשלומין כא' ואפי' תימא דמיירי שנשרף העבד תחלה פשיטא דיהא חייב בשנשרף הגדיש אחר כך כיון שנתחייב מיתה מקודם וכמו שכתב רבינו ז"ל דכל דבר שבא לו מכח מעשה אחת אע"פ שזה בא ראשון וזה בא אחרון כגון מדליק את הגדיש שבמעשה שעשה בה הכל חשיב כבת אחת משא"כ בגונב כיס בשבת שבמעשה שעשה לגנוב הגניבה בהגבהה ברשות בעלים לא יבא לידי איסור סקילה וצריך לעשות מעשה אחר להוציא' מרה"י לר"ה מש"ה חייב דאינן בבת אחת ודייקא נמי דקתני הי' עבד כפות לו דכיון שהי' כפות מסתמא כשהדליק את הגדיש נשרף העבד עמו והוה לי' כאלו הדליקן בבת אחת עכ"ל הרב ז"ל: ולע"ד אין תי' מחוור דכפי דבריו ז"ל א"כ אמאי הוצרך ר' אבין לומר דהזורק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו שהוא פטור מטעמא דעקירה צורך הנחה היא ובלאו ה"ט נמי ת"ל שבא לו מכח מעשה אחת דהיינו הזריקה וכההיא דהמדליק את הגדיש דאע"ג דליכא משום טעמא דעקירה צורך הנחה שהרי דליקת הגדיש לאו צורך שריפת העבד הוא דבידו לשרוף העבד תחילה ולא לשרוף הגדיש וליכא נמי טעמא דאי בעי לאהדורי לא מצי למיהדר ואפ"ה פטור מה"ט דהיינו מרויחין בזה דלא הוה ק"ל ההיא דהגונב כיס בשבת עד שהוצרך לאוקמא באנפי דחיקי ותו ק"ל טובא שהרי התוס' פרק אלו נערות ובפרק מרובה ד"ע ד"ה לענין כתבו דלפי' ר"ת שפי' דא"א לניסוך בלא הגבה' דרבי ירמיה דאמר בהניזקין גבי מנסך משעת הגבהה קני מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך פליג ארבי אבין דאית ליה עקירה צורך הנח' היא א"ש דהא דפריך במרוב' מכי מטי לאויר ביתו קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דמט' לארעא אליבא דרבי ירמי' פריך והשתא כפי דברי הרב ז"ל נהי דרבי ירמי' פליג אר' אבין ולית ליה הגבהה צורך ניסוך ע"כ היינו דוקא בההיא דמנסך מטעם דלא בא לו מכח מעש' אחת דבמעש' שעש' לגנוב דהיינו הגבהה לא יבא לידי חיוב מית' עד שינסך משא"כ בההיא דזרוק גנבתיך ותקני לי חצרי כיון דמכח מעש' אחת בא אפי' ר"י מוד' דחשיב כבת אחת ופטור וכמתני' דפרק הכונס גם למה שתי' בשם ר"י דהוא הדין דהוה מצי לשנויי הכי אלא דלדברי המקש' שלא הי' סובר טעם זה השיב לו קשה נמי דהיכי ס"ד דמקש' דאפי' כשבא לו מכח מעש' אחת לא חשיב כבת אחת דא"כ תיקשי ליה לדידי' מתניתין דפרק הכונס: ומצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו פרק כיצד הרגל דף כ"ב הוקש' לו כקו' הרב ז"ל וז"ל עבד כפות לו כו' משום דקלב"מ קשה לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד כו' ואפשר דלר"י דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפי' בגדיש ועבד כפות סמוך לו שא"א לברוח הוה לי' משע' הצתת האש בגדיש רודף ונעש' על הגדיש כרודף ששבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם דפטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן אלא דאכתי ק' לר"ל דאמר כגון שהצית בגופו של עבד דהו"ל בשעת הצתת האש בגופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש ואמאי פטור על הגדיש י"ל שנשרף הגדיש קודם שמת העבד אבל אם נשרף הגדיש אחר שמת העבד חייב עכ"ל: עוד מצאתי בשיט' כ"י לתלמידי הרשב"א ז"ל על ב"ק שכתבו וז"ל בשלמא למ"ד אשו משום חציו משו"ה בעבד כפות לו פטור דקלב"מ פי' ואפי' נשרף הגדיש קודם שהגיע לגופו של עבד דהו"ל כזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו קודם שהמית שהוא פטור כו' ואוקמא ר"ל כגון שהצית בגופו של עבד משום דקלב"מ ואפי' נשרף העבד מקמי גדיש פטור הא למה זה דומ' לזורק חץ והלך וקרע שיראין של חבירו אחר שהמית שהו' פטור עכ"ל ולפי הנרא' שדעת תלמידי הרשב"א ז"ל כמ"ש מוהר"י אישקאפה ז"ל ומש"ה כתבו דאפי' נשרף העבד מקמי גדיש פטור ושלא כדעת הרשב"א ז"ל:
ולדעתי נ"ל עיקר כדעת הרשב"א ז"ל וכמו שהוכחנו מההיא דפרק אלו נערות ומסו' דפרק מרוב' ולדעת תלמידי הרשב"א לא ידעתי מה יענו לההיא דפרק מרוב' דאע"ג דבא לו מכח מעש' אחת פריך בגמרא כיון דמטי לביתו קנה ואולי שתלמידי הרשב"א יפרשו לההיא דמרוב' כפי' הרא"ש ז"ל שכתבנו לעיל אך ההיא דפרק אלו נערות ק"ט כדכתיבנא ועוד אני מוסיף להקשות לסבר' הלזו מההיא דגרסינן בירושלמי פרק אלו נערות החוסם את הפר' משלם ששת קבים כו' שכן החוסם פרתו לוקה ופריך א"ר מונ' מעת' הבא על אחותו נערה ילקה וישלם שכן הבא על אחותו בוגרת לוק' חזר ואמר גבי אחותו חל עליו תשלומין ומית' כאחת ברם הכא מכיון שחסם נתחייב מלקות מכאן ואילך בתשלומין התיב רבי זעירא קומי רבי מני הרי המצית גדישו של חברו בשבת על שבולת הראשון חייב מית' מכאן ואילך בתשלומין ולית אמר כן על כל שבולת ושבולת יש בה התריית מית' ה"נ על כל חסימה וחסימ' יש בה התריית מכות ע"כ הרי מבואר דלא כתלמידי הרשב"א מדהוצרכו לומר דטעמא דהמצית גדישו של חבירו בשבת שהוא פטור משום דעל כל שבולת ושבולת יש בה התריית מית' וכן נמי לחסימ' הוצרכו לטעם זה ולפי דעת תלמידי הרשב"א אפי' בלאו האי טעמא נמי כההיא דנשרף העבד ואח"כ נשרף הגדיש דלא שייך האי טעמא אפ"ה פטור כיון שבא לו מכח מעש' אחת ולכן הנרא' לי עיקר כדעת הרשב"א ותוספות ז"ל כנ"ל:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות גניבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה