שער המלך על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ד · הלכה ד
היה הגט חקוק על יד של עבד בכתובת קעקע כו' ה"ז מגורשת כו'. הנה הרב בית שמואל סי' קכ"ד הקשה דכשהעדים חקוקים על יד של עבד עבדי איסורא דרבנן ומפסלו לעדות מדרבנן ואיך כתב רבינו ה"ז מגורשת יעיין שם והפר"ח סימן הנז' ס"ק כ"ב כתב דלא ק"מ דפסולין דרבנן בעו הכרזה והני לא אכרוז עלייהו עכ"ד ואשתמיט מיניה מ"ש הנימוקי פ' זה בורר משם הרא"ה דלא בעינן הכרזה אלא למיפסלי' לשאר עדיות אבל לאותו עדות שנפסל בו כגון ההיא דבר בניתוס דחד אמר לדידי אוזיף בריביתא דפריך בגמ' והאמר רבא לוה פסול לעדות אע"ג דלוה לא מיפסל אלא מדרבנן לא ראו חכמים להאמינו משום הכי פריך בגמ' דהיכי פסליה רבא לבר בניתוס יע"ש והביאו מרן הב"י ז"ל בח"מ סי' ל"ד מחודש כ"ח א"כ ה"נ אמאי לא פסיל לאותו עדות שנפסלו בו דהיינו הגרושין ואף שהריב"ש ז"ל נראה שחולק עליו כמ"ש הרב מש"ל הלכות מו"ל פ"ד דין ו' יע"ש מ"מ אכתי קשה לס' הנימוקי ז"ל סוגיא דפרק המביא תניין ד"כ ע"ב דפריך בגמ' ולרבא קשי' מתני' ומשני מתניתין לרבא לא תקשי בכתובת קעקע הרי דתלמודא אוקמא למתניתין כר"מ דאמר עח"כ ובכתובת קעקע והשתא קשה היכי קתני מתני' על הכל כותבין כו' ע"י של עבד ונותן לה את העבד הא מדרבנן מיהא פסולים לאותו עדות שנפסלו בו: וראיתי להרב ש"ך סימן הנז' ס"ק כ"ב שכתב דין זה דהרב הנמוקי והקשה וז"ל וק' דבנ"י לא כ"כ אלא להמקשה דהוה ס"ל דפסול לעדות ע"פ עצמו א"כ כשמעיד לדידי אוזיף בריביתא אינו נאמן לפסול לבר בניתוס דהוה ליה פסול אבל להאי דמשני דאין אדם משים ע"ר ופלגינן דבוריה לא משכחת להאי דינא דאי מעידים עליו שהוא לוה ברבית הו"ל עדות אחרת וא"כ לאיזה צורך כתבו הב"י והד"מ והסמ"ע דין זה וצ"ע עכ"ד וע"פ האמור בענין לק"מ דהא משכחת לה להאי דינא לנדון דידן דלפי דעת הרב הנמוקי אם הודיעו לעדים שאסור לחתום בכתובת קעקע וחתמו הגט פסול מדרבנן מטעמא דלאותו עדות לא בעי הכרזה ומש"ה כתבו הב"י והד"מ והסמ"ע דין זה ועוד נראה דמשכחת לה לגבי שטר שיש בו רבית דגובה את הקרן מנכסים משועבדים וכמ"ש הטור סימן נ"ב וכתבו התוס' והטור י"ד סי' קס"א והרא"ש דהטעם דהעדים לא נפסלו בכך דלא תשימון עליו נשך לא משמע להו איסורא וא"כ נ"מ דאם התרו עליהם דעוברים על לאו דלא תשימון אע"ג דלא מפסליה אלא מדרבנן משום דהו"ל לאו שאין בו מלקות כמ"ש הרב מש"ל שם יע"ש אפי' הכי פסולים בלא הכרזה לאותו עדות עצמו (וזה לדעת מוהרח"ש ז"ל בסי' י"ט דס"ל דאפי' באיסורי תורה כיון שפסולו מדרבנן בעי הכרז' יע"ש) וכיון שכן יש לתמוה על מרן הב"י בס' הקצר אמאי השמיט דין זה דהרב הנמוקי ואפשר שאע"פ שבב"י הביא דין זה דהרב הנמוקי בלי חולק מ"מ אח"כ ראה תשובת הריב"ש ז"ל בסי' תק"כ שחולק על הרב הנמוקי ומש"ה לא פסקו ועי' בהרב מש"ל ה' עדות פי"א דין ו': עוד תי' הפר"ח ז"ל דלא משמע להו לאינשי איסורא בכתובת קעקע אלא ע"ג עצמו לא ע"ג אחרים וגם בזה נראה לע"ד דלא צדק דהרי לפי דעת הרב הנמוקי והתוס' שם בפ' ז"ב אע"ג דלא משמע להו איסורא אפילו הכי פסול מדרבנן שכ"כ התוס' ז"ל על ההיא מתני' דואלו הם הפסולים דמלוה ברבית פסול מדרבנן משום דלא משמע להו איסורא אלא בע"כ וכ"כ הנ"י שם דלוה פסול מדרבנן דלא משמע להו איסורא אלא למלוה דאית ליה רווחא ועיין בהרב מש"ל שם בדין הנז' וכיון שכן תקשי לפי סברתם ז"ל סוגיא דהמביא כדכתיב' ונראה מדברי הרב הנמוקי שאף באיסורא דרבנן פסלי מדרבנן אף דלא משמע להו איסורא שכתב שם ומלוה ברבית דרבנן פסול אבל לא לוה דבאבק ריבית ליכא איסור' ללוה והשתא אי ס"ל דבאיסורי דרבנן שרי א"כ למאי אצטריך להך טעמא ת"ל מהך טעמא דכתב לעיל דלא משמע ללוה איסורא לכן נראה כמו שתי' הרב בית שמואל דהכא איירי בשחתמו בשוגג שלא ידעו כלל שיש איסור בכתובת קעקע ואף לפי דעת הרב הנמוקי דאע"ג דלא משמע ליה איסורא אסור מדרבנן התם שאני שהוא יודע שהמלוה עביד איסורא ועבר אלאו דלא תשיך ונמצא דלוה קעבר אלפני עור משא"כ הכא דלא ידעי שיש איסור כלל ודומה למ"ש רבינו ז"ל בפי"ב מה' עדות ראוהו קושר או מתיר דצריך להודיעו שהוא מחלל ומשמע דאם לא הודיעו כלל כשר וכעין חילוק זה כתב הרב מש"ל ז"ל שם יע"ש ועיין בספר גט פשוט סק"ל ובמוהריב"ל ז"ל ח"ד סי' ט':