שער המלך על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ד · הלכה ב
על הכל כותבין את הגט כו' ואפילו על איסורי הנאה. כתב הר"ן פרק המביא תניין וז"ל בכל איסורי הנאה כותבין קאמרינן ואע"ג דכתותי מיכתת שיעורייהו לא אמרינן אלא במידי דבעי שיעור כגון שופר ולולב ומיהו באותם שצריכים ביעור למ"ד כל העומד לישרף כשרוף דמי לא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי יע"ש ועיין בהרב בעל גט פשוט סי' קכ"ד מה שהקשה בדברי הר"ן הללו ולק"מ כמו שיראה המעיין ודוק ומור"מ בהגה סימן הנז' הביא דברי הר"ן הללו להלכה שכ' וז"ל ומיהו בדבר שצריך ביעור וצריך שריפה אם כ' עליו הגט בטל ודבריו תמוהים כמו שתמה עליו הפר"ח ס"ק ב' שדברי הר"ן אינו אלא אליבא דר"ש דס"ל בפ' כל המנחות דק"ב דכל העומד לישרף כשרוף דמי אמנם רבנן פליגי עליה וסברי דכל העומד לישרף לאו כשרוף דמי כמו שיראה המעיין שם בסוגיא וממה שפסק רבי' פ"ג מה' מעילה דין א' וז"ל או שזרקוהו פסולים אע"פ שקבלו כשרים כו' או שלן הדם מועלין בהם נראה שאין ראיה לו' דפסק דלא כר"ש מדכתב וכל שנזרק הדם בפיסול מועלין בו ואי כר"ש הא קאמר כל העומד ליזרוק כזרוק דמי ומכיון שקבלו כשרים דמה יצא לחולין ושעת היתר לכהנים מיקרי ואין מועלין בו שהרי כתבו התוס' בריש מעילה ד"ה בן אחותי וז"ל דבין לר"ש בין לרבנן קא בעי דלא פליגי אלא לענין טו"א אבל לענין אכילה לא ואיכא למיבעי אליבא דתרוייהו דע"כ ל"ק ר"ש כזרוק דמי אלא לענין טו"א אבל לא פקעי ק"ק עד לאחר זריקה או לאידך גיסא דע"כ ל"ק רבנן לאו כזרוק דמי אלא לענין טו"א משום דלא קרי' ביה אשר יאכל עד לאחר זריקה אבל הכא כיון דעומד ליזרק כזרוק דמי ומיד פקעי קדשים עכ"ל וכ"כ הרב בעל בית שמואל סימן הנזכר יעויין שם ודע שכפי דבריהם סוגיא דפרק כל המנחות אזלא כמאן דאמר היתר זריקה שנינו דאפילו רבנן מודו במעילה דפקעי קדשים וכי קאמר התם מעילה אטומאה קא רמית היינו לומר דאפילו רבנן מודו כמו שיראה הרואה וזה פשוט והוצרכתי לכתבו מפני שראיתי מי שערער בזה. ואגב ארחין ראיתי למרן כ"מ שם דברים תמוהים שכתב וז"ל שם נחלקו חזקי' ור"י אי סגי באר' לזריקה דהיתר זריקה שנינו או בעי' שעת היתר אכילה דחזקיה סבר היתר זריקה שנינו הילכך כל שנתקבל הדם בהכשר סגי להוציא מידי מעילה ור"י סבר דלא אלא שיזרוק בהכשר ופסק רבינו כר"י כו' ועוד דסוגיא דפ' כל המנחות הכי רהטא עכ"ל והרואה יראה שדבריו ז"ל הן מן המתמיהין ראשונה במ"ש דחזקיה סבר היתר זריקה שנינו והוא הפך סוגיא דריש מעילה דחזקיה סבר היתר שחיטה שנינו והיינו כיון דשחט כהלכתו אע"פ שקבלו פסולים היתר לכהנים מיקרי ואין מועלים בהן וכדאמר ר"ז לא דייקת מתניתין לא כחזקיה ולא כר"י יע"ש ותו במ"ש דסוגיא דפרק כל המנחות כר"י רהטא אדרבא דלא כר"י רהטא שהרי לר"י לא אשכחנא פתרי לאוקמי מתני' דמעילה דקתני יש לו שעת היתר לכהנים כיצד שלנה ושנטמאה כו' אלא לומר דלן בשר ולא דם ודם מיזרק זריק כמו שיר' הרואה בסוגיא דמעילה ואלו בפ' המנחות אקשינן לר"א ולר"ן דסבירא להו דלית ליה לר"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי מהך מתני' ופרכי' מאי לאו לן ממש כלומר הבשר והדם דקתני דאין מועלין משום דכזרוק דמי ומשני לא ראויה לצאת כלומר מתניתין שלנה בשעה שראויה ליפסל ביוצא וטומאה היינו לאחר שנזרק הדם דאין בו פסול אחר אלא הוא ופרכינן א"ה כל שיש לו שעת היתר ואין לו מבעי ליה כלומר כיון שנזרק הדם מיד יש לו היתר אלא אמר ר"א מעילה אטומאה קרמית כו' נמצא מההיא סוגייא דלן דקתני מתני' היינו לן דמה ואם כן ע"כ דאתי כמ"ד היתר זריקה דאלו כמ"ד היתר אכילה לא מקרי שעת היתר לכהנים סוף דבר שדבריו צ"ע ולא זכיתי להבינם אחר זמן רב ראיתי להרב בה"י שהק' קו' א' יע"ש עוד ראיתי מביאים ראיה דפסק רבינו כר"ש ממ"ש בהל' מקואות פ"ג דין כ"ה דכל הכלים שהן ארוכים יותר מדאי והוא עתיד לקוצצן מטביל עד מקום המדה וה"ט משום דכל העומד לקצץ כקצוץ דמי וכן כתב רש"י בפ' בהמה המקשה דף מ"ג והרע"ב בפ' יו"ד דמקואות עכ"ת ראייתם וקשה דאם כן תקשי לרב אשי דסבירא לי' בפרק המנחות דאי בעי פדי אמרי' אי בעי זריק לא אמרינן ולאו כזרוק דמי מטעמא דהוי מחוסר מעשה משא"כ פדיון דדיבורא בעלמא כמו שפרש"י שם מתני' דמקואות דקתני מטבילם עד מקום המדה אע"ג דהוי מחוסר מעשה וכ"ת דר"א ל"ק אלא אליבא דר"ש דר"ש מודה דלא אמרי' כל העומד ליזרק מיהו אפשר דתנא אחרינא סבירא לי' דאף במידי דמחוסר מעשה אמרי' כל העומד כו' ותנאי שקלת מעלמא דהא ליתא דא"כ מאי קא מותיב מההיא דכלל אמר ר"י כו' אלא ודאי צריכין לחלק בין הכא דהענין מצד עצמו עומד לכך כגון הא דידות הכלים דמחמת שהן ארוכים יותר מדאי עומד ליקצץ דאז אע"ג דמחוסר מעשה אמרינן כל העומד כו' אליבא דכ"ע אמנם בדבר שמצד עצמו אינו עומד לכך אלא מצד מצוה שבו כגון הא דזריקה בהא הוא דפליג ר"ש ורבנן ואהא הוא דקאמר ר"א דבמידי דמחוסר מעשה כיון דאינו עומד לכך אלא מצד מצוה שבו לא אמרי' כל העומד כו' ומש"ה לא פריך מינה לר"א שוב ראיתי להתו' בפ' ארוסה דכ"ה ד"ה לאו כגבוי שהביאו הא דכל ידות הכלים דסבירא לי' לר"מ כל העומד ליקצץ כקצוץ דמי וכתבו דהא דר"ש טעמא אחרינא אית בה ולא אמרה אלא במקום מצוה אבל בהני דר"מ לא שייכא ה"ט עכ"ד וכיון שכן זכינו לדין דאין ראיה מדברי רבינו דהלכות מקואות:
ואגב עיוני ראיתי שם להתוס' ז"ל שהק' וז"ל וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמאין טו"א ולא אמרינן דכתותי מכתת שיעוריה כו' וראיתי בספר שער אפרים סי' ל"ח שכתב בן הרב המחבר שם בהגה וז"ל איברא כדי ליישב קושית התוס' הנז' לפי פי' בסוגייא דבכורות שמטמאים טו"א לאחרים משמע נלע"ד ע"פ מ"ש התו' בערובין ד"פ ד"ה אבל קורה דלגבי לולב של מצוה החמירו אפי' ביום ב' דרבנן לפסול בשל אשרה ואמרינן כתותי מיכתת כו' ומשמע הא בדבר שאינו שייך למצוה לא אמרי' מיכתת שיעוריה ובזה הותר קו' התוס' ז"ל במה שמקשים מכלאי הכרם כי דוקא גבי דברים שהוא של מצוה כמו שופר של ע"א ולולב של אשירה ומנעל של חליצה וקורה וכיוצא אבל בכלאי הכרם לטמא טו"א מאי מצוה שייך בו עכ"ד ודבריו תמוהים ואשתמיט מיניה סוגיא דפ' מצות חליצה דק"ג דפרכינן לר"פ דאמר סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה מטעמא דכתותי מיכתת שיעורי' ממתני' דקתני בית המוחלט מטמא מתוכה ומאחריו וזו"ז מטמאים בביאה ואי ס"ד כדמכתת דמי הא בעינן והבא אל הבית וליכא ומשני כו' והשתא כפי דעת הרב ז"ל מאי קו' שאני התם גבי בית המוחלט דאין בו סרך מצוה כלל ומש"ה לא אמרי' מיכתת שיעוריה דומיא דכלאי הכרם דמטמא טו"א מה"ט אלא ודאי דל"ש ומ"ש התוס' בעירובין אינו ענין לזה וכונת התוס' הכי אזיל דבתחילה הקשה דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו ותי' דכיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו ואהא ק"ל בלולב ביט"ב דהוי מצוה דרבנן דומיא דלחי והחמירו לו' מיכתת שיעוריה אע"ג דלא בעי אלא שיעור גובה ועביו משהו דומיא דלחי כמ"ש ואהא תי' דלגבי לולב של מצוה החמירו לומר כ"מ שיעוריה אפי' בשיעור זוטא משא"כ בלחי דאין בו מצוה כל כך דאינו אלא להתיר המבוי אבל בעלמא במידי דבעי שיעור גמור כגון טו"א דבעי' שיעור ביצה וטומאת בית דכל בית שאין בה ד' אמות על ד"א אינו טמא מודו ודאי דאמרינן מיכתת שיעוריה אפי' דלית בהו סרך מצוה וכההיא דפ' מצות חליצה ועיין בהרב בעל ח"ה שם כנ"ל פשוט:
וראיתי להרע"ב בפ"ה מה' תרומות מ"ח שכתב אמתני' דסאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה ור"ש מתיר וז"ל ר"ש סבר כיון דעומד להרים כהורם דמי ואזדא לטעמיה דאית ליה לר"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי עכ"ל וכ"כ הר"ש והרא"ש בפ' ג"ה דק"ע הנה הרב ז"ל נראה דסבירא ליה דהא דכל העומד ליזרק עם הא דכל העומד להרים תרוייהו שוים הם ומשום דס"ל דכל העומד ליזרק כזרוק דמי קאמר הכא דכמורם דמי וק' טובא דהא אמרינן בפ' המנחות דלא אמרינן כל העומד כו' אלא במידי דאית ביה סרך מצוה כגון זריקת דם ופדיית פרה כשמצא אחרת נאה הימנה וכמ"ש התוס' בפ' ארוסה ואם כן הכא מאי מצוה איכא לעלות הסאה בא' ומאה הא אפשר למוכרה לכהן ולא אמרינן בכה"ג כל העומד כו' וא"כ איך כתבו הרע"ב והר"ש והרא"ש דר"ש לטעמיה ולזה יש ליישב דס"ל ז"ל דכי היכי דבמידי דאית ביה מצוה ס"ל לר"ש כל העומד כו' משום דמצד מצוה שבו עומד לכך ה"נ מצד הענין עצמו עומד לכך דכיון דנפלה סאה תרומה מסתמא ודאי סופו להרים ולא יהיב לה לכהן בדמים פחותים ומשום הכי אמרינן כל העומד כו' אפי' דלית ביה מצוה אך קשה לפי דעתם דאם כן תקשי לרב אשי ולר"ן דכל העומד ליפדות אמרינן כל העומד לזרוק לא אמרינן לר"ש משום דמחוסר מעשה תקשי הך מתניתין דקתני ר"ש מתיר אע"ג דמחוסר מעשה אלא ודאי דשנייא ההיא דתרומות משום דמצד הענין עצמו עומד לכך ועדיפא מההיא דכל העומד לזרוק וכדכתיבנא לעיל לההיא דידות הכלים וא"כ איך כתב הרב דאזדא ר"ש לטעמיה ויש ליישב בדוחק וצ"ע: ועל פי האמור אין ראיה ממ"ש רבינו פרק י"ג דה' תרומות הל' ו' וז"ל סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת אם ידע כו' הואיל והיה לה לעלות ה"ה כאלו עלתה ע"כ דפוסק כר"ש וכמ"ש הרב ב"ש ז"ל סימן הנז' דשנייא ההיא ומוכרח אליבא דר"א וכדכתיבנא. ובעמדי על ענין זה ראיתי להתוס' דבפ' מרובה דע"ו דברים תמוהים לע"ד שכתבו בד"ה כל העומד שהק' דבפ' אותו ואת בנו ד"פ א"ר אושעיה כולה מתני' דלא כר"ש כו' עד קדשים בפנים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כל כמה דלא זריק דם לא משתריא בשר ב' אמאי סופג את המ' ואמאי חשיב ליה ש"ש ראויה כו' הלא משעת שחיטה הוי כזרוק דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ותירץ בשם ר"ת דר"א לית ליה כל העומד לזרוק כו' אלא ס"ל כת"ק דמתני' דהתם דפ"ה דקתני השוחט פרת חטאת ר"ש פוטר מאו"ב ולית ליה כל העומד לפדות כו' ובגמ' פריך עלה מההיא דפרה מטמאה טו"א ומשני דפרת חטאת אינה משנה ור"א דחי ההיא דפרה כו' מקמי מתניתין יע"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא דא"כ מאי פריך בגמ' התם פשיטא ומשני שחיטת קדשים אצטריכא ליה כו' והשתא כפי תי' דסברת ר"א יחידאה הפך סוגיא דדף פ"א אם כן היכי פריך פשיטא הא שחיטת קדשים אצטריכא ליה דלא תימא דאית ליה לר"ש כל העומד כו' וכברייתא דקתני פרה מטמאה טו"א המ"ל דההיא ברייתא דפרה מטמאה משבשת היא ותו דאמאי לא תי' דר' אושעיה ס"ל כרב אשי ור"ן דלא אמרי' לר"ש כל העומד לזרוק אלא כל העומד לפדות דלא מחוסר מעשה והיינו ההיא ברייתא דפרה מטמאה טו"א והשתא הוה ניחא מאי דפריך במנחות לר' אושעיה דאמר פיגל במנחה לר"ש אינו מטמא טו"א מהך ברייתא וצ"ע:
ומעתה הבא נבא להכריח שדעת רבינו דאין הל' כר"ש והפר"ח הביא ראיה שדעת רבינו לפסוק כרבנן מההיא דגרסינן בריש פ' המנחות והנסכים דק"ב ע"ב א"ל ר"א לר"פ מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טו"א עפרא בעלמא נינהו ורבינו פ' בספ"א מהלכות טו"א דהערלה וכלאי הכרם אעפ"י שאסורין בהנאה מטמאין טו"א ואם איתא דפוסק כר"ש הא הו"ל עפרא בעלמא ואמאי מטמאין טו"א דהא ערלה וכלאי הכרם הוו מן הנשרפין כדתנן שלהי תמורה כו' ואי ק' לך דהא לטומאה נמי בעי' שיעורא דהיינו שיעור כביצה ואם כן לרבנן היכי מטמאו טו"א והא כתותי מיכתת שיעוריה ואין כאן שיעור כביצה ונראה לי דמשום הכי דקדק רבינו וכ' מתטמאין דהיינו לקבל טומאה ולא בעי' שיעורא אלא לטמא אחרים אבל לטומאת עצמן בכ"ש ולדעת התוספות דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא צ"ל דנ"מ לקבל טומאה מדרבנן א"נ נ"ל דנ"מ לענין צירוף שאם היה כביצה פחות כ"ש והשלימו לכביצה מערלה וכלאי הכרם מטמאין ומצאתי להתוספות בפרק ארוסה שהקשה כן כו' ולי נראה יותר נכון כדכתיבנא עכת"ד ועיין בשער אפרים סס"י ל"ח בהגה לבן הרב המחבר והנה מה שתי' דמש"ה דקדק וכתב מתטמאין דנ"מ לקבל טומאה דלא בעינן שיעורא ולדעת התו' מדרבנן לע"ד נר' דאיכא למשדי נרגא שהרי כבר כתבו התוס' שם בפ' כ"ש משם הר' יוסף דאפי' לדעת רש"י דלקבל טומאה בכ"ש ולקבל הכשר בעי' כביצה והכריחו כן מסוגי' דפרק כ"ש וכ"כ בפ' המצניע יע"ש ומשמע דאפי' מדרבנן קאמר כדמוכח התם וכן כתב בס' ח"ה שם יע"ש וא"כ אכתי קשה דלרבנן דר"ש נמי ערלה וכלאי הכר' היכי מטמאה טו"א הא לא משכחת בהו הכשר כיון דכתותי מיכתת שיעוריה ואין כאן שיעור כביצה וכיון דאין כאן הכשר היכי מקבל טומאה ותו ק' לי עלה מההיא דגרסינן בפ"ק דפסחים דף י"ד ע"א אמר ר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אר"י כו' ואמרינן עלה בגמ' אר"י אין הנדון דומה לראיה אף אנו מודים על התרומה שנטמאת בולד הטומאה ששורפין אותה עם התרומה שנטמאת באב הטומאה אבל איך נשרוף תלויה עם הטמאה שמא יבא אליהו כו' ופרש"י ונמצא שטמאנו תרומה בידים והשתא קשה שהרי תרומה טמאה הוו מן הנשרפין כדאיתא בתמורה דהו"ל כתותי מיכתת שיעוריה וכ"כ התוס' בפרק לולב הגזול דל"ה ד"ה לפי דמה"ט פסול אתרוג של תרומה טמאה משום דהוו מן הנשרפין דכ"מ שיעוריה וכ"כ הר"ן והריטב"א שם יע"ש ואם כן איך קאמר דדוקא תרומה שנטמאת בולד הטומאה שורפין עם תרומה שנטמאת באב הטומאה הא אפי' תרומה טהורה מצי לשרוף עם תרומה טמאה דכיון דלשריפה קאי אינו מטמא אחרים וכן קשה ממאי דאיתא התם בדף ב' ע"ב י"ד שחל להיות בשבת כו' ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות דברי ר"מ כו' אמר רבי שמעון לא נחלקו ר"א ור"י על הטמאה ועל הטהורה שאין שורפין על התלויה ועל הטהורה ששורפין כו' וקשה שהרי לר"ש ס"ל כל העומד לישרף כשרוף דמי וא"כ איך קאמר דתרומה תלויה דוקא שורפין עם הטהורה אפילו טמאה נמי כיון דלשריפה קאי עפרא בעלמא הוא ובשלמא לחד תי' שכתבו התוס' בפ' במה מדליקין דף כ"ה ד"ה כך שכתבו דהא דתרומה טמאה בשריפה אינו אלא מדרבנן ניחא אכן לאידך תי' שכתבו דהויא מדאורייתא משום דאיקרי קדש קשה ואולי נאמר דאע"ג דתרומה טמאה כיון דלשריפה קאי אינה מטמאה טו"א לא התירו לשורפה עם הטמאה שמא יבא לשרוף עמהן חולין טמאין ודוחק ולכן נר' עיקר מ"ש בספר משאת משה חא"ה סי' כ' דשאני ערלה וכלאי הכרם דאע"ג דהוו מן הנשרפין אינו מפורש בתורה שמצותו בשריפה כנותר ופגול ותדע שהרי במנין המצות לרבינו מנה בפסולי המוקדשין לשרוף הנותר והטמא מ"ע ואלו בערלה וכלאי הכרם ליכא עשה ואם כן איכא למימר דכי אמר כל העומד לישרף כשרוף דמי ה"ד במידי דמצותו בכך מן התורה אכן היכא דליכא מצוה בשריפתן והיא גופא אינו אלא כדי שלא יכשל בהן בהא לא אמר ר"ש וכ"כ הרב שע"א סי' הנזכר בדעת הר"ן דלא אמרינן כל העומד לישרף אלא באשירה דמשה ועה"נ יע"ש אלא שמה שהכריח הדבר מדאמרינן במנחות הערלה וכ"ה מטמאין טו"א רש"א אין מטמאין ואמרינן עלה בגמ' דטעמא דר"ש משום דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ואם איתא דכי קאמר ר"ש כה"ע כו' לגמרי קאמר למאי הלכתא איכפל ר"ש אטעמא חדתא ת"ל משום דכה"ע לישרף כשרוף דמי לע"ד הא לא מכריע כלל דהוצרך תלמודא לומר דטעמא דר"ש משום דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לשור הנסקל וע"ע וכל הני דקתני בהדייהו דהוו מן הנקברים כדתנן בסוף תמורה דטעמא דכה"ע לישרף לא מהני אלא במידי דבעי שריפה וכמ"ש הפר"ח דע"ז של ישראל כיון דאינה טעונה שריפה אלא גניזה לא אמרינן כה"ע לישרף יע"ש וגדולה מזו כתב הרב שע"א ז"ל ס' הנזכר דאפילו במידי דבעי שיעור דמפסיל לרבנן דר"ש משום דמיכתת שיעוריה דלא אמרי' הכי אלא במידי דבעי שריפה אבל בנקברין כיון שהוא קיים לזמן מרובה לא אמרינן מיכתת שיעוריה ודקדק כן מדברי התוס' דפ' לולב הגזול יע"ש אלא דבהא לא מודינא ליה להרב ז"ל ואשתמיט מיניה דברי התוס' בפ' מצות חליצה דק"ד ד"ה סנדל שכתבו בפי' דאפילו במידי דטעון גניזה כע"ז של ישראל אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה ועיין בתוס' פרק ר"י דנ"ב ד"ה מה מזבח שכתבו דע"ז של ישראל טעונה שריפה ואפשר שזהו דעתם בפרק לולב הגזול ודו"ק:
ואולם הנראה לע"ד להביא ראיה שדעת רבינו לפסוק כרבנן דר"ש ממה שפסק בפ"ד מהלכות יבום וחליצה דין כ' וז"ל סנדל המוסגר והמוחלט כו' לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה כו' הרי דסנדל המוחלט מצותו בשריפה דומיא דנותר ופרה דבעי תלמודא בהמנחות לר"ש דנימא כל העומד כו' ושריפתו מפורש בתורה ואפילו הכי כתב רבינו דאם חלץ חליצתה כשרה ואין לומר דהתם היינו טעמא משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד דכתיב ושרף את הבגד וכדאמרינן פ' מצות חליצה דנ"ו דהא התם אמר אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מיניה לענין חליצה אלא דמאן דמכשר סבר כיון דאין לו שיעור קצוב לא אמרינן מ"ש וכמ"ש מרן הכ"מ בפ"ח מהל' לולב דין א' יע"ש והשתא אי ס"ל לרבינו כר"ש דכה"ע לשרף כשרוף דמי נהי דלא מפסיל מטעמא דמיכתת שיעור' משום דאין בו שיעור קצוב וכמ"ש מרן מ"מ יהא פסול משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי דלהא טעמא אפילו במידי דאין בו שיעור פסול כמו שכ' הר"ן ועוד אני אומר דאפילו תימא דס"ל לרבינו כמ"ש רש"י שם פמ"ח ד"ה חליצתה כשרה דה"ט דלא אמרינן מ"ש משום דילפינן מטומאה דכתיב ושרף את הבגד ולאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הפך דעת מרן נר' לע"ד דהאי טעמא לא מהני אלא לומר דלא אמרינן מכתת שיעורה אבל לר"ש דאמר כל העומד לישרף כו' לא מהני האי טעמא ואמינא לה מההי' דפ' המנחות דאותבי ר"א לר"נ מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לישרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאים טומאת אוכלין עפרא בעלמא נינהו והשתא קשה דמאי פריך מפרה נימא דשאני התם דכתיב ושרף את הפרה אפילו בשעת שריפה קרוי פרה ומשום הכי מטמא ולא אמרינן כל העומד כו' דומיא דסנדל המוחלט ואפילו למאן דפסל בסנדל המוחלט היינו מטעמא דלא גמרינן איסור מטומאה אבל הכא ליכא למימר הכי אלא ודאי דה"ט לא מהני לר"ש דאמר כל העומד לישרף כשרוף דמי כנ"ל להלכה ולמעשה יש לחוש לסב' מור"ם ועי' בתוס' חולין דק"מ ע"א ד"ה למעוטי שנראה מדבריהם דס"ל דהל' כר"ש דאי לא כן נר' דלא ק' מידי שהרי בהמת קדשים הוי דבר שאין צריך בו שיעור עי"ש ודו"ק:
וכותבין על דבר שיכול להזדייף והוא שיתננו לה בע"מ כו'. הנה דעת רבי' ז"ל דבע"ח לבד לא הוי גט משום דבעינן שיהא מוכיח מתוכו ודע שהרב נת"מ די"א הכריח שלדעת הרי"ף ז"ל שכתב בפ' המגרש דלר"א ע"ח או ע"מ כרתי ע"כ דס"ל ז"ל דלר"מ בעינן שיהא מוכיח מתוכו וע"פ זה הוקשה לו מ"ש הרי"ף ז"ל בפ' המביא וז"ל וה"מ בגיטין אבל בשטרות בעינן כתב שאינו יכול להזדייף כדכתיבנא לעיל והוא מ"ש בגמ' גבי שטר פרסאה והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף ונר' שהוא פוסק כר"א דאמר לא הכשיר ר"א אלא בשטרות ומשום הכי הביא ראיה מההיא דשטרא פרסאה והוא תימא דלפי הנסחא שכתב הרי"ף פרק המגרש דהל' כר"א בגיטין אבל לא בשטרות וכמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל שם למה הוצרך להכריח ואם הלכה כמ"ד דלא הכשיר ר"א בשטרות או לא כיון דבשטרות לא קיימא לן כותיה דר"א אלא כר"מ דאמר עח"כ ולר"מ ודאי דבעינן כתב שאינו יכול להזדייף וכמו שמפורש כאן ואפילו אם באו ע"ח לפנינו ואמרו שאינו מזוייף אפילו הכי לא מהני לר"מ משום דבעינן שיהא מוכיח מתוכו עד כאן ת"ק ז"ל יע"ש מה שתירץ שדבריו דחוקים ועיין בס' בני יעקב דף קכ"ז ע"ד יע"ש. ולעיקר הקושיא נראה לע"ד דלק"מ משום דאע"ג דלדעת הרי"ף בשטרות לא קיי"ל כר"א אלא כר"מ ולר"מ לא מהני כתב שאינו יכול להזדייף משום דאינו מוכיח מתוכו מ"מ משום ה"ט דאינו מוכיח מתוכו בשטרות לא מהני אלא לענין דלא מיקרי מלוה בשטר וכמבואר ממ"ש רבינו ז"ל פכ"ד מה' מו"ל וז"ל ב' יב"ש שהיו בעיר אינם יכולים להוציא ש"ח זה על זה כו' אלא א"כ באו עדי השטר ואמרו זה השטר שהעדנו עליו וכתב ה"ה ז"ל וז"ל ויש מן המפרשים שפיר' שאפילו אם באו עדי השטר עצמן והעידו אין להם דין מלו' בשטר אלא דין מלו' על פה עכ"ל יע"ש ואם כן אי משום דקי"ל כר"מ בכתב שיכול להזדייף אי באו ע"ח לפנינו ואמרו שלא היה בו זיוף הוה גבי מבני חרי משום הכי הוצרך הרי"ף ז"ל לומר דהלכה כר"א דאמר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא גבי אפי' מבני חרי משום דכיון דלראיה קאי זמן מרובה חיישינן דלמא הוה ביה תנאה וזייפתיה ועדים לא דכירי כמ"ש הר"ן שם גבי ההיא דשטרא פרסאה והיינו דמייתי הרי"ף ז"ל ראיה מהא דפרכי' גבי שטרא פרסאה לרבא דאמר דגבי מבני חרי והא בעי' כתב שא"י להזדייף לו' דאפילו מב"ח לא גבי כנ"ל ודו"ק: