שער המלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ד · הלכה יד
היו מקצת בית אב כו'. פלוגתא דר"נ ור' ששת בפ"ק דיומא ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כותי' באיסורים כמ"ש מרן ודע שהתוס' ז"ל בפ"ק דיומא כתבו לחד תי' דאפי' למ"ד טומאה הותרה בציבור בקרבן פסח מודה שכתבו בד"ה רב תחליפה וז"ל תימא דבפרק כל הפסולין קאמר מכלל דתרוייהו ס"ל טומאה דחויה היא בצבור ותי' ר"י דהא דקאמר רבא טומאה הותרה זאת אומרת וליה לא ס"ל ולי נראה דהתם לענין פסח איירי דנהי דכיון דאתי בכנופיי' חשיב כקרבן צבור ודוחה את הטומאה מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין כו' ע"ש ויש לדקדק לכאורה דמאי קו' הא דאמרינן בגמ' אמר ר"ג מודינן היכא דאיכא שירים לאכילה וא"כ משו"ה גבי קרבן פסח דאיכא שירים לאכילה ס"ל לרבא דמהדרינן אטהרה משא"כ בקרבן ציבור דליכא אכילה לא מהדרינן ואע"ג דביום הכפורים נמי איכא שעיר הנעשה בחוץ ונאכל לערב כמ"ש רבינו פ"א מה' עבודת יוה"כ מ"מ הכא שאינו אלא חששא בעלמא שמא יפול מת עליו לא חיישינן כי היכי דלא חייש רבא באיילו של יוה"כ אע"ג דבאלו של כה"ג מהדרינן אטהרה אליבא דרבא כפי פי' ז"ל ועיין בתוס' ד"ח ד"ה אי סבר ע"ש אמנם הא ודאי ל"ק שהרי כתב רש"י ז"ל בד"ה מודינן וז"ל ואע"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה ובמנחה הנקצוצת מודינא דמהדרינן אטהר' שיהיו שיריה נאכלין וא"כ גבי ק"פ דקי"ל דנאכל בטומאה שכל עיקרו לא בא אלא לאכילה אם איתא דטומאה הותרה בצבור לא הוה מהדרינן אטהרה כיון דאפילו בטומאה נאכל אך מצאתי להתוס' בפ"ק דמנחות דס"ו ד"ה ר"י שכתבו וז"ל אע"ג דאי ס"ל בפ"ק דיומא דטומאה הותרה בצבור מ"מ אצטריך ליה טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון דיש בו אכילה כדמוכח התם משמע דס"ל דהא דאמרינן בגמ' מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה לאו היינו טעמא משום דאינו נאכל בטומאה כמ"ש רש"י אלא כל היכא דאית ביה אכילה מהדרינן אטהרה ואפי' בק"פ דנאכל בטומאה ומכ"ש בקרבנות ציבור דאין נאכלין בטומאה דמהדרינן אטהר' שהרי הא בשמעתין כמנחת העומר דאינו נאכל בטומא' הוא והא משני ר"ן מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה וכונתם לומר דר"י לא קאמר דטומאה הותרה אלא בקרבנות צבור שאין בהן אכיל' כגון ההיא דכ"ג ביוה"כ דהיינו פרו של כ"ג ושעיר הנשרף שהי' מקריב בשעה שהי' נכנס לפני ולפנים בבגדי לבן שלא הי' בו ציץ דאילו שעיר הנאכל לערב הי' עובד בבגדי זהב כמ"ש רבי' אבל בקרבנות שיש בו אכילה מודה ר"י:
וראיתי להרב בה"ז ז"ל שכתב שם וז"ל ור"ל דנאכל אפי' בטומאה משא"כ בשאר קרבנות צבור דאינו נאכל בטומאה אפי' דקריבים בטומאה כדאיתא בפסחים עכ"ד נראה שהבין הרב ז"ל דדוקא בק"פ דנאכל בטומאה דכל עיקרו לאכילה מהדרינן אטהרה אבל בשאר קרבנות שאינו נאכל בטומאה לא מהדרינן אטהר' וליתא כמ"ש שהרי הא דשמעתין בקרבנות שאינו נאכל בטומאה ואפילו הכי קאמר דמהדרינן אטהרה אלא דכפי זה קשה מה שהקשה שם בד"ה ור"י וז"ל ואע"ג דר"י ס"ל טומאה הותרה ולא בעי ציץ לרצויי כו' ואמאי לא תי' דהכא מודה בלחם הפנים כיון דאיכא ביה אכילה כמו שתי' לההיא דק"פ ויש ליישב דכיון דאינו אלא חומרא דרבנן כמ"ש לקמן שפיר קשיא להו כיון דס"ל לר"י דמדאורייתא הותרה בכולהו ולא בעי ציץ אמאי קאמר ר"י דשניהם יצאו לבית השריפה ודוק ויש להקשות לכאורה דכפי תי' ז"ל דבק"פ מודה ר"י משום דאית ביה אכילה ואי נמי משום דהוי קרבן יחיד כמ"ש הכא בשמעתין א"כ מאי פריך בפ"ק דסנהדרין דף י"ב ע"א אמר מר ר"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר"י טומאה דחויה היא בצבור והתניא ציץ כו' אמר ליה ר"י הנח לכ"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בצבור ומאי קו' הא אי"ל דר"י לא קאמר אלא בקרבנות צבור שאין בו אכילה אבל בק"פ שיש בו אכילה מודה ואי נמי משום דכל יחיד מייתי ליה כמ"ש הכא אליבא דרבא ונראה דלא קשיא מידי דמ"ש התוספות דבק"פ מודה רבא משום דכל יחיד מייתי לה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אפילו באילו של כ"ג דהוי קרבן יחיד גמור אמרינן טומאה הותרה כמ"ש התו' לקמן בד"ה כיון וכן נמי מ"ש במנחות דכיון דיש בו אכילה מודה ר"י אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק ביניהם כיון דס"ל טומאה הותרה ומש"ה פריך שפיר דמדקאמר ר"י מעברין משמע דס"ל טומאה דחויה היא מדאורייתא בכולהו והתניא כו' וכיון דס"ל דבקרבן צבור גמור דאין בו אכילה טומאה הותרה ע"כ דפסח אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק וכיון שכן אין סברא לומר דמעברין את השנה משום חשש איסור מדרבנן כנ"ל מיהו ק"ק לי לפי תי' ז"ל דרבא ס"ל טומאה הותרה ובק"פ ס"ל דדחויה היא מדרבנן מהא דגרסינן בפ' כיצד צולין דע"ט אמר ר"ח לא שנו אלא שנטמא הסכין בטומאת מת כו' אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ כו' טהורים עבדי טמאים לא עבדי אלמא סבר ר"ח טומאה דחויה היא בצבור ורבא אמר אפילו טמאים עבדי מאי טעמא דכתיב והבשר אשר יגע והשתא לפי דרכם אמאי אצטריך רבא קרא דוהבשר אשר יגע כו' תיפוק לי' דאיהו ס"ל טומאה הותרה בצבור מדאורייתא אפי' בק"פ ואפי' היכא דאיכא לאהדורי אטהרה גמורה לא מהדרי' ותו דכיון דמהדרינן אטהר' לק"פ דטומאה דחויה היא בק"פ מדרבנן א"כ אמאי קאמר רבא דטמאים עבדי אי משום קרא דוהבשר היינו מדאורייתא אבל מדרבנן הא איהו סבירא ליה דמהדרינן אטהר' ולזה יש לומר דכיון דאינו אלא מדרבנן כי החמירו חכמים היינו דוקא היכא דאיכא כהנים טהורים וטמאים דמהדרינן אכהנים טהורים אבל הכא דמדאורייתא הותרה ויכולים לעשות פסח א' לא החמירו חכמים עליהם כדי שיבטלו ממ"ע דאורייתא בזמנו ועיין בפרק טרף בקלפי דמ"ו ע"ב דאמרינן התם אמר ליה רבא לא לדידי קשה ולא לר"ח כו' לר"ח לא קשייא סופו כתחילתו כו' טומאה דדחויה היא בצבור כו' ולפי דעתם ז"ל צ"ל דרבא אליבא דר"ח קאמר דלר"ח לא קשיא משום דר"ח ס"ל דטומאה דחויה היא כדאמרי' בפרק כיצד צולין וליה לא ס"ל אך קשה לי לפי תי' ז"ל דטומאה הותרה בצבור מהא דגרסינן בפ"ק דיומא דף ח' ע"ב אמר רבא הילכך כ"ג ביה"כ דלאו בדידן תלייא מילתא אלא בקביעותא דירחא תלייא מילתא בתלתא בתשרי בעי לאפרושי וכל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה ופירש רש"י ז"ל וכל אימת דמתרמי ואע"ג דלא הוי רביעית שלו בשבת ונמצאת הזאה בטלה ב' ימים ע"כ והשתא אי ס"ל לרבא דטומאה הותרה בצבור מאי קאמר וכל אימת דמתרמי כו' הא לדידיה גבי כ"ג ביוה"כ אין צריך הזאה כלל וכדפרכינן התם ע"א ותסברא אי סבר ר"י טומאה הותרה בצבור הזאה כלל ל"ל ועיין בתוס' ז"ל שם ויש ליישב דרבא משום דבעי למימר דכהן השורף את הפרה מפרשינן לה ברביעי בשבת דהתם בעי הזאה אפילו למ"ד טומאה הותרה דלאו קרבן ציבור הוא לדחות את הטומאה כמ"ש התוספות ד"ה ר"י קאמר וכ"ג ביה"כ אפילו למ"ד טומאה דחויה ובעי הזאה כיון דלאו בדידן תלייא מילתא כל היכא דמתרמי מפרשי' ליה כנ"ל ועיין בתוס' פ' הוציאו לו דנ"א ע"א ד"ה ונ"מ דס"ל כתי' ב' שכתבו הכא ממ"ש וז"ל הא דלא קאמר דנ"מ לאהדרי אטהורים דאי קרבן צבור היא לא מהדרינן למאן דאמר טומאה הותרה בצבור ואי דשותפין הוא מהדרינן כדמשמע בפ"ק דדוקא בצבור הותרה ותו לא בשל יחיד ולא בשל שותפין ורבא דהכא ס"ל טומאה הותרה בצבור ע"כ מיהו מ"ש דפר של כ"ג אי דשותפין הוא מהדרינן אטהר' קשייא לי טובא שהרי ר"י סבירא ליה טומאה הותרה בצבור ורבא קאי כוותיה משמע בהדייא דס"ל דאפי' בפר של כ"ג לא מהדרינן אטהרה מדאמר ליה ר"ש כ"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה ופי' רש"י ז"ל כ"ג כשאירע הטומאה על הקרבן יום הכיפורים אינו על מצחו בשעת עבודת היום שאינו נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב ואמר ליה ר"י הנח לכ"ג ביה"כ דטומאה הותרה בצבור והשתא אם איתא אכתי תיקשי ליה לר"י מפר של כ"ג שעבודתו בבגדי לבן כמ"ש רבינו בפ"ד מה' עבודת יה"כ ואינו על מצחו ומרצ' ומאילו של כ"ג דמהדרינן אטהרה לא קשיא דאילו של כ"ג עבודתו בבגדי זהב כמ"ש רבינו שם אכן לדברי התוס' ק"ט מפר של כ"ג וצ"ע: שוב אחר זמן בא לידי מס' יומא מדפוס ישן נושן ותוס' הנדפסים שם לפי הנראה הם תוס' ישנים אחרים שלא באו בדפוס אמשטרדם ומצאתי שכתבו שם בד"ה אמר ליה ר"י הנח לי"ה וז"ל ואם תאמר הא איכא אילו דיחיד והתם לא הותרה טומאה והיה צריך ציץ ויש לומר דאילו היה במזבח החיצון ובו היה משתמש בח' בגדים וא"ת הא פר שלו דיחיד הוא והיה לפני ולפנים ולא היה משמש אלא בד' בגדים ואם כן לא היה הציץ על מצחו ויש לומר דבעבודות התלויות בשעיר שהיו משל צבור היו תלויות בפר אם כן הואיל דהותרה בשעיר הותר נמי בפר עכ"ל ע"ש ולפי דברי התוס' דפרק הוציאו לו שחולקין על זה לא ידעתי מה יענו להא דר"י וצ"ע: