שער המלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ד · הלכה ו
ואפי' נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה. בפ"ק דיומא מייתי התם מתני' דקתני על מה הציץ מרצה על הדם כו' בין בשוגג בין במזיד וכתבו התוס' שם וז"ל הא דלעיל קאמר במזיד לא הורצה בפרק הקומץ מקשי לה ואיכא דמשני טומאתו בשוגג הן במזיד לא זריקתו בין בשוגג כו' ואיכא למ"ד איפכא כו' וא"ת אם כן בפרק הקומץ לישני כההיא דהציץ מרצה איירי מדאורייתא כו' ע"ש ועיין בהרב חד"ה ז"ל פ' כ"צ ד"פ ע"ב ד"ה נזרק דמו מ"ש וז"ל והוא הדין דהוה מצי להקשות כו' ע"ש וכנראה שאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ודפרק האשה רבה ד"צ מדלא הזכיר על דל שפתיו עוד ראיתי שהקשה שם הרב הנזכר לפי' ריב"א שם וז"ל ק"ק לפ"ז מאי פריך מההיא דהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אימא דהוא איירי לענין פטור קרבן דפטור מדאורייתא ולא חייבו חכמים דהוי חולין בעזרה אבל במתניתין דהכא דאסר במזיד היינו הבשר לאכילה ומדרבנן עכ"ל ע"ש ואיני יודע מה לו עם פי' ריב"א שהרי קו' זו איתא לכל הפי' למאי דפריך בפרק הקומץ רבה דף כ"ה ברייתא דדם שנטמא כו' אברייתא דעל מה הציץ מרצה דאמאי לא משני הכי שהרי בפרק האשה רבה אוקימנא לברייתא דדם שנטמא דהיינו דוקא להתיר בשר לאכילה אבל בעלים מיהא מתכפרו ולעיקר קו' י"ל דדחיקא ליה לתלמודא לשנויי הכי משום דכפי זה מאי דקתני בברייתא דעל מה הציץ מרצה על הדם כו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד חלוקת במזיד לא הוי דומיא דשוגג שהרי בנטמא הדם אשוגג הציץ מרצה אף על אכילת בשר וכדקתני בברייתא דדם שנטמא וחלוקת במזיד לא הוי אלא לענין פטור קרבן וזה דוחק דבחדא מחתא מחתי להו ומשמע דמה שהציץ מרצה על השוגג מרצה נמי על המזיד ומשום הכי הוצרך לשנויי דקאי אטומאה או אזריקה למר כדאית ליה כו' דהשתא הוי בחדא מחתא דבין בשוגג בין במזיד מרצה אף על אכילת בשר כנ"ל נכון: