שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק יב · הלכה כא
הרי שעמדה בדין כו'. כתב ה"ה שם מי שהלך למ"ה ובאה אשתו ותובעת מזונות ואם בא ואמר צאי מע"י במזונותיך רשאי ואם קדמו ב"ד מה שפסקו פסקו וכתבו התוס' בד"ה ואם וז"ל כלומר אם לוותה ואכלה לא אפרע שאם לא הוי מלוים לה היתה דוחקת את עצמה אע"ג דלא ספקה והא דאמרי' לקמן לוותה ואכלה עמדה ומיאנה ודייקינן טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה התם שפסקו לה ב"ד ע"כ ולכאורה היה נר' שדברי התוס' סותרים אמ"ש לעיל בד"ה חיישינן וז"ל וקבלה עליה ופטרתו ופטור הוא בכך אע"ג דהשתא לא ספקה ע"כ משמע מדבריה' דוקא בשקבלה עליה אבל בע"כ אינו יכול לכופה ולומר לה צאי כו' וממ"ש כאן נראה בהדיא דאע"ג דלא ספקה יכול לומר לה בע"כ צאי מע"י וראיתי להרב נ"מ דקמ"ד ע"ב שרצה לתרץ לזה וז"ל והיינו יכולים לומר לזה שמ"ש כאן הוא בדספקה ע"י הדחק ובצמצום וכמ"ש התוספות בד"ה קטנה וספקה דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים ולכך יכול לומר לה שתצמצם וכ"כ הרא"ש ז"ל למטה בסוף השמועה ומ"ש למעלה הוא בדלא ספקה ע"י הדחק ולכך כתבו דוקא בשקבלה עכ"ד יע"ש ולע"ד דבריו תמוהים שהרי מדברי התוס' שהביא הרב ז"ל משם מוכח בהדיא דס"ל דאע"ג דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים אינו יכול לומר לה בעל כרחין שהרי כתבו וזה לשונו ויש לומר כגון דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דלדברים קטנים מהני מחילתה הרי דאפילו בדספקה לדברים גדולים ס"ל דצריך שקבלה עליה ומש"ה הוצרכו לומר שלדברים קטנים מהני מחילת' ולדברי הרב ז"ל אמאי הוצרכו לזה אפי' נימא דלא מהני מחילתה אף לדברים קטנים אפי"ה כיון דמספקת לדברים גדולים חיישי' שמא אמר לה בע"כ צאי מע"י ותו דמסוגיא דר"פ המדיר נראה בהדיא דאפי' בדספקה לדברים גדולים כיון דלא ספקה לדברים קטנים אינו יכול לומר לה צאי מע"י אי רגילה בהו כמבואר שם. עוד כתב הרב הנז' וז"ל ומן הנראה דס"ל להתוס' שאם אמר קודם שיצא משם שתטול מעשה ידיה במזונותיה ותצמצם את עצמה והיא מיחתה בדבר דלאו כל כמיניה כיון דגלי דעתה שאינה רוצה לצמצם את עצמה ולכך פירשו דמ"ש בגמ' חיישינן כו' הוא בשקבלה עליה דאי לא קבלה אפי' אמר לה צאי לאו כל כמיניה לכופה שתצמצם את עצמה אבל אי לא אמר לה שום דבר והיא לוותה מעצמה בכה"ג יכול לו' לה צאי כו' והוק' לו כפי דרך זה דמאי ק"ל מההיא דלוותה ואכלה דדייקינן עלה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה והוצרכו לאוקמא כשפסקו לה ב"ד ואמאי לא תי' דהתם מיירי כשא"ל קודם שהלך צאי מע"י והיא מיחתה בדבר ואחר כך לוותה ואכלה יע"ש ולדעתי אי משום הא לא ארייא כלל דשפיר ק"ל להתוס' ז"ל דאי ברייתא דעמדה ומיאנה לכ"ע מיירי בשא"ל צאי כו' והיא מיחתה בדבר א"כ מאי פריך מינה לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א כיון דטעמא דשמואל הוא משום דחיישינן שמא א"ל צאי וקבלה וכדר"פ וא"כ בידעינן שא"ל צאי והיא מיחתה בדבר ליכא למיחש למידי ופוסקין לה מזונות אפי' אליבא דשמואל וליכא למימר דתלמודא כי פריך ליה מהך ברייתא לשמואל לא פריך אלא לטעמא דרב זביד דאמר אימור צררי אתפסה אבל לר"פ אה"נ דלא ק"ל מידי כיון דברייתא ע"כ מיירי בשא"ל קודם שהלך צאי שהרי ממאי דתירץ בגמרא למאי ניחוש אי משום מע"י קטנה לא ספקה משמע דפריך ג"כ לטעמא דר"פ ותו דע"כ מאי דפריך מהך ברייתא אינו אלא לר"פ משום דס"ד דברייתא סתמא קתני בכל קטנה ואפי' במספקת דלר"ז הא אמר לעיל דקטנה וספקה פוסקים משום דלא מתפיס איניש צררי לקטנה ואם כן מאי ס"ד לאקשויי אלא דניחא ליה לתרוצי לתרווייהו אגב גררא וכמו שכ' הריטב"א ז"ל ומ"מ מדברי התוספות דף ק"ח ד"ה הא מני חנן יש להוכיח שלא כדברי הרב הנז' שכתבו וז"ל ואומר ר"ת דאיירי דוקא במזונות אשתו ומש"ה פטור כו' שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שילוה לה אע"ג דבפסקו לה ב"ד מיירי דאי לאו הכי לא הוה מיחייב לכ"ע שאף לאשה עצמה לא הוה מחייב בלא פסק דין כו' עכ"ל יע"ש והשתא אי ס"ל דאי א"ל צאי כו' ומחת' בדבר ולוותה ואכלה אחר כך דחייב לשלם מנ"ל דמתני' איירי בפסקו לה ב"ד משום דאי לאו הכי לא הוה מחייב לכ"ע ואמאי לא קאמרי דמתניתין איירי בשא"ל צאי כו' ומיחתה בדבר דבלוותה ואכלה חייב לשלם ובפרנס מעצמו פליגי חנן וכהנים גדולים דכ"ג סברי דהוה לי' כלוות' ואכלה ומיחייב וחנן ס"ל דהניח מעותיו על קרן הצבי כיון שפרנס מעצמו אלא משמע בהדיא דס"ל דלא משכחת לה בלוותה ואכלה שיהי' חייב לשלם אלא בשפסקו לה ב"ד גם מדברי התוספות דפרק יש מותרות דף פ"ה ד"ה ולוותה ואכלה מוכח שלא כדברי הרב ז"ל שכתבו וז"ל אי לוותה ואכלה קודם שפסקו לה ב"ד לא הי' הבעל חייב לשלם כדפירש ר"ת כו' והכא מבעיא לי' אם יש לבית דין לפסוק לה מזונות כו' והשתא אם אי' אמאי הוצרכו להכניס בדוחק זה מה שאין במשמעות הש"ס ואמאי לא כתבו דהתם מבעיא לי' בגוונא דבעלמא חייב לשלם בלוותה ואכלה כגון שהיא מיחתה בדבר דגלי דעתה שאינ' רוצה לצמצם את עצמה אלא משמע דס"ל דלר"ת לא משכחת לה בלוותה ואכלה שיהי' חייב לשלם אלא בפסקו לה בית דין גם מ"ש שמ"ש התוספות דלוותה ואכלה אינו חייב לשלם אע"ג דלא ספקה הכונה לומר דלא ספקה לה לדברים קטנים אלא לדברים גדולים אבל אי לא ספקה כלל שאינה בת מלאכה חייב לשלם כדעת הרא"ש ז"ל מדברי התוס' דיש מותרות שכתבנו נר' דלא ס"ל הכי מדלא אוקמי לה בכה"ג וכ"כ הדרישה והב"ח בסי' ע' שדעת התוס' ז"ל דאע"ג דלא ספקה לדברים גדולים אינו חייב לשלם שלא כדעת הרא"ש ז"ל ולכן הדבר פשוט שדעת התוס' שאפי' שהיא מיחתה בדבר ולוותה ואכלה אינו חייב לשלם דאמדינן דעתה שאם לא היתה מוצאה מי שילוה לה היתה מתביישת לבא לבית דין ומצמצמ' את עצמה אבל כל שבאה לב"ד ואינה רוצה לצמצם את עצמה פוסקים לה מזונות וכמ"ש הרב ז"ל במסקנת דבריו וזה פשוט אלא שלפ"ז הי' נראה לי דאם לוותה ואכלה בבא פסיקת ב"ד ואחר כך לא הספיק לה מה שלותה ובאה לב"ד ופסקו לה מזונות שחייב לשלם מה שלוותה קודם פסיקת בית דין דהכא לא שייך לומר דאמדי' דעתה שאם לא היתה מוצאת מי שילו' לה היתה מתבייש' לבא לב"ד ומצמצמ' את עצמה שהרי סופו הוכיח על תחילתו שאם לא היתה מוצאה מי שילווה לה היתה באה לב"ד וזהו שסתמו דבריהם וכתבו התם בשפסקו לה ב"ד לומר דכל שפסקו לה ב"ד אפי' לוותה קודם פסיקת ב"ד חייב לשלם אלא שמדברי הרא"ש לא משמע הכי שכתב וז"ל והא דאמרי' לקמן לותה ואכלה כו' התם מיירי שפסקו לה בית דין ואחר כך לוותה ע"כ ולישנא דברייתא נמי הכי משמע דקתני קדמו בית דין ופסקו כו' ודוק: עוד הקשה הרב הנזכר ז"ל לדעת התוס' מהא דגרסינן בפ"ק דגיטין אשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה ואם א"ל צאי מע"י כו' רשאי ומוקי לה בגמרא התם רישא דברייתא בדא"ל צאי כו' ולא ספקה ופריך עלה והא קתני סיפא ואם א"ל צאי כו' ומכלל דרישא בדלא אמר לה צאי כו' ואצטריך לשנויי דה"ק ואם מספקת וא"ל צאי כו' רשאי והדר פריך פשיטא כו' ולפי זה אמאי לא משני דה"ק אשה שגלתה בעלה חייב במזונותיה ואע"ג דא"ל צאי כו' כיון דלא ספקה לאו כל כמיני' שתצמצם את עצמה אבל אם א"ל אחר שלותה ואכלה צאי כו' רשאי אפי' בדלא ספקה והשתא אשמועינן רבותא ולא הוה ק"ל פשיטא זהו ת"ד יע"ש:
והנה כפי מ"ש הרב ז"ל בסמוך שדעת התוס' ז"ל דאפי' לא טעין טענינן ליה שלא כדעת הרא"ש ויש לו סמוכות מדברי התוס' וכמו שנכתוב לקמן איכא למימר דמשו"ה לא משני תלמודא הכי משום דאם כן הוה ק"ל דאי מיירי בשלוותה ואכלה מאי איריא בשא"ל אפי' כי לא א"ל צאי מע"י כו' אינו חייב לשלם והכי הוה לי' למיתני ואם לותה ואכלה אינו חייב לשלם ובשלמא בברייתא הלזו איכא למימר דנקט ואם אמר צאי מע"י כו' רשאי משום דבעי למיתני סיפא קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו ובעי לאשמועינן דבקדמו בית דין לא מיבעיא דאנן לא טענינן לי' אלא אפי' אי טעין הוא אין בדבריו כלום אמנם בההיא דברייתא דלא תני סיפא דאם קדמו בית דין קשיא שפיר דאי מיירי בלוותה מאי אירייא כי אמר לה אפי' בלא א"ל נמי אמנם לדעת הרא"ש דס"ל דאי לא טעין לא טענינן לי' ומיחייב לשלומי הא ודאי קושי' הרב ז"ל קשיא ואפשר לומר דמש"ה לא משני הכי דברייתא מיירי בלוותה משום דא"כ לא הו"ל למתני הך סיפא דאם קדמו בית דין מה שפסקו פסקו ואי סמוך אאידך ברייתא אם כן לא הוה ליה למיתניי' כלל דתרתי ל"ל: והרא"ש ז"ל אמתני' דעמד אחד ופרנס את אשתו כתב וז"ל ואם אמר כשבא צאי מע"י כו' רשאי ולא יפרע מה שלוותה ואע"פ שאינה מספק' כו' אבל בית דין אין פותחין לו בטענה זו אלא אומרים לו צא ופרע מה שלוותה כו' עכ"ד וכתב הרב הנזכר מדברי התוס' נראה שחולקין על זה דאם לא כן מאי מקשו מההיא דעמדה ומיאנה ואמאי לא תי' דהתם מיירי בדלא טעין בעל הכי דאנן לא טענינן ליה וחייב לשלם מה שלוותה וכפי הנראה שהרא"ש כ' כן לתרץ קוש' התוס' במ"ש שם דלא מסתבר להעמידה בשפסקו לה בית דין ומש"ה כתב דדוקא אי טעין אבל לא טעין לא וההיא דממאנת איירי בדלא טעין עכ"ד וגם בזה דבריו מתמיהין שהרי הרא"ש כשהביא הך ברייתא דאם בא ואמר צאי כו' הוקשה לו קו' התוס' ז"ל מההיא דעמדה ומיאנה ותי' התוס' דברייתא מיירי בפסקו לה ב"ד וא"כ איך כתב שהרא"ש כ"כ לתרץ קו' התוס' ואי כונתו לומר דלפי מ"ש הרא"ש ז"ל אחר כך במתני' דחנן אזל' לי' מה שתיר' לההיא ברייתא הא ודאי לא זו הדרך בדברי הרא"ש ז"ל הן אמת שיש להבין לפי האמת בדברי הרא"ש ז"ל דכיון דאיהו ס"ל דלא טענינן לי' אם כן אמאי הוצרך לתרץ דההיא דעמדה ומיאנה מיירי בפסקו ב"ד ולא היל"ל אלא דההיא מיירי בשלא א"ל הבעל צאי דאנן לא טענינן ליה וכן ראיתי להר' גד"ת דשכ"א ע"ב שנתקשה בזה והניחו בצ"ע: ולענ"ד נראה לתרץ דקו' הרא"ש היא למאי דפריך תלמודא התם לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א מהך ברייתא דעמדה ומיאנה ופריך טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה וס"ל להרא"ש דס"ד דמקשה דפריך מהך ברייתא היא משום דס"ל דברייתא סתמא קתני ואפי' שלא בא הבעל ממ"ה ומת במ"ה או בשהלוה לה לזמן ידוע ודייקי' מינה הא לא מיאנה יהבינן לה מה שלוותה ואפי' לא בא הבעל משום דאי ס"ל דברייתא ע"כ מיירי כשבא הבעל ולא א"ל צאי כו' א"כ מאי קא פריך מהך ברייתא אימא דהכי דייקי' מינה עמדה ומיאנה אפי' בא הבעל ולא א"ל צאי כו' אינו משלם מזונות שלוותה הא לא מיאנה יהבינן לה מזונות שלוותה כשבא הבעל ולא טעין הכי ולעולם דכל זמן שלא בא הבעל לא יהבינן לה מזונות כדשמואל ומנ"ל לדיוקי דכי לא מיאנה יהבינן לה מזונות אפי' קודם שבא הבעל אדתיקשי לשמואל והריטב"א נרגש מזה וכתב דה"ה דהו"מ לאוקמה כשבא הבעל ואמר שלא א"ל צאי כו' אלא דניחא לי' לתרוצי כדמתרץ יע"ש ומשום הכי ס"ל להרא"ש דהמקשן דפריך מהך ברייתא ס"ד דברייתא סתמא קתני ואיירי אפי' שלא בא הבעל ומת במ"ה או שהמלוה תובע ממנה מה שלוותה לה לזמן ידוע כי היכי דמשמע לי' דברייתא סתמא קתני ואפי' במספקת כמ"ש הריטב"א ומש"ה פריך מינה דהיכי יהבינן לה מה שלוותה קודם שבא הבעל או אם מת במ"ה ואמאי לא חיישינן שמא א"ל צאי מע"י לשמואל דאמר אין פוסקין ואהא ק"ל להרא"ש דלפום ס"ד דמקשה דדייק מהך ברייתא דיהבינן לה מזונות שלותה קודם שבא הבעל ומשום הכי פריך מינה לשמואל אם כן תיקשי לי' ברייתא גופא אפי' לרב דאמר פוסקין דהיכי יהבינן לה מה שלותה קודם שבא הבעל או מת במ"ה הא בהך ברייתא קתני דאם א"ל צאי כו' רשאי ואינו משלם מה שלותה וא"כ ה"נ ניחוש שמא יבא הבעל אח"כ ויטעון ויאמר צאי כו' שאז אינו חייב לשלם ובמת במ"ה נמי היכי יהבי' לה הא טעני' ליתמי כל מאי דהו' מצי אבוהון למיטען וכמ"ש מוהריק"א בתשו' דמ"ו הביאו הרב בסמוך ואהא תי' דהא לא הוה ק"ל למקש' דהתם מיירי בפסקו לה ב"ד כלומר דבריי' הכי קתני עמדה ומיאנה בין בפסקו לה בית דין בין לא פסקו אינו משלם הא לא מיאנה דיהבי' לה בשפסקו בית דין ומשום הכי לא הוה ק"ל ברייתא גופא אליבא דרב אמנם כשבא הבעל ולא טעין היינו טעמא דלא טענינן לי' כמו שכתב הרא"ש ומה שדחה הרא"ש בסמוך פיר"ת משום דפשטא דמתני' לא משמע הכי דאיירי דוקא בפסקו לה בית דין אע"ג דלדידי' נמי הך ברייתא לא מתוקמא אלא בפסקו לה בית דין הא לא תיקשי לה משום דבשלמא לפי' ר"ת שפירש דמתני' דהתם מיירי בפסקו לה ב"ד ואי לא פסקו לה ב"ד לא הוה מיחייב לכ"ע ואפי' לבני כהנים גדולים כמ"ש לעיל משם ר"ת ק"ל להרא"ש דפשטא דמתני' לא משמע הכי דדוקא בפסקו לה ב"ד מיחייבי בני כ"ג משום דאם כן הו"ל לפרושי ומדסתם לן סתומי משמע דאפי' בלא פסקו לה ב"ד פליגי חנן וכ"ג אמנם בהך ברייתא ל"ק לן הכי משום דאנן הכי קאמרי' דברייתא דקתני עמדה ומיאנה סתמא קתני ואפי' פסקו לה ב"ד וכי דייקינן מינה הא לא מיאנה חייב לשלם הכי דייקינן מינה הא לא מיאנה משכחת לה דחייב לשלם בפסקו לה ב"ד כנ"ל ודוק: ומ"מ מ"ש הרב הנז' שדעת התוס' דאפי' לא טעין אנן טענינן לי' הדין עמו שכן נראה מדברי התוס' בד"ה הא מני מדהוצרכו להעמיד מתני' בפסקו לה ב"ד דוקא וגם מדבריהם דפרק יש מותרות נראה דהכי ס"ל כמ"ש לעיל וכן משמע בהדיא מפסקי תוס' סי' שס"ו שכתבו וז"ל לותה ואכלה אינו פורע אם לא פסקו לה בית דין וציין שם ד"ה ואם בא יע"ש ודלא כמ"ש הב"ח והדרישה שדעת התוס' כדעת הרא"ש בזה דאי לא טעין אנן לא טענינן לי' דאם כן אמאי לא כתבו דמתני' דחנן איירי אפילו בלא פסקו לה בית דין כמו שכתב הרא"ש ומ"ש שכן משמע מדברי המרדכי נראה לי שהמרדכי לא כ"כ לדעת ר"י אלא סברא דיליה הוא דס"ל בפי' דברייתא דואם בא ואמר צאי כו' כפר"י וז"ש ואע"ג כו' כמו שפר"י ומיהו בעיקר דינא פליג עליה וס"ל דאנן לא טענינן ליה ודוק: עוד נסתפק הרב הנזכר לדעת הרא"ש וסיעתו דס"ל דאי לא טעין בעל לא טענינן ליה אם הוא דוקא בדספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דבכה"ג יכול הבעל לטעון שהי"ל לצמצם את עצמה ואי לא טעין לא טענינן ליה כיון דלא ספקה לה בריוח אבל אי ספקה לה לדברים קטנים אפשר דאע"ג דלא טעין טענינן ליה דכגון זה פתח פיך לאלם הוא או דלמא אף בכה"ג אי לא טעין לא טענינן ליה ופשיט לה הרב שדעת הרא"ש דדוקא בדלא ספקה הוא דלא טענינן ליה ממ"ש בברייתא דאם בא ואמר צאי כו' רשאי מיירי אף בדלא ספקה לדברים קטנים שהי"ל לצמצם את עצמה והשתא אם איתא דאף בדספקה לא טענינן לה מנ"ל הא ולמה לא נאמר דדוקא בדספקה לה בריוח הוא שרשאי לומר כן כשבא ואי לא טעין לא טענינן ליה אבל בדלא ספקה לדברים קטנים לאו כל כמיניה לומר שהיה לה לצמצם את עצמה אלא ע"כ ס"ל דבדספקה אע"ג דלא טעין טענינן ליה ומ"ה הוצרכו לו' דברייתא דקתני ואם בא ואמר כו' מיירי בדלא ספקה דאם אמר רשאי ואי לא טעין לא טענינן ליה עכת"ד ולדעתי מה שרצה להכריח מדברי הרא"ש שכתב דברייתא מיירי אף בדלא ספקה אין דבריו נראין לי שהרי התו' ג"כ בד"ה הנזכר כתבו כדברי הרא"ש דברייתא מיירי אף בדלא ספקה והשתא תיקשי לן לדעת התוס' הכי דמנ"ל דברייתא איירי אף בדלא ספקה ולמה לא נאמר דברייתא איירי דוקא בדספקה והשתא לא שייך תי' הרב דמשום דס"ל דאנן לא טענינן ליה משום הכי אוקמיה דברייתא דקתני אם בא ואמר בדלא ספקה שהרי לדעת התוס' אע"ג דלא ספקא נמי אנן טענינן ליה כמ"ש הרב סמוך ונראה וכמו שכן הוכחנו לעיל וברייתא דקתני אם בא ואמר לאו דוקא אמר אלא אפי' לא אמר ומשום סיפא אצטריכא ליה כמ"ש לעיל ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אלא ע"כ דהא ודאי ל"ק כלל דמשום הכי הוצרכו לומר דברייתא איירי אף בדלא ספקה משום דאזלי לשיטתם דלעיל ד"ה קטנה שהק' דאי ספקה לה בריוח נימרו לה בית דין צאי מע"י כו' ולמה יורדין לנכסיו יע"ש וא"נ משום הכי הוצרכו לומר דברייתא דאם בא ואמר צאי כו' מיירי בדלא ספקה משום דאי ברייתא מיירי דוקא בדספקה לה בריוח א"כ היכי קתני סיפא אם קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו הא כיון דמיירי בדספקה בריוח נימרו לה ב"ד צאי כו' למה יורדין לנכסיו וכקו' דלעיל וכיון שכן גם מדברי הרא"ש ז"ל ליכא לאכוחי מידי דס"ל דבדספקה אפי' לא טעין טענינן ליה ממ"ש דברייתא איירי בדלא ספקה שהרי דעת הרא"ש ז"ל כדעת התו' דאי ספקה לה בריוח אין ב"ד יורדין לנכסיו אלא אומרים לה שתעשה ותאכל וכמ"ש בסמוך שלא כדעת רש"י יע"ש כנ"ל: והמרדכי והגהות כתבו אהך ברייתא דאם אמר צאי כו' רשאי וז"ל ובדספקה אבל לא ספקה לא והכי מוכח להדיא בפ"ק דגטין דאמרי' בגמ' כו' משמע דאי ספקה אפי' בע"כ כו' יע"ש ויש לדקדק קצת שנראה מדבריהם שהוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין למ"ש דבלא ספקה אינו יכול לומר צאי כו' אלא שאח"כ כתבו דמההיא נמי מוכח דאי ספקה אפי' בע"כ דאי לא כן הכי הול"ל ואפי' בע"כ כדמוכח בפ' קמא דגיטין כו' וקשה דאמאי הוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין הא משמעתין מוכח בהדיא דבדלא ספקה אינו יכול לומר בע"כ צאי וכדאמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו גדולה ולא ספקה ופרש"י דלצאי מע"י כו' ליכא למיחש דכיון דלא ספקה לא קבלה עליה יע"ש ויש ליישב דמשום הכי הוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין משום דאי משמעתין הו"א דתלמודא ה"ק איכא בינייהו גדולה ולא ספקה דכיון דלא ספקה אמרינן דמסתמא לא א"ל צאי דרוב בני אדם אינם רוצים שיתבזו נשותיהן בחיצי רעב אמנם אה"נ דאי אמר בהדיא צאי כו' אפי' בע"כ רשאי ומה שפרש"י הוא לפי האמת דבלא ספקה אינו יכול לומר בע"כ כדמוכח מההיא דגיטין דהשתא אתיא סוגיא כפשטה ודוק: