שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק יב · הלכה טז
מי שהלך למ"ה כו' מכאן ואילך פוסקין לה מזונות כו'. דעת רבינו ז"ל דפוסקין לה בלא שבועה דלא כמ"ש המרדכי בר"פ ב' דייני גזרות וז"ל ומסקנא פוסקין מזונות לא"א ואפי' לאחר ג' חדשים נשבעת ונוטלת כו' ואע"ג דקי"ל כחנן דאמר תשבע בסוף הנ"מ כששמעו בו שמת וברור שסופה לישבע על כתובתה אבל כשלא שמעו בו שמת שמא היא תמות בחייו הלכך נשבעת ונוטלת עכ"ד והנה דברי המרדכי ז"ל קשים הם להולמם שהרי מסוגית הגמרא שם משמע דשמואל דקא מוקי למתני' דתנן בשמעו בו שמת משום דס"ל דאין פוסקין מזונות אבל לרב דקי"ל כותי' מתניתין מיתוקמא' בכל גוונא וראיתי להרב נת"מ דקמ"ח ע"ג שרצה ליישב דבריו דהמרדכי מפרש מה שאמרו תשבע בסוף כשתבא לגבות כתובה בדוקא ומש"ה ס"ל דדוקא בשמעו בו שמת ס"ל לחנן דתשבע בסוף אבל בלא שמעו בו שמת דשמא תמות היא בחייו נשבעת מיד וזה נרמז במלת תשבע בסוף כלומר בזמן שתשבע בסוף ודאי אז פטורה מלישבע עכשיו ומ"מ המקש' הקשה לשמואל ממילתא דחנן דבתחלה קתני ואשתו תובע' מזונות סתם ולא פירש דוקא בשמעו בו שמת משמע דע"כ לא פליגי אלא לענין שבועה בשמעו בו שמת אבל לענין מזונות פסקינן לה אף בלא שמעו בו שמת ובשבועה כדקתני ואשתו תובעת מזונות סתם ושמואל דחיק נפשי' ומשני דאף רישא דמתניתין מיירי בשמעו בו שמת עכת"ד יע"ש ולדעתי הך תי' ליתא שהרי מההיא דגרסינן בפרק הכותב נרא' בהדיא דלרב דקי"ל כותיה מתניתין דקתני תשבע בסוף ולא תשבע בתחל' מיירי אפי' בלא שמעו בו שמת דגרסינן התם דפ"ח ר"ש אהייא אמר ר"י אהא הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ל"ש למזוני ול"ש לכתובה ואתא ר"ש לומר כל זמן שהאשה תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אין האשה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה וקמפלגי בפלוגתא דחנן כו' ר"ש כחנן ורבנן כבני כ"ג ופריך עלה רב ששת האי יורשין משביעין אותה ב"ד משביעין אותה מיבעי לי' ופרש"י ז"ל האי יורשין כיון דאנפרעת שלא בפניו קאי מאי לשון יורשין כאן הרי הוא קיים ע"כ הרי מסוגיא זו נראה בהדיא דפלוגתא דחנן ובני כ"ג מיירי אפי' בלא שמעו בו שמת מדפריך עלה רב ששת ב"ד משביעין אותה מ"ל ואם איתא דמלתא דחנן דאמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה מיירי בשמעו בו שמת אם כן שפיר קתני ר"ש כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה משום דמיירי דוקא בשמעו בו שמת דאלו כשהבעל קיים אפילו אינה תובעת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ובהא מודה לת"ק ואם כן מאי קפריך עלה רב ששת והתוס' ז"ל שם בד"ה ב"ד הוקשה להם דאמאי לא משני דסבר לה כשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א ומוקי לפלוגתא דחנן בשמעו בו שמת יע"ש אבל הא פשיטא להו דרב ששת דפריך עלה ב"ד משביעין אותה מ"ל דהיינו משום דס"ל כרב דפלוגתא דחנן איירי אפי' כשהבעל קיים אלא דעם כל זה הוקשה להם דתלמודא אמאי לא משני דר"י ס"ל כשמואל אמנם לדעת המרדכי ז"ל דאפי' לרב פלוגתא דחנן לא מיירי אלא בשמעו בו שמת אם כן רב ששת דפריך ב"ד מ"ל כמאן לא כרב ולא כשמואל ואפי' תימא דס"ל להמרדכי כמו שתי' הרא"ש לקושית התוס' הביאו מוהר"ב דאההיא דקאמר ר"י דר"ש קאי אנפרעת שלא בפניו פריך הילכך לא מצות מוקמת לה בשמעו בו שמת דהא לא הוי אלא מנכסי יתומים יע"ש אכתי קש' שהרי מדברי ר"י נראה דס"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת מדקאמר דאנפרעת שלא בפניו קאי ורב ששת נמי לא פריך עלה אלא מכח לישנא דמתני' ואעיקר' דמלתא הו"ל לאקשויי דע"כ ל"ק חנן אלא בשמעו בו שמת אלא משמע דס"ל בין לר"י בין לר"ש דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת לדידן דקי"ל כרב וליכא למימר דאה"נ דלר"ש פלוגתא דחנן לא מיירי אלא בשמעו בו שמת אלא דר"ש לפום שיטתיה דר"י פריך עלה דב"ד משביעין מ"ל דהא ליתא דכיון דלר"י מוכרח הדבר לומר דס"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת מנין לנו לבדות מחלוקת מלבנו ולומר דר"ש פליג עליה ותו דאם איתא אמאי לא מוקי לה רב ששת הכי דר"ש קאי אנפרעת מנכסי יתומים דהשתא לא הוה ק"ל לישנא דמתני' אלא ודאי מוכח בהדיא דס"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת וע"כ היינו משום דס"ל כרב דקי"ל כותיה ודברי המרדכי צל"ע ואפשר ליישב דבריו דס"ל להמרדכי ז"ל דאע"ג דתלמודא פסיק הלכתא כרב דאמ' פוסקין מזונות לא"א היינו דוקא בהא מלתא גרידא ולאפוקי מדשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א אפי' בשבועה אמנם במאי דס"ל לשמואל דמתניתין מיירי בשמעו בו שמת דבלא שמעו שמת אפי' חנן מודה דצריכה לישבע בהא הדרינן לכללין דעלמא דהלכתא כותיה דשמואל בדיני וס"ל להמרדכי דמאי דאמרינן בגמ' תרגמה שמואל בשמעו בו שמת לאו משום טעמא דס"ל דאין פוסקין מזונות לא"א הוא דמוקי לה הכי דאי משום הא הו"מ לאוקומא למתני' בשהלך מתוך קטטה דבהא מודה שמואל כמ"ש המרדכי וא"נ הו"מ לאוקומ' בגדולה ולא ספקה אליבא דר"פ דאמ' חיישינן שמא א"ל צאי כו' דבהא פליגי חנן ובני כ"ג לענין שבועה דחנן לא חייש לצררי ומש"ה קאמר תשבע בסוף ובני כ"ג חיישי (ועיין בשיטת מוהר"ב מ"ש משם הריטב"א ז"ל ויתיישב לך הך קו') אלא ע"כ דמאי דתרגמה שמואל בשמעו בו שמת הוא משום דס"ל דבלא שמעו שמת בהא אפי' חנן מודה דתשבע בתחלה ובסוף והיינו דקאמר בגמ' תרגמה שמואל דמתני' ע"כ מיירי בשמעו בו שמת וממילא דל"ק מהך מתני' ולישנא דתלמודא דייקא דקאמר והלכתא כותיה דרב ופוסקין מזונות לא"א דנראה כשפת יתר אמנם כפי זה תלמודא ה"ק והלכתא כותיה דרב בהא מלתא דוקא דפוסקין מזונות לא"א כנ"ל בדוחק לפי חומר הנושא:
עוד כתב המרדכי נראה בעיני שאם הלך בעלה למ"ה מתוך קטטה נאמנת בשבועה ליטול מזונותיה לאלתר כו' אבל אם נפרד מתוך אהבה בהא פליגי רב ושמואל והא דאמרינן ואם בא ואמר פסקתי נאמן מיירי בג' חדשים הראשוני' ופיר"ח כו' עכ"ל ויש לדקדק דכיון דבריית' דאם בא ואמר פסקתי מיירי ע"כ בג' חדשים ראשונים א"כ אמאי לא פריך מינה לרב ג"כ דבג' חדשים הראשונים כ"ע מודו דאין פוסקין ואי משום דמצינן למימר דבריית' איירי בשהלך מתוך קטטה אם כן מאי מקשה מינה לשמואל הא איכא למימר דדוקא בהלך מתוך קטטה פוסקין כיון דליכא למיחש למידי דאנן סהדי דמבריח הכל ממנה אבל אם בעלה נפרד מתוך אהבה אין פוסקין וכדשמואל וראיתי להרב החבי"ב בס' דינא דחיי הנדפס בקרב ימים לאוין פ"א דמ"ז ע"ב שתי' דס"ל להמרדכי דשמואל פליג דבג"ח הראשונים אפי' שהלך מתוך קטטה אין פוסקין אע"ג דליכא חזקה כי היכי דס"ל דלאחר ג"ח אין פוסקין אע"ג דליכא חזקה ודקאמר ומודה לי אבא בג"ח הראשונים ה"ק מודה לי מיהא דבג"ח הראשונים אם נפרד מתוך אהבה אין פוסקין ומש"ה פריך לשמואל דוקא דאלו לרב מצינן לאוקמי ברייתא בהלך מתוך קטטה יע"ש:
ולע"ד הא ליתא שהרי המרדכי כתב וז"ל ואמרינן כו' כי פליגי בלא שמעו בו שמת לשמואל אין פוסקין דכיון דנפרד מתוך אהבה חיישי' להתפסת צררי לר"ז ולר"פ חיישינן שמא א"ל צאי כו' הנה בפי' דלשמואל דוקא בנפרד מתוך אהבה הוא דקאמר אין פוסקין אבל בנפרד מתוך קטטה מודה דפוסקין וליכא למימר דדוק' בלאחר ג"ח ס"ל לשמואל דבהלך מתוך קטטה פוסקין אבל בג"ח הראשוני' ס"ל דאין פוסקין דהא מהי תיתי לומר הכי ואי משום דכי היכי דלאחר ג"ח אין פוסקין אע"ג דליכא חזקה ה"נ בג"ח הראשונים בהלך מתוך קטטה דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דהתם ס"ל דבהלך מתוך קטטה פוסקין ולא חיישינן לצררי כו' ה"נ בג"ח הראשונים כיון דליכא חזקה דאנן סהדי דמבריח הכל ממנה הו"ל כלאחר ג"ח דלא חיישינן למידי ומ"ש והוה נראה לי לומר דמ"ש המרדכי דכיון דנפרד מתוך אהבה חיישינן לצררי דמשמע דבהלך מתוך קטטה מודה דפוסקין היינו דוקא לטעמא דר"ז דכיון דהלך מתוך קטטה אנן סהדי דמבריח הכל ממנה אמנם לטעמא דר"פ דחיישינן שמא א"ל צאי כו' בהלך מתוך קטטה נמי חיישינן להכי דאדרבא בהא איכא למיחש טפי ותלמודא כי פריך מהך ברייתא אינו אלא לטעמא דר"פ דלר"ז ודאי דלק"מ כיון דברייתא איירי בהלך מתוך קטטה אלא שמדברי המרדכי לא משמע הכי ותו דאם כן ק' כי פריך בגמ' מאי בינייהו אמאי ל"ק דאיכא בינייהו הלך מתוך קטטה דלר"ז פוסקין ולר"פ אין פוסקין ולכן נראה דתלמודא אשמואל דוקא פריך דלרב לא ק"ל דאיכא לאוקמא בהלך מתוך קטט' אמנם לשמואל דמוקי למתני' בשמעו בו שמת ולא מוקי לה בהלך משמע דלא ניחא ליה לאוקמא בהכי משום דסתמא קתני מי שהלך למ"ה וא"נ משום דכשהבעל קיים אפי' חנן מודה דתשבע בתחילה ק"ל שפיר מהך ברייתא ומשני ה"נ בשמעו כו' ודו"ק: ודע שמסוגיא זו דפרק הכותב אשכחנא פתרי קצת לדעת רבינו ז"ל שכתב בפי"ח מה' אלו דין י"ט שאלמנה שבאה לתבוע מזונות מב"ד אינה נוטל' אלא בשבועה והשיג עליו הראב"ד ז"ל שם דשמואל מוקי למתני' דחנן דאמר תשבע בסוף בששמעו בו שמת וכן השיגו עליו הרשב"א והריטב"א ז"ל הביאו מרן בפרקין והר"ן ז"ל יע"ש ומה שתירץ ה"ה ז"ל שם דשמואל הוא שהעמיד' בשמעו בו שמת ואין הלכה כמותו ולרב דקיימא לן כותיה מתני' לא מתוקמא בשמעו בו שמת הם דברים תמוהים דכיון דשמואל ס"ל דבשמעו בו שמת ס"ל לחנן דלא תשבע אלא בסוף מנין לנו לומר דרב פליג בהא ופליגי מן הקצה אל הקצה ועיין בספר נ"מ דש"ט: אמנם מסוגיא זו אפשר שהכריחו לרבינו לומר כן משום דק"ל בפשט השמועה דאמאי קאמר ר"י דר"ש קאי אנפרע' שלא בפניו אדתקשי ליה דב"ד משביעין אותה מ"ל אמאי ל"ק דר"ש קאי אנפרעת מנכסי יתומים דהשתא לישנא דיורשין משביעין אותה דייקא שפיר וכיון דאשמועינן ר"ש דאפילו באלמנה שבאה ליפרע מנכסי יתומים אין היורשים משביעין אותה ה"ה וכ"ש במי שהלך למ"ה דנוטלת בלא שבועה וכבר ראיתי מן המפרשים ז"ל שנתקשו בזה יע"ש ומשום הכי הוצרך רבינו לומר דלרב דקיימ"ל כותיה מתני' לא מיתוקמא אלא דוקא בלא שמעו בו שמת אבל בשמעו בו שמת לכ"ע אינה נפרעת אלא בשבועה ומש"ה ר"י דס"ל כרב קאמר דר"ש לא קאי אלא אנפרע' שלא בפניו ואהא פריך עלה ר"ש דב"ד משביעין אותה מ"ל ומש"ה הוכרח לפרש מילתיה דר"ש באנפא אחרינא ודו"ק:
טעם המלך י) לחומר הנושא אמרתי הנני לתרץ קצת. דהנה בגיטין (ג' ב') הקשו בתוס' ד"ה כתובין הן אצל וז"ל וא"ת אמאי לא משני אימור צררי אתפסה עייש"ה וכתב הרשב"א בחדושיו לגיטין לתרץ קושית תוס' וז"ל באשה כיון דאי בעי גביה לה כתובתה ולית לה מזונות אע"ג דבתנאי ב"ד קאכלה לא מתפיס לה צררי והכי מוכח בפרק שני דייני גזירות עכ"ל. הרי חזינן סברא חדשה לחלק בין אלמנה שלא חיישינן לצררי יותר מבחיי בעלה והלך למדינת הים דבהלך למדינת הים חיישי' לצררי אבל באלמנה היינו טעמא דלא חיישי' לצררי כיון דאם רצו היורשים לתת לה כתובה לית לה מזוני כלל. לכן לא חיישי' להתפיס צררי עייש"ה בהרשב"א ואולם כל זה אי אמרי' כאנשי יהודה בכתובות (נ"ב ב') במתני' דהיו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתך אבל אי אמרי' כאנשי גליל שם שהיו כותבין את תהי יתבי בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמליתיך לית לן זה. והנה בזה פליגי שם רב ושמואל בכתובות (נ"ד א') רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. ולפ"ז אם אמרי' כאנשי גליל ליתא לסברת רשב"א וא"כ לפ"ז לכאורה אם חיישי' לצררי גבי אשה שהלכה בעלה למדינת הים. כך יש לחוש באלמנה ומאי שנא. ובאמת צריכין לומר דלכך לא חיישי' באלמנה כמו שכתב הר"ן בסוגיין כיון דמת נכסי בחזקת אלמנה קיימא. לפיכך סובר שמואל במי שהלך בעלה למדינת הים. דאין פוסקין מזונות לאשת איש לפי שכל זמן שהוא חי נכסיו בחזקתו קיימא אבל כשמת נכסים בחזקת אלמנה קיימו פוסקין לה מזונות עיין בר"ן היטב והיינו שצריכין לזה לשמואל לשיטתו כאשר בארנו דסבירא ליה דהלכה כאנשי גליל. אבל לרב דס"ל דהלכה כאנשי יהודא יש לחלק כסברת הרשב"א דכיון שמת להכי לא חיישינן לצררי כיון דהיורשין יכולין לסלקה בכתובתה ואין לה מזונות כלל ועיין בזה ואולם אימת אמרי' כהרשב"א היינו באלמנה שמת בעלה בביתו וקשיא לן אמאי יתנו לה מזונות ליחוש לצררי שהתפיס לה מחמת שמת. ושפיר קאמר הרשב"א דלהכי לא חיישי' דמחמת זה שמת לא מתפיס לה צררי למזונותיה כיון דביד היורשים לסלקה בכתובתה ואין לה מזונות כלל. אבל בכה"ג שהלך בעלה למדינת הים. ויש לחוש שהתפיס לה צררי לפי שהלך חלף לו ועזבה והוא חייב במזונות ואף אם אח"כ מת והוא רוצה במזונותיה אכתי ניחוש לצררי דמאי יועיל לן מיתתו וכי מחמת שמת אזלי ליה החשש צררי (זולת אי אמרי' כסברת תוס' ד"ה ששמעו בו. וכמ"ש נמי הר"ן והירושלמי ועיין פני יהושע) א"כ בזה באמת י"ל שחיישי' לצררי וא"כ לפ"ז יש לפרש כך דודאי גם לרב אמרי' כהמרדכי דפוסקין מזונות לא"א אבל עכ"פ צריכה לשבוע' והא דקתני במתניתין מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות. חנן אמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה. ובני כהנים גדולים אמרו תשבע בתחילה ובסוף איירי שאח"כ מת ולכן אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה והיינו אף שחיישי' לצררי כיון שמת במ"ה ולא שייך סברת הרשב"א דהא לא מחמת שמת חיישי' לצררי אלא מחמת שהלך למ"ה והאי חששא להיכן אזלא. מכל מקום אינה צריכה לשבע בתחלה דסמכינן על שבוע' שתשבע בסוף. ועיין ברש"י ובבית שמואל (סימן צ"ג ס"ק כ"ט) ובני כהנים גדולים סברי דלא סמכינן על שבועה דבסוף. וצריך לישבע בתחילה ולא קשיא על בני כ"ג כקושית תוס' ד"ה תרגמא מה לי מת בביתו מה לי שמעו בו שמת. דשני ושני. דבשלמא מת בביתו יהיה לנו החשש צררי מחמת שמת וזה ליתא כסברת הרשב"א דמחמת שמת לא מתפיס לה צררי דמימר אמר הא היורשין יכולין לסלקה בכתובתה. אבל אם הלך למדינת הים חיישי' שפיר לצררי דמחמת שהלך נתן לה הצררי וחשש צררי להיכן אזלא. ועיין במהרש"א בדיבור זאת כל זאת לרב אבל לשמואל שפיר הקשה הש"ס ממתני' דחנן ובני כהנים גדולים ולא רצה הש"ס למימר דאיירי במת אח"כ דא"כ קשי' לבני כה"ג מה לי מת בביתו מה לי הלך למדינת הים ואח"כ מת דשמואל לשיטתו דסובר הלכה כאנשי גליל וא"כ א"כ במת בביתו נמי ניחוש בין לחנן ובין לבני כהנים גדולים שהתפיס לה צררי למזונותיה מחמת שמת כדחיישי' גבי שהלך למדינות הים דהא בתנאי ב"ד אכלה דחייב במזונותיה ולא שייך למימר דלהכי קיל ולא חיישי' כיון דמימר אמר שהיורשין מסלקין אותה דאם אמרי' כאנשי גליל אין היורשין יכולין לסלקה דא"כ קשיא כפשוטו אמאי לא חיישי' לצררי ואף אם לחנן נאמר שסומכין על שבועה לבסוף כפירש"י מ"מ לבני כהנים גדולים קשי' דלא סמכו על שבועה לבסוף מ"ש מת בביתו ומ"ש הלך למדינת הים ואח"כ מת ואף אם לשמואל נאמר לחלק בין אם הוא חי שאין פוסקין לה מזונות אפי' בשבועה ואם שמעו בו שמת נותנין לה משום דהני נכסים בחזקתו קיימו וכשמת נכסים בחזקת אלמנה קיימו כסברת הר"ן על שמואל זה יועיל לן על שמואל גופא ועל חנן. אבל על בני כהנים גדולים לא יועיל לן זאת דא"כ בהלך למדינת הים ואח"כ מת נמי נאמר כן ואם סברי דאפי"ה לא נותנין לה אלא בשבועה עכ"פ א"כ במת בביתו נמי נאמר כן. דחשש צררי איכא בכל פעם. ומאי אהני לן שמת. זאת היא קושית הש"ס ואולם שמואל מתרץ בשמעו בו שמת כלומר לא שידעי' אנחנו בבירור שמת היינו ע"פ עדים אלא שמעו שמת וכמו שהוציא מלשון זה בתוס' ד"ה ששמעו שמרהיטת הלשון זה משמע בכ"מ בש"ס שיש רק קול שמת ולא עדים וכמ"ש המהרש"א בכוונת רש"י שמוקים באמת הכי דאיירי רק בקול. ונחזי אנן דלפ"ז נכון הוא דלעולם דמחיים אין פוסקין אפי' בשבועה כיון דנכסים בחזקתו אין נותנין אפילו בשבועה כסברת הר"ן. ובמת בביתו שנכסים בחזקת אלמנה קיימו אמרי' שאפי' שבועה אינה צריכה (כסברת רוב הפוסקים ולא כהרמב"ם פי"ח מהל' אלו) לפי שנכסים בחזקת אלמנה קיימו אבל בכי האי גוונא ששמעו בו שמת והיינו ע"פ עד אחד או בקול לא שייך למימר נכסים בחזקת אלמנה קיימו דלענין נכסים שיצאו מחזקת הבעל צריכין ב' עדים. ואינן יוצאין מחזקתן בקול או בע"א ומזונות אפי"ה נותנין לה דכיון דרצה לאינסובי מנסבא כדאמר הש"ס לכן סברי בני כהנים גדולים דעכ"פ צריכה לשבועה כיון דבכה"ג ל"ש למימר נכסים בחזקתה קיימו. ומזונות צריכין לתת לה כיון דרצה לאינסובי מנסבא אבל עכ"פ שבועה צריכה ולא קשיא קושית תוס' מ"ש מת בביתו מ"ש מת במדינת הים דודאי אם ברור לן שמת במדינת הים באמת אין חילוק אבל הכא בשמעו בו שמת איירי והיינו בקול או ע"פ ע"א ולכך יש חילוק וא"כ נכון הוא דיני' של המרדכי דגם לרב צריכין לאוקמי המתני' באח"כ מת אבל המקשן לא הסיק האי אוקימתא בשמעו בו שמת אלא הוי סלקא דעתך דאיירי המתני' שידעי' בבירור שמת היינו ע"פ ב' עדים ולרב שפיר יש לאוקמא בכה"ג ואפ"ה יש חילוק בין מת במדינת הים למת בביתו אבל לשמואל לשיטתו דע"כ סובר דהחילוק בין אלמנה למי שהלך למדינת הים ומחיים הוא משום דהכא נכסים בחזקת הבעל קיימי והכא הנכסים בחזקת האלמנה קיימו וא"כ מה לי מת בביתו מה לי מת במדינת הים. ושפיר הקשה על שמואל וחידש ליה שמואל בשמעו בו שמת איירי כאשר בארנו ודו"ק ועיין: ובהאי סברא שאמרנו דאליבא דרב נייחא לן בסברת הרשב"א בגיטין דלא חיישינן באלמנה שמת בעלה בביתו שהתפיס לה צררי מצד שמת כיון שהרב סובר הל' כאנשי יהודה וא"כ לא חיישי' כלל בהאי אלמנה להתפסת צררי דמימר אמר היורשין יסלקוה בכתובתה ולפ"ז מאי שפירש"י בסוגיין דבשמעו בו שמת נותנין לה מזונות דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלו כלום ומשמע מדברי רש"י דודאי דחיישי' לצררי. אלא קיימ"ל כחנן תשבע בסוף והיינו תשבע שכוללת הן השבעת כתובה והן השבעה על המזונות ומזה פריך הט"ז הובא בבית שמואל (סי' צ"ג ס"ק נ"ט) על ש"ס מהאי דאמרי' בגיטין (ל"ח א') האי דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא א"ל הב לי מזוני אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר ר' יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ע"כ והקשה הטורי זהב אמאי אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר רב יהודה א"ש וכו'. הלא בימי רב דלא מגבי כתובה לארמלתא. ממילא לית לה נמי מזוני. דהא דנותנין לה מזוני הוא רק על סמך שתשבע לבסוף והא בימי רב נמנעו מלהשביעה ואיך יתנו לה מזונות. עייש"ה בב"ש ולפי אשר יעדנו ניחא קצת דמאי דאמרי' דעל מזונות נמי צריכה שבועה אלא שקיימ"ל כחנן וסמכינן על שבועה שתשבע לבסוף היינו לדידן דקיימ"ל כשמואל כאנשי גליל וא"כ באלמנה שמת בעלה יש חשש נמי שהתפיס לה צררי למזוני כיון דאית חיוב מזוני כ"ז שלא תובעת כתובתה וכל ימי אלמנותה אבל לרב באמת כל הפוסקים מודין דלית חיוב שבועה כלל ומאי שאמר חנן תשבע בסוף כפשוטה תשבע בסוף כלומר על הכתובה אבל על המזונות אין כאן שבועה כלל וא"כ לפ"ז דהתם אליבא דרב קאי ואפשר דרבה בר רב הונא דהיה תלמיד רב סובר כרב דהלכה כאנשי יהודא דהא בבל וכל פרוודוהי נהוג כרב לכן לא היה אומר כן אלא אומר כל התובעת וכו': ומצאתי דאתי לידי ראייה נאמנה לשיטת המרדכי דע"כ אף רב סובר דצריכה שבועה מהאי דהקשה תוספות גיטין (נ"א א') ד"ה אימור צררי שהקשה וז"ל וצריך עיון דלענין משעבדי חיישי' למזונות טפי לצררי כו' ולענין בני חרי הוי איפכא עייש"ה וטרם אבאר כוונת התוס'. דהנה ודאי אי אמרינן כשמואל הכא ומוקמי' להאי דחנן בשמעו בו שמת. הרי כבר פתרו לן רבינו הגדול רש"י ז"ל דלצררי לא חיישי' כיון דסופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלו כלום וא"כ הרי ל"ק כלל דודאי נמי בעי שבועה אלא סמכינן על שבועה לבסוף ומה לי אם נשבעה תיכף או לבסוף רק עיקר קושי' התוס' לרב דס"ל דמתני' איירי כפשוטו שהלך בעלה למדינת הים. והיא תובעת מזונות בחיי הבעל. וא"כ נותנין לה מזונות ולא חיישי' כלל לצררי ובעת שבאה לגבות הכתובה היינו לאחר מיתה חיישי' לצררי וחיישי' דכתובה חמירא ממזוני. ואולם כ"ז אם לא אמרי' כשיטת המרדכי אבל אי אמרינן כשיטת המרדכי ליתא לזה דהא בחיי הבעל נמי לא יהבינן לה בלא שבועה ובמת הבעל סמכינן על שבועה שתשבע בסוף ק"ל. וראיתי להרב פני יהושע שעמד בדברי תוס' אלו וכתב לפי מה שכתב הרשב"א לעיל דבאלמנה לכך לא חיישי' לצררי כיון דהיורשין יכולין לסלקה בכתובתה לא קשה נמי קושית תוספות כאן עייש"ה ואני אומר מי יהבי' לן מעפרו דרב פני יהושע ומיילינן עינן אבל מה אעשה. פה לא העמיק בענין כלל וכלל חדא די"ל דעיקר קושית תוס' אליבא דרב ומחיי הבעל שהלך למדינת הים ואמאי לא ניחוש כלל לצררי ועוד אף אם נאמר שמרהיטות לשון התוספות משמע שהקשה ממזונות אלמנה לא דמי' כלל לדברי הרשב"א לעיל דרשב"א כתב סברתי' לעיל על האי דאמרי' כתובות כתובין הן אצל בני חרי. והתם הקשה תוספות בד"ה כתובין כו'. ואם תאמר אמאי לא משני אימר צררי אתפסי' כו'. וע"ז משני הרשב"א בחדושיו דבאלמנה לא חיישי' להא וכיון דהיורשין יכולין לסלקה כו' והתם שפיר אית לן למימר סברת הרשב"א דהאי דמזון האשה ובנות איירי בסתם אלמנה ומת בעלה בביתו ואמרי' דאין מוציאין למזונות כו' אי אפשר לומר הטעם משום חשש צררי דלא ניחוש כלל לצררי דנימא להכי לא אתפיס לה צררי דמימר אמר לא יהיה לה מזונות כלל דהיורשין יסלקו לה בכתובתה כו'. אבל הכא בעינן שלפנינו דהקשו תוס' מהאי דחנן דאיירי שהלך בעלה למדינת הים. והחשש דמסר לה צררי בעת שהלך חלף לו למזונותיה שחייב לה מחיים. ואפ"ה בשמעו בו שמת מגבי' לה בלא שבועה ועל כתובתה משביעין אותה. דהא חנן אומר תשבע לבסוף ויותר יש לן לחוש בכי האי גוונא לענין מזוני מלענין כתובה דהא בעת שהלך לו עדיין חי הי' וחייב במזונותיה ואינו חייב בכתובתה דאין כתובה נתנית לגבות מחיים ודו"ק. ואם תאמר דלפי אשר בארנו בדברי תוס' דלשמואל בלא"ה ל"ק כיון דאיירי בשמעו בו שמת ואמרי' כסברת רש"י דלכך יהבינן לה מזונות על סמך שתשבע לבסוף ושבועה זו כולל גם מזונות וכמו שהבין הט"ז וב"ש בסי' צ"ג ס"ק ק"ט שהבאנו לעיל אלא דעיקר הקושי' לרב ומחיי הבעל ולזה אנו אומרין דהראי' לדעת המרדכי וא"כ יש לומר דלפ"ז ל"ק כלל קושית תוס' דהא עיקר קושית תוספות מיוסדת על פי שאמרי' אלא בתו כיון דבתנאי ב"ד קא אכלי אימר צררי אתפסי' וחזינן דחשש צררי אלמא כי האי לענין משועבדים דאפילו בשבועה לא מגבי' וכן צריכי למימר להאי מ"ד דאמר לפי שאין כתובין וקשי' לי' להש"ס מ"ש הך ממתו בנותיהן עייש"ה בש"ס וברש"י אבל למ"ד לפי שאין קצובין לא צריכין לזה כלל דאמרי' לעולם לענין חשש התפסת צררי קיל מזוני בכ"מ לענין כתובה והכא היינו טעמא דמזון האשה והבנות אין מוציאין לפי שאין קצובין וא"כ מאי קשיא לפ"ז קושי' התוס' דלמא האי מ"ד דסובר לפי שאין כתובין סבירא ליה כשמואל ומוקי האי דחנן בשמעו בו שמת ולא קשה כלל או כדברינו לפי פירש"י או לפי דעת פ"י לפי סברת הרשב"א ורב דלא מוקי לה הכי אלא לדעתיה איירי המתני' במחיים הרי רב יכול סובר כמ"ד לפי שאין קצובין. וגברא אגברא קא רמית. וי"ל דאכתי קשי' דר' יוחנן אדר"י דהא מרישא דשמעתתא דאמר לפי שאין כתובין הוא רב אסי א"ר יוחנן והרי ר' יוחנן נמי כרב סובר בהאי פוסקין מזונות לא"א וכמו שאמרי' בסוף הסוגיין דאמר ר' יוחנן פתריתו בה כולי האי ומשמע דלדידיה לא אוקמי הכא דאיירי המתניתין בתובעת מזונות בחיי הבעל וא"כ קשיא שפיר: ובמה שכתב הרב להקשות מאי פריך הש"ס ממתניתין דלמא איירי המתניתין בגדולה ולא ספקה. וכ' במוסגר דלפי דברי הריטב"א הובא באסיפת זקנים ל"ק והיינו שהריטב"א כתב דר"פ דאמר משום דחיישי' לצאי מודה הוא נמי לר"ז דחיישי' נמי לצררי אלא שהוא מוסיף עליה דחיישי' נמי דאמר לה צאי כו'. ועיין נמי שבזה מיושב קושי' המהרש"א על תוס' בד"ה ששמעו שהקשו לפירוש רש"י דשמואל מודה דבשבועה נותנין לה מאי פריך הש"ס ע"כ לא פליגי כו' הא באמת בשבועה נותנין לה והקשה הרשב"א דלמה הקשה הש"ס למ"ד דחייש לדאמר לה צאי ולדידיה מאי שבועה שייך. ולפי היעוד הזה ל"ק קושית המהרש"א דאי לא חיישי' לצררי ל"ק כלל קושי' הגמ' דיש לאוקמא בגדולה ולא ספק' ולא חיישי' דאמר לה צאי וע"כ דעיקר קושי' גמ' דעכ"פ ניחוש לצררי דלצררי כ"ע חייש וא"כ שפיר מקשי' התוס' דלזה מהני השבועה ק"ל. ובחדושי הארכתי בזה קצת לבאר בזה כמה דברים בסוגיין ועיין פני יהושע: ובמה שעומד הרב בתוס' לעיל (פ"ח ב') דהקשו על הש"ס מאי פריך הש"ס האי יורשין משביעין אותה ב"ד משביעין אותה מבעי' דלמא איירי ששמעו בו שמת עיין היטב שם במהרש"א ובמגיני שלמה ובהרב פני יהושע מה שעמדו בזה. והמהרש"א הקש' על תוס' כמו שהביא הרב פה בשם הרא"ש הובא באסיפת זקנים דאי איירי בשמעו בו שמת היינו הבא לפרוע מנכסי יתומים עייש"ה ולי נראה דלק"מ דכבר הביא הרב פה דברי רבינו הרמב"ם (פי"ח מהל' אלו הלכ' י"ט) שכתב דאלמנה שבאה לתבוע מזונות מב"ד אינה נוטלת אלא בשבועה והשיג עליו הראב"ד הא שמואל מוקי לה למתניתין בשמעו בו שמת ואפ"ה אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ועיין בהרא"ש בסוגיין ורבינו פה בסוף הלכ' זו הביא ראי' לדברי הרמב"ם מדלא אוקי הש"ס פלוגתא של ר"ש על האי דבא ליפרע מנכסי יתומים עיין בזה היטב ואף שראייתו ראי' נכונה מ"מ לא פג בזה השגת הראב"ד הא שמואל מוקי לה בשמע בו שמת ועי' פני יהושע בסוגיין כי דבריו דברי חן אף שיש לפקפק עליו קצת. ואולם אנכי אמרתי סברא אחרת והוא כיון דטעמא של הרמב"ם מפאת כי כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אין זה כי אם באופן שהדבר ברור שהוא נכסי יתומים כגון שמת בביתו אבל אם אין הדבר ברור שהוא נכסי יתומים כגון בכה"ג שהלך למדינת הים ושמעו בו שמת ע"פ עד אחד או ע"פ קול. ואף שלדידה נותנין מזונות כסברת הש"ס פה בסוגיין הא כיון דאי בעית אינסובי מנסבין מזוני נמי יהבינן לה מודה הרמב"ם דלא הוי כמו נכסי יתומים אלא כנכסי דידי' דיהבינן לה בלא שבועה כדפ' הרמב"ם במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות דהאי דנותנין לה מזונות הוא רק על פיה ולא מקרי נכסי יתומים אבל בשאר אלמנה דהוי ודאי נכסי יתומים אין נותנין לה אלא בשבועה וז"ש הרמב"ם שם בסוף הלכה יש מי שהור' שפוסקין לה מזונות ואין נשבעת ואין ראוי לסמוך על הוראה זאת מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעל' למדינת הים ועיין בפני יהושע. ולדברינו נמי ניחא לשונו היינו שנתחלף לו באשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעו בו שמת ובאמת זה ליתא דהתם נותנין לה מזונות ע"פ קול או ע"פ עד אחד ואין הנכסים נקראים נכסי יתומים דהא לענין ירושה לא הוי דידהו כדמסיק הש"ס לא נחתי לנכסיו בזה ולא מקרי לכך נכסי יתומים ועכ"פ לפ"ז מתורץ נמי קושית מהרש"א על תוס' דהכי הקשו מאי פריך הש"ס האי יורשין משביעין אותה ב"ד משביעין אותה מיבעיא לי' דלמא איירי ששמעו בו שמת והיינו כמו שאמרנו ששמעו בו שמת ע"פ קול או ע"פ עד אחד ושייך שפיר לשון יורשין משביעין אותה דעכ"פ יורשין מקרי דהא ודאי יורשי דידי' נינהו וכי אם לא ירדו לנכסיו לא מקרי יורשיו דהא ראוין לירש אותו ולפי דברי' שמת נקראין עכשיו יורשין ור"ש סובר כיון דאין הדבר ברור שמת דלא צריך לאשתבע אע"פ שנותנין לה מזונות אין צריך לישבע כחנן כיון שעכ"פ משתבע לבסוף ולא הוי האי כרישא דמתני' הבא ליפרע מנכסי יתומים דרישא דמתניתין איירי שמת בביתו או שיש עדים גמורים שמת ויתומים יורדין לנכסיו הוי שפיר נכסי יתומים ובנכסי יתומים מודה ר"ש וחנן שמשתבע כדעת הרמב"ם והוא חולק רק בסיפא על האי דנפרעת שלא בפניו כלומר שהלך למדינת הים ושמעו בו שמת וזה לא מקרי נכסי יתומים דהנכסים לאו דידהו נינהו אלא לה נותנין מזונות על סמך כיון דאי בעי לאינסובי מנסבי מזוני נמי יהבינן לה ויורשין דמשביעין אותה כלומר היורשין אלו לפי דבריה שמת שהלא היא אומרת שמאמינה שמת דוק נכון הוא: