אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק יב · הלכה טו

הלכה ח

בד"א שאינו אמוד כו'. כתב ה"ה ז"ל ודע שדעת רבינו ז"ל שכופין ויורדין לנכסיו כל שהוא לפניו כו' נ"ב וכן הוא דעת התוס' בד"ה אכפייה רבא בתי' בתרא שתי' שם דשאני צדק' דאית בהו תרתי לאוי ולזה הסכים הר"ן ז"ל וכתב מרן הב"י י"ד סי' רמ"ח שכן דעת הרמב"ן שכתב דהא דאכפייה רבא לר"ן בר אמי לאו משום קיצותא דמתא הוא אלא משום שהי' עשיר ולא עביד כדבעי ליה כו': וראיתי להרב מש"ל ז"ל בה' מת"ע פ"ז דין ה' שהקש' עליו דהרמב"ן ז"ל כתב בתשובה דהשבת העבוט היא מ"ע שמתן שכרה בצדה ולפיכך אין ב"ד מוזהרין עלי' והתם נמי איכא לאו דכתיב לא תשכב בעבוטו ואיך כתב דס"ל כתירוץ בתרא יע"ש ולי נראה שמ"ש מרן ז"ל וכן דעת הרמב"ן היינו לומר שדעת הרמב"ן דכופין על הצדקה כדעת הר"ן והתוס' בתי' בתרא דסבירא להו דכופין על הצדקה אמנם בעיקר טעמו חלוקים הם ודאי דלדעת התוס' והר"ן היינו טעמו משום דאית בהו תרתי לאוי ולדעת הרמב"ן האי טעמא אינו מעלה ארוכה דס"ס מ"ע שמ"ש בצדה הוי ואין ב"ד מוזהרין עליה אלא ה"ט כמ"ש הריטב"א הביאו מהר"ב בחי' וז"ל ואע"ג דהוי מ"ע שמ"ש בצדה ואין ב"ד מוזהרין עליה התם הוא בשאר מצוה אבל לענין צדקה כייפינן מפני מחסורם של עניים וכדכתב רחמנא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ואע"ג דההיא גבי נודר כתי' גלי רחמנא בצדקה שהוציא בפיו וה"ה לכל צדקה ע"ש והילכך דוקא גבי צדקה משום האי טעמא הוא דכופין אבל בהשבת העבוט אע"ג דאיכא ביה לאו הו"ל מ"ע שמ"ש בצדה ואין ב"ד מוזהרין עליה ועיין במ"ש הרב הנז' בפ"ג מה' עבדים דין י"ד ומה שהק' שם לדעת הרמב"ן ור"ת מההיא דפרק שלוח הקן דקמ"א עיין בהגמ"י בפרקין ס' ך' שהקש' כן ודוק: ולע"ד נראה לחלק ולומר דע"כ לא כתבו התוס' אלא גבי צדקה וכן לענין השבת העבוט שמעולם בלאו זה אינו בא לידי עונש שהרי הוא לאו שאין בו מעשה והילכך אמרי' כיון שהיא מ"ע שמ"ש בצדה אין בית דין מוזהרין כיון שאינו עובר הלאו בקום עשה משא"כ גבי ההיא דשלוח הקן דבלאו זה הרי הוא בא לידי עונש מלקות כשמבטלו בידים כדאיתא במכות והילכך נגדיה רב יהודה כדי שלא ירגיל עצמו בכך ויבא לבטל בקום עשה הלאו שאין בית דין מוזהרין עליו להלקותו כנ"ל נכון: עוד כתב ה"ה ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב היכא דאמיד כייפינן ליה מדין צדקה מיהו לא נחתינן לנכסיה כו' וכ"כ הר"ן משם הרשב"א והר"ן ז"ל חלק עליו במ"ש דאפילו בפניו אין יורדין לנכסיו דהא אמרינן לעיל דמי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו וד"א ואמרינן לעיל דהיינו צדקה ואם איתא דאפי' בפניו לא נחתינן לנכסיה בשביל צדקה כ"ש שלא בפניו אע"פ שהוא יוצא שלא לדעת כו' מיהו שלא בפניו אפשר דביוצא לדעת לא נחתינן לנכסיה כו' ע"ש ודבריו תמוהים דמאי ק"ל מההיא דנשתטה התם שאני משום דיוצא שלא לדעת אמדינן דעתיה דמסתמא ניחא ליה למעבד צדקה מממוניה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם בסמוך דמה"ט זנין בניו ובנותיו אפי' היכא דלא אמיד אמנם היכא דלא ניחא ליה בהדיא אה"נ דאין ב"ד יורדין לנכסיו וכך הקשה מוהרש"ך ז"ל ח"א דרל"ב ומה שתי' הרב נת"מ דף קנ"ב ע"א דכונת הר"ן ז"ל היא לומר דדוקא גבי בניו הוא די"ל כן דרובא דאינשי ניחא להו לזון בניו ובנותיו וא"כ זה שנשתטה הוא מן הרוב ומסתמא עבדינן מאי דניחא ליה אבל גבי צדקה אין לומר כן דרובא דאינשי אינם חפצים בצדקה עכ"ד יע"ש הם דברים תמוהים הרבה דאי כפי דבריו תיקשי למ"ד דדבר אחר זו צדקה דמ"ש ממי שהלך למ"ה דקתני בברייתא אבל לא בניו ובנותיו וד"א וכדאקשי ליה רבינא לר"א ומאי דמשני לי' ר"א בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת לא שייך לחלוקת ד"א לפי דבריו כיון דרוב' דאינשי לא ניחא להו הו"ל כמי שהלך למ"ה דגלי דעתיה דלא ניחא לי' אלא ודאי מוכרחין אנו לומר דאף גבי צדקה אמרי' דניחא לי' ומש"ה ב"ד יורדין לנכסיו בנשתטה מה שאין יורדין במי שהלך למ"ה ותי' ר"א קאי נמי גבי צדקה וא"כ הדרא קו' לדוכתא ועיין בספר מח"א ה' צדקה סי' א': עוד הקשה מוהרש"ך ז"ל במ"ש הרשב"א ז"ל והיכא דליתי' קמן כו' לא זנינן להו לבניה כי היכי דלא עבדינן צדק' וכדתניא כו' דאמאי הוצרך להכריח דלא זנינן להו לבניה ממאי דקתני מברייתא ולא ד"א דהיינו צדקה הא בהדיא קתני ולא בניו ובנותיו ותו איכא למידק ארב יוסף דס"ל דד"א היינו צדק' אמאי אצטריך למיתני אבל לא ד"א הא מכ"ש דבניו ובנותיו שמעינן ליה עכ"ד וכן הקש' הרב לח"מ ז"ל והוסיף עוד להקשות לישנא דתלמודא דקאמר מ"ד תכשיט כ"ש צדק' דמאי כ"ש הא בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו יע"ש ונרא' לע"ד ליישב הכל עפמ"ש התוס' ז"ל בפרק שני דייני גזרות דק"ז ד"ה מאי פסקא וז"ל ור"ש מפרש הסוגיא א"ה אפי' בניו ובנותיו נמי אא"ב דלא איירי מתני' במשר' ע"י שליש אלא אשתו ובניו סומכין על שולחנו ניחא דאשתו מפרנסין הואיל והוא חייב לזונה ומשום חשש דשמא התפיסה צררי אין בית דין נמנעים מלזונה אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן אין ב"ד יורדין לנכסיו לפרנסן דבקל יש לחוש שמא התפיסם צררי והניח להם מעות לפרנס עד שישוב עכ"ל והשתא ניחא הכל דמש"ה הוצרך הרשב"א ז"ל להכריח דלא זנינן להו לבניה ממאי דקתני ולא ד"א משום דהוא ז"ל רוצה להכריח דאפי' היכא דליכא משום חשש דשמא התפיס' צררי דחייב לזונה מתור' צדק' אפי"ה לא נחתי' לנכסי' כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו וא"כ ממאי דקתני בברייתא אבל לא בניו ובנותיו ליכא לאוכחי מידי דאיכא למימר כמ"ש הר"ש ודוק: גם מה שהקש' לרב יוסף אמאי אצטריך למיתני אבל לא ד"א מכ"ש דבניו ובנותיו נפקא הא נמי מתרצתא היא כפי מ"ש דאי הוה תני אבל לא בניו ובנותיו גרידא הו"א דהיינו טעמא משום דכיון דאינו חייב לזונם מתנאי כתובה בקל יש לחוש שמא התפיסם צררי כמ"ש הר"ש אבל בצדק' דליכא למיחש לצררי הו' אמינא דיורדין לנכסיו קמ"ל והיינו נמי לישנא דתלמודא דקאמר מ"ד תכשיט כ"ש צדקה משום דצדקה לא אתנייא בברייתא דבניו ובנותיו איכא למימר דהיינו טעמא דחייש לצררי ודוק הן אמת שעל דברי הר"ש ק"ל קצת דכיון דברייתא דקתני אבל לא בניו ובנותיו איירי בקטנים מבני שש ולמעל' וכמ"ש רבי' בדין י"ז והטור סימן ש"כ הרי אמרינן התם בגמ' דאפי' לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשה משום דחייש לצררי אפי' באשתו שהוא חייב לזונה בקטנה מודה שפוסקין משום דלא עביד איניש דמתפיס צררי לקטנה כמ"ש רש"י ז"ל וא"כ בבניו ובנותיו הקטנים נמי אמאי ניחוש לצררי ואמאי לא אמרינן דאין אדם מתפיס צררי לקטנים וי"ל כו' א"נ אפשר לומר לקו' הרב מוהרש"ך והרב לח"מ ז"ל דתנא סיפא לגלויי רישא דקתני אבל לא בניו ובנותיו דדוקא בגדולים מבני שש שאינו חייב לזונם אלא מתורת צדקה דומיא דדבר אחר הוא דאין יורדין אבל בפחותים מבני שש יורדין לנכסיו כמ"ש רבינו והטור ז"ל כנ"ל עוד הקש' הרב נת"מ דקמ"ג במ"ש הר"ן דכי אמרי' במי שהלך אבל לא בניו היינו בדלא אמיד אבל בדאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחוייב מתורת צדקה דא"כ היכי מסיים בה ולא ד"א למ"ד זו צדקה דאי בדלא אמיד צדקה מאי עבידתיה ובדאמיד לפי סברא זו יורדין לנכסיו שלא בפניו מתורת צדקה עכ"ד והנה מה שהבין הרב ז"ל בדעת הר"ן ז"ל דבאמיד יורדין לנכסיו לצדקה מוהרש"ך ז"ל בדף הנז' חלוק עליו שכתב דלדעת הר"ן דוקא בבניו ובנותיו היכא דאמיד יורדין לנכסיו אבל לצדקה אין יורדין אפי' בדאמיד ע"ש. הן אמת שמדברי הר"ן ז"ל לא משמע הכי כלל שהרי כתב ולפי דרך זה קרוב לומר דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו כמו שהוא מחויב מתורת צדק' כו' ותו דלפי דבריו קשה מ"ש בגמרא מ"ד תכשיט כ"ש צדקה דמאי כ"ש הוא זה דהא איכא למימר דמ"ד תכשיט היינו דוקא היכא דלא אמיד אבל היכא דאמיד אפי' צדק' נמי וכמו שהוק' להרב עצמו ונדחק בזה ע"ש ולכן נ"ל כותיה דהרב מוהרש"ך ז"ל ולא מטעמי' אלא דברייתא דקתני ולא ד"א מיירי אפילו בדאמיד וה"ט משום דאינו מחוייב כמו שכתב הריטב"א ז"ל הביאו הרב נת"מ שם משום שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא והלכך משום ה"ט אין יורדין לנכסיו אפילו בדאמיד ומ"ש הר"ן ז"ל דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב בתורת צדקה היינו לבניו ולבנותיו דס"ל להר"ן ז"ל דאע"ג דהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא לא מיפטר בהכי דצדקה דבני' אלימא טפי דענייך קודמין וכמ"ש הרב נת"מ לדעת מרן והריטב"א ז"ל וא"נ היכא דלי' למיתלי שהוא עושה צדקה במקום שהוא שאז מחויב מתורת צדקה יורדין לנכסיו אפי' שלא בפניו והשתא ניחא מ"ש בגמ' מ"ד תכשיט כ"ש צדקה דאפי' בדאמיד אין יורדין לנכסיו כיון דטעמא דדבר אחר הוא משום שהרי הוא עושה צדקה בכל מקום שהוא האי טעמא נמי שייך אפי' בדאמיד וליכא למיפלג בהכי בהא מילתא דסברא כנ"ל ודע שכפי דברי הריטב"א ז"ל הללו יש ליישב מה שהקש' הרב נ"מ בדף קמ"ג ע"ב בדברי התוס' דפ' דברי הריטב"א ז"ל הללו יש ליישב מה שהקש' הרב נ"מ בדף קמ"ג ע"ב בדברי התוס' דפ' נערה ד"ה ע"ש ואין להאריך גם מ"ש הרב הנזכר ליישב דברי מרן שכתב בה' נחלות פרק לדעת רבי' דמי שנשתט' יורדין לנכסיו לד"א משום דממונו של אדם משועבד לה' ומי שהלך למ"ה אין פוסקין משום שהרי עושה צדקה במקום שהוא דמאי דפריך בגמ' למר עוקבא מברייתא דמי שהלך למ"ה הוא משום דס"ל דה"ט לא מהני אלא לאחר אבל לבניו אע"פ שהוא עושה צדקה זנין לבניו מתורת צדק' משום דענייך קודמין ע"ש הם דברים תמוהים לע"ד דאם כן תיקשי לדעת מרן ז"ל מה שפסק רבי' בדין י"ז דמי שהלך למ"ה אין זנין בניו ובנותיו אפי' בדאמיד אע"ג דלא שייך טעמא דהרי עושה צדקה במקום שהוא כמ"ש הרב הנז' והוה לי' כמי שנשתט' שפסק רבינו דיורדין לנכסיו משום דממונו משועבד לו ואם כן איך כתב מרן ז"ל דמי שהלך למדינת הים אין פוסקין משום שהרי כו' והרי בניו ובנותיו יוכיח דאין זנין אותם אע"ג דלא שייך האי טעמא ואם נאמר דאע"ג שהוא מחויב לעשות צדקה עם בניו ובנותיו ולא מיפטר בצדק' שעושה עם אחרים מ"מ אין יורדין לנכסיו כיון דהא מיהא הרי הוא עושה צדקה במקום שהוא דא"כ הדרא קו' לדוכתא כמובן ומה שתירצתי לעיקר קושית הרב ז"ל מצאתיו בספר מחנה אפרים בהלכות הנזכר סימן נ"ז:
מעשה חושב (רהע) ודבריו תמוהים דמאי ק"ל כו' התם שאני כו' דמסתמא ניחא לי' למעבד צדקה מממוני' כו'. גם אנכי מעודי תמהתי על דברי הר"ן אלו אלא די"ל דכונתו כך הוא דאי ס"ד דאפי' בפניו לא נחתינן לנכסיה א"כ גם בנשתטה לא נחתינן משום דלא שייך לומר דניחא לי' אלא במידי דמנהגא דעלמא לעשות כן אי מזון בנים מרצונו הטוב מצד רחמי האב עליהם אי צדקה אפי' שלא לרצונו כיון שיש כח לב"ד לירד לנכסיו בעכ"ר וכיון דא"א להמלט גם מצדקה א"כ כל שאין הוכחה שיצא הוא ממנהג העולם כיוצא שלא לדעת זנין בניו ונוטלין צדקה מנכסיו דהוי כמו בפניו אבל אי נימא דאפילו בפניו לא נחתינן לנכסי' ויכול להמלט מצדקה כיון דרבים לאו בני פיזור צדקות נינהו מנ"ל דלזה שנשתטה ניחא לי' בצדקה שירדו ב"ד ליקח צדקה מנכסיו. וזהו שכתב הר"ן כל שהוא שלא בפניו אע"פ שהוא יוצא שלא לדעת ורצונו לומר דניהו נמי דיוצא שלא לדעת ליכא הוכחה דלא ניחא לי' במנהגא דעלמא מ"מ לא גרע משלא יצא והוא כאן דלא נחתינן לנכסיה ושמא גם זה שיצא שלא לדעת לא ניחא לי' בצדקה כרבים דממנעי ממנה משום דלא נחתינן לנכסיהון בשביל צדקה ואולי כן הוא נמי כונת הרב נת"מ שמביא הרב המחבר אע"פ שאין לשונו משמע כן:
ולדברינו לא קשה מה שתמה המחבר על הרב נת"מ הנ"ל למ"ד ד"א זו צדקה דמאי שנא ממי שהלך למדינת הים די"ל דשני ושני משום דכשהלך לדעת איכא הוכחה דלא ניחא לי' כמנהגא דעלמא מדהתאכזר אפי' על בניו ולא חלק להם מזונות ומכש"כ דלא ניחא לי' בצדקה אבל ביוצא שלא לדעת אין כאן הוכחה דלא ניחא לי' לנהוג כמנהג העולם ומש"ה במזון בנים ודאי ניחא לי' לכ"ע ולמ"ד ד"א זו צדקה אמרינן דהאי נמי ניחא לי' כיון שכן מנהג רובא דעלמא דלא ממנעי מליתן דבר שיהיו מוכרחים ליתן בעכ"ר וש"מ דבפניו נחתינן לנכסי' ודברי הר"ן ז"ל עולים יפה ודוק:
(רעו) במ"ש הרשב"א ז"ל והיכא דליתי' קמן כו' דאמאי הוצרך להכריח דלא זנינן להו לבני' כו' הא בהדיא קתני ולא בניו ובנותיו. לכאורה לק"מ די"ל דכונת הרשב"א ז"ל לומר דאפי' בדאמיד לא זנינן להו לבני' כי היכי דהאי דלא עבדינן צדקה דתניא בברייתא מיירי ודאי בדאמיד דאל"כ פשיטא ה"נ במזון בניו ובנותיו מיירי נמי אפי' בדאמיד דומיא דצדקה ואי לאו מכח דומיא דצדקה היה אפשר לומר דברייתא דקתני אבל לא מזון בניו ובנותיו היינו דוקא בדלא אמיד וא"כ הרי לא קתני הא בהדיא ואין ס' הרשב"א בידי לעיין בו ודוק:
(רעז) ונלע"ד ליישב הכל עמ"ש התוס' כו' אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן כו'. גם אני הייתי בר מזלי' בהשקפה ראשונה בישוב זה דחיישינן לצררי כיון דאין חיוב מזונותיהן מוטל עליו מעיקר הדין לאחר שש שנים. וגם כיוונתי בסתירת ישוב זה ממאי דאמרינן דלא עביד אינש למתפס צררי לקטנה ועי' בשו"ת שמן רוקח:
אך בפשיטות יש ליישב שתי הקושיות הנ"ל שהקשה המחבר על הש"ס והיינו דלרב יוסף דס"ל דד"א היינו צדקה אמאי אצטריך למיתני ולא ד"א והלא כש"כ הוא ממזון בניו ובנותיו ואידך קושיא דלמה נקט התם מ"ד תכשיט כש"כ צדקה דמאי כש"כ הוא הרי בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו דהנה קושיא הראשונה לק"מ משום די"ל דמזון בניו ובנותיו גרע מצדקה דכיון דידע דעכ"ר יצטרפו למזונות ואפ"ה לא שביק להו מידי א"כ ע"כ דלא ניחא לי' שיזונו מנכסיו משא"כ בצדקה דאין הכרח שיזדמן לעשות צדקה א"כ י"ל דלא אסיק אדעתי' לצוות ליתנה מנכסיו וא"כ הרי אין הצדקה כש"כ ממזון בניו ובנותיו ולפ"ז ממילא גם הקושיא השני' לק"מ והיינו שהקשה דמאי כש"כ צדקה דקאמר הש"ס הא בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו וכנ"ל דהא ליתא משום דשאני מזון בניו ובנותיו שיש הוכחה דלא ניחא לי' שיזונו מנכסיו משא"כ צדקה דלא הוה אלא מקרה וכנ"ל אבל מ"מ שפיר נלמד צדקה בכש"כ מתכשיט משום דגם לתכשיט אין הכרח כ"כ וא"כ הרי מזה שלא הניח עליו כשיצא אין הוכחה לומר דלא ניחא לי' למיהב לה ואפ"ה אין נותנים לזה מנכסיו ואע"ג די"ל דלא ניחא לי' דתתנוול וא"כ מכ"ש צדקה דאין נותנין אותה מנכסיו. ואף שאין יישוב זה המרווח מ"מ לכאורה דמוכרח לומר כן ואכמ"ל. ובאמת לולא דעת הב"ח דס"ל דהא דחייב לזון בניו ובנותיו לאחר שש מתקנת חכמים היינו דוקא כשאין להם ממון וע"ש הייתי אומר דמפשטות דברי הש"ס כתובות דף מ"ח משמע דמזון בניו ובנותיו לאו חיוב מתורת צדקה לחוד הוא אלא דאפי' בשיש להם ממון נמי תקנו חכמים לזונן דאל"כ מאי שנא בניו ובנותיו הא מתורת צדקה חייב גם בשאר קרוביו ועיין בשו"ת חוט השני סי' ח' שכתב דבני בנים אינם כבנים לענין תקנה זו רק דמדין צדקה מחויב ליתן להם משמע מזה דבנים לאו מטעם צדקה לחוד הוא והיינו אפי' בשיש להם ממון ואכמ"ל:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה