שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק יב · הלכה ח
התנה עמה לפחות מעיקר כתובה תנאו בטל כו'. כתב ה"ה וז"ל וסובר רבינו דכיון דקי"ל הלכ' כר"מ בגזרותיו כו' מ"מ הלכתא כותיה כו' אע"ג דכתובה דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כו' וכתב הרב נ"מ דף קט"ו ע"ד דט"ס נפל בדברי ה"ה ז"ל וצ"ל יותר משל תורה דאי דוקא כשל תורה הא קי"ל דדבר שבממון תנאו קיים ושכ"כ הר"ן והרמב"ן והרא"ה ז"ל בחי' לדעת רבי' ז"ל ועפ"ז הקשה שדברי הרמב"ם סותרים אלו את אלו שכתב אח"כ התנה עמה שלא ירשנה תנאו בטל ואע"פ שירושת הבעל מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא ממון כו' נר' מדבריו שלא עשו חיזוק אלא כשל תורה ולכך הוצרך לו' שבירוש' בטל אע"פ שהוא של ממון ואם איתא דס"ל דעשו חיזוק יותר ת"ל מה"ט דאפי' את"ל דירושה הוי דבר שבממון ותנאו קיים הכא שירושת הבעל הוא מד"ס יעשו חיזוק יותר משל תורה. והייתי סבור לומר דשאני ירושה דלא שכיח דלא לכל יש ירושה וכדאמרינן בגמ' אמילתיה דר"י דס"ל דחכמים עשו חיזוק יותר משל תורה דפריך והרי פירות דלא עשו חיזוק לר"י ומשני אביי לכל יש כתוב' ולא לכל יש פירות כו' פירות דלא שכיח לא עבדו כו' וס"ל לרבינו דלאו למימרא דלא עשו חיזוק כלל אלא הכי פירושו דלא עבדו יותר אלא כשל תורה לבד אך ק' דאמרינן בפ' הכותב אמילתיה דרשב"ג אמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה וקס"ד בגמ' דהכי קאמר דאלו רשב"ג סבר מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל ורב סבר תנאו קיים אלא שירושת הבעל מד"ס ועשו חיזוק יותר משל תורה ואם איתא דירוש' לא שכיח היכי תיסק אדעתין דחכמים עשו חיזוק ומ"ש מפירות דלכ"ע תנאו קיים כמו שהוק' להתוס' שם ותירצו דירושת הבעל שהן נצ"ב שכיחי בכל הנשים וא"כ הדרא קושיין ואין לומר דאין ה"נ דלפי מאי דס"ד התם בביאור דברי רב דס"ל דחכמים עשו חיזוק יותר משל תור' הכי ס"ל דירושה שכיח ולא דמי לפירות אבל לבתר דאיתותב ואסיקנ' דה"ק ירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק כשל תורה ס"ל דירושה לא שכיח ולכך לא עשו חיזוק אלא כשל תורה דהא ודאי בורכא היא כו' אבל לענין הירושה דשכיח לא הדר ביה תלמודא וצ"ל דאה"נ דהוה מצי הרמב"ם ז"ל למימר כן אלא דקושטא דמילתא קאמר ע"כ ת"ד ז"ל ולע"ד אחר המחילה כל דבריו תמוהים דהנה מה שרצ' להכריח מההיא דפרק הכותב דירושת הבעל שכיחא עד שמכח זה כתב דסברא זו דירוש' לא שכיח לא ניתן ליאמר כלל בדעת רבינו ז"ל אישתמיטתיה מיניה מ"ש הרמב"ן הביאו מוהר"ב ז"ל בחידושיו וז"ל ואחרים אמרו דכיון דקי"ל דכל הפוחת כו' אלמא חכמים עשו חיזוק יותר משל תורה כו' ה"נ אע"פ דבדבר שבממון תנאו קיים בשל דבריהם עשו חיזוק יותר כו' גם זו הסברא משובשת חדא דירושה היא כפירות וכבר שמעינן ליה לר"י התם דאמר דלא אמרו חכמים עשו חיזוק יותר אלא בכתוב' דלכל יש כתובה כו' עכ"ד הרי לך בהדיא דדעת הרמב"ן ז"ל דירושה לא שכיח וא"כ אף אנו נאמר שכן הוא דעת רבי' ומה שיתרץ הרמב"ן ז"ל לההיא דהכותב יתרץ רבי' ז"ל גם מ"ש ואין לומר כו' אבל לבתר דאיתותב ואסיקנא ס"ל דירושה לא שכיח לא ידעתי איך הוה ניחא ליה בהכי דגם לפי המסקנא תיקשי מ"ש מפירות דלכ"ע תנאו קיים ואפי' רב מודה בהכי ואי משום דלא שכיח גם בירושה דלא שכיח עבדו בו חיזוק כשל תורה וליכא למימר דדוקא בירושה דלא ידע דמחיל כמ"ש התוס' בד"ה וסבר רב ס"ל לרב דעשו חיזוק כשל תורה ובשל תור' היכא דלא ידע דמחיל תנאו בטל אבל בפירות דידע דמחיל אפי' בשל תורה ס"ל לרב דתנאו קיים הא ליתא דהשתא לדעת רבינו קיימינן ולדעת רבינו ע"כ דס"ל דירוש' מקרי ידע דמחיל כמו שכתב הרמב"ן בחי' דאע"ג דאינו יודע אם תמות בחייו מ"מ הרי יודע הזכות שיש לו ומוחל אותו אדעתא דהכי דאי מיית נמי אינו יורשה (ובאונאה כי אמרי' לא ידע דמחיל היינו מפני שהוא סובר שאין בו אונאה כלל) וכמו שהכריח הרב לח"מ ז"ל מדברי רבינו ז"ל יעיין שם גם מ"ש דאה"נ דהו"מ רבינו לומר כן אלא דקושטא דמילתא קאמר אחר המחילה דברים אלו הם שלא בהשגחה דאי ס"ל לרבינו דבירושה עשו חיזוק יותר מש"ת א"כ איך כתב בפ' כ"ג הלכה ה' דאם התנה עמה שלא יירשנה קודם שתנשא לו תנאו קיים וה"ט משום דלא שייך טעמא דלחוקת משפט כיון שעדיין אינו ראוי ליורשה ואי ס"ל דחכמים עשו חיזוק יותר אפי' בכותב לה ועודה ארוסה יהא תנאו בטל דהא בפרק אע"פ לר"י דס"ל חכמים עשו חיזוק יותר מש"ת פריך והרי פירות כו' ולא עבדו חיזוק אע"ג דמתני' מיירי בכותב לה ועודה ארוסה כדאוקי לה בר"פ הכותב א"ו דס"ל לרבינו דלא עבדו בה חיזוק אלא כשל תורה לבד ומש"ה בעודה ארוסה דליכא טעמא דחוקת משפט תנאו קיים כיון דאפי' בשל תורה בעודה ארוסה תנאו קיים ומ"מ אכתי לא נתיישב לי דעת רבי' אפי' אם נאמר דס"ל לרבי' כדעת הרמב"ן דירוש' לא שכיח משום דא"כ צ"ל דס"ל דמ"ש בגמרא פירות דלא כו' לא עבדו בה חיזוק ה"פ דלא עבדו בה יותר אלא כש"ת כמ"ש הרב נ"מ ז"ל אם כן תיקשי לן לרב דמעמש"ב תנאו בטל אפי' בירושה דידע דמחיל (כמ"ש הלח"מ דסוגייא דהכותב אליבא דאביי קאי) וחכמים עשו חיזוק כשל תורה אם כן בפירות אליבא דרב אמאי תנאו קיים אפי' דלא שכיח חכמים עשו חיזוק כש"ת אלא ודאי מוכח בהדיא דבמידי דלא שכיח לא עבדי בה רבנן חיזוק כלל ואם כן אי ס"ל דירושה לא שכיח איך כתב אע"פ שירושת הבעל כו' חכמים עשו חיזוק כש"ת גם לדעת הרמב"ן יש להבין מה יענה לקו' התוספות ז"ל שוב ראיתי להתוס' ז"ל בפ' חזקת דמ"ט ד"ה כדרב שהוק' להם מה שהקשה בפרק הכותב ד"ה וקסבר ותי' וז"ל ועוד מצי' למי' דלא עשו חיזוק אלא בדבר שיש לו שורש מן התורה כגון ירושה דאיכא ירושה דאורייתא אבל בדבר דליכא דכוותא בדאורייתא לא עבוד רבנן חיזוק ע"כ וע"ש גם הרשב"א הביאו מוהר"ב הוקש' לו קו' התוס' ותי' כמו שתי' התוס' ז"ל בפ' חזקת יע"ש: ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז"ל דס"ל כתי' זה שתירץ התוס' והרשב"א ז"ל דס"ל דירוש' לא שכיח ואפי"ה עשו חיזוק כשל תורה הואיל ויש לה שורש מן התורה בירוש' האב אבל בפירות דלא אשכחן דכוותא בשל תורה ולא שכיח לא עבדו בה חיזוק כלל וכמ"ש התוס' ז"ל ומ"ש בפרק אע"פ פירות דלא שכיח לא עבדו בה רבנן חיזוק הוי כפשטיה דלא כמ"ש הרב נ"מ ז"ל הן אמת דלפי מאי דס"ד בפרק הכותב בביאור דברי רב דס"ל חכמים עשו חיזוק יותר משל תורה דהוי דוחק לומר דאע"ג דירוש' לא שכיח עבדו בה חיזוק יותר הואיל ויש לה עיקר מן התורה דלא יהא טפל חמור מן העיקר וכבר הרשב"א הוק' לו כן ותירץ וז"ל ואפשר דה"ה דהו"מ לאקשויי הכי אלא דעדיפא מקשי ליה ואדחי ליה יע"ש ומ"מ אכתי יש להבין דאפי' נימא דדעת רבינו כדעת הרמב"ן ז"ל דירושה לא שכיח נ"ל דע"כ לא קאמר הרמב"ן ז"ל אלא בירושה דנ"מ וכדקיהיב טעמא למילתא משום דלכל יש כתובה ולא לכל יש ירושה אלא דהתוס' ז"ל ס"ל כיון דאיכא ירושה דנצ"ב דשכיח לא פלוג רבנן כמ"ש בפרק חזקת והרמב"ן ז"ל לא ס"ל הכי אבל בירושה דנצ"ב מודה הרמב"ן ז"ל דשכיח דאפי' ליתומה ענייה אין פוחתים מנ' זוז א"כ הו"ל ככתובה וכיון דרבינו ז"ל ס"ל בכתובה דעשו חיזוק יותר משום דשכיח אם כן איך כתב בפ' כ"ג שאם התנה עמה קודם שתנשא תנאו קיים ונראה מדבריו בהדיא שם דאפי' בירושה דנצ"ב קאמר הא כיון דירוש' דנצ"ב שכיח עשו חיזוק יותר ותנאו בטל ככתובה אם לא שנאמר בדוחק דס"ל לרבינו ז"ל להפך דכיון דאיכא ירושה דנ"מ דלא שכיח ותנאו קיים לא פלוג רבנן אפי' בירושה דנצ"ב ודוחק ועדיין צ"ע:
ודע שדברי התוס' הללו שבפרק חזקת אשתמיטתיה להרב ח"ה ז"ל שכתב בד"ה וסבר דמאי דק"ל להתוס' מפירות אירושה משום דבמילתא דרבנן אי עשו חיזוק יותר כדקס"ד מעיקרא אין לחלק בין ידע ללא ידע ומיהו לפי האמת כיון דטעמיה דרב בירושה משום דעשו חיזוק כשל תורה לית לן למימר אלא כשל תורה דלא ידע דמחיל ולא קשיא כלל מפירות לירושה עכ"ל. ולא ראה דברי התוס' דפרק חזק' שהוק' להם קו' זו לפי המסקנא גם מה שהקשה עוד דבסוגיא בפרק אע"פ דפריך לר"י משאר כסות ועונה אכתובה אמאי לא משני דכתובה לא ידעה דקמחיל כמ"ש גבי ירושה אישתמיטתיה דברי התוס' בפרק הזהב דנ"א ד"ה הכא שהוקש' להם כן בהדיא ותי' ג' תי' יע"ש גם מה שהקשה עוד דלפי מאי דמסיק בפרק אע"פ לר"י דגבי כתובה עשו חיזוק יותר משום דשכיח תיקשי אמאי לא עשו הכא בירוש' חיזוק יותר לר"י דהיא שכיח יותר לפי מ"ש התוס' בפ' הזהב דהתם פריך לשמואל דלא מפליג א"נ לאביי כו' לק"מ דמאי דמסיק בפרק אע"פ לר"י עשו חיזוק יותר היינו לשמואל א"נ לאביי אבל לרב דמחלק בין ידע ללא ידע לא צרכינן להך תי' אלא לעולם דס"ל לר"י דלא עשו חיזוק אפי' כשל תורה ובכתובה ס"ל דהוי דאורייתא וכיון דלא ידע דמחיל תנאו בטל ולשמואל לא תיקשי מירושה דס"ל לר"י תנאו קיים דאיכא למימר דס"ל לר"י ירושת הבעל דאורייתא מיהו לפי תי' האחר שתי' שם קשיא שפיר קושית הרב הנזכר ומה שתי' הרב ז"ל הוא דוחק כמו שיראה המעיין משום דלפי המסקנא רב אתי דלא כמאן ועיין במוהרנ"ח ז"ל: ודע שדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל דבירוש' מקרי ידע ומחיל משום דאדעתא דהכי נחית דאי מיית נמי לא יהא יורשה אשתמיטתיה להרב לח"מ ז"ל בפ' י"ג מהל' מכירה דין ג' כמו שיראה הרואה ומהתימה עליו שהוא ז"ל הביא דברי הרמב"ן ז"ל בהלכות אלו וכתב שכן דעת רבינו ודוק עוד כ' הרמב"ן וז"ל ולא דמייא לההיא דאמרי' התם מי יימר דקא עקר דההיא ליתא אלא משום דלא מכווני למיעקר ודאי דבר תורה עכ"ל פי' דסבור שאין בו אונא' ושמא לא יהא בו אונאה משא"כ בירוש' דמכוין לעקור דאפי' אי מית לא יהא יורש' והתוספות ז"ל בפרק הזהב ס"ל הפך דעת הרמב"ן ז"ל שכתבו בד"ה אבל הכא וז"ל ובפ"ק דמכות דפריך לשמואל מאונאה לשביעית התם נמי לא ידע דקעקר דאימור יפרע לו קודם שביעית עכ"ל ויש לדקדק לפי שיטתם ז"ל דהרי בירוש' דלא ידע דקעקר דשמא הוא ימות בחייה ואפי"ה ס"ל לרשב"ג דתנאו בטל ואם כן מנ"ל לשמואל דר"מ יודה באונאה דתנאו קיים משום דמי יימר דקעקר ולאפושי במחלוקת הא אפושי פלוגתא לא מפשינן תו ק"ל טובא דהרי בפרק אע"פ ד' נ"ו מסיק לר"מ דכתובה דאורייתא ואם התנה שאין לך עלי כתובה תנאו בטל משום דהוי מתנה ע"מ שכ' בתורה הרי דאע"ג דכתובה מי יימר דקא עקר דשמא היא תמות בחייו וכמ"ש בד"ה הכי אפ"ה ס"ל דתנאו בטל ואם כן תיקשי לשמואל דאמר דבאונאה דמי ימר דקעקר אפי' לר"מ תנאו קיים וצ"ע: ומצאתי למוהר"ב ז"ל בחידושיו שם שהביא משם הרשב"א ז"ל פי' מחודש בסוגיא דפרק אע"פ וז"ל ונ"ל דתרתי קא דייק דר"י אמר רצה כותב כו' וקיים וא"ל ר"מ אינו קיים אלא בטל שהפוחת לבתולה ממאתים ה"ז בב"ז ואלו קתני הפוחת כו' אבל השתא דקתני כל הפוחת משמע בכל ענין תנאו בטל דאנן סהדי דעל זנות נבעלה לו והילכך תנאו בטל כדי שלא תהא בב"ז והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל וכיון דאמר לה לית ליך כו' כלומר ואי ק"ל א"כ אמאי קתני כל הפוחת בב"ז דאי תנאו בטל אין בב"ז ואי בב"ז אין תנאו בטל דתרתי דסתרן אהדדי נינהו קסבר כיון דאמר לית ליך לא סמכא דעתה עד שיבטל תנאו בפי' ויתנה עמה בק"ק כנ"ל הרשב"א עכ"ל וא"כ אם נאמר שהתוס' ז"ל בפרק הזהב מפרשי לסוגיא דפ' אעפ"י כמו שפירש הרשב"א ז"ל ניחא דבתחי' הוה ס"ד דלר"מ כתובה דרבנן ואפי"ה הוה ס"ל לר"מ דתנאו בטל כדי שלא תהא בב"ז דרבנן ומשו"ה פריך והא שמעינן לי' לר"מ כו' הא בדרבנן תנאו קיים ומשני קסבר כתובה דאורייתא ומש"ה תנאו בטל כדי שלא תהא בב"ז אלא שהתוספות ז"ל שם בד"ה הא בדרבנן נרא' בהדיא דלא ס"ל הך פירוש הרשב"א כלל יע"ש: גם הלח"מ כתב בדעת רבינו ז"ל כשיטת הרשב"א ז"ל שכתבנו ומה שהקש' הרב נ"מ ז"ל דקי"ו דלפי דבריו תיקשי ר"מ מדידי' אדידי' שהרי הכא אמרי' בגמ' דטעמא דס"ל לר"מ תנאו בטל היינו משום דס"ל כתוב' דאורייתא הא לא"ה הי' תנאו קיים דס"ל דבדרבנן לא עשו חיזוק ולפי זה צ"ל דאפי' בדבר איסור ס"ל דלא עשו חיזוק ואילו בפרק הזהב אמר גבי תרומ' דס"ל לר"מ דעשו חיזוק כשל תורה וכן גבי גט וכמו שהוקש' להתוס' ותי' דגבי איסורא ס"ל דעשו חיזוק ולפי דברי הלח"מ ז"ל אזדא לי' הך תי' עכ"ל יש ליישב כדרך שחילקו התוס' ז"ל בין ירושה לפירות דהתם בתרומ' וגט כיון דיש להם עיקר מן התורה בתרומ' ודאי וכן בגט שנכתב שלא לשמה מש"ה ס"ל לר"מ עשו חיזוק כשל תורה מה שא"כ בכתוב' אי הוי דרבנן ליכא דכוותא בדאורייתא כלל ומש"ה תנאו קיים גם מה שהק' עוד דבשלמא גבי עונה כיון שאנו אומרים תנאו בטל פקע איסוריה אבל הכא אפי' שנאמר שהוא בטל מ"מ הו"ל בב"ז כו' ואם כן איך אנו מבטלין התנאי מפני שהוא בב"ז לא דעתי אמאי לא ק"ל הכי לשיטת הרשב"א ז"ל שהוא ז"ל הביאו שם לעיל וכפי מ"ש הרשב"א ז"ל דכיון דאמר לה לית ליך לא סמכא דעתה עד שיבטל בפי' ניחא קצת דהיינו מה דאמרינן תנאו בטל וצריך שיבטלנו בפי' שכל הפוחת בב"ז ונמצא דטעמא דתנאו בטל משום שלא תהא בב"ז ולאו משום עיקר כתוב' משום דעיקר כתוב' הוי דבר שבממון ותנאו קיים אפי' בשל תורה כנ"ל ועיין בספר מחנה אפרים ה' מו"ל סי' ל"ח ועיין בפ"ח בספר מים חיים בסי' י"ג: