שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ז · הלכה י
האומר הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז. משנה פרק האומר ואמרינן עלה בגמ' אתמר ר"ה אמר והוא יתן ור"י אמר לכשיתן כו' ופי' רש"י ר"ה אמר כו' וז"ל ומיהו מודה ר"ה דאם מת קודם שנתנו אינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו ע"כ וכ"כ הר"ן ונר' דקשיתיה להו דאמאי לא קאמר בגמר' דאיכא בינייהו אם מת קודם שנתנו לה ואהא כתבו דבהא אפי' ר"ה מודה כיון שלא קיים תנאו ובודאי שכונתם לומר דאפילו אם היורשים רוצים ליתן לה אפי"ה אינה מקודשת דאי בשאין היורשים רוצים ליתן פשיטא ותו דא"כ איך כתבו דאינה צריכה חליצה ומותרת לינשא לשוק ניחוש שמא למחר ירצו היורשים לקיים התנאים וליתן לה ק"ק זוז ונמצא מקודשת למפרע ובשלמא למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה ניחא דלא חיישינן דמסתמא ודאי לא חשיד' לקלקל את עצמה ובודאי שלא תקבלם אך למאן דס"ל דשמה נתינה ניחוש שמא יתנום לה בע"כ והר"ן בפרק מי שאחזו ס"ל דקי"ל כמ"ד שמה נתינה וכן הוא דעת רובא דרבוותא ואף לדעת החולקים שם שכתב הר"ן אינו אלא ס' דמספ"ל הלכתא כמאן אלא ע"כ דס"ל דאפילו אם היורשים באים ונותנים לה אינה מקודשת משום דאתן למקדש דוק' משמע ויש לדקדק דאיך כתבו בפשיטות דאינה צריכה חליצה דמשמע דהלכה פסוקה היא הא פליגי ת"ק ורשב"ג לקמן אי אמרי' לי ואפי' ליורשי במשמע ומשמע דלת"ק דרשב"ג דס"ל לי ולא ליורשי ה"נ הכא על מנת שאתן אני ולא יורשי משמע ולרשב"ג דס"ל לי ואפילו יורשי ה"נ הכא אתן אני ואפילו יורשי במשמע ואף דקימ"ל הלכה כת"ק דרשב"ג מ"מ לא היל"ל כן בפשיטות אלא היל"ל אינה צריכה חליצה לת"ק דרשב"ג ואפשר היה לומר דס"ל דהכא אפילו רשב"ג מודה דאין יורשיו במשמע משום דאמדינן דעתיה דודאי לא קדשה אלא אדעתא לכונסה והלכך ודאי ע"מ שיתן הוא בעצמו קאמר אבל כל שמת ודאי שאינו רוצה בקיום התנאי ושתהיה מקודשת לו משא"כ בגירושין שהרי גמר בדעתו לגרשה מיד אלא שהתנה ע"מ שתתן לי ק"ק זוז ס"ל לרשב"ג דלי ואפילו ליורשי קאמר האמנם ראיתי להרשב"א בחידושיו למסכת גיטין בפרק מי שאחזו שהביא משם הירושלמי דקאמר אף בקידושין כן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז לרשב"ג אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה לחליצה וליבום יע"ש ואם כן ע"כ צריך לומר דמ"ש רש"י והר"ן דאינה צריכה חליצה אליבא דהלכתא הוא דקאמרי דקיימא לן כתנא קמא דרבי שמעון בן גמליאל וראיתי להרב מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סי' כ"ב שכתב דמהירושלמי הלזו יש ללמוד דהנותן לחבירו מתנה על מנת שיתן לו מאתים זוז ומת המקבל ולא הספיק ליתן דהמתנה בטילה דעל מנת שיתן הוא בדוקא התנה ולא יורשיו ודלא כמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סי' י"ז ודלא כהאומר לחבירו שדה זו נתונה לך במתנה על מנת שתתן לי מאתים זוז ומת בניו נותנין לו אחר מותו שלא היתה הקפדה שיתן הוא אלא שינתנו לו ולא נחלקו רשב"ג ורבנן אלא בלי ולא יורשיו דמסתמא בדוקא אתני יע"ש והוא תימה שהרי הרשב"א בחי' הביא הירושלמי הלזו להלכה וא"כ נמצאו ג"כ דבריו סותרים ומה גם דמתלמודא דידן ג"כ נראה שיש להוכיח דס"ל כהירושלמי דאי כדברי הרשב"א כי פריך בגמרא מאי בינייהו אמאי ל"ק איכא בינייהו שמת לר"ה אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה ליבם ולר"י אינה זקוקה ליבם דאין קדושין לאחר מיתה אלא משמע דלת"ק דרשב"ג דק"ל כותיה בדוק' אתני שיתן הוא ולא יורשיו דהשת' אפילו לר"ה אינה מקו' ולכן נר' דהרשב"א אזיל ומודה ודאי דלשון שתתן לנוכח למקבל משמע אלא דאפילו הכי אמדינן דעתיה דודאי לאו בדוק' אתני דכיון שכל מגמתו שיתנו לו מאתים זוז אין דרך בני אדם להקפיד שיתן הוא בדוק' ולא יתנו אחרים משא"כ בלי ולא יורשי דאיכ' למימר דדוק' אתני מפני שהוא צריך לו אלא דרשב"ג ס"ל בלי ואפי' יורשי במשמע וכל זמן שלא פי' לי ולא יורשי הו"ל כאלו פי' בהדי' לי וליורשי דיורשיו הרי הוא כמוהו ומשום הכי בקדושין כל שאמר אתן לך שהלשון מורה ביחוד על נתינת הוא בעצמו איכ' למימר דדוק' אתני על מנת שיתן הוא בעצמו דמסתמ' ודאי לא קדשה אלא אדעתא לכונסה וכל שמת אינו רוצה בקיום התנאי והקדושין ולרשב"ג דס"ל דלי אפי' יורשיו במשמע דהו"ל כאלו פי' בהדי' ליורשיו ה"נ כשאתן לך הו"ל כאלו פירש בהדיא על מנת שאתן אני או יורשי דיורשיו הרי הוא כמוהו ומדברי הירושלמי הלזו נראה שיש ללמוד דהא דאמרינן לי ולא ליורשי לאו ה"ט משום דהוה לישנא יתירא דהיל"ל על מנת שתתני שהרי בע"מ שאתן לך ליכא לישנ' יתיר' ואפ"ה ס"ל להירושלמי דלת"ק דרשב"ג בדוק' אתני ואם כן מינה נשמע נמי דהאומר ע"מ שתתני אע"ג דלא אמר לי אמרינן דלי ולא ליורשיו קאמר וכן נראה מלשון רש"י שכתב לקמן ד"ה אבל דכ"ע תנאי הוי ואפילו ת"ק מודה שאם פירש ואמר על מנת שתתן לי או ליורשי שאפילו מת כו' ואם אית' טפי הו"ל לאשמועינן דכל שלא אמר לי אפילו ת"ק מודה וכן מבואר ג"כ ממ"ש מוהריב"ל ח"ד סי' ט"ז יע"ש ויש לי מן התימה על הרב משנה למלך שכתב בפרק ג' מהלכות זכיה ומתנה הלכה יו"ד וז"ל כתב בע"הת שער ב' ח"ב שאם אמר על מנת שתחזירהו לי דאם מת הנותן ולא החזירו בחייו נתבטלה מתנתו דומי' דגט באומר ע"מ שתתן לי ק"ק זוז דאמרינן לי ולא ליורשי ויש לגמגם בדבריו דשאני התם דמלת לי מיותרת שהיל"ל על מנת שתתני אבל הכא דלי אצטריך דהא ראוי לי קאמר מנ"ל לטפויי לי ולא יורשי נמי עכ"ד והוא תימה שהרי מהירושלמי הלזו מבואר דאפי' בעל מנת שתתני דאין כאן לשון מיותר אפי' הכי אמרינן לי ולא ליורשי מדבריו משמע דבאומר ע"מ שתתני כ"ע מודו דלא אמרינן לי ולא ליורשי והא ליתא כמ"ש ועיין בהרב פמ"א ח"א סי' ו' וסי' ח' עיין שם ודו"ק:
עוד אמרינן התם ותנן נמי גבי גיטין כה"ג האומר לאשה הרי זה גיטך ע"מ שתתן מאתים זוז כו' אתמר ר"ה אמר והיא תתן ור"י אמר לכשיתן מאי בינייהו איכא בינייהו שנקרע הגט או שנאבד ופי' רש"י וז"ל מאי בינייהו ע"כ לר"ה נמי אסורה לינשא עד שתתן שמא לא יתקיים התנאי ע"ש נראה דקשיתיה לרש"י אמאי ל"ק א"כ בינייהו אם מותרת לינשא ותריץ יתיב דלר"ה נמי אסורה לינשא שמא לא יתקיים התנאי וק' לכאורה דאכתי תיקשי לעיל גבי קדושין כי פריך בגמ' מאי בינייהו אמאי לא משני איכ' בינייהו אם מותרת לינשא לאחר דלר"ה דאמר על מנת כמעכשיו דמי אם חזרה בה אסורה לינשא לאחר עד שיתן גט ולר"י דאמר לכשיתן מותרת לינשא לאחר ולמאי אצטריך לומר בפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ואח"כ עמד זה וקיים תנאו והיה נראה לומר דלעיל לא ק"ל דכיון דפלוגת' היא בפרק מי שאחזו אי נתינה בע"כ שמה נתינה או לא אם כן דמאן דס"ל דלא שמה נתינה אפילו לר"ה מותרת לינשא דכיון דנשאת מסתמא ודאי אם יבא לקיים התנאי היא אינה מתרצה בקבלתן דלא חשיד' לקלקל את עצמה בידים ואפי' למאן דס"ל דבתנאי שהוא בקום עשה אסורה לינש' שמא לא תקיים התנאי מ"מ בתנאי שהוא בשב וא"ת מודו דלא חשיד' לקלקל את עצמה בידים וה"נ בתנאי דשב וא"ת חשיב אם כן משו"ה הוצרכו לומר דאיכ' בינייהו בשפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דהשת' אתיא אליבא דכ"ע דהיינו בשעמד זה אח"כ וקיים תנאו שקבלתן מרצונה הטוב האמנם ראיתי להרב מח"א ה' זכיה ומתנה סימן כ"א שכתב דע"כ לא אמרינן דנתינה בע"כ לא שמה נתינה אלא דוקא גבי גט משום דלצעורה קא מכוין אבל גבי קדושין באומר על מנת שאתן לך ק"ק זוז כיון דלהרווחא קא מכוין לכ"ע שמה נתינה והביא ראיה לזה מדאמרינן בפ"ק דקדושין ד"ח האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקוד' וישלים מ"ט כיון דאמר לה מנה ונתן לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי ופריך עלה מבריית' דקתני התקדשי לי במנה והיה מונה והולך אם רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו ואם אית' מאי קו' נהי דהרשות בידו לחזור כל כמה דלא קבלם דנתינה בע"כ לא שמה נתינה מכל מקום כל שנתרצית היא וקבלן ה"ז מקודשת למפרע וע"פ זה תמה על הר"ן שכתב דאף גבי קדושין נתינה בע"כ לא שמה נתינה יע"ש והנה לדעת יש מחמירים שכתב הר"ן בפרק מי שאחזו דאפי' בתנאי דשב וא"ת אסורה לינשא עד שיקיים התנאי דחיישינן שמא תעבור התנאי בידים נראה דלא ק"מ דתלמוד' הכי פריך דאם אית' דנעשה כאומר ע"מ א"כ היכי קתני בריית' דאם רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו דמשמע דמותרת לינשא לאחר בלא גט ואמאי ניחוש שמא היום או למחר תקבלם מרצונה הטוב דחיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים אך הדבר הקשה הוא לדעת הר"ן שהסכימה דעתו דבתנאי דשב וא"ת לא חיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים דה"נ לא חיישינן ומותרת לינשא בלא גט ואף גם זאת לדעת מהר"י בי רב שכ' מרן הב"י סי' קמ"ג דאף למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה אם נתן בע"כ בידה או בחצרה לכולי עלמא שמה נתינה נראה דלק"מ דהכא חשיב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא למחר יתנם בידה או ברשותה בע"כ וכמ"ש התוס' בריש פרק המגרש ד"ה שר"א מתיר דע"מ שלא תבעלי לפלוני חשוב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא יבא עליה באונס יע"ש וא"כ היכי קתני בבריית' אם רצה כל אחד מהם לחזור כו' דמשמע דמותרת לינשא לאחר ניחוש שמא למחר יתנם באונס ואף לדעת החולקים על מוהר"י בי רב נראה דתלמוד' הכי פריך דמדקתני סתמא אם רצה כל אחד מהם לחזור כו' משמע דאפילו לא חזרה בה אלא לקדושין גריד' שאמרה אי אפשי להתקדש לך אע"ג דקבלתן אח"כ אפ"ה אינה מקודשת דאל"כ הו"ל למתני בהדי' אי חזרה בה ואינה רוצה לקבלם הרשות בידה כנ"ל ומ"מ לדאתאן עלה נר' דאכתי ק' שהרי דעת רש"י כדעת יש מחמירים שכתב הר"ן דאפי' בתנאי דשב וא"ת אסורה לינשא עד שיקיים התנאי וכמבואר מדבריו ממ"ש בפרק הישן דכ"ד ובפ"ק דיומא די"ב ע"א ד"ה כל ימי חיי פ' יע"ש ואף שהרשב"א בפרק המגרש אההיא דפריך התם אי הכי כל תנאי דעלמא לא תנסיב כו' כתב שמדברי רש"י בפ"ק דקדושין נראה דס"ל דכל שהוא בשב וא"ת מותרת לינשא הרואה ירא' שאין הכרח מדבריו כלל וכבר תהי עלה הרב מכתב מאליהו שער ח' סי' ד' והוכיח במישור שדעת רש"י דאפי' בתנאי דשב וא"ת אסורה לינשא וא"כ ה"נ נר' דחיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים ואף למאן דס"ל דלא שמה נתינה אפ"ה אסורה לינשא לר"ה ושוב ראיתי להרשב"א בחידושיו שכ' שדעת רש"י כדעת התוס' דלר"י נמי מספ"ל אי תנאה הוי או לא וא"כ קו' מעיקר' ליתא וכמובן אלא שמדברי רש"י שלפנינו ד"ה לר"י לא משמע כן ודו"ק:
מעשה חושב (רנז) ובודאי שכונתם לומר דאפי' אם היורשים רוצים ליתן לה. אפ"ה אינה מקודשת כו'. תמהני דמאי שייכות יש להיורשים בתנאי זה לקיימו יותר מאינש בעלמא. ומה ענין זה לפלוגתא דת"ק ורשב"ג בהא דהמקדש על מנת שתתן לי דס"ל לרשב"ג שם ואפי' ליורשי משום דהתם הרי זכות ממון שהיה להמקדש בתנאי שהתנה עמה נתרוקן ליורשיו כשאר נכסיו ואם האשה מקיימת התנאי ונותנת הממון ליורשיו הוי כאילו נתנה להמקדש עצמו משום דיורשים כמורישים נינהו ומשום הכי מקודשת לרשב"ג משא"כ הכא במקדש אשה על מנת שיתן לה כו' ומת קודם שנתן איך יהיה ביד היורשים לקיים תנאי' של המקדש כיון שלא נתחייב המקדש לקיים התנאי דוקא דנימא שחל השעבוד על הנכסים והיורשים באים לקיים מצות פריעת בעל חוב (כדאמרינן בעלמא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם) דהא לא נתחייב המקדש כלל ליתן המאתים זוז שהתנה עמה משום דהברירה בידו שלא לקיים התנאי וגם לא שייך ירושה בזכות שהיה להמקדש באשה זו ובנכסיה אם היה חי והיה מקיים התנאי והיתה נישאת לו שהרי לא שייך להוריש זכות זה להיורשים וא"כ איך אפשר לומר דיש ביד היורשים לקיים התנאי ולהזקיקה ליבום טפי ממה שיש ביד אינש דעלמא דכמו דפשיטא לן שאם בא איש שאינו מיורשי המקדש וקיים התנאי בשביל המקדש ונתן לה מאתים זוז דאינה מקודשת להמת ואינה זקוקה ליבום כך אין ביד היורשים נמי לקיים התנאי של המקדש: ואפי' אי יהיבנא לי' דכמו דס"ל לרשב"ג דהאי לי אפי' ליורשי קאמר כן ס"ל נמי דהאי אתה ואפי' יורשים קאמרה היינו רק בנותן מתנה לחבירו על מנת שיתן לו המקבל מאתים זוז ומת המקבל קודם שנתן די"ל כיון דמתנה זו כשיתקיים התנאי תבוא ליורשי המקבל בתורת ירושה א"כ הם זכו בהמתנה ובידם לקיים התנאי לרשב"ג משום דבאומר על מנת שיתן המקבל הרי יורשי המקבל נמי במשמע וזה הרי לא שייך הכא בקדושי אשה על תנאי וכאמור: אבל מה אעשה והדבר הזה מבואר בהירושלמי שמביא הרשב"א ז"ל והמחבר מביאו להלן דלרשב"ג גם בכה"ג אביו או אחיו נותנין לה המאתים זוז והיא זקוקה לחליצה וליבום וע"ש: ולולא דנקט הירושלמי חליצה היה אפשר לדחוק בזה ולומר דאפשר דיש כאן זכות להאחים ליבם האשה בלא כסף קדושין ולזכות בכל השעבוד שיש לבעל על האשה דזכות זה נתרוקן להאחים וא"כ הרי בידם לקיים התנאי די"ל דהשעבוד של האשה שוה להאחים יותר מן המאתים זוז ממון התנאי שנותנים לה אבל כיון דנקט הירושלמי חליצה ג"כ בהדי יבום א"כ הרי עכ"ר דלאו מטעמא דידן אתא עלה: ובר מן דין לא ידעתי דאטו בשופטני עסקינן שיתן לה מאתים זוז חנם דכיון שאין רצונו ליבמה אלא לחלוץ לה להתירה לשוק א"כ לא יקיים התנאי וממילא תהיה מותרת לשוק: ואפשר לומר דבעי לקיים התנאי כדי לכופה שתתן לו תרקבי דדינרי עד שיחלוץ לה ובמאתים זוז שיתן לה עכשיו בקיום התנאי ירויח אח"כ הרבה וכיון דבידו ליבמה ולרשת בה זכות שהיה בה לאחיו המת לא נחשב הוא כאינש אחר דעלמא ויכול לקיים התנאי: אולם עכ"פ באין כאן אחים ודאי דהאב או שאר יורשים אינם יכולים לקיים התנאי אחר מיתת המקדש ולשווי' אלמנה דכיון דאין זכות להאב בזה הרי הוא כאחר דמי ואינו יכול לקיים התנאי וא"כ נתבטלו הקדושין והיא מותרת אפי' לכהן גדול: וניהו דאפי' כסף הקדושין עצמן יכול איש אחר ליתן להאשה כדאמרינן ברפ"ק דקדושין באומר לאשה הא לך מנה ותתקדש לפלוני דמקודשת וא"כ כש"כ הכא בממון התנאי מ"מ היינו דוקא ברצון המקדש והמתקדשת אבל הכא כשמת המקדש הרי בפשיטות דמי שאין לו שייכות באותן הקדושין שנעשו על תנאי אינו יכול לקיים התנאי בעל כרחה דאשה בשביל המקדש שמת דהו"ל כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וגרע ממנו עוד: ולא עוד אלא דאפי' ברצון האשה נמי י"ל דלא מהני קיום התנאי ואפי' אם מחלה ממון התנאי להמקדש אחר מיתתו נמי אינה מתקדשת למפרע כל שאין אחים כאן שי"ל בהו דזכו בזכות שהיה להמת בהאשה כמ"ש למעלה. ונ"מ בזה באם בא אחר וקדשה קודם שמת המקדש הראשון דמקודשת לשני ואפי' אם מחלה הממון של התנאי אחר מיתת הראשון לא אמרינן דמקודשת למפרע להראשון וקדושי השני בטלים ודו"ק:
ואם חזר בו או חזרה היא אינה מקודשת. פ' האומר דנ"ט פלוגתא דר"י ור"ל ואפסיק' הלכת' כר"י ויש להסתפק אם נאמנת היא לומר אחר שלשים שחזרה בתוך שלשים יום וכן הוא נמי אם הוא נאמן לומר שחזר בו ואף למ"ש הריטב"א דבעי' חזרה בפני ב' אכתי איכא לספוקי אם אמרו שחזרו בפני ב' והלכו למדינת הים או מתו אם הם נאמנים הא ודאי ליכא לדמויי להוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני שהיא מותרת בקרוביו ונאמנת דשאני התם שאומרת שלא נתקדשה מעולם הלכך אוקי אתת' בחזקת פנויה אמנם הכא שנתקדשה בעדים איכא לספוקי ולומר שאינם נאמנים לבטל הקדושין כל שאין עדים בדבר ולכאורה היה נראה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי ביני רבוות' והוא שמוהרשד"ם בתשובה סכ"ז ד"ל ע"ד כתב על אודות אשה שנתקדשה קדושין גמורים ואמרה בפניו שקודם לכן נתקדשה לאחר שהיא נאמנת במיגו דאי בעי' אמרה גרשתני גם מוהר"י אדרבי סימן רכ"ו כתב בשם חכם אחד כדעת מוהרשד"ם והביא ראיה ממ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סוף סמ"ד על אחד שהוציא שטר חתום בעדים שקדש לאשה א' והאשה טוענת שהוא שטר מזוייף דנאמנת היא במגו דאי בעיא אמרה גרשתני דמותרת להנשא על פיה ואע"ג דמגו במקום עדים לא אמרינן היינו אי אתו עדים גופייהו אבל הכא ליכא עדים דאימור מזוייף הוא אמנם מוהר"י אדרבי חלק עליו וכתב דשאני ההיא דהרשב"א דבשני הטענות איכא העזה אבל בנדון זה דהוי מגו דהעזה דבטענה שטוענת עכשיו ליכא העזה שאין הבעל מכיר בשיקר' ובטענת המגו איכא העזה לא אמרינן מגו דהעזה יע"ש גם מוהריב"ל ח"ג סק"ב כתב כדעת מוהר"י אדרבי דאינה נאמנת והביא ראיה מתשובת הרא"ש שהביא מרן ס"ס מ"ו בא' שערער על אשה א' שהיתה מקודשת לו מקדמת דנא והאשה מכחישתו והשיב הרא"ש שאפילו אם היתה האשה מודה בפירוש שקבלה קדושין ממנו לאו כל כמינה לאסור עצמה על אותו שקדש' יע"ש ובסוף דבריו כתב דה"ט דאינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דהוי מיגו דהעזה כמ"ש מוהרי"א ואם כן היה נראה שבנדון דידן נמי לפי דעת מוהרשד"ם ואותו גדול אח' שהביא מוהרי"א היא נאמנת לומר שחזרה בה במיגו דגרשתני אמנם לדעת מוהרי"א ומוהריב"ל ומוהרימ"ט ח"א שצ"ב אינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דהו"ל מיגו דהעזה ואם הוא באופן שהבעל מכחישת' במה שאומרת שחזרה בה וכגון שאומרת שחזרה בה בפני הבעל אז היה נראה דלכ"ע היא נאמנת כיון דהוי ממעיז למעיז וכההיא דרשב"א וראיתי למוהר"ם ן' חביב בס' עזרת נשים דף ה' ע"א שתמה על הנהו רבוותא איך החליטו המאמר לומר דמיגו דהעזה לא אמרינן והלא הלכה רווחת היא דמיגו דהעזה אמרי' כדמוכח בהדיא מההיא דהנהו עיזי דאכלו חושלא דפ' חזקת וכ"כ התו' באותו פרק דנ"ב ע"ב דאמרינן מיגו דהעזה והביאו ראיה לזה מההיא דנאמן לומר של אבותי היא שלקחוה מאבותיך יע"ש:
גם הרא"ש ז"ל בתשובה ריש כלל ק"ה כתב כן בהדיא והביא ראיה מהנהו עיזי יע"ש ומ"ש הרא"ש ז"ל בר"פ כל הנשבעין דלא אמרינן מיגו דהעזה היינו דוקא לענין לפוטרה משבועה אבל לאוקמי ממונא אמרינן מיגו וכן מבואר חי' זה בהריב"ש סשצ"ב יע"ש (ועיין בהרב מש"ל פכ"א מה' מו"ל דע"א ע"ד ע"ש) וא"כ בנדון דידן נמי נראה דאשה זו שטוענת שנתקדשה לאחר קודם לכן נאמנת היא במיגו לאוקומי אשה ברשותה שרוצה להיות ברשות בעל הא' כי היכי דאמרינן מיגו לאוקמי ממונא ומכח זה (הלכה זו) העלה הרב ז"ל שהדבר הוא ס' אי שייך להאמינ' במגו יע"ש ועל פי דבריו יש ליישב דברי התוס' בפרק האשה שלום דף קט"ז ע"ב ד"ה באותה שעה שהק' דתהא נאמנת לומר מת בעלי במיגו דגרשני למ"ד דאפי' שלא בפניו נאמנת כו' ותמה הרב ח"ה ז"ל שם דכיון דאינה מעיזה לומר גרשתני אפי' שלא בפניו אין כאן מיגו כיון דאינה מעיזה דמיגו דהעזה לא אמרי' מההיא דמודה במקצת הטענה כו' יע"ש ולפי דבריו ז"ל הנה נכון דס"ל דההיא דמודה במקצת הטענה דלא אמרינן מיגו דהעזה היינו משום דהוי לפוטרו משבועה אבל לאוקמי ממונא אמרינן מיגו ואם כן ה"נ לאוקמי אשה ברשותה במ"ש מת בעלי אמרינן מיגו ודברי התוס' ז"ל הללו הם ממש כדברי מוהרשד"ם ולא ידעתי איך אשתמיט מהרבנים הנזכרים דברי התוס' הללו ואנכי הרואה כי לא על הרבנים הנז' ז"ל תלונותיו כי אם על הרא"ש ז"ל שכ' דאפילו אם האשה מודה שנתקדשה לאחר אינה נאמנת דאמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני כיון דהרא"ש ז"ל ס"ל דאמרי' מיגו דהעזה וי"ל דס"ל להרא"ש דהך העזה דהכא אלימא טובא דודאי אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר שגרשה ותדע שהרי היא נאמנת לומר גרשתני בלי שום מיגו אלא ודאי דה"ט דהך חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלימא טובא וחשבינן לה כעדים משא"כ בין אדם לחבירו דעביד איניש דמעיז פניו בפני חבירו אע"פ שחבירו מכיר בשקרו וגדולה מזו כתבו התוס' ז"ל ר"פ הגוזל עצים דק"ז ע"א דאינו נאמן לומר נאנסו במיגו דלהד"מ וכן מודה במקצת במיגו דכופר בכל משום דהוי מעיז דאף ע"ג דאמרינן מיגו דהעזה לכפור ודאי אינו מעיז ופירש הרב ש"ך ז"ל ח"מ סי' פ"ב בכללי מיגו סק"ה וכונתם דכל שחבירו מפקיד אצלו או הלוה לו שהאמינו מתחילה ושוב אין לו עסק עמו לא אמרי' מיגו דהעזה דודאי אינו רוצה להעיז פניו בזה שהאמינו תחילה יע"ש וא"כ כ"ש באשה עם בעלה דאמרי' ודאי דאינה רוצה להעיז פניה ועוד נראה לי דהיינו טעמא דהרא"ש ז"ל דס"ל דאינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דלא חשיב מיגו דמיפסלא נפשה לכהונה וכ"כ התוס' ז"ל בפ"ק דכתובות דף ט' ע"ב ד"ה לא דקא טעין שהקשו דתהא נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי ותי' לחד תי' דאין זה מיגו דמפסלה נפשה לכהונה יע"ש גם הרא"ש ז"ל תי' כן יע"ש וכן מוכח ג"כ מדאמרינן בריש פ' האשה שנתארמלה דלר"ג נאמנת לומר משארסתני נאנסתי במיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא מיפסלה נפשה לכהונה וקא אמרה משארסתני דמיפסלה לכהונה חשיב טענה יותר טובה לאחשביה מיגו ואם כן מינה נמי דכל היכא דבטענה שטוענת השתא לא מיפסלה לכהונה ובטענת המיגו מיפסלה דלא חשיבא מיגו ולהרשב"א ז"ל שכתב דנאמנת היא לומר מזוייף משום מיגו דגרשתני צריך לומר דסבי' לי' דמשום דמיפסלה לכהונה לא איכפת לה כיון שיכולה לינשא לישראל ולא חשבינן ליה טענה גרועה והוא ז"ל יתרץ לקושיית התוס' שהק' בההיא דכתובות כתי' האחר שתי' שם וההיא דפ' האשה שנתארמלה ס"ל דודאי כל היכא דבטענה שטוענת השתא מיפסלה נפשה לכהונה חשבינן לי' שפיר מיגו דאי בעיא אמרה טענה אחר' טובה הימנה דלא מיפסלה לכהונה שהרי הן לו יהי ששתיהן שוות אמרינן שפיר מיגו כמ"ש הפוסקים ז"ל דאף בטענות שוו' אמרי' מיגו אמנם לענין לומר דלא חשיב מיגו משום טעמא דמיפסלה נפשה לכהונה הא לא אמרינן דמסתמא ודאי לא איכפת לה כנ"ל וההיא דאמרינן פ' יש נוחלין דקל"ד ע"ב דהאומר זה בני נאמן מטעמא דהואיל ובידו לגרשה וכתבו התוס' וז"ל אע"ג דהאי מגו לא חשיבא דאם היה מגרשה היה פוסלה מן הכהונה כו' מ"מ חשיב מיגו לפוטרה מיבם ע"כ נראה שלא כתבו כן אלא דוקא גבי בעל משום דבעל ודאי לא איכפת ליה אי מיפסלה נפש' לכהונה אבל כל שבדידה ודאי ס"ל דלא חשיב מיגו מטעמא דמיפסלה נפשה כמ"ש בכתובות וא"נ דהתם הוי מיגו דבידו דאלים טפי כמ"ש הר"ן ז"ל פ' האומר לענין מיגו במקום חזקה יע"ש משו"ה חשבינן ליה מיגו אע"ג דפוסלה לכהונה דאמרינן ודאי מה לו לשקר כיון שבידו לעשותו בהיתר חזקה לא שביק התיר' ועביד איסור' משום דמפסלה לכהונה אבל במיגו דתנא הכי נמי דלא חשיב מיגו ועיין במוהר"א ששון סי' כ"ד מיהו מדברי התוס' בפרק האשה שלום שכתבנו לעיל מבואר שחולקים על מ"ש פ"ק דכתובות דס"ל דאמרינן מיגו אפי' היכא דמיפסל' לכהונה וכדעת הרשב"א ז"ל שכתב בתשו' דאי לא כן לא תיקשי להו מידי דתהא נאמנת לו' מת בעלי במיגו דגרשתני כיון דמיפסלה נפשה לכהונה ושוב מצאתי למוהר"ם די בוטין ז"ל בתשובה סי' יו"ד שכתב שאף הרשב"א לא כתב טעם זה דמיגו דגרשתני רק לסניף בעלמ' דקושט' דמילת' דלא חשיב מיגו כיון דמיפסלה נפשה לכהונה והביא ראיה מההיא דפ"ב דכתובות שכתבנו כנראה שחשב הרב דהא מילתא פסיקתא היא ונשתמיט מיניה דברי התוס' דבפ' האש' שלום שכתבנו ואיך שיהיה לדאתן עלה נראה דאפי' במכחישתו נמי מידי פלוגתא לא נפקא דלפי דעת הרשב"א ז"ל והתו' פ' האשה שלום היא נאמנת לומר שחזרה במיגו דגרשתני ולדעת הרא"ש והתוס' לחד תי' אינה נאמנ' במיגו דגרשתני משום דמיפסל' נפשה לכהונה ועיין בהר"ן ז"ל פ"ב דכתובות גבי ההיא דהאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלה לדבריה נאמנת כתב משם הרא"ה דאם אמרה נתקדשתי לפ' אינה נאמנת אפי' נתנה אמתלה ותמה עליו הרב בעל חלקת מחוקק ס"ס מ"ז דאמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני ועיין בס' בית שמואל מה שנדחק בזה ולפי מה שכתבתי י"ל שדעת הרא"ה כדעת התו' והרא"ש דלא חשיב מיגו משום דמיפסל' לכהונה ודו"ק ומ"מ גבי בעל היה נראה לכאורה דלכ"ע נאמן לומר שחזר בו ואפילו במכחישתו במיגו דאי בעי מגרש לה וכההיא דיש נוחלין ואף גם זאת נראה דמידי פלוגתא לא נפקא שהרי כתב המרדכי ז"ל בריש פ' האומר דאינו נאמן השליח לומר שטעה וקדשה לעצמו במיגו דאי בעי מגרש לה משום דאין המיגו שקול דניחא ליה למימר לא קדשתי מלומר גרשתי דא"כ יצטרך ליתן כתובה לדעת ר"י דס"ל דארוסה יש לה כתובה יע"ש וא"כ נראה שלדעת רבינו ז"ל והנמשכים אחריו דס"ל דארוסה לית לה כתובה הוא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה ולדעת הרא"ש ז"ל ודעימיה דס"ל דיש לה כתובה כמ"ש הטור ז"ל סי' נ"ה אינו נאמן במיגו וכ"כ מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל הובאו דבריו בתשובת מרן ז"ל דיני קידושין סי' א' יע"ש שכתב עוד שבדורינו זה דאין כתובה לארוסה לכ"ע הוא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה וראיתי להרב כנה"ג ז"ל חא"ה סימן ל"ה בהגהת ב"י אות ל"ד שהקשה עליו וז"ל ולע"ד אין זה מיגו טוב שהרי הוא ר"ל טעיתי ולהיות מותר בקרובותיה מלגרשה שאוסר עצמו בקרובותיה יע"ש ולי לק"מ דדוקא באשה חשובה הוא דאמרינן דלא ניחא ליה למיסר בקרובותיה כדאי' בפ' המדיר דע"ד ע"א אבל בסתם נשים לא קפדי אינשי ולא איכפת להו דמיתסר בקרובותיה שהרבה נשים מצויות וכ"כ מוהרי"מט ז"ל בתשובה חא"ה סי' כ"ח שנאמן לומר גבי סבלונות שלא שלחם לשם קידושין במיגו דאי בעי מגרש לה אע"ג דאוסר עצמו בקרובותיה משו' דבסתם נשים לא קפדי אינשי ועוד דאפי' באשה חשובה לא אמרו אלא דוקא התם משום דבהיתר רוצה לישא אבל שיחפה על הקדושין כדי לישא קרובותיה לא נחשדו ישראל על כך יע"ש ובהכי ניחא נמי תשובות הרשב"א שכתב דנאמנ' לומר מזוייף היא במיגו דגרשתני אע"ג דנאסרת בקרוביו משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה ולא איכפת לה כדאמרי' התם ומהתימה על הרב איך אישתמיט מיניה דברי מוהרימ"ט ז"ל שהוא עצמו הביאם בסי' ל"ט בהגהת ב"י אות ב' יע"ש:
האמנם אכתי נרא' שאף לדעת הסוברי' דארוסה ליה לה כתובה אינו נאמן לומר שחזר בו במיגו דאי בעי מגרש לה לפי מ"ש הר"ן ז"ל דכל שחזר בו חייבת להחזיר הקידושין וא"כ איכא למימר דלא חשיב מיגו דמשו"ה לא מגרש לה משום פסידא דמעות הקידושין ובנדון המרדכי ז"ל נמי נראה דאינו נאמן לומר השליח שטעה במיגו דאי בעי מגרש לה מה"ט נמי ומ"ש המרדכי משום טעמא דכתובה עדיפא מינה קאמר לפי סברתו ז"ל דס"ל דארוסה יש לה כתובה אמנם אה"נ דבלאו ה"ט נמי לא חשיב מיגו מטעמא דכתיבנא וכיון שכן יש לתמוה על מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל שכתב שבדורינו זה דאין כתובה לארוסה שהשליח נאמן לומר שטעה לכולי עלמא מיגו דאי בעי מגרש לה ואולי נאמר דמיגו שבידו אלים טפי כיון שבידו לעשותו בהיתר משום דבר מועט לא נחשדו ישראל על כך להתיר אשת איש לעלמא ודוק' משום כתובה דמנה או מאתים הוא דכתב המרדכי ז"ל דלא חשיב מיגו אבל משום קדושין לא נחשדו ישראל על כך ותדע שאל"כ תיקשי הא דאמרינן ביש נוחלין דנאמן לו' זה בני או גרשתי את אשתי במיגו דאי בעי מגרש לה ואמאי הא לא חשיב מיגו שהרי כיון דהבעל נותן שכר הסופר ניחא ליה לומר גרשתי משום פשיטי דספרא אלא ודאי משמע דמשום דבר מועט כזה לא נחשדו ישראל על כך אלא שכפי זה זכינו לדין שאם קדשה במנה או מאתים דלכולי עלמא אינו נאמן לומר טעיתי או שחזר בו דליכא מיגו וכדכתיבנא: ואולם אכתי איכא למצדד אצדודי ולומר שבנ"ד לכ"ע היא נאמנת לומר שחזרה בה תוך ל' יום ואף לדעת מוהרי"א ומהריב"ל ומוהרימ"ט משום דאיכא למימר דע"כ לא קאמרי הני רבוותא שאינה נאמנת לומר נתקדשתי קודם לכן לאחר כל דליכא מיגו אלא דוקא היכא שנתקדשה קדושין גמורים בעדים בהא הוא דס"ל דאינה נאמנת להפקיע הקדושין כל דליכא מיגו. אמנם בנ"ד שלא נתקדשה קדושין גמורים שהקדושין תלוין ועומדים הם עד לאחר שלשים יום איכא למימר שפיר דנאמנת היא לומר שחזרה בה בתוך שלשים יום לכולי עלמא ומצאתי להר"ן בפרק האומר דף תרמ"ח ע"ב שכתב משם הרמב"ן לענין המקדש על תנאי שכל התנאין שהוא מתנה עמה שהן תנאין שלו בלבד כגון שאמר ע"מ שאדבר עליך לשלטון וכיוצא אם אמר עשיתי והיא אינה יודעת נאמן וא"צ עדים וכן אם אמר לא קיימתי התנאי נאמן וכן בתנאי שלה היא נאמנת כל זמן שאינה מכחישתו וכל תנאי שהוא בינו לבינה כגון ע"מ שאתן לך ק"ק זוז כלל גדול המוציא מחבירו עליו הראיה ובקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן עכ"ל הנה מבואר דס"ל ז"ל דכל שאין מכחישין זה את זה בין הוא בין היא נאמנין לומר שלא קיימו התנאי ולבטל הקדושין וכל שמכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת לבטל הקידושין מטעמא דהמוציא מחבירו דהיינו הבעל שבא לאסור אותה על כל העולם עליו הראיה ואף למה שנחלקו עליו האחרונים לא נחלקו אלא באומר שקיים התנאי ובא לקיים הקדושין ומטעמא דהמע"ה אבל בבא לבטל הקדושין כגון שאומר שלא קיים התנאי לכ"ע נאמן וא"כ דכוותא נמי בנ"ד נרא' שדינו כדין המקדש על תנאי ממש ולאומר שיאמר דאכתי לא דמי לנ"ד דשאני במקדש על תנאי דכיון שהוא בקום עשה אין הקדושין חלים עד שיקיים התנאי וכל שאין אנו רואים שקיים התנאי בעדים הרי הוא בחזקת שלא קיימו ובחזקת פנויה קיימא אמנים בנ"ד כיון שאינו מחוסר מעשה כלל אלא זמן וזמן ממילא אתיא איכא למימר דכל שאין אנו רואים שבטל הקדושין בפי' הרי היא בחזקת א"א ואינ' מקודשת אף אתה אמור לו דהא ליתא שהרי כתב הר"ן סמוך ונראה וז"ל (על פי מה שהגיה הרב תומת ישרי' בהגהות הרי"ף דנ"ד ע"א) ומיהו בתנאי שהוא בשב וא"ת משמע דבין בקדושין בין בגירושין כל א' נאמן בשאין חבירו מכחישו אבל במכחישו כגון האומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שלא אשתה יין עד יום פ' והיא אומרת לא נתקיים התנאי נאמנת אבל בגיטין אם אמר לה ע"מ שלא תשתי יין עד יום פ' כתב הרמב"ן נראים הדברי' שאע"פ שאמר לה עברתי על תנאך מגורשת ולא כל הימנו לאוסרה עכ"ל הנה מבואר שאפי' בתנאי דשב וא"ת דהקדושין חלים ממילא אפי"ה היא נאמנת לומר שבטל אותו בידים וא"כ דון מינה לנ"ד נמי שאף שהקדושין חלים ממילא אפי"ה היא נאמנת לומר שחזרה בה הן אמת שלכאורה יש לדקדק על דברי הר"ן דמ"ש בקדושין היא נאמנת לומר שבטל התנאי בידים אי משום טעמא דהמוציא מחבירו ע"ה והילכך כיון שהוא בא לאסור אותה על כל העולם היא נאמנת א"כ מה"ט יהא הוא נאמן בגרושין לומר שבטל אותו בידים מטעמא דהמע"ה כיון שהיא באה להוציא עצמה מרשות הבעל ואפשר לומר דבקדושין אע"ג דהוא בשב וא"ת דאיכא רגלים לדבר שלא ביטלו בידים אפ"ה היא נאמנת מטעם מיגו דאי בעי אמרה גרשתני אבל בגרושין אינו נאמן הבעל לומר שבטלו כיון שהוא בשב וא"ת אנן סהדי דודאי לא ביטלו בידים והילכך כיון שאין לו מיגו היא נאמנת. ועוד מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו לקמן דס"א דה"ט דגירושין שאינו נאמן הבעל אע"ג דהיא הוי מוציא מחבירו משום דאיכא חזקה שאינ' עשויה לקלקל את עצמה כדאמרינן בעלמא אשה דייקא ומינסבא יע"ש מה שא"כ בקדושין דליכא ה"ט גם מדברי הרשב"א שם מבואר דאפי' בתנאי דשב וא"ת בקדושין היא נאמנת לו' שבטלו שכתב וז"ל עוד כתב הרמב"ן דבמכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת ובגרושין הוא נאמן שהמע"ה אלא דבגירושין כל תנאי שהוא בבטול מעשה כגון ע"מ שלא תשתי יין כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בגירושין הוא דמחלקינן בין תנאי דקום עשה לתנאי שהוא בשב ואל תעשה אבל בקדושין אין כאן חילוק אלא אפי' בתנאי דשב ואל תעשה היא נאמנת לומר שבטלו בידים דאל"כ הכי הול"ל אלא דבתנאי דשב וא"ת בין בקדושין בין בגרושין אינן נאמנין לבטל הקדושין והגרושין והארכתי בזה לפי שראיתי להרב ב"ש ס"ס ל"ח ס"ק ס"ו שכתב דבתנאי שהיא בשב וא"ת אם ב' אומרים נתקיים פשיטא דנאמנים ואם ב' אומרים שלא נתקיים אלא עברו התנאי ועשו מעשה אין מבואר אם נאמנים ונרא' דא"נ דל"ח דעברו התנאי בקום עשה וראיה לזה מדקי"ל בגרושין דאם נתגרש' ע"ת בשב וא"ת דמותרת לינשא ולא חיישינן שמא עברה א"ד יע"ש והיא תימא שהרי מדברי הר"ן והרשב"א ז"ל שכתבנו מבואר שהיא נאמנת לומר שביטלו בידים ואפי' במכחישתו ומכ"ש בב' מודים וזה פשוט וכן מבואר ג"כ דעת מור"ם ז"ל שכתב שם וז"ל אבל תנאי שהיא בשב וא"ת כל אחד מהן נאמן אם אין שכנגדו מכחישו משמע מדבריו דבמכחישין זה את זה אפי' בתנאי דשב וא"ת יכול להכחישו והרב בית שמואל ז"ל שם בס"ק ס"ז תמה עליו שמדברי הר"ן ז"ל שם משמע דכל כה"ג אינה יכולה להכחישו דלא חיישינן שעבר בפועל ע"ש ומתוך מ"ש נתבאר שלא כ"כ הר"ן ז"ל אלא דוקא בגירושין אבל בקדושין היא נאמנת וכמו שהגיה הרב תומת ישרים וכמבואר מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא הרשב"א הן אמת דקשה לפי זה מ"ש הר"ן ז"ל בפ' מי שאחזו דתק"ץ ע"א וז"ל ולפי זה האומר לחבירו אני נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פ' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אם אמר על מנת שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו עכ"ל ופסקו מרן ז"ל ח"מ סי' רמ"א והשתא ק' דמ"ש מקדושין שהיא נאמנת לומר שביטל תנאו מטעמא דהמע"ה וא"כ מה"ט נמי יהא נאמן הנותן לומר שבטלו דהמע"ה וכבר הוק' לו כן להרב בית שמואל ז"ל ומתוך מ"ש לעיל יתבאר תי' לזה דדוקא בקדושין היא נאמנת משום דאיכא מיגו דאי בעי אמרה גרשתני אבל במתנה כיון דליכא מיגו אינו נאמן ועל הנותן להביא ראיה כנ"ל נכון:
ומ"מ בתנאי דשב וא"ת אם הבעל אומר שלא קיים התנאי נרא' מדברי הר"ן והרמב"ן ז"ל שאין הבעל נאמן כל זמן שמכחישין זה את זה וזה ממ"ש אבל במכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק משמע דדוקא היא נאמנת לבטל הקדושין אבל הוא אינו נאמן דאל"כ הכי הול"ל אבל במכחישין זה את זה כל א' מהן נאמן לבטל הקדושין ונרא' דה"ט דס"ל דלגבי בעל ליכא מיגו דאי בעי מגרש לה אי משום דצריך ליתן לה כתובה למ"ד דארוסה יש לה כתובה או משום פסידא דקדושין כמ"ש לעיל ויש לי מן הדקדוק על מוהר"ם ז"ל שכתב אבל בתנאי דשב וא"ת כל אחד נאמן בשאין חבירו מכחישתו אשר משמע מדבריו דבמכחישין זה את זה כל אחד מהן נאמן בין הוא בין היא ומתוך דברי הר"ן והרמב"ן ז"ל משמע דדוקא היא נאמנת וכמ"ש והריטב"א בחי' ד"ס ע"ב נראה שחולק לדעת הר"ן והרמב"ן וס"ל דבתנאי דשב ואל תעשה בין הוא בין היא אין נאמנין לומר שבטלו התנאי שכ' בד"ה ולאחר לא תנשא וז"ל אבל בתנאי דשב וא"ת הרי הוא בחזקתו שלא עשה ועל זה להביא ראיה שעשה ועקר תנאו בידים עכ"ל (בתנאי דקום עשה נראה שחולק לדעת הרמב"ן ז"ל כמו שירא' המעיין) הנה מבואר מדבריו דבכל ענין בין במכחישין זא"ז בין בשאין מכחישין ס"ל דאינו נאמן לומר שביטל תנאו בידים ולדעת הר"ן ז"ל והרמב"ן אפי' במכחישתו היא נאמנת כמ"ש ואין להק' לדעת הריטב"א ז"ל אמאי אינה נאמנת לומר שביטל התנאי במגו דגרשתני דבשלמא הוא איכא למימר דס"ל דאינו נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה מטעמא דכתיבנא לעיל אלא היא אמאי אינה נאמנת די"ל דס"ל דהא לא חשיב מיגו משום דמיפסלה לכהונה כמ"ש התוס' והרא"ש ז"ל ואיך שיהיה זאת תורת העולה מכל מ"ש דבנ"ד לפי דעת הר"ן והרמב"ן ז"ל שכתבנו היא נאמנ' לומר שחזרה בה ואפי' כשהיא מכחישתו ולדעת הריטב"א ז"ל אינה נאמנת ואם חזר הוא והיא מכחישתו לפי הנראה מדברי הר"ן והרמב"ן ז"ל שאף הם ז"ל מודו שאינו נאמן וכמ"ש ואם כן פשיטא ודאי דיש לחוש למעשה לס' הריטב"א ז"ל ולהצריכה גט ומה גם לסברת הרא"ש ז"ל שכתב לקמן אמתני' דע"מ שאתן לך ק"ק זוז דאפי' בתנאי דקום עשה כגון ע"מ שאדבר עליך לשילטון אינו נאמן הבעל לומר שלא קיים התנאי דשמא נתחרט ורוצה לבטל הקידושין כל זה כתבתי דרך שקלא וטרייא להלכה ולא למעשה:
ובהיותי בזה דרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל בתשובה שכתבנו לעיל שמדברי הרא"ש ז"ל בחידושיו בפרק הא"מ ד"ן שכתב אהא דפרכינן התם ואמאי הא קאמר כסבור הייתי וז"ל תימה מאי מייתי ראיה הא לא גילה דעתו ודילמא משקר הוא וי"ל דמשמע מקודשת ושרייא ליה אפי' פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר עכ"ל משמע דסבירא ליה להרא"ש כסברת מוהר"ם שכתב המרדכי שאין הבעל נאמן אמנם דעת הר"ן נראה שאינו כן ממ"ש בפרק האומר על הא דפרכינן לקמן בגמ' וניחוש שמא יש לו וז"ל דכיון דקדש מתחילה אדעתא דהכי רגלים לדבר שהיו לו והשתא הוא דבעי למיהדר ע"כ משמע דדוקא משום דאדעתא דהכי קדש ואיכא רגלים לדבר שיש לו הוא דאינו נאמן אבל היכא דליכא רגלים לדבר שאינו כדבריו נאמן ולא חיישינן כלל שאל"כ לא היה צריך לתת טעם למה חיישינן וא"כ לפי זה באומר כסבור הייתי דליכא רגלים לדבר שאינו כן משמע דסבירא ליה שהוא נאמן ואינה מקודשת אי דברים שבלב הויין דברים וא"כ לדעת הר"ן צריך לפרש תי' שאני התם דלחומרא דהקש' דאע"ג דדברים שבלב הויין דברים אפי"ה משום חומרא דא"א החמירו ואמרו דאינן דברים את"ד יע"ש ויש לי מן התימא עליו שהרי הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' האיש מקדש כתב כדברי הרא"ש ז"ל וז"ל ק"ל דהתם אפי' דברים שבלב ליכא דהא מעיקרא לא אמר ולא מידי ופשיט' דלא מהימן וי"ל דמקו' משמע מקודשת ודאית כו' ע"ש ואלו בההיא דפריך לקמן וניחוש שמא יש לו כתב ממש כדברי הר"ן ז"ל שכתב וז"ל וניחוש שמא יש לו דכיון דקאמר דיש לו איכא למיחש דילמא מעות טמונין יש לו ואע"ג כו' ניחוש דילמא מיהדר קא מיהדר ביה כו' וא"כ לפי דברי מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל נמצאו דבריו סותרים גם הריטב"א ז"ל בחידושיו כתב בההיא דהאיש מקדש כדברי הרא"ש ובההיא דפריך לקמן וניחוש שמא יש לו כתב כלשון הר"ן ממש ולכן נראה דהתם נמי ס"ל להרשב"א ז"ל דרגלים לדבר שלא ע"מ כן קדשה מדלא גילה דעתו מעיקר' וא"כ מעתה אין ראיה מדברי הרא"ש ז"ל שסובר כדעת מוהר"ם ז"ל אלא שמדברי הרא"ש ז"ל שכתב לקמן ההיא דפריך וניחוש שמא יש לו מבואר מדבריו דס"ל דאפי' היכא דליכא רגלים לדבר דמשקר אינו נאמן ממ"ש דאומר ע"מ שאדבר עליך לשלטון אינו נאמן לומר לא דברתי אע"ג דליכא רגלים לדבר דמשקר ומהתימה על הרב ז"ל אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק ממ"ש בחידושיו ולא הביא מלשון זה שמפורש בהדיא כנ"ל ותו לא מידי ועיין בספר מכתב מאליהו ז"ל שער ח' סי' ד' ודוק:
מעשה חושב (רנח) פלוגתא דר"י ור"ל ואפסיקא הלכתא כר"י כו'. גם לר"ל יש להסתפק כן באומרת אחר ל' יום שנתקדשה בתוך ל' בפני עדים והלכו להם למדינת הים ואיני יודע למה נקט המחבר לר"י דוקא וי"ל דנקט הכי משום הספק אם הוא נאמן לומר שחזר בתוך ל' דספק הזה לא שייך אלא לר"י אולם למ"ש לעיל דף ל"ד ע"א י"ל דמשו"ה לא מספקא לי' בכה"ג דכיון דהשני רשע הוא אינו נאמן לומר דעבר עבירה כיון דליכא עדים אמנם מ"מ הא משכחת לה היכא דלא ידע השני:
(רנט) על אודות אשה שנתקדשה קדושין גמורים כו' שהיא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני כו'. לכאורה תמוה דאיך אפשר להאמין לה במיגו זו כדי שתאסור על המקדש הזה הא באומרת גרשתני גופא אינה נאמנת אלא משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וחזקה זו הא לא שייך באשה הזאת שהרי אפי' אי נימא דקושטא קאמרה דקודם לכן נתקדשה לאחר א"כ איך פשטה ידה וקבלה קדושין אח"כ מן המקדש הזה אי לא שהראשון גרשה דהא קיי"ל דא"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה דמקודשת לשני משום חזקה זו ולהר"ן אפי' אם קבלה הקדושין מאחר שלא בפני בעלה חוששין לקדושי שני מספיקא דדלמא אפי' שלא בפני בעלה איתא נמי לחזקה זו וא"כ איך תוכל להפקיע א"ע מן זה שנתקדשה לו בפנינו קדושין גמורים מכח חזקה זו דאין אשה מעיזה כו' הא אדרבה נימא ניהו דקושטא קאמרה שנתקדשה קודם לכן לאחר מ"מ הא עכ"ר לומר דגרשה הראשון תחלה דאל"כ לא היתה מעיזה לקבל קדושין מן השני ואי משום דהשתא נמי חשובה כמעיזה במה שרוצה להפקיע עצמה מבעלה זה ונאמנת מכח מיגו דגרשתני א"כ הא חזינן דאשה זו אינה חוששת להעיז ולא שייך בה חזקה זו וניהו דעכ"ר שהרשד"ם לא ס"ל כהר"ן הנ"ל שמחמיר אפי' בפשטה ידה שלא בפני בעלה מ"מ קשה איך אפשר לומר דלפשוט ידה ולקבל קדושין מאחר שלא בפני בעלה לא חשיב העזה כ"כ אע"פ שעכ"ר יתודע לו אח"כ שקבלה קדושין מאחר ולומר לבעלה שנתקדשה לאחר קודם שנתקדשה לו הוי העזה טפי אע"פ שאינו יודע אי משקרת אי לא ולא יודע לו זה לעולם ושנאמין לה בזה במיגו דהעזה גמורה דאי בעיא אמרה גרשתני:
(רס) וכגון שאומרת שחזרה בה בפני הבעל אז היה נראה דלכ"ע היא נאמנת כו'. לענ"ד דה"ה אם אמרה חזרת אתה נמי נאמנת אע"פ שהוא מכחישה ואומר לא חזרתי בי ואפי' בלא מיגו אי נימא דגם היכא דיש ספק בעיקר הקדושין אם היו אם לא נמי שייך חזקה זו דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לא מבעיא לפי תשובת הרשב"א דמה שקבלה קדושין אח"כ בפנינו הוי בקטטה דודאי אינה נאמנת לומר גרשתני אלא אפי' בעובדא דהרא"ש ז"ל י"ל נמי דחזקה זו לא שייך הכא כיון דבא אחר ואמר שקדשה קודם (ובתשובתי לביאלעסטאק הארכתי בזה) ואכ"מ להאריך:
(רסא) שהקשו דתהא נאמנת לומר בתולה הייתי כו' דמפסלה נפשה לכהונה. לפום ריהטא לא עמדתי על דבריהם הקדושים בתירוצם זה דהא אם אומרת בתולה הייתי או שהוא בא עלי' באירוסין הרי הוא יודע דמשקרת ועכ"ר יתן לה גט כיון דאסורה לו וא"כ תו ממילא [מפסלה] לכהונה וממה דמסיק דלתירוץ התוס' הנ"ל אפי' ממעיז למעיז לא אמרינן מיגו משום דמיגו גרוע הוא מפני שאין ברצונה למפסל לכהונה וא"כ אפי' באומרת שחזרה בפני בעלה והוא מכחישה אינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דמיגו גרוע היא כיון דנפסלה לכהונה. ולע"ד בכהאי גונא א"צ מיגו כמו שכתבתי לעיל דבהיא אומרת בפניו שהוא חזר בו בתוך ל' דנאמנת ולא מטעם מיגו אלא בשביל טענה זו עצמה שאומרת בפניו שחזר בו תוך ל' דהוי העזה כמו שאומרת גרשתני והוא הדין באומרת בפניו דחזרה בה תוך ל' בפניו וכנ"ל:
(רסב) ולהרשב"א ז"ל שכ' דנאמנת היא לומר מזויף משום מיגו דגרשתני כו'. ולא חשבינן לה טענה גרועה כו'. תמהני דאמאי צריך לדוחק הזה הא י"ל דעובדא דתשובת הרשב"א היה באשה גרושה שיצא שטר עליה שנתקדשה וא"כ הא נאמנת לטעון מזויף הוא במיגו דגרשתני ולפ"ז אין זה מיגו גרוע דהא בלא"ה נמי פסולה לכהונה אבל בכתובות דמיירי בבתולה דכשירה לכהונה שפיר כתבו שם התוס' דאינה נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי משום דאין זה מיגו כיון דמיפסלא לכהונה: אבל החמ"ח שפיר תמה על הרא"ה דסתים וכתב דבאומרת נתקדשתי לפלוני לא מהני אמתלא ומדלא חילק בזה משמע דאפי' באשה שכבר פסולה לכהונה נמי לא מהני אמתלא ואמאי הא יש לה מיגו דגרשתני: גם צ"ל דמיירי הרשב"א בשאין קרובים לזה שאומר שקדשה משום דאל"כ הא אכתי מיגו גרוע היא משום דניחא לה למימר מזויף הוא מלומר גרשתני שעי"ז נאסרה בקרוביו ודוק:
(רסג) מיהו מדברי התוס' כו' מבואר שחולקים על מ"ש בפ' קמא דכתובות וס"ל דאמרינן מיגו אפי' היכא דמיפסלא לכהונה כו'. גם מדברי התוס' יבמות אלו אין ראיה שחולקים על מ"ש בפ"ק דכתובות משום דמשמע להדיא התם דעד אותה מעשה לא היתה שום אשה נאמנת לומר מת בעלי אפי' מי שכבר נפסלה מן הכהונה ועוד י"ל דלא איכפת לה במה דנפסלה לכהונה דאי משקרת יותר ניחא לה לומר דנתגרשה מלומר מת בעלי משום דחוששת שמא יבוא בעלה אבל בעלמא י"ל דמיגו גרוע היא משום דלא בעיא למיפסל נפשה מכהונה: ועוד תמהני דאיך אפשר לומר דמשום דכדי שתהא כשרה לכהונה אינה יכולה לומר גרשני בעלי וא"כ הא תהא אסורה לכ"ע כיון דלומר מת בעלי אינה נאמנת בלא מיגו ותשאר עגונה והרי המחבר עצמו כתב בטעמא דהרשב"א דלא שייך סברת התוס' כתובות הנ"ל משום דיכולה להנשא לישראל וזה לא שייך בעגונה וא"כ הרי ניחא לה טפי למיפסל לכהונה מלמיפסל לכ"ע ודוק. ויש ליישב:
(רסד) לפי מ"ש הר"ן ז"ל דכל שחזר בו חייבת להחזיר הקדושין כו'. זה תמוה דהא אדרבה הר"ן כתב בסוגיין בהדיא להיפך דאם הוא חזר בו אינה חייבת היא להחזיר לו כסף קדושין ואולם לדעת הר"י מטראני בחידושיו אינו כן וכן משמע בתשובת הרא"ש כלל ח' דפליג על הר"ן הנ"ל וע"ש:
(רסה) וא"כ איכא למימר דלא חשיב מיגו דמשו"ה לא מגרש לה כו'. תמהני דאיך ס"ד לומר דאפי' בתובע לה שתחזיר לו מעות הקדושין אחר ל' משום דחזר בו בתוך ל' דיהיה נאמן במיגו דגרשתיך או דאי בעי מגרש לה הא אפי' אי הוה מיגו מעליא נמי מיגו להוציא לא אמרינן וכיון דאינו נאמן בהטענה עצמה שחזר בו ותתחייב בהחזרת כסף הקדושין א"כ הא גם במיגו אינו נאמן אפי' אם היה הדין דגבי גרושה מחזרת לו כסף הקדושין וא"כ הרי על כסף הקדושין אין ספק כלל דאינו נאמן אע"כ דאי איכא למיבעי אי נאמן היינו היכא דאינו תובע החזרת הקדושין או דאומר דכבר החזירה לו כסף הקדושין או דמחל לה וא"כ ממילא אית לי' מיגו. אבל לא ידעתי כלל איך ס"ד כשקדשה במנה או במאתים כדמסיק דאינו נאמן משום דליכא מיגו הא לענין תביעת הממון א"א בלא"ה שנאמין לו כיון דהיא טוענת ברי שלא חזר בו והיא ארוסתו מיום שנשלמו הל' יום וא"כ דקארי לי' מאי קארי ליה ואפילו להפוסקים ז"ל דס"ל דאמרינן מיגו להוציא מ"מ הא הכא לפי המיגו אין לו טענת ממון כלל משום דממנ"פ מי הוא התובע דאם היא תובעת ממנו שישאנה ויתן לה שאר כסות ועונה והוא משיב לה חזרתי תוך ל' ונתבטלו הקדושין א"כ בזה ודאי הוא נאמן להפטר מתביעתה משום דבידו לגרשה ואם הוא התובע ממנה שתחזיר לו כסף הקדושין והיא משיבה לו לא חזרת בך ואני ארוסתך וכסף הקדושין שלי הוא א"כ בזה פשיטא דהיא נאמנת כיון דלהמקדש אין כאן מיגו כלל וא"כ מה זה שכתב המחבר דלא חשיב מיגו והיינו דמיגו גרוע היא והלא אין כאן התחלה למיגו כלל אם התביעה היא מצד המקדש על החזרת כסף הקדושין ודוק:
(רסו) אמנם בנ"ד שלא נתקדשה קדושין גמורים כו' איכא למימר שפיר דנאמנת היא לומר שחזרה בה בתוך ל' יום לכ"ע. גם אני בהשקפה ראשונה רציתי לומר כן ועיין מ"ש לעיל על הגליון (באות ר"ס) בד"ה לענ"ד אלא דמ"מ לא החלטתי כן משום דאכתי א"א למיפשט דנאמנת לומר דחזרה בה שלא מדעת בעלה ושלא בפניו מטעמא דלא דמי לתנאי דעלמא משום דזמן ממילא קאתי וכיון דהזמן כבר עבר לפנינו הקדושין חלו מסתמא ואמרינן דמעשה דהחזרה לא נעשה והיכן מצינו בהר"ן דמי שמקדש אשה על מנת שלא תשתה יין עד יום פלוני והיא אומרת שעברה על התנאי ושתתה דנאמנת דמזה שכתב הר"ן במקדש אשה על מנת שלא אשתה יין והיא אומרת שלא נתקיים התנאי דנאמנת אין ראי' דהתם היינו משום דטענתה שטוענת שלא נתקיים התנאי היא טענה דהעזה נאמנת במיגו דגרשתני ומ"ש הר"ן דבתנאי שהוא בשב ואל תעשה משמע דבין בקדושין ובין בגירושין כל אחד נאמן בשאין חבירו מכחישו היינו לקיים הקדושין דאם אמר ע"מ שלא אשתה יין ואומר לא שתיתי והיא אינה מכחישתו היא מקודשת וכן באומר ע"מ שלא תשתי יין והיא אומרת לא שתיתי והוא אינו מכחישה נתקיימו הקדושין וכן בגירושין משום דאמרינן דמסתמא לא נעשה מעשה להיפך לבטל הקדושין או הגירושין אבל בשיש כאן הכחשה היא נאמנת שעבר על התנאי משום מיגו דגרשתני דהא גם בטענתה שעבר על התנאי יש בה העזה משא"כ באומרת שהיא עצמה עברה על התנאי שלא בפני בעלה וכן בנ"ד שאומרת דחזרה תוך ל' שלא בפניו דליכא בזה מיגו דגרשתני משום שהוא מיגו דהעזה א"כ מנ"ל דנאמנת ודוק: