שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ה · הלכה כג
היה בידו משכון על חוב שיש אצל אחרים כו'. כתב ה"ה שם ברייתא ופירשוה בין משכנו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו כו' וכ"כ שם התוס' ד"ה משכון דאחרים וז"ל אע"ג דר"י מיירי כו' בשעת הלואה נמי אלים שיעבודיה לקדש בו את האשה ע"ש ועיין בש"ך ח"מ סי' ע"ב סק"ט שכתב וז"ל אמת שבמרדכי רפ"ק דקדושין כתב בשם התו' דאף לענין קדושין קונה בשעת הלואתו אבל אינו כן בתוס' שלפנינו יע"ש והוא תימה שהרי מדברי התוס' שלפנינו מבואר בהדיא כן וכמ"ש עוד התו' שם וכמו כן יש לפרש ההיא דפ' כ"ש בההיא דישר' שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח עובר לר"מ ומפ' התם טעמא משום דקני ליה כדר"י דכיון דקני ליה שלא בשעת הלואה בשעת הלואה נמי קני ליה לענין דקרינן ליה שלך כו' ראיתי להש"ך ס"ק הנז' שכתב דלק"מ מההיא דפ' כ"ש דהתם נמי י"ל דמיירי שמשכנו שלא בשעת הלואתו והא דדייקי' בהאומנים ובפ' שבועת הדיינים דלישנא דהלוהו על המשכון משמע בשעת הלואתו לק"מ דודאי לישנא דהלוהו על המשכון לישנא דמשכון משמע שהלוהו מתחילה על המשכון וא"כ משכנו בשעת הלואתו אבל בפסחים לא קאמרינן אלא ישראל שהלוה לכותי על חמצו והאי לישנא שפיר יש לפרשו שהלוה לו מתחילה על חמצו שהיה לכותי בביתו ולא משכנו אצלו רק ששעבד אצלו חמצו שהיה לו בביתו מדלא קתני ישראל שהלוה לכותי על משכון של חמץ וראי' לזה דמעיקרא ס"ד דקא מפלגי אי ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע ולא איירי במשכנו אצלו כלל וכמו שפרש"י בהדיא וא"כ ישראל שהלוה לכותי על חמצו דנקט היינו ששעבד לו חמצו שבביתו וא"כ נהי דמשני בשהרהינו אצלו מ"מ שפיר נוכל לומר דמיירי בשהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על חמצו שהיה לו בביתו ואח"כ הרהינו אצלו וזה לע"ד ברור ותמהני על התוס' שהרעישו העולם בזה הלא הדברים ברורים כמ"ש את"ד ולע"ד דברי התוספות נכונים בטעמם ודבריו ז"ל לא יתכן דאיך אפשר דלפי המסקנא מיירי בשהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על חמצו דאם כן למאי איכפל תנא למנקט דינא בשהלוה לו מתחילה על חמצו ואח"כ הרהינו אצלו כיון דכל מה שעובר בב"י הוא משום מה שמשכנו אצלו וכל שמשכנו אפי' לא הלוהו מתחילה על חמצו אלא הלוהו סתם ואחר כך משכן לו חמצו ה"ה עובר בב"י וא"כ מה שהלוהו מתחילה על חמצו לא מעלה ולא מוריד כלל לענין לחייבו בב"י ואם כן הו"ל לברייתא למינקט דינא בסתם יש' שמשכן לו חמצו ה"ז עובר בב"י שהוא עיקר הדבר המחייבו בב"י לא שהלוה על חמצו שאינו עיקר כלל לחייבו ונמצא תלי טעמא בדלא טעמא ובשלמא לס"ד דתלמודא דקא מפלגי בדאביי ורבא ניחא שפיר דקתני בברייתא שהלוה על חמצו שהוא עיקר המחייבו בב"י מטעמא דלמפרע הוא גובה אכן לפי דבריו קשה אלא ודאי דכי משני תלמודא הב"ע בשהרהינו אצלו היינו לומר דכי קתני בברייתא ישראל שהלוה לנכרי על חמצו פירוש על חמצו שמשכנו אצלו בשעת הלואה ואם כן היינו דק"ל שפיר וזה נראה אצלי ברור:
עוד ראיתי לעמוד בענין זה על מ"ש הש"ך סי' הנז' ס"ק י"ו על מ"ש מוהר"ם וי"א דהמלוה על המשכון לא הוי אלא ש"ח לענין זה שאם דמי המשכון יתרים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון וז"ל מדלא חילק משמע דאף במשכנו שלא בשעת הלואתו אין המלוה נותן ללוה היתרון אבל לע"ד דמשכנו שלא בשעת הלואתו מודה ר"י נמי דנהי דלא חשיב ש"ש משום פרוטה דר"י אבל משום דר"י ע"כ דהוי ש"ש כו' עד מ"ש מ"מ נראה מבחוץ דהוי ש"ש ג"כ להיתרון מהטעם כיון דמשכנו שלא בשעת הלואתו א"כ אין לך הנאה גדולה מזו ובההיא הנאה דתפוס ליה אזוזי חשיב ש"ש וראיה לזה דהא בפ' ד' וה' אמרי' דאף לר"י דאמר בעלי חובות נינהו הוי ש"ש בשתפסו ניזק לגבות ממנו ומשמע התם דטעמא הוי משום דבההיא הנאה דתפיס לי' לשור אניזקיה ולא אעריקו ליה בעלי' לאגמא הוי ש"ש וכמו שפי' רש"י להדיא ופי' מוכרח דליכא למימר התם טעמא כיון דיכול לקדש את האשה דהא פשיטא כיון דלר' ישמעאל אם הקדישו אינו מוקדש כדאיתא התם אינו יכול לקדש בו את האשה כדמוכח בפ' האיש מקדש גבי הא דפריך התם ותסברא והאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' דהיכא דאינו יכול להקדיש אינו יכול לקדש אלא ודאי אע"פ שאינו יכול לקדש בו הוי ש"ש מטעמא דתפיס לה אאגריה את"ד ולע"ד אני תמיה עלה שהרי לפי מ"ש הר"ן והרשב"א והרמב"ן במלחמותיו שדעת הרי"ף ז"ל דלפי האמת הא דר"י איתיה אפי' במשכנו בשעת הלואתו ואילו בפרק האומנים כתב הרי"ף ל"ש משכנו בשעת הלואתו ל"ש משכנו שלא בשעת הלואתו בכולהו ש"ש הוי מ"ט מצוה קעביד כו' והשתא קשה דל"ל להרי"ף טעמא משום פרוטה דר"י ות"ל משום דרבי יצחק כיון דהא דר"י איתיה אפי' בשעת הלואתו אלא משמע ודאי דס"ל דמשום דר' יצחק אינו חייב אלא כנגד המשכון אבל משום פרוטה דר"י חשיב כש"ש על המשכון כולו ואם כן איך כתב הש"ך שדעת מוהר"ם יחיד הוא מאחר שהרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל קיימי בשיטתיה גם מ"ש ראיה מההיא דפרק ד' וה' דמשום דתפיס ליה אניזקיה חשיב ש"ש והכא נמי משום דתפיס ליה אחוביה נראה דאין זו ראיה דהכא גבי מלוה שאני דלא חשיב ש"ש מהאי טעמא כיון שאינו מרויח במה שהלוה לו דאי בעי לא היה מלוה לו מעיקרא וכמ"ש מוהרש"א שם בפ' האומנין ד"ה אימור משא"כ בההיא דפ' ד' וה' דחשיב שפיר ש"ש מהאי טעמא כיון שלא מידיעתו הזיק לו מה בידו לעשות ודוק גם מ"ש דליכא למימר טעמא כיון שיכול לקדש בו אשה דכיון דלר"י אינו מוקדש אינו יכול לקדש יש לתמוה עליו שהרי הרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ' שבועת הדיינין הביא ראיה לדעת הסוברים דמשום דר"י לא קני להתחייב באונסין ממ"ש בפרק ד' וה' כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה עליו ש"ש והתם משכנו שלא בשעת הלואתו היא וקאמר דש"ש הוי ולא מיחייב באונסין כו' יע"ש אשר מבואר דס"ל דההיא דתפסו ניזק קני ליה משכון מדר"י דחשיב משכנו שלא בשעת הלואתו והשתא תיקשי ליה דהיאך קאמר התם תלמודא דאם הקדיש ניזק אינו מוקדש הא כיון דקני ליה ניזק מדר"י דב"ח קונה משכון אם כן הרי יכול לקדש בו אשה כדאמרי' בקדושין וכיון שכן אם הקדישו מוקדש דהא בהא תליא כמ"ש ואף שהרב הנז' שם בסק"ט דחה דברי הרמב"ן הללו וכתב דההיא דתפסו ניזק לא קני ליה מדר"י כיון שלא נתחייב לו עד שעת העמדה בדין מ"מ לדעת הרמב"ן ז"ל תיקשי ליה סוגיא דהתם דקאמר אם הקדישו אינו מוקדש גם מה שהביא ראיה מההיא דפ' הא"מ דקדושין והקדש מיתלא תלי הא בהא נראה דאין לו דמיון כלל דהתם שאני דכיון שקדשה בדבר שאינו שלו וה"ז מוציאה מידה בעיניה ממש א"כ במה היא מתקדשת ומה הנאה יש לה מה שאין כן הכא שהרי היא מתקדשת במעות שחייב לה על המשכון שהרי הוא חייב לשלם לה ונמצא דקא מטייא לה הנאה מיניה ובהדיא קיימ"ל דהשואל חפץ מחבירו והודיע שרוצה לקדש בו את האשה שהיא מקודשת ועיין בטור א"ה סי' כ"ח אע"ג דאם הקדישו אינו מוקדש כדקי"ל גבי מתנה ע"מ להחזיר דאם הקדישו אינו מוקדש אלא ודאי משמע דלא תליא הא בהא כמ"ש כנ"ל ודו"ק: ודע דהא דאמר ר' יצחק ב"ח קונה משכון היינו דוקא במטלטלין כדנפקא לן מקרא דולך תהיה צדקה אבל בקרקע ודאי דאין ב"ח קונה משכון וזה מבואר מסוגיא דפרק השולח דל"ז דאמרי' התם אלא מלוה על המשכון מ"ט משום דתפיס ליה אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו ה"נ דלא משמט ליה אמר ליה שאני משכון דקני ליה מדר' יצחק הרי מבואר דמשכון דקרקע לא קני ליה וכ"כ הרב ש"ך סי' רע"ח ס"ק ו' יע"ש ופשוט והוצרכתי לזה ממה שראיתי להר"ב גד"ת שער מ"ג ח"ב סי' ד' שתמה על מ"ש הרב בעל התרומות משם ר"ח ז"ל דפלוגתא דאביי ורבא אי ב"ח למפרע הוא גובה או לא מיירי בדאית ליה לארעא משכנתא בידיה דב"ח עסקינן דאי ליתא בידיה אביי לא אמר שפיר הקדיש ושפיר זבין כו' וכתב עליו וז"ל תי' זה דר"ח קצרה שכלי מלהשיגו דבגמ' פרכינן מדתנן נכרי שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה ומשנינן הב"ע בשהרהינו אצלו. פירש"י שהרהינו אצלו קס"ד השתא משום דב"ח קונה משכון ותימא ע"ע אי אביי ורבא לא איירו אלא היכי דאיתי' בידו דב"ח א"כ מאי משני בשהרהינו אצלו דהיינו משום דב"ח קונה משכון הא מילתיה דרבא נמי בהכי מיירי יע"ש שהניחו בצ"ע ואחר המחילה לא דק כלל בזה דמילתי' דרבא כיון דאיירי במשכנתא דקרקע מה שייך בזה לומר ב"ח קונה משכון והנראה דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' השולח וזה פשוט:
ודע שאני מסתפק בהא דקי"ל דב"ח קונה משכון וחשיב כשלו לענין קדושין ולעבור עליו בב"י בשהתנה בפי' ע"מ שלא יתחייב בפשיעה אי חשיבא כשלו לדברים האמורים או נימא כל שהתנה הוי כש"ח וגריעא מיניה ונראה להביא ראיה דכל שהתנה לא אמרי' ב"ח קונה משכון ולא חשיבא כשלו ממה שכתב ה"ה פ"ג מה' חמץ ומצה וז"ל ורבינו לא כתב סוף המשנה ישראל שהלוה לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דהטעם לפי שנראה כו' דישראל מכותי קונה משכון היה חייב באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של כותי ברשות ישראל וחייב ישראל באחריותו שחייב לבערו ע"כ ואם איתא דב"ח קונה משכון ואפי' במתנה בפי' שאינו חייב באחריותו מחייב א"כ לא הו"ל לרבינו למיסמך אדינא דחמצו של גוי וקבל עליו ישראל אחריות כיון דנפקא מינה לענין דינא אפי' בשאינו מקבל אחריות אלא משמע דכל שהתנה לא חשיבא כשלו וכ"מ ג"כ מדברי התוס' פרק שבועת הדיינים דמ"ד ד"ה שומר שכתבו וז"ל והשתא הא דאמרינן בפ"ק דפסחים כו' היינו אי מיגניב או מיתביד באונס דאי לאו הכי ישראל שהלוה לכותי על חמצו יאסר בהנאה בלא דר"י ורבנן נמי אמאי פליגי כו' והשתא אמאי לא כתבו דאצטריך דר"י לאסור אפי' בשהתנה בפירוש דאי מדשמואל לא מחייב לבעורי ורבנן נמי בהכי פליגי אלא משמע דכל כי האי גונא לא אמרי' ב"ח קונה משכון וכן מצאתי בלח"מ שבפירוש המשניות בפרק כ"ש שכתב וז"ל ישראל שהלוה לגוי על חמצו בכל ענין חייב לבער דישראל מכותי קונה משכון אלא א"כ התנה בפי' שלא יתחייב באחריותו עכ"ל עוד אני מסתפק במי שהלוה לראובן על לולב ואתרוג אי אמרי' כיון דב"ח קונה משכון חשיב כשלו ויוצא בו י"ח וקרינן ביה שפיר לכם כי היכי דעובר עליו בב"י וחשיב כשלו ויש צדדין לכאן ולכאן וצ"ע ודע דלישנא דקדש' במשכון משמע שבגוף המשכון מקדש' דאו' לה הרי את מקודשת במשכון זה וכ"נ מדברי רבי' והטור ז"ל אמנם רש"י ז"ל כתב משכון של אחרים שהיה בידו וקידשה בחוב שיש לו עליו ה"ה מקודשת כו' משמע שאינה מתקדשת בגוף המשכון אלא אומר לה הרי את מקודשת בחוב שחייב לי פ' על המשכון זה והוא תימא דבגמ' יהיב טעמא משום דקני לי' משכון מדר"י דאמר ב"ח קונה משכון ש"מ דבגוף המשכון מקדשה וכ"ר למוהר"ש יונה שתמה בזה והניחו בצ"ע: ולע"ד נראה ליישב שפיר מ"ש הרב התרומות והביאו הטור ח"מ סימן ס"ו וז"ל מסתברא דחייב על המשכון מטלטלי כיון דמסר לה קני אע"ג דלא כתב ליה מידי ולא יהביה לי' במעמד ג' מידי דהוי אאשה שאם קדשה במשכון דאחרים מקודשת מפני שבעל חוב יש לו קצת קנין בגופו כו' יע"ש וכתב מוהר"ש חיון שם דכיון שהרב ז"ל תלה הדין בההיא דאם קדשה במשכון נראה דדוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו וקני ליה מדר"י הוא דמהני בלא מע"ג אבל בשעת הלואתו לא מהני וחשיב הנאת מלוה בעלמא יע"ש ואם כן איכא למימר שלדעת רש"י ז"ל ה"נ מפרשה דמיירי בקדשה בחוב שיש לו על המשכון ואפי' בלא כתיבה ומע"ג קני ליה ויהיב טעמא משום דבעל חוב קונה משכון מדר"י ומשו"ה קני ליה בלא כתיבה ומע"ג הא לאו הכי אינה מקודשת כיון דליכא כתיבה או מעמד שלשתן זה נ"ל כפתור ופרח ליישב בדעת רש"י ז"ל ודו"ק:
ובהיותי בעיון זה ראיתי להר"ב מש"ל ז"ל פ"י מה' שכירות ה"א שכתב וז"ל עיין בתשובת מוהריט"ץ סי' י"ב ואחר המחילה טעה בזה שהוא סבור דכל משכון שבא אחר ההלואה מקרי משכנו שלא בשעת הלואתו להתחייב באונסין לדעת הסוברים דשלא בשעת הלואתו חייב באונסין וזה אינו אלא במשכנו לבסוף ע"י ב"ד ששם הוא שהוזהר המלוה להחזיר כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דאמר ר"י ב"ח קונה משכון להתחייב באונסין לדעת רש"י ודעימיה אבל במשכון הבא ליד המלוה מיד הלוה ברצונו כך הוא שעה או אחר ימים ולכ"ע אין בו למרבה אלא ש"ש ואלו דברים ברורים עכ"ד ואני אומר אחר המחילה שדבריו תמוהים במ"ש דדוקא משכנו לבסוף ע"י ב"ד שם הוא שהוזהר המלוה להחזיר כו' אשר מבואר מדבריו דס"ל דכל שהוא מדעת הלוה אפילו שלא בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר כסות יום ביום והוה ליה כמו משכנו בשעת הלואתו והוא תימא שמדברי רבינו פ"ג מה' מלוה ולוה מבואר שאפי' מדעת הלוה חייב להחזיר שכ"כ בדין ה' וז"ל אחד הממשכן את חבירו בב"ד או שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה כו' ה"ז מצוה להחזיר כו' וכתב עליו ה"ה שזה מפורש שם יע"ש שוב ראיתי שדין זה במחלוקת הוא שנוי בין גדולי עולם הלא המה הרז"ה והראב"ד ז"ל כי הנה הרז"ה בס"פ המקבל כתב ליישב קו' הראב"ד שהק' אהא דתנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום דהא מחרישה כלים שעושים בהם אוכל נפש הוא והיאך משכנו מחרישו וכתב עליו הרז"ה דלק"מ דמתני' אקרא קאי דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ובודאי הלוה יכול להוציא מדעתו כלים שעושים בהם או"נ כו' דקרא נמי אכולהו קאי דמצוה להחזיר בין במשכון דהיתרא בין במשכון דאיסורא כו' יע"ש הנה מבואר שדעתו ז"ל כדעת רבינו שאפילו מדעת הלוה חייב להחזיר וכן נראה דעת הרמב"ן שם במלחמותיו אמנם הראב"ד ז"ל בהשגותיו על המאור הובאו דבריו בשיטה מקובצת למוהר"ב תמה עליו וז"ל אמת הוא שהוא רשאי לקבל ממנו אבל מאין לו שהוא חייב להחזיר הואיל ומדעתו נתן לו שהרי משכנו בשעת הלואתו כיון שמדעתו נתן לו אינו חייב להחזיר וכמו כן שלא בשעת הלואתו דמאי שנא כו' יע"ש ומהתימה על הרב המגיד ז"ל שכתב על דברי רבינו שזה מפורש שם בדבר שהוא במחלוקת וצ"ע: