שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי
פרק ג · הלכה יד
היתה הבת ספק בוגרת כו'. כתב ה"ה זה פשוט ונלמד מהסוגיא שבפרק עשרה יוחסין ושם אמרו קדשה אביה בדרך וקדשה עצמ' בעיר והרי היא בוגר' רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקדושי ב' ופרכינן בגמ' אימת אילימא בתוך ששה בהא אמר רב הרי היא בוגרת ופרש"י בהא אמר רב ודילמ' השתא הוא דבגר' הנה מבוא' מדבריו דסבירא ליה דבתוך ששה חדשים ס' הוי וחיישינן לקדושי ב' מדכת' ודילמא כו' וכדבריו מוכח ממאי דפריך בגמרא בהא אמר רב כו' ולא פריך לשמואל נמי דקאמר חיישי' דאמאי חיישינן נימא השתא הוא דבגרה ודאי האמנם מדברי התוס' רי"ד שכתבו וז"ל ואלו היה מעשה בתוך ששה חדשים שאין זמנה עשוי להשתנות הוה דמי לבתולה שלא ראתה דם מימיה שכשהיא רואה דם אמרי' דיה שעתה ולא מס' למפרע בשום טומאה כו' יע"ש הנה מבואר דס"ל דבתוך ששה אמרינן השתא הוא דבגרה ודאי וקדושי דידה לאו כלום היא וכן משמע מדברי התוס' ד"ה ושמואל יע"ש ויש להביא ראיה לשיטה זו מהא דאמרינן לקמן נימא בפלוגתא דהני תנאי דתניא קדשה אביה בדרך כו' תני חדא הרי היא בוגרת לפנינו ותניא אידך חיישינן כו' מאי לאו חד כרב וחד כשמואל אלא אידי ואידי כשמואל כו' ומשמע דהא דרב ודאי כתנאי אתיא מדל"ק נמי אידי ואידי כרב והשתא ק' טובא דאמאי ל"ק אידי ואידי כרב ובריית' דהרי היא בוגרת לפנינו מיירי ביומא דמשלם זמניה ובריית' דחיישי לקדושי ב' מיירי בתוך ששה חדשים אכן לדברי התוס' רי"ד ניחא שפיר דע"כ ברייתא דקתני חיישינן לא מיירי במקדש בתוך ששה חדשים דא"כ היכי קתני חיישינן הא בתוך ששה קדושי דידה לא הוו קידושין כלל וכי משני דאידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כו' ה"נ דהו"מ למי' אידי ואידי בשאינה מכחישתו וכאן ביומא דמשלם שית כאן בלאחר ששה אלא דחדא מינייהו נקט ודו"ק: ודעת הטור ז"ל כדע' רש"י ז"ל שכ' בסי' ל"ז וז"ל קדשה אביה בדרך וקדש' עצמ' בעיר והיא בתוך ששה חדשים ונמצאו לה סימנים הוי ס' וצריכה גט מב' ושלא כדמשמע מדברי התו' והתו' רי"ד ונר' דטעמו ז"ל דס"ל דאע"ג דבעלמא אזלינן בתר חזקה וחזקה דאורייתא כדאיתא בריש חולין היינו דוקא היכא דלא איתרע חזקה אבל היכא דאיתרע חזקה לא אזלי' בתר חזקה והילכך ה"נ אע"ג דאיכא חזקה דנערות אפי"ה כיון דאיתרע חזקה דהרי היא בוגרת לפנינו לא אזלינן בתר חזקה והוי ס' מקודשת האמנם התוס' בריש נדה ד"ה ואיכא ריעותא כתבו וז"ל ואי לאו ה"ט הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דהשתא ודאי טמאה כמו בנגע באחד דמטהרי רבנן בראהו חי מבערב אף ע"ג דהשתא הוא מת כו' יע"ש וכ"כ שם בד"ה התם תרתי לריעותא וז"ל אך קשה דאמרינן התם מנא הא מילתא דאזלינן בתר חזקה דכתיב ויצא הכהן כו' וקשה התם משום דליכא ריעותא דאכתי היכא דאיכא ריעותא מנ"ל הנה מבואר דס"ל דאזלי' בתר חזקה אפי' היכא דאיתרע ואולם מדברי התוס' דיבמות פ' אלמנה לכהן גדול ד"מ ד"ה שהקשה גבי ספק בן ט' פוסלים דאמאי לא נעמידנו אחזקתו ראשונה שהיה קטן ותירץ דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע לה נראה לכאורה דס"ל דכל דאיתרע חזקה לא אזלינן בתר החזקה וכדעת רש"י והתוס' ז"ל שכתבנו: וראיתי למוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' מ"א שתמה על דברי התוספות דיבמות דאיך אפשר לומר היכי דאיתרע חזקה לא אזלינן בתר חזקה שהרי בריש נדה מוכח דלעולם בתר חזקה אע"ג דאיתרע לה השתא דמייתי לה לההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות ופריך מינה למתני' דנדה ומסיק התם איכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפנינו אלמא דאי לאו טעמא דהעמד טמא על חזקתו הוי מוקמינן מקוה אחזקת' אע"ג דהרי חסר לפנינו עכ"ל ולע"ד אין כאן קושיא כלל דמ"ש התוס' ביבמות דכל דאיתרע חזקתה לא אזלינן בתרה כלל היינו לומר דס' הוי ומשו"ה קתני מתני' דפוסלים משום דס' הוי אם היה גדול באותה שעה אבל לאו למימרא דחשבינן ליה כגדול ודאי והילכך מש"ה הוצרכו גבי מקוה לטעמא דתרתי לריעותא כי היכי דלהוי טמא ודאי דאי לא"ה הוה אזלינן בתר חזקה דמקוה אף ע"ג דהרי חסר לפנינו ומיהוי ס' ובהכי ניחא מה שהק' עוד וז"ל בפרק בכ"מ תנן גבי תרומה ונטמאת משחשיכה ה"ז עירוב ואם ס' ה"ז ספק עירוב ומפרש בגמ' משום דאוקי תרומה אחזקתה אע"ג דהשתא ודאי היא טמאה כו' יע"ש ולפי מ"ש לק"מ דאף ע"ג דאיתרע חזקתה והרי טמאה לפנינו אפ"ה ס' הוי וספיקא דרבנן לקולא: עוד הקשה מוהרימ"ט ז"ל וז"ל ובתוספת' דטהרות אמרי' ומודים חכמים לר"מ בראהו חי מבערב שהוא טהור והיינו משום דמוקמינן לה בחזקה קמייתא שהיה חי אע"ג דהרי מת לפנינו ואיך כתבו התוס' דמשום דהשתא הוא בן ט' איתרע לה חזקה קמייתא א"ד יע"ש דהיא היא הראיה שהביאו התוס' בריש נדה ואני אומר דממקום שבא משם תברא שהרי מבואר בתוספתא דמאי דמטהרי רבנן היינו דוקא בר"ה וכדמסיים עלה שס' טומא' בר"ה טהור ועיין בתוס' נדה ד"ה ע"א ד"ה כי פליגי וכבר הרב מאיר עיני חכמים תמה על דברי התוס' דריש נדה בראיה זו שהביאו כמ"ש דאדרבא משם באר"ה דס' הוי ונדחק ליישב ע"ש וא"כ מה מקום להקשות לדברי התוספות דיבמות מתוספתא הלזו סוף דבר שכל דבריו נפלאו ממני אלא מיהא מההיא דאמרינן בריש נדה דה"ט דהלל משום דאתתא כיון דמגופא קא חזייא לא אמרי' אוקמה אחזקה ופרש"י משום דמועדת ועלולה היא לכך נראה דק' לדברי התוס' דיבמות ולדעת רש"י והטור דס"ל דכל שאתרע חזקה לא אזלינן בתר חזקה דמשמע דאי לאו האי טעמא הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דהשתא ודאי טמאה ואיתרע חזקתה ועיין בס' מח"א ה' אישות סי' ג' ד"ז ע"ב שתירץ דהתם ה"ט משום דנהי דאשה אתרעאי טהרות מי איתרעו וכה"ג מחלק תלמודא בפ"ק דחולין גבי סכין איתרע בהמה מי איתרעאי ובהכי יש ליישב ג"כ ההוא דמקוה שהק' ממנה מוהרימ"ט ולי נראה ליישב עוד דהתם שאני דמעת לעת שבנדה אינו אלא דרבנן כדאיתא בנדה ד"ז דמה"ט אפילו הלל לא מטמאי אלא לקדש אבל לא לחולין והיינו משום דלא ילפינן מסוטה לטמאה למפרע כמ"ש התוספות שם בריש נדה והילכך אע"ג דאיתרע חזקתה הוה אזלינן בתרה כיון דטומאה קלה היא ואפילו לקדש לא הוה מחמרינן אי לאו משום טעמא דמגופ' קא חזיא ועיין במוהר"י מטראני סימן הנז' ובסי' נ"א יע"ש ודו"ק: ומדברי הר"ן פ"ק דחולין גבי גבינות הגוים שכתב וז"ל אלמא בהמה בחייה בחזקה שאינה טרפה היא הילכך אם מצינו אותה עכשיו טרפה אמרינן השתא הוא דאיתרעאי ומיהו הני מילי בטריפות דאיכא למימר השתא סמוך לשחיטתה ממש נולד בה אבל בטרפות סירכא או שאר טרפות דא"א לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה דכיון דיצתה מחזקתה וע"כ קודם לזמן מציא' יצאתה ואין אנו יודעים כמה אוסרים אותה למפרע וכענין שאמרו בכתמים דכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא מצאתי לה כתם אלמא כיון שכתם זה יבש וא"א לומר עכשיו ראתה מטמאינן לה למפרע כו' יע"ש. נראה מדבריו דס"ל כדעת התוס' שכתבו בריש נדה דאזלינן בתר חזקה אפילו היכא דאיתרע חזקה ושלא כדעת רש"י והטור ז"ל וראיתי להרב בעל מח"א שתמה על דברי הר"ן בראיה זו דכתמים וז"ל דאכתי מה יענה לסיפא דמתני' דקתני ר"ש אומר היבש מטמא למפרע והלח אינו מטמא אלא עד שעת שיהיה יכול להיות לח ולא אמרי' דעכשיו ראתה אע"ג דאיכא למיתלי דעכשיו ראתה כיון דלח הוא ותו קשה טובא דבהדיא אמרו שם אמר ר"א ל"ש אלא שרץ אבל כתם לח נמי מטמא למפרע אימור יבש הי' ומיא נפיל עליה וכן הלכה הרי דאע"ג דאיכא למיתלי ולומר עכשיו ראתה אפי"ה מטמאינן לה למפרע יע"ש שהניחו בצ"ע ובאמת שהדבר מתמיה כי על כל אלה נראה לע"ד שנעמוד על סודו של הר"ן בשנדקדק עוד דאדמייתי הר"ן ראי' מההיא דכתמים אמאי לא הביא ראיה מרישא דמתני' דקתני השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי למה זה הוצרך להביא ראיה מסיפא ובר מן דין דמההיא דכתמים אין ראיה דהתם ה"ט דלא אמרי' העמידנה על חזקתה ולא יהא מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש משום דכיון דאתתא מגופא קא חזיא לא אמרי' אוקמא אחזקתה כדאמרינן בריש נדה ואפי' היכא דאיכ' למיתלי ולומר עכשיו ראתה ולעול' דבעלמ' אזלינן בתר חזקה לגמרי אפי' היכא דליכא למיתלי באותה שעה ואולם הנר' ודאי שכונתו כלפי מ"ש שם בפ"ק דנדה ד"ג מ"ש ממבוי דתנן שרץ הנמצא במבוי מטמא למפרע כו' ומשני התם נמי כיון דאיכא שרצים דגופי' ושרצים דעלמא כתרתי לרעותא דמי וכתבו רש"י והתוס' ז"ל שם דלשמאי דוקא קא פריך משום דמשמע ליה לתלמודא דההיא מתני' ככ"ע היא עוד כתבו התוס' שם ד"ה ושרצים וז"ל וא"ת סיפא דמתני' דקתני כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע כו' מאי איכא למימר והתם ליכא למימר דאיכא דם דמעלמא דמשום דם דמעלמא אינו טמא אלא החלוק ויש ליישב דהואיל ואם הכתם יבש ע"כ מטמא למפרע ופעמים נמי כשהוא לח מוכיח דלא אתי השתא כו' לא פלוג רבנן בכתמים יע"ש וכונתם דאשרצים פריך בגמ' שפיר דליכא למימר דהואיל והשרץ יבש וע"כ מטמא למפרע לא פלוג רבנן בשרצים דגבי שרצים איכא למימר דיבש נמי אימור מעלמא אתו שגיררתו חולדה ממבוי אחר ודו"ק ומעתה דברי הר"ן מבוארים דמש"ה הוצרך להביא ראיה מסיפא דמתני' דכתמים דאי מרישא דמתני' דשרצים אין ראיה כלל דהתם ה"ט הואיל ואיכא שרצים דגופיה ושרצים דמעלמא כתרתי לריעותא דמי כדאמרי' בגמ' משום הכי מטמאינן למפרע אמנם מסיפא דמתני' דכתמים ק"ל שפיר דאם איתא דאפי' היכא דליכא למיתלי עכשיו ראתה אזלינן בתר חזקה א"כ אמאי לא אמרי' ביבש נמי העמד על חזקתה ולא יהא מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש כלו' דאף ע"ג דס"ל לת"ק דלח נמי מטמא משום דלא פלוג רבנן בכתמים וגזרו לח אטו יבש מ"מ הי"ל להשוות מדותיהן ולומר דבין לח בין יבש אינו מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש אבל שיהיה מטמא למפרע אמאי אלא ודאי דכל דליכא למיתלי דילמא עכשיו ראתה אזלא לה חזקה ומטמאינן לה למפרע והילכך כיון דביבש ע"כ מטמא למפרע לא פלוג רבנן בכתמים וגזרו לח אטו יבש ומעתה מבואר הוא דלא תקשי לן מאי דאקשינן דכתמים שאני משום טעמא דמגופא קא חזיא דזה אינו אלא להלל ומתני' שמאי היא מדפריך מינה תלמודא לשמאי גם מה שהקשה הרב הנז' מסיפא דקתני ר"ש אומר הלח אינו מטמא כו' לק"מ דהתם גבי שרצים הואיל ואיכא תרתי לריעותא משו"ה לא אזלי' בתר חזקה וההיא נמי דאמרינן אמר ר"א ל"ש אלא שרץ אבל כתם לח נמי מטמא לא ק"מ דר"א ל"ק הכי אלא לפום מאי דקי"ל הלכתא כהלל דנשים מטמאות מעת לעת וה"ט משום דכיון דמגופא קא חזיא לא אוקמי' אחזקתה ומה שהביא הר"ן ראיה מכתמים אינו אלא מריש' דמתני' דאתיא אליבא דשמאי וכמ"ש זה הנראה לי אמת ויציב בדברי הר"ן ז"ל ודו"ק ומ"מ לדאתאן עלה נראה שדעת הר"ן דאפי' היכא דאיתרע חזקה אזלינן בתר חזקה שלא כדעת רש"י והטור אלא דכפי זה יש לתמוה על הטור דבי"ד סי' פ"א פסק כדברי הר"ן הללו ואלו כפי מ"ש בא"ה נראה דס"ל דכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה ובר מן דין נר' דקשה דברי הר"ן אהדדי ממ"ש בפ' מי שאחזו אמתני' דקתני אם אינו ידוע אם הגט קדם למית' או המיתה קדם לגט ה"ז חולצת ולא מתייבמת ופי' הר"ן דלא מוקמינן ליה בחזקת חי ונימא דלאחר י"ב חודש מת דכיון דהשתא מת מקמי הכי מספ"ל אימא בתוך י"ב חדש מת ע"כ וע"כ דה"ט משום דכיון דהשתא מת איתרע לה חזקה וכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה וכדעת רש"י והטור וכבר ראיתי להרב מוצל מאש סי' כ"ה שהק' מדברי הר"ן הללו למ"ש מוהרימ"ט ח"ג סי' ע"ב ומוהרשד"ם בחי"ד סי' ס"א על מי שבא לו שמועה שמת לו מת ואינו יודע אם מת תוך ל' או לאחר ל' שחייב להתאבל משום דאוקמינן גברא אחזקתיה ועתה מת שהרי מדברי הר"ן הללו מבואר דכיון דעתה מת ואיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה וכן תמיה על מוהרימ"ט בח"א שיישב דברי התוס' דיבמות באנפי אחרינא לומר דס"ל להתוספות דאפילו היכא דאיתרע לה חזקה אזלינן בתר חזקה דמה יענה להא דר"ן שהיא משנה ערוכה וכן תמה על דברי התוס' פ"ק דכתובות ד"ט ד"ה לא צריכה שנר' מדבריהם שם דס"ל דאפילו היכא דאיתרע לה חזקה דבתולה דהרי בעולה לפנינו אפי"ה אזלינן בתרה דמה יענו לההיא דר"ן יע"ש שהניחו בצ"ע והנה כפי מ"ש הט"ז סי' רצ"ז דגבי מיתה ה"ט דלא אמרינן אוקי גברא בחזקת חי משום דכל חי עומד למות אין כאן מקום קושיא כלל מדברי הר"ן ז"ל מההיא דגבינות וכמובן אלא מיהו דברי הטור ז"ל מוקשים ועומדים גם על דברי הר"ן ז"ל קשה דבשמעתין כתב כלשון רש"י ז"ל ממש כנר' דס"ל דכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה ומההיא דגבינות משמע איפכא וליכא למימר דה"נ דמי למיתה כיון שכל נערה עומדת לבגור דמשמע ודאי דהכא שאני כיון שאינה עומדת לבגור בתוך ששה חדשים ולא דמי למיתה דכל שעה עומדת למיתה ודו"ק. ולכן נראה דגבי גבינות שאני דחזקה אלימתא היא כיון דאתיא מחזקה דרובא דרוב בהמות כשרות הן והילכך אלימא טפי ואפי' היכא דאיתרע אמרינן אוקמא אחזקתה ואתה תחזה מדברי הר"ן שם בפ"ק דחולין היאך מבואר מדבריו דחזקה דאתיא מכח רובא אלימא טפי ובהכי ניחא נמי דברי הר"ן ז"ל דלא תיקשי לי' מתני' דפ' מי שאחזו: גם מה שהקשה הרב מוצל מאש לדברי התוס' דפ"ק דכתובות ממתני' דפרק מי שאחזו יש ליישב בהכי דהתם נמי איכא חזקה ורובא דרוב נשים בתולות נישאות כדאיתא פ"ב דכתובות ועוד נ"ל ליישב לההיא דפרק מי שאחזו וממילא יתיישבו גם כן דברי מוהריב"ל ומוהרשד"ם ז"ל דה"ט שכתב הר"ן דלא מוקמינן ליה בחזקת חי משום דאיכא נמי חזקה אחרת כנגדה דהעמד אותה בחזקת איסור ומעיקרא בחזקת איסור לעלמא קיימא יש לנו לאוקמה אחזקתה שתהא אסורה לעלמא עד שתחלוץ דומה למה שתי' הרב לעיל סמוך ונראה להאי דס' אישתהי והן אמת שיש לאומר שיאמר דלא דמי לההיא דהתם מוקמינן לה בחזקת אשת איש שהיתה מקודם ואמרינן דאין זה אותו שהעיד עליו אלא שנשתנה צורתו ואשה זו עדיין אשת איש היא משא"כ הכא שהרי אנו יודעים בודאי שמת בעלה ואיסור אשת איש דמעיקרא חלף הלך לו כגון דא ודאי לא אמרינן הואיל והיתה בחזקת איסור לעלמא מחמת הבעל עכשיו נמי העמידנה אחזקתה ותהי' אסורה לעלמא מחמת מיתת היבם זה נראה לי ושוב מצאתי למהר"י מטראני ז"ל ח"א סימן כ"ב שכתב בפרושא דכגון דא נמי חשיבא חזקה והביא ראיה לדבריו כיד ה' הטובה עליו ואם כן תירוצו דתריצנא יתד היא שלא תמוט וכפי מ"ש דחזקה מכח רוב' אלים טפי יש ליישב גם כן מאי דהוה ק"ל טובא לדעת הטור מההיא דגרסינן פ' המדיר אמתני' דהיה בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה כו' מוקי לה תלמודא מעיקרא דלא כר"ג דאלו לר"ג היא נאמנת דחזקה דגופא עדיפא הרי דאזלי' בתר חזקה דגופ' אליבא דר"ג דהלכתא כותי' אע"ג דאיתרע לה חזקה שהרי מום לפנינו ועי"ש בתוס' ד"ה חדא במקום תרתי יע"ש וכפי האמור לא ק"מ דהתם נמי איכא רובא ורובא דעלמא לאו בני מומין הן: ודע דבגמ' פרכינן התם ולשמואל מאי שנא ממקוה דתניא מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ויש לדקדק טובא למאי דס"ד השתא ולא אסיק אדעתי' לחלק בין חדא לריעות' לתרתי לריעו' אדק"ל מתני' דמקוה לשמואל תקשי ליה מתני' דנדה דקתני שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן הלל אומר מפקידה לפקידה ובריש נדה פרכי' מ"ש ממקוה דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' לשמאי קשיא למפרע להלל קשיא ודאי ומסקינן התם כשינוייא דהכא דמקוה איכא תרתי לריעותא ונדה ליכא אלא חדא לריעותא והשתא למאי דס"ד הכא בתלמודא ולא אסיק אדעתיה לחלק בהכי תיקשי ליה הנהו מתני' אהדדי והיה אפשר לו' דהמקשה דהכא ס"ל כהנהו שנויי דמשני התם בסוף הסוגיא דטעמייהו משום דהאשה מרגשת בעצמה וא"נ דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוה קא אתי וכדאמר התם מאי איכא בין הני לישנא איכא בינייהו למרמי חבית אמקוה כו' להני לישני ליכא למרמי אך ק' דהתוס' ד"ה איכא הק' וז"ל וא"ת כו' וכן להלל דלית ליה הני טעמי צריך לשנויי כדמשני דהתם איכא תרתי לריעותא וי"ל דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי כו' א"נ י"ל דידע טעמא דתרתי לריעות' לשרוף אבל תולין אע"ג דליכא תרתי לריעותא ועיקר פירכא דלעיל לשמאי דטעמייהו דשמאי והלל משום דאשה מרגשת בעצמה אכן לתי' הב' ק' שהרי הכא ע"כ לא אסיק אדעתיה לחלק בין תרתי לריעותא לחדא לריעותא אפי' לענין תולין דאי אסיק אדעתיה לחלק בהכי מאי ק"ל לשמואל הא היכא דליכא אלא חדא לריעותא כההיא דנדה תולין וא"כ שפיר קאמר שמואל דחיישי' לקדושי ב' כיון דס' הוי וצ"ע: ודע שהטור סי' הנז' כתב וז"ל קדשה אביה בבקר כו' וקדושי האב אינם כלום אפי' אינה מכחישתו והרמ"ה כי דוקא מכחישתו אבל אינ' מכחישתו צריכה גט מב' מבואר דבמכחישתו אפי' שמואל מודה דכיון דאיפסקא הלכתא כרב ע"כ אפי' באינה מכחישתו קאמר ומ"ש מרן הב"י הן דברים תמוהים וכבר תמה עליו מהרש"ך ח"א דף ע"ט יע"ש והרב הנז' כתב וז"ל וטרחתי ויגעתי לבקש תי' וישוב לדברי הרמ"ה ז"ל ולא מצאתי רק על צד הדחק לומר דלא גריס הרמ"ה כגי' ספרינו אלא גריס בחד מתרי גווני או גריס בתי' דברייתא אידי ואידי כרב כאן במכחישתו כאן בשאינה מכחישתו או לא גריס מאי דמסיק תלמודא בתר הכי והלכתא כותי' דרב וס"ל להרמ"ה דהלכתא כותיה דשמואל ואם לא כוון הרמ"ה לשום אחד מאלו הדרכים קשה מאד לעמוד על כונתו וצ"ע. ואחר המחילה רבה אשתמיט מיניה דברי ר' ירוחם נמי. כ"ב ח"ה כי משם בא"רה שלא כוון הרמ"ה לשום אחד מאלו הדרכים שכתב וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל הא דאמרינן שביום שנשלמו ששה חדשים שקדושיה קדושין כו' דוקא במכחישתו אבל אינה מכחישתו לא מכרעא מילתא אי פליג בה רב או לא ומס' חוששין לקדושי ב' ע"כ ולכן הנר' לע"ד ליישב דבריו דלהרמ"ה קשיתי' סוגי' דשמעתין דפרכינן לשמואל דאמר חוששין לקדושי' ב' ממתני' דמקוה ומשנינן דהתם איכא תרתי לריעותא והכא חדא לריעותא והשתא ק' דלרב דס"ל דאפי' בחדא לריעותא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו וקדושי האב אינן קדושין כלל מה יענה למתני' דריש נדה דס"ל לשמאי כל הנשים דיין שעתן והלל ס"ל מעת לעת ובריש נדה פרכינן אמתני' דשמאי אומר כל הנשים דיין שעתן מ"ש ממקוה כו' לשמאי ק' למפרע להלל קש' ודאי דאלו מעת לעת שבנדה תולין ואלו הכא טומאה ודאי ומסיק כתי' דהכא דהתם איכא תרתי לריעותא וגבי נדה ליכא אלא חדא לריעותא וא"כ כיון דס"ל לרב דאפי' בחדא לריעותא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו א"כ מה יענה למתני' דנדה ועיין בתוס' רי"ד שנתקשו בזה ותי' יע"ש. גם התוס' בריש נדה ד"ה השתא הוא דחזאי נתקשו בזה ותירץ דה"ט דרב משום דשערות רגילות לבא מצפרא ונדחקו הרבה בתי' יע"ש אמנם להרמ"ה לא ניחא ליה בהכי וס"ל דלפום סוגיא דנדה דמסיק דטעמייהו דשמאי והלל משום דהוי חדא לריעותא ע"כ צ"ל דפלוגתא דרב ושמואל במכחישתו דוקא הוא אבל באינ' מכחישתו אפי' רב מודה דס' הוי כיון דליכא אלא חדא לריעותא דומיא דנדה ופליגא אסוגיא דשמעתין ואי קשיא לך אכתי לסוגיא דשמעתין דס"ל דאפי' באינה מכחישתו פליגי מה יענו במאי דפריך התם מ"ש ממקוה י"ל דסוגיא דהכא אתיא כאבע"א דקאמר התם דה"ט דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה או משום דאם איתא דהוו דם מעיקרא הוה אתו דלהנהו לישני ליכא למרמי חבית אמקוה כדקאמר התם וע"ש בתוספות ד"ה איכא בינייהו שכתבו דלהנהו לישני טעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי יע"ש וא"כ משו"ה פסק הרמ"ה ז"ל דוקא במכחישתו אבל אינה מכחישתו צריכה גט מב' משום דלא קים ליה אי פסקינן הלכתא כסוגיא דשמעתין דס"ל דלרב אפי' באינה מכחישתו אמרי' הרי היא בוגרת לפנינו או כסוגיא דנדה דע"כ לומר דרב לא קאמר אלא במכחישתו ופליגא אשמעתין וזהו שכתב הרמ"ה ז"ל אבל באינה מכחישתו לא מכרעא מילתא אי פליג בה רב או לא כלו' דמספ"ל איזה סוגיא נתפוס עיקר כנ"ל ליישב דבריו ודוק:
מעשה חושב (רלד) דה"ט שכ' הר"ן דלא מוקמינן לי' בחזקת חי משום דאיכא נמי חזקה אחרת כנגדה כו'. גם אני כוונתי ליישוב זה אלא דיש לשדות בה נרגא דא"כ אמאי צריך הר"ן לאתויי עלה מטעם דאיתרע לה חזקת חי כיון דהשתא מת ולפ"ז הרי מעיקרא לא קשיא ולא מידי דכיון שיש כאן שני חזקות המתנגדות זל"ז חזקת איסור דאשה וחזקת חי דבעלה (עד לאחר הגט) הו"ל ספיקא ומש"ה חולצת ולא מתיבמת ועכצ"ל דמשעה שגירש את אשתו בתנאי זה איתרע לה חזקת אשת איש משום דידעינן דלאחר י"ב חודש תשתרי לעלמא ואע"ג דלשמא ימות חיישינן מ"מ הא אין זה אלא חששא והחזקה איתרע לה. וגדולה מזו כתבו התוס' בכתובות דף כ"ג דבזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה דחזקת פנויה אין כאן עוד ע"ש ודוק. ועוד דכיון דלשמא מת לא חיישינן א"כ כשכלו הי"ב חודש ולא שמענו בו שמת הרי הותרה לעלמא כיון דבשעה שנותן הגט בחזקת שהוא חי נותן דלשמא מת לא חיישינן דהא אפילו בחולה נותנים גט בחזקת שהוא חי: