אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ג · הלכה יג

הלכה יא

נתקדשה קודם שתבגר כו'. כתב מרן הכ"מ כתב הרי"ף דמדאשכחן לרבינא דלא ס"ל להא דרב ושמואל לית הלכתא כותייהו הנה הר"ן ז"ל שם כתב וז"ל ודבריו סתומים שאפשר שהוא ר"ל שאע"פ שנתרצה בסוף או אפשר שהוא ר"ל שאפי' ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת והוא מפ' כך מר לא ס"ל להא דרב ושמואל דאמרי דאם נתרצה האב מקודשת שהוא כמו שא"ל צאי וקבלי קדושיך ולפי' חוששין אלא מר ס"ל שאע"פ שנתרצה אינה מקודשת ואף כאן אף ע"ג דארצי קמיה אינו דומה לשליח ואין קדושין עכ"ל וראיתי להרב עצמות יוסף תמה עליו שדבריו סתרי למ"ש שם בתחילת הסוגיא בההיא דאמר רב חיישי' שמא נתרצה האב וז"ל ודאמרינן שמא נתרצה האב לאו נתרצה מעיקרא קאמרי' דא"ל צאי וקבלי קדושיך אלא שמא נתרצה אח"כ כששמע והכי מוכח מהא דאקשי' לקמן ודילמא שליח שויא ואי ס"ד שמא נתרצה מעיקרא קאמר מאי ק"ל הא אמרינן דבבן לא חיישינן כו' וכונת דבריו האי דאי נתרצה דקאמר היינו דחיישינן שמא א"ל צאי וקבלי קדושיך אם כן כשאמר אפי' למ"ד חיישינן כו' שמא נתרצה הבן לא אמרי' דהוי דכוותה וא"כ מאי פריך ודילמא שליח שויה כיון שכבר אמר דלא חיישינן אלא ודאי דלא חיישינן לשמא א"ל צאי וקבלי קדושיך והשתא לפי מ"ש כאן כדעת הרי"ף ז"ל הדרא קו' לדוכתא מאי פריך ודילמא שליח שויה עכת"ק יע"ש והנה מ"ש דמאי פריך ודילמא שליח שויה אשגרת לישן דמההיא ודאי לק"מ דשפיר פריך דאע"ג דלשמא נתרצה הבן וגלי דעתיה מעיקרא לא חייש רבינא משום דבן דייק ונסיב והילכך גילוי דעת לא מהני דשמא לא גמר בדעתו עדיין לקדשה מ"מ אכתי ניחוש דילמא שליח שויה בפי' אלא עיקר קושיתו הוא ממאי דפריך ודילמא ארצויי ארציה ולע"ד נר' דלק"מ וכונת דבריו מבוארת דודאי ס"ל ז"ל שאף לדעת הרי"ף הא דאמר רב חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה לבסוף קאמר כמ"ש בתחלת הסוגיא אלא דמספ"ל בדעת הרי"ף ז"ל דאפשר דדוקא בשנתרצה לבסוף לא מהני משום דאמרינן דהשתא הוא דנתרצה משום דכבר נעשה מעשה אבל מעיקרא אם היה נמצא לא היה מתרצה כמ"ש בסוף דבריו ואע"ג דרב ס"ל דאם נתרצה לבסוף מהני משום דגלי דעתיה דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואמרי' הוכיח סופו על תחילתו דבשעת קבלת הקידושין נמי ניחא ליה והו"ל כאלו נתרצה מעיקרא כמ"ש בריש הסוגיא ועיין בתוס' רי"ד מ"מ בהא הוא דפליג רבינא וס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו וא"כ לפי צד זה יש לומר דאם ידעינן בודאי שנתרצה מתחילה וגלי דעתיה שהיה חפץ לקדשה לו אפי' רבינא מודה דמקודשת או אפשר דס"ל דאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחילה וגילה אדעתיה שהיה חפץ לקדשה לו אפ"ה ס"ל דגילוי דעת לא מהני לרבינא והוא מפרש כך מר לא ס"ל כו' כלומר דסבירא ליה להרי"ף דמאי דפליג רבינא וס"ל דנתרצה לבסוף לא מהני לאו משום דס"ל לרבינא דהשתא הוא דנתרצה ולא מעיקרא דהא ודאי לית לן למיחש להכי כלל וכ"ש בדרך ודאי אלא היינו טעמא דרבינא משום דס"ל דאפילו תימא דכיון דנתרצה לבסוף גלי דעתי' דניחא ליה והו"ל כנתרצה בתחילה וכאלו אמר לה צאי וקבלי קדושך דמי כדין זכין לאדם שלא בפניו היינו מדין שליחות דחשיב כאילו עשאו ואפי"ה לא מהני משום דגילוי דעת בקידושין לא חשיבה כשליחות ואפשר דהיינו משום דס"ל לרבינא דלא חשיב זו זכות כיון שנאסר בקרובותיה וכמו שהק' בתוס' רי"ד על פירוש רש"י ז"ל יע"ש ונמצא אם כן שאף לדעת הרי"ף ז"ל הא דאמר רב חיישינן שמא נתרצה לבסוף קאמר והיינו דפריך ודילמא ארציה קמיה כנ"ל פשוט כונת הר"ן: עוד הקשה הרב הנז' במ"ש מר"ן ז"ל עוד הק' עליו דאם איתא דאפי' ארצויי מעיקרא לא שמעינן מהא דרבינא כו' אבל אכתי אמאי לא חיישינן בדשדיך שמא אמר לה צאי וקבלי כו' והק' הרב הנז' שהרי הוא כתב דהאי חששא לא חיישינן ושמא נתרצה דקאמר רב שמא נתרצה לבסוף אמר ע"ש ולע"ד נראה ליישב דהר"ן ז"ל לעיל לא בא להכריח אלא דע"כ שמא נתרצה דקאמר רב שמא נתרצה לבסוף קאמר אבל לעולם אכתי אפשר דס"ל להר"ן דלרב כי היכי דחיישינן שמא נתרצ' לבסוף ה"נ איכא למיחש שמא נתרצה בתחילה ואמר לה צאי וקבלי קדושיך ורב דנקט חששא דשמא נתרצה לבסוף חדא מינייהו נקט וכמ"ש הריטב"א בשם איכא מ"ד ע"ש אמנם לדעת הרי"ף ז"ל ק"ל שפיר דאכתי לרבינא ניחוש שמא א"ל צאי וקבלי קדושיך ודוק וראיתי למוהרי"ט ז"ל בחידושיו ובתשו' לחא"ה סימן מ"ג שהקשה לדברי הר"ן ז"ל דאם נאמר דבנתרצה מתחלה מודה הרי"ף ז"ל דמהני ולא אמר אלא בשנתרצה לבסוף ולפ"ז הכי קאמר בפי' אמר מר דלא ס"ל הא דרב ושמואל ולא חיישינן לה כלום ומדלא חיישינן התם שמא נתרצה האב מתחלה שמעינן דלא חיישי' נמי שמא נתרצה הבן מעיקרא וארצויי ארצי קמיה וק' דהשתא דאתית להכי דאף לשמא נתרצה בתחלה לא חיישינן אע"ג דאלו נתרצה היו קדושין מנ"ל להרי"ף ז"ל לומר דרצויי לא מהני לבסוף דילמא מהני אלא דלא חיישינן כל שלא שמענו בהדיא שנתרצה כי היכי דלא חיישינן בתחילה ותי' דהרי"ף לא משמע ליה לומר דגם נתרצה לבסוף מהני ולא חייש לה רבינא מאחר דרב ושמואל חשו לה דרבינא בתראה הוא ולא היה נוהג קלות ראש בגזרותם אא"כ כו' ואיהו גמר מרביה דרצויי דלאחר קידושין לאו כלום הוא והא דלא חשו לשמא נתרצה בתחילה אלא לשמא נתרצה לבסוף כדאשכחן דלשמא מת לא חיישי' לשמ' ימות חיישי' דלשמא נתרצ' בתחילה אין לחוש דאוקמא אחזקה דמעיקרא אבל לשמא יתרצה אם היה רצוי הי' לנו לחוש ע"כ ולדעתי יש לדקדק על תי' זה דאם איתא אמאי הוצרך רבה בר שימי לומר דבפי' אמר מר דלא כר"ל דהא דרב כו' בפשיטות הו"ל לתרץ דאע"ג דס"ל כרב דחיישינן לשמא נתרצה לבסוף לשמא נתרצה בתחילה לא חיישי' משום דאוקימנא אחזקת' ומש"ה לא חיישינן דילמא ארצויי ארצי קמיה ולומר דאה"נ דהומ"ל הכי אלא דקושטא דמילתא קאמר דלא ס"ל לדרב ושמואל זה ודאי דוחק הן אמת שראיתי למרן ז"ל בתשובה סי' י"ב שכתב שלפי מ"ש רש"י בההיא דרב דקאמר חיישינן שמא נתרצה דהיינו שמא נתרצה לבסוף כששמע נראה דס"ל דלשמא נתרצה מעיקרא מודי דלא חיישינן ועל פי זה הוקשה לו דאם כן כי פריך בגמרא ודילמא שליח שוייה או ארצויי ארצי' אמאי לא משני דאפי' לרב ושמואל לא חיישינן לדמעיקרא ותי' דאה"נ אלא דקושטא דמילתא קאמר יע"ש ולא ידעתי מי הכריחו לדוחק זה כי אפשר שרש"י ז"ל ס"ל כדעת הריטב"א ז"ל שכתב בחידושיו דדוקא בההיא דרבינא חיישינן לשליחות משום שהיו הקידושין על ידי אביו בן דעת כי רגלים יש לחוש שהרי כל אדם יודע שאין האב מקבל קדושין לבנו ולא היה טועה אלמלא שעשאו שליח אבל גבי קטנה דלא בת דעת עבידה דמקבלה קידושין שלא מדעת אביה דנשי דינא לא גמירי וכ"ש קטנה יע"ש וא"נ דס"ל כאיכא מ"ד דחדא מינייהו נקט ולעיקר קו' מהרימ"ט ז"ל נראה דמה שהכריחו להרי"ף לומר דאפי' נתרצה לבסוף לא מהני היינו מכח ההיא דקאמר אביי לקמן צריכה קדושין אחרים לדעת אביה משמע דאם נתרצה לא מהני וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' יע"ש עוד הק' מהרימ"ט ז"ל דנהי דרבינא לא ס"ל הא דרב ושמואל ואין חוששין שמא נתרצה האב בין בתחילה ובין בסוף התם הוא משום דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושיך כדכתב הר"ן אבל הכא דרך הבן שתעשה מלאכתו ע"י אביו עכ"ד ולע"ד אחר המחילה נראה דלק"מ דע"כ לא כתב הר"ן כן אלא כלפי מה שהק' לדעת הרי"ף אי ס"ל דלרבינא אפי' רצוי דמעיקרא לא מהני ומש"ה לא חיישינן דילמא ארצויי ארצי' דאם כן אכתי אמאי לא חיישינן בדשדיך דילמא א"ל צאי וקבלי קדושיך כי היכי דחיישינן לגבי בן אי לאו טעמא דלא חשיב ואהא תי' דלשמא א"ל צאי וקבלי קדושיך לא חיישינן דאין דרך האב לומר לבתו שתקבל קדושיה אמנם אי הוה ס"ל לרבינא דרצויי דמעיקרא דמהני ה"נ וודאי דגבי אב נמי היה לנו לחוש לשמא נתרצה בתחילה וגילה דעתו שחפץ לקדשה דמהשתא נעשה שליח מאליו מטעמא דזכין לאדם שלא בפניו דמהשתא לא שייך למימר דאין דרך האב לומר לבתו כו' דאנן לאו מכח חששא דשמא א"ל אתינן עלה אלא שמא גילה בדעתו וליכא למימר דכיון דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושיך אם כן כי גלי דעתיה נמי אנן סהדי דלא הי' בדעתו שתקבל בתו קדושיה והו"ל לגביה כאלו חוב הוא לו דהא ליתא דא"כ היכי פריך בגמ' ודילמא ארצויי ארצי' קמיה הא כיון דלא חשיב איניש לשויה לאבוה שליח אם כן כי גלי דעתיה נמי לא מהני אלא ודאי דהא ליתא ואם כן היינו דקאמר רבה בר שימי דכיון דלא ס"ל להא דרב ושמואל ולא חיישינן שמא נתרצה האב מעיקרא ה"נ לא חיישינן גבי בן כנ"ל פשוט אלא מיהו ק"ל ממ"ש הר"ן בתחילת הסוגיא דאפי' לרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה היינו דוקא בששתק בשעת שמיעה אבל בצווח מעיקרו אינה צריכה גט ולא מיאון שאין זכין לאדם אלא מדעתי' והשתא קשה דאכתי אמאי לא ניחוש אליבא דרב דס"ל דגילוי דעת מהני לשמא נתרצה בתחילה וגלי דעתיה שחפץ לקדש ולה דמהשתא לא שייך תירוץ הר"ן דאין דרך האב לו' לבתו כו' ואי ס"ל כתירוץ הריטב"א שכתבנו לעיל הי"ל לתרץ כן לקושייתו ז"ל ולא לתרץ מטעמ' דאין דרך האב כו' ואפ"ל דס"ל להר"ן דכל שמיחה האב ודאי אין לנו לחוש שמא מעיקרא נתרצה האב ואחר כן חזר בו ממה שהיה בדעתו כבר ומעולם לא כתב הר"ן דהוה חיישינן לרצוי דמעיקרא אלא דוקא בששתק כנ"ל: עוד הקשה הר"ב עצמות יוסף במ"ש הר"ן בראש דבריו וז"ל וכתבתי כ"ז לדעת רש"י שכ' כו' ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה כו' וכן יש לחוש בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ומיחתה ואחר כך נתרצה האב כו' וז"ל וצ"ע דמאיזה טעם חיישינן בה כיון דמיחתה והא קי"ל כרב דאמר בין היא בין אביה יכולין למחות איברא דהרשב"א כתב דלענין ס' אתמר הא דאמר רב בין היא בין אביה יכולין למחות וקרוב לומר שיש ט"ס בדברי הר"ן עכ"ל ולע"ד נראה שדעת הר"ן כדעת הרשב"א דמפרש הא דאמר רב בין היא בין אביה כו' לענין ס' ואמינא לה ממה שהוצרך הר"ן בתחילת הסוגיא להכריח דבצווח מעיקרו אפי' רב מודה דלא חיישינן לשמא נתרצה מההיא דנתקדשה לאביה כו' ומההיא דירוש' יע"ש ואם איתא בפשיטות הו"ל להוכיח מהא דרב דקאמר בין היא בין אביה יכולין למחות וכמ"ש התוס' אלא משמע דס"ל דמההיא ליכא ראיה דאיכא למימר דלענין ס' אתמר וכן ראיתי למוהראנ"ח בח"א סי' א' ד"ח ע"א שהכריח כן בדעת הר"ן כמ"ש בתחילת הסוגי' דהא דרב בכל ענין מיירי ואפי' הוא בעיר אחרת ולא שמע כלל וכתב דלפי דבריו צ"ל דהא דאמר רב גופיה בין היא בין אביה יכולין למחות היינו לענין שאם נתרצה אח"כ בפי' לא נאמר דהוי קדושי ודאי אבל לעולם קדושי ס' הן דשמא הוה ניחא ליה וזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ותו לא מהני עכובא דבתר הכי יע"ש באורך וא"כ מעתה אתו דברי הר"ן כהוגן אלא שמ"ש עוד הרב הנז' שכן צ"ל גם כן לדברי התוס' שכתבו בד"ה בין היא בין אביה דאפי' נתרצה האב בפי' ואח"כ עכבה מההיא עיכובה דידה והשתא ק' לפי דבריהם שאת"ל דאפי' נתרצה האב מצי מעכבה והיינו הא דאמר רב בין היא בין אביה כו' אם כן היכי קאמר רב לעיל צריכה גט וצריכה מיאון משום דחיישי' שמא נתרצה האב הא אפי' נתרצה בפירוש במיאון לחודיה סגי אלא ודאי ס"ל להתוס' לפי' זה דכי אמר רב דהיא יכולה לעכב אחר הרצוי של אב היינו כי היכי דלא ליהוו קדושי ודאי כו' אבל מ"מ מידי ס' לא נפקא ואית לן לספוקי שמא זכות הוא לה ואפי' ידע שתעכב הבת אח"כ מ"מ הוה ניחא ליה ולפיכך צריכה גט ומיאון א"ד יע"ש לע"ד ק"ל עליו דאם איתא מאי ק"ל להתוס' בריש דבריהם מההיא דקאמר רב חיישינן שמא נתרצה והוצרכו לחלק דההיא דרב מיירי דוקא בששתק ולא מיחה הא אפי' נימא דההיא דרב אמרה אפי' בשמיחה אפ"ה לא תיקשי מהא דרב דקאמר בין היא בין אביה יכול לעכב דהכא לענין קדושי ס' איתמר וכמ"ש הרשב"א וכמו שכן צ"ל לפי דבריהם לחלוקת בין היא כו' יכולה לעכב היינו לענין דהוי קדושי ספק דהשתא הוה ניחא שפיר דכולה מילתא דרב לענין קדושי ספק איתמר ובחדא מחתא מחתינהו משא"כ השתא לפי תי' דלאו בחדא מחתא מחתינהו דחלוקת בין היא היינו לענין קדושי ספק וחלוקת בין אביה היינו דלא ליהוו קדושין כלל וזה ודאי דוחק אלא משמע דס"ל דכולא מילתא דרב לענין דלא ליהוו קידושין כלל איתמר ושלא כדעת הרב ז"ל ולא נעלם ממני מה שיש להתיישב בזה אבל הוא דוחק ומה שהקשה הרב הנז' לדברי התוס' מההיא דרב דא"כ ל"ל גט במיאון לבד סגי נר' דלק"מ כפי מ"ש מוהרימ"ט ז"ל בחי' דע"כ לא כתבו התוס' דיכולה לעכב אפי' אחר שנתרצה מטעמא דלא היה מתרצה אם היה יודע שתעכב אלא דוקא כשמעכבת מיד בשעה שתשמע רצויו אבל אם היה הסכמת שניהם בשעה אחת שנתרצו לקדושין תו לא מצי הדרא דאל"כ הני קדושין מיתלא תלו לעולם ואימת הן גומרין כו' יע"ש וא"כ משו"ה איכא למימר דההיא דאמר רב צריכה גט ומיאון היינו בשהסכימו ב' ונתרצו לקדושין תו לא מצי הדרא בה ודו"ק: ודע שזה שכתבנו לעיל משם הר"ן דאפי' לרב ושמואל דחיישי' שמא נתרצו היינו דוקא בששתק אבל בצווח מעיקרו לא חיישי' כלל הרשב"א ז"ל בחידושיו פליג על זה וס"ל דאפי' בצווח מעיקרו חיישינן לרב ושמואל שכתב וז"ל אלא נראה דאפי' בצווח מעיקרו אמרו חוששין וטעמא דמילתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת אביה יודע הוא שאין קדושיה קידושין כו' ועיין במ"ש בזה בפ"ז מהלכות אלו הלכה י"ב יע"ש ודוק:
טעם המלך ג) הנה ראיתי להעיר בסוגיא זאת דבר חדש מה שלא ראיתי שדברו מזה אחד מכל יוצאי חלוצי צבא במלחמות חובה בסוגיא זאת וממילא רווחא שמעתתא זו דבעי צלותא ועמוק עמוק הוא וראשון תחלה ראיתי להעיר במה שאמרינן צריכה גט וצריכה מיאון האי גט היכי דמי והא קיי"ל בש"ע א"הע (סי' קמ"א סעיף ד') בקטנה שיש לה אב אין לה יד לקבל את גיטה והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ודעמם. א"כ קשיא ממה נפשך אי קבל האב הגט ושתיק אין לך גלוי דעת גדול מזה שנתרצה ולמאי צריכה מיאון אח"כ ואי צווח למאי צריכא גט הא צווח ואומר שלא נתרצה. והנה הרשב"א פירש בסוגיין דאיירי בצווח מעיקרא ואפ"ה צריכה גט דאף שחזינן שלא נתרצה מ"מ חיישינן דלמא יתרצה לבסוף והוי קדושין למפרע ניחא אבל לאידך פירושא דאיירי שאין האב כאן והלך למדינת הים תינח בשעת קדושין בשעת גט מאי איכא למימר דאי אין האב כאן מי מקבל הגט. ואף לדעת הר"ן ותוס' דפירשו דאיירי בשתק מעיקרא בשעת שמועה אף שצווח אח"כ לא מהני כיון דשתיק מעיקרא אמרינן דלמא בשעת שמיעה נתרצה ועכשיו צווח רק אי צווח מעיקרא כתב הר"ן בתחלת הסוגיא לא צריכה גט ולא מיאון דלא חיישינן לשמא נתרצה כיון דצווח מעיקרא נמי ניחא דאיירי באמת שצווח השתא בשעת קבלת הגט אלא בשעת שמיעה שתיק ולכך חיישינן דלמא נתרצה כבר בשעת שמיעה כמו שכתב הר"ן דלזה חיישינן יען ששתק מעיקרא. ואולם לפי זה נסתרה דעת מוהר"י מטראני שהביא הרב בהלכה זו דרצה לומר שדעת הר"ן לפי פירוש האחרון ברי"ף דלא חיישינן כלל לשמא נתרצה כבר דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת אלא עיקר החשש שמא יתרצה עיין היטב בהר"י מטראני וא"כ קשי' אי חיישינן לשמא יתרצה ע"כ בשעה הזאת שצריכה גט ע"כ איירי בשתק האב דאי צווח הלא הוי לפ"ז צווח מעיקרא דהא לדעת מוהר"י טראני לא חיישינן שכבר נתרצה ומה לי אם שתק בשעת שמיעה או צווח בשעת שמיעה דהא עיקר סברת הר"ן בתחלת דבריו שכתב דאיירי בשתק בשעת שמיעה לומר לפ"ז שחיישינן כיון ששתק נתרצה כבר אבל לדעת מהרימ"ט דאמר לא חיישינן לנתרצה כבר אי צווח השתא שתיקה זו ששתק מעיקרא מאי היא הא לא חיישינן לנתרצה כבר דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת ועכצ"ל ששותק בשעת נתינת הגט וחיישינן לדלמא יתרצה עיין היטב בזה כי אנכי שונא האריכות. וא"כ קשיא איך יפול הדבר הא צריך לקבל הגט בעצמו ואי שותק גילוי דעת היא שנתרצה עכ"פ השתא ולמאי צריך מיאון אח"כ ואי צווח בשעת הגט הא זה דמיא לצווח מעיקרא דעיקר סברת הר"ן לחלק בין שתק מעיקרא לצווח מעיקרא דצווח מעיקרא לא חיישינן לנתרצה ולא לשמא יתרצה יען שצוח ובשתק מעיקרא חיישינן דלמא נתרצה כבר יען ששתק אבל להרי"מט דלא חיישינן לשעבר כל צוחה וצוחה מעיקרא היא. גם אין לחוש שמא יתרצה לעתיד שהרי הר"ן סובר דמשעת צוחה ואילך לא חיישינן תו לריצוי דהא הר"ן כתב בהדיא דאם צוח מעיקרא לא צריך לא גט ולא מיאון וכן כתב נמי רבינו המחבר פה בסוף דבריו דהר"ן והרשב"א מחולקין בזה שמדברי הר"ן מוכח דבצוח לא חיישינן ליתרצה עיין עליו היטב ותמצא מבואר כדבריו. ואולם נתתי אל לבי דיש לומר דאיירי בכה"ג שבשעת שמיעה שתק (דאי בצוח ודאי ליכא חשש כלל דהא ליכא חשש לעולם לשמא יתרצה לדעת הר"ן כמבואר) ואח"כ תכף חלך לו ובשעת שרוצה הגזול להתגרש אינו פה ואולם יש פה חצרו ונותן הגט לתוך חצרו וחצרו קונה הגט ואף שדבר הזאת דוחק מצד עצמותו דכל כי האי גונא הוי ליה לש"ס לפרש ולא לסתום. עוד קשיא לי הרי קיי"ל בש"ע א"הע (סי' קל"ט סעיף א' וב') דגבי גט בעינן שתהיה עומדת בצד חצרה וה"ה אם האב מקבל הגט בשביל בתו אף שנמי חצרו קנה הגט מ"מ בעינן שיהיה עומד בצד החצר דזיל בתר טעמי' דבעינן עומדת בצד חצרה משום דחוב הוא לה הכי נמי גבי האב וא"כ אי עומד בצד חצרו ומקבל הגט ושותק הרי גילוי דעת גמור הוא ואי צווח ואומר לא בעינא לגט דאינה מקודשת תו ליכא חשש כמבואר. ואי נפשך לומר דלמא רב ושמואל לא ס"ל הכי דהא רב הושעי' אית לי' בגיטין (ע"ז ב') דאפילו היא בטבריא וחצרה בצפורי מגורשת וא"כ ס"ל כרב אושעי' הדר קשיא לן עכ"פ על עולא דהא איהו דאמר בגיטין (ע"ז ב') והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה והרי כתבו התוס' הכא וגם רש"י ללישנא קמא בש"ס עכ"פ דדוקא בלא שדיך פליג עולא אבל בשדיך סובר עולא דצריכא גט ומיאון וקשיא אם גט למה מיאון דהא לא משכחת גט אלא בשאביה כאן ועומד בצד חצירו והדבר צריך ביאור עוד ראיתי להעיר פה על מה שכתב הרב להשיג ולתמה על הרב ע"י בזה שרצה לצדד ולומר שיש טובי ספיקי בדברי הר"ן ורבינו מפרש דודאי הר"ן סובר דהא דאמר רב שהיא יכולה למחות לענין ספק אתמר תמה אני מאד היאך אפשר לומר כן בכונת הר"ן והלא הר"ן מסיים סוף הסוגיין וז"ל וכלשון הזה כתבה הרמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות אישות דמשמע דס"ל ז"ל דאלו נתרצה מעיקרא הוי קדושין אבל תמהני במה שסיים שם דבריו בין היא ובין אביה יכולין לעכב שזה אין לו ענין אלא אם נאמר שאם נתרצה אח"כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחה היא קודם שנתרצה האב יכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפי' אם נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת היכא שייך למימר שהיא יכולה לעכב וצ"ע עכ"ל הר"ן בסוף הפלפול שלו. הרי עינינו רואות שהר"ן אחז כשיטת רש"י ז"ל בהאי שהיא יכולה לעכב היינו קודם שנתרצה האב (בגוונא שלא שמע עדיין האב והיא מוחה ואח"כ שומע האב ומתרצה) ואי סובר הר"ן כסברת רבינו ומהראנ"ח שהביא שההיא יכולה לעכב לענין ס' אתמר מאי האי שמתמה על הרמב"ם הכי נמי טעמי' דרמב"ם שאם נתרצה האב מקודם מקודשת ואם היא מוחה נעשה מודאי ספק ככל דברי הרב אלא שלא חיישינן לשמא נתרצה אבל אם נתרצה מקודשת ומכח עכובה נעשה ספק וכן משמע מרהיטת לישנא דהר"ן דכתב ובזה יש מקום לומר שאם מוחה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב משמע זולת זה אי אפשר למצוא הדבר והיינו שיטת רש"י ולא כשיטת תוס' בזה שלאחר שנתרצה קאי כלל ואפי' לענין ספק ומה שהערה מדברי הר"ן דאמאי לא מייתי בתחלת הסוגיא ראיה דאיירי בשתק מעיקרא דאל"כ קשה קושית תוס' היאך יכול האב לעכב דהא חיישינן שמא נתרצה וע"כ דהכי איירי רב בצווח מעיקרא כאשר העלה תוס' וע"כ דהר"ן סובר דלענין ספק אתמר האי רב וכשיטת הרשב"א חדא יש לומר דאף שצד הזה היינו עכיבת האב לענין ספק אתמר מ"מ יש לומר עכיבה דידה לענין ודאי אתמר ואף שזה דוחק וכמו שהוא העלה בסמוך לדעת הראנ"ח בתוס'. אבל באמת אין מזה ראיה די"ל דהר"ן הי' סובר דמדברי רב אלו ליכא ראיה כלל לזה די"ל דאיירי בלא שדיך לכן יכול לעכב וכן העלה המהרש"א ז"ל ועוד קשיא לי אי כדעת מהראנ"ח ורבינו פה שרהיטא דשמעתתא על הרב דמה שהיא יכולה לעכב לענין ספק אתמר א"כ קשיא מאי האי שהקשה הש"ס על רב אסי מהאי מאן תמאן שהיא יכולה לעכב הא לרב נמי קשיא דהא מאי שהיא יכולה לעכב היינו רק לענין ספק שאין הקדושין נעשין ודאי קדושין והיאך שייך זה למדרש בקרא דמשמע מני' דאם ממאנת לא הוי קדושין כלל וכן משמע לשון הברייתא. ואולם אמרתי בזה פרפרת אחת דהנה רב משני ואמר לא תזלו בתר איפכא יכול לשנויי כגון שפחו' שלא לשם אישות מאי האי דמשני רב הלא לדידי' לא קשיא כלל. ואולם לפי אשר הערנו ניחא דגם לדידי' קשיא וזה שאמר לא תזלו בתר איפכא דהמה רצו לומר דאפילו ספק קדושין ליכא וזה היפך הדברים ובחדושי הארכתי בזה ופרשתי הלשון בתר איפכא על דרך חריצות ודע שבעיקר קושי' מהראנ"ח במה שהעמיד על תוס' אי כפי דעתם שהיא יכולה לעכב אפילו אם נתרצה האב בפירוש א"כ למאי צריכא לעיל גט ומיאון הא אפי' נתרצה האב בפי' במיאון לחודי' סגי אמרתי דלא קשה מידי דהנה לעיל כתבו תוס' בד"ה אלא לאו דקדשה בסוף הדיבור וז"ל ומיירי שכך איירי שלא מיאנה אלא שגירשה דאמת שנפסלה לכהן כו' כיתומה כו' דאם מיאנה לא נפסלה ואם גירשה נפסלה כו' עכ"ל הרי ודאי חזינן שאם היא לא מיאנה והבעל אינו חפץ בה צריך לגרשה והיינו שאמר שצריכה גט היינו שאם הבעל אינו חפץ בה והיא אינה רוצה למאן דודאי לקיימה אי אפשר בלא"ה מצד שהיא ס' מקודשת דלמא לא נתרצה האב לכך צריכא גט וכדי שלא יאמרו קדושין תופסין תקנו שתהא צריכא גם מיאון והדבר פשוט לע"ד. ואולם באמת הרי חזר תוס' מפירושו ונקט דעת רש"י שכונת רב רק לענין שאם עדיין לא נתרצה האב יכולה היא לעכב שלא יהי' קדושין חלין וכן הסכים בזה הר"ן ז"ל כאשר הבאנו ולפ"ז מוכח נמי דלא כדעת מוהרימ"ט הנזכר שרוצה לומר לפי שיטת הר"ן בדברי הרי"ף בפי' השני דאם ידוע לנו שנתרצה האב מקודשת רק דלהכי לא חיישינן לשמא נתרצה לפי שהוי כמו דלא חיישינן לשמא מת וחיישינן רק לשמא יתרצה והוי קדושין למפרע ולכך צריכא גט וא"כ נשאר לנו קושי' מהראנ"ח דלמאי צריכא גט הא במיאון לחוד סגי דהא לנתרצה לא חיישינן כלל אלא לשמא יתרצה וכיון שלא נתרצה האב כבר סגי לן במיאון ואף אם אח"כ יתרצה לא הוו קדושין כדעת רש"י ור"ן עוד ראיתי להקשות על הרי"מט מה שהקשה הרב המחבר לקמן פרק ז' מהלכות אלו הלכה י"ב על שיטת הרשב"א דרוצה לומר דאף אם צווח מעיקרא ולא שייך שמא יתרצה אפ"ה דלמא יתרצה אח"כ ויחולו הקדושין מצד התנאי ואמאי מהני גט הא הוי גט קודם חלות קדושין ול"מ עיין בדברי רבינו שם באריכות בד"ה ולעיקר ספקו וזה הדבר קשה נמי להר"י מטראני כמבואר מאליו מכל זה נראה דלא כשיטה זו דלא חיישינן לשמא נתרצה אלא לשמא יתרצה אלא לפי פשוטו של השמועה שחשש רב ושמואל לשמא נתרצה כבר היינו כפי' הר"ן אחר ששמע נתרצה ובשעת גט לא חיישינן דלמא כבר נתרצה אף שלא חיישינן בכה"ג שאמר צאי וקבלי קדושיך דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושין מ"מ חיישינן שנתרצה בשעה ששמע:
ואולם אף אם נקטינן זאת בידן שחיישינן לנתרצה כבר ודלא כמהרימ"ט מ"מ לא נמלטנו מהחשש אף אם לא נתרצה כבר דלמא יתרצה עוד (זולת לדעת הר"ן באם שתק מעיקרא ואח"כ צווח דחיישינן שפיר לדלמא נתרצה אבל כי לא נתרצה כבר תו לא חיישינן לדלמא יתרצה כיון שצווח כאשר בארנו לעיל דמדברי הר"ן מוכח בצווח תו לא חיישינן לרצוי דעתיד) ולפ"ז בשותק יש לנו ב' חששות החשש האחד דלמא כבר נתרצה והחשש השני דלמא יתרצה עוד לעתיד. (ולבי מהסס לומר דאם לא נתרצה כבר והא דשתק מחמת ריתחא הוא תו לא חיישינן ליתרצה עוד דהוי כמו צווח לדעת הר"ן דמה לי אם צווח מה לי אם לא צווח והא מירתח רתח וצווחה זו רק גלוי מצפונותיו דא"כ ודאי דברי מוהרימ"ט תמוהין היאך שייך כלל לומר לשמא נתרצה לא חיישינן וחיישינן רק לשמא יתרצה דמדלא נתרצה מרתח רתח ותו לא יתרצה, דוק):
ולפ"ז וכפי אשר יעדנו והקדמנו אחת לאחת ודאי צריכין תרתי גט ומיאון דהא הערנו על דעת מהר"י מטראני ה"א ע"כ חיישינן לשמא נתרצה כבר דזולת זה קושי' מהראנ"ח נצבת. הא לא בעי גט כלל דלחשש לשמא יתרצה במיאון לחוד סגי ועוד גט לא מהני דהוי גט קודם לקדושין כקושית רבינו לקמן ולכן מוכח דחיישינן לשמא נתרצה כבר והכל נכון הוא דצריכא גט דמיאון לחודיה לא מהני דדלמא כבר נתרצה ובשנתרצה לא מהני עכובא דידה כדעת רש"י והר"ן ותוס' בחזרתן, וגם מהני הגט לזה. אמנם לפי אשר העלנו כעת דאף אי חיישינן לשמא נתרצה כבר מ"מ לא נמלטנו מהחשש אף אם לא נתרצה דלמא יתרצה לעתיד קשיא אכתי מאי מהני הגט דלמא לא נתרצה כעת בשעת נתינת הגט איך יתרצה לעתיד והוי קדושין למפרע והגט לא מהני דהוי גט קודם קדושין. ואין להעמיס עלי דזה לא קשיא דבאמת הגט לא מהני לזה אלא שבעינן הגט משום חששא שמא נתרצה כבר ולצאת חששא דשמא יתרצה די במאי שמיאנה ומעכבת הקדושין דהרי צריכא נמי מיאון דזה ליתא דא"כ מדוע אמר הש"ס הטעם דצריכא מיאון משום חששא דיאמרו קדושין תוספין באחותה הלא מצד הדין בעינן גט ומיאון גט משום עבר ומיאון כדי שלא יחולו הקדושין לעתיד שבזה לא מהני הגט. לכן הנכון כדעת הר"ן שהבאנו בתחלת דברינו דאיירי ששתק מעיקרא והשתא הוא דצווח וא"כ חיישינן רק לשמא נתרצה בשעה ששמע אבל לשמא יתרצה ליכא למיחש והגט מהני ממה נפשך אי כבר נתרצה הוי הגט לאחר קדושין ואי לא נתרצה תו לא חיישינן שיתרצה עוד ולא צריכא מיאון אלא משום שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה:
ולפי אשר יעדנו לעיל בתחלת דברינו יותר נכון הוא דפסיקא לי' לרב אחא ברי' דרב איקא למימר דטעמי' דרב שצריכה נמי מיאון משום שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ולא אמר באמת הטעם משום דחיישינן לדלמא לא נתרצה ויתרצה עוד וגט לא מהני דהוי קודם לקדושין ולכך צריכין מיאון דהוי עיכובא דידה כאשר בארנו ומנא ליה לומר דאיירי רב ושמואל בשתק מעיקרא והשתא צווח דלמא בשתק מעיקרא ועד השתא איירי (ואף שלפי פשוטו נמי ניחא חדא דהוי ליה כולי האי לפרש ועוד הא רב גופיה אמר לקמן בסוגיין הטעם משום שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה) משום דקשיא לי קושיין האי גט היכי דמי אי שתק הרי גילה דעתי' שנתרצה ואי צווח א"כ תו לא חיישינן ליתרצה עוד כאשר בארנו וע"כ דאף בצווח טעמא אחרינא איכא משום דיאמרו שכבר נתרצה ואין קדושין תופסין באחותה:
וכאשר זכינו לכל זה מה מאוד שמחתי שמצאתי תרופה לתמיהת מהרש"א והרב פני יהושע דמאי טעמא צריכא מיאון בלא שדיך לשמואל (כדהוכיח תוס' בזה בד"ה אלא דקידשה) מדלא פריך הש"ס ממתניתין גם על שמואל דהא המיאון רק שמא יאמרו קדושין תופסין ובדשדיך שנא בעינן גט מיאון למה לי ולדברינו ניחא האי מילתא מאוד מאוד דאיכא למימר החילוק בין שדיך ללא שדיך הכי הוא בדשדיך חיישי' אפי' לשמא נתרצה כבר ולא אמרינן בזה סברת מוהרי"מט דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת דהתם שאני דליכא ריעותא אבל הכא בדשדיך איכא רגלים לדבר וחיישינן אפי' לשמא נתרצה כבר (וכן כתב הרי"מט בתשובה וצדד לומר דבדשדיך אמרינן אפי' דחיישי' לשמא אמר צאי וקבלי קדושיך עייש"ה) אבל בלא שדיך שפיר דמי' לשמא מת דלא חיישינן אבל ודאי חיישינן דלמא יתרצה עוד דמהיכי תיתי לא ניחוש לזה וכי אי אפשר הדבר שלא יתרצה ולפ"ז אי חיישינן לשמא יתרצה ודאי צריכא מיאון בלא"ה כדי שלא יחולו הקדושין לעת שיתרצה וא"כ שפיר ממתניתין ל"ק על שמואל דהתם דקתני וכולן שמיאנו איירי בלא שדיך והאב שותק וחיישי' דלמא יתרצה האב לכך היתה צריכא מיאון דוק:
עוד ראיתי להעיר לפי אשר יעדנו נשאר לן קושי' תוס' ד"ה אי לאו דקידשה איהי כו' דהקשו וא"ת לרב ושמואל קשי' נמי מגרושה כו' ותירצו דאיירי בלא שדיך ואירע שגירשה עייש"ה. ולפי ביאורנו קשיא הא בלא שדיך לא צריכא מיאון אלא מטעמא דלמא יתרצה. וקשה לן הכא האי גט היכי דמי אי דליתא לאב כאן הא לא הוי גט דהא קטנה לא יכולה לקבל גט ואי דאיתא לאב א"כ ממה נפשך אי קבל הגט הרי גלי דעתי' שנתרצה והוי אחר אישות ואי צווח הלא לא צריכא גט דהא דצריכא גט היינו משום דצריכא מיאון והיא לא מיאנה והא בצווח אפילו מיאון אינה צריכא דלא חיישינן לשמא יתרצה והא אמרינן דהאי דצריכא מיאון בלא שדיך דוקא בשותק האב והכא בנדון הברייתא אי אפשר שאיירי שהאב שותק דאי שותק בקבלת הגט הוי כמו שאמר שנתרצה ובפרט שקשיא לפי דעת רבינו לקמן פ"ז הלכה י"ב הא לא הוי גט כלל כאשר הערנו לעיל משום דהוי גט קודם לקדושין ומיאון הוא רק כדי שלא יחולו הקדושין אבל גט לא הוי ואולם אין דעת זאת מוסכמת ועי' לקמן היטב בדברי רבינו בזה ואולם דברים הראשונים קשי' לפי ביאורנו:
לכן אמרתי ניזול בתר איפכא לתרץ קושי' תוס' דלא כדבריהם. ונבחון עוד דבר אחד דהנה מה שכתבו תוס' בתחלת דבריהם דלכן לא רצה הש"ס לאוקמי הברייתא בדשדיך דבדשדיך הוי כמו אחר אישות זה דוקא אי אמרי' טעמי' דרב ושמואל ועולא דסברי בדשדיך צריכא גט ומיאון משום דחיישי' שמא נתרצה לשעבר א"כ נכונה הסברא כיון דחיישי' לנתרצה לשעבר הוי אחר אישות אבל אי אמרי' כסברת מהרי"מט דלשעבר לא חיישי' כלל דהוי כמו דלא חיישי' לשמא מת ועיקר החשש לשמא יתרצה להבא ולכך צריכא גט ומיאון לא שייך לומר דבדשדיך הוי כמו אחר אישות הא לא חיישי' לנתרצה לשעבר. וא"כ הרי כעת לא הוי אחר אישות כלל דהא לא נתרצה עדן. וא"כ יש לאוקמא בדשדיך. ואולם הרי הוכחנו לעיל דע"כ הטעם בשדיך חיישי' לשמא נתרצה ע"כ לשעבר קאי דאי להבא ולשעבר לא חיישי' קשי' לן היכי מצינו ידינו ורגלינו היאך נעשה הגט דאי קבלה האב א"כ מאי עשה אי שתק הרי גלי דעתי' שנתרצה ואי צוח הרי לא חיישי' ליתרצה כסברת הר"ן אולם כבר הערנו די"ל דאיירי שאביה בצפורי וחצרו בטבריא ונתן הגט לחצרו אך אמרו זהו דעת רב אושעי' ריש פ' הזורק אבל עכ"פ קשיא לעולא שם דהא איהו סובר דצריך להיות עומד בצד חצרו ויודע שנותן הגט וא"כ עיקר הוכחה היא מעולא דמרב ושמואל ליכא הוכחה כלל דיש לומר אינהו סברי כרב אושעי' ולפ"ז הכי נמי לא הי' הש"ס יכול להקשות על רב ושמואל מגרושה לכהן הדיוט די"ל דאיירי בשדיך ואפ"ה לא קשה הא הוי אחר אישות דמי נימא דרב ושמואל חיישי לשמא נתרצה כבר דלמא לזה לא חיישי כלל אלא היינו טעמייהו דחיישי לשמא יתרצה עוד. ולפ"ז שפיר קאמר הברייתא גרושה לכהן הדיוט דאחר אישות לא הוי כדבארנו ולייעד אפ"ה אי אפשר דהא השתא דתקנו רבנן דצריכא גט משום ספק לשמא יתרצה הא אי אפשר לייעד מטעם זה דהא עכ"פ היא כל ימיה ספק מגורשת ועוד הא נקראת גרושה דהשתא דתיקנו רבנן גט הוי כמו ודאי מגורשת דאשה גרושה מאישה קרינן בה. וא"כ ל"ק על רב ושמואל. וא"ת הא אי אפשר לומר כן דהא רב סובר לקמן דאם מיחתה היא יכולה לעכב א"כ במיאון לחודי' סגי הא כבר הערנו לעיל כמה ישובים על זה חדא היכא דלא מיחתה מעצמה, ועוד הא י"ל דרב לענין ספק איירי אמנם על עולא שפיר מקשי הש"ס דאי אפשר לאוקמא בדשדיך דהא מעולא לשיטתי' מוכח דע"כ היינו טעמי' דבדשדיך צריכא גט ומיאון משום דחיישינן לשמא נתרצה כבר וא"כ א"א לאוקמא בדשדיך דלפ"ז הוי כמו אחר אישות וע"כ בלא שדיך וקשי' שפיר אמאי נקראת אלמנה דהא לא צריך אפילו מיאון כמ"ש התוס' בתחלת דבריהם ולא תימא הא בלא"ה נמי א"א לומר דבדשדיך חיישינן רק לשמא יתרצה דא"כ בלא שדיך אפי' לשמא יתרצה לא חיישי' דא"כ מה בין שדיך ללא שדיך ואי לא חיישינן לשום דבר הרי אפילו מיאון לא צריך דהא אנחנו ידענו דטעמ' דצריך עכ"פ מיאון גבי לא שדיך משום דחיישינן לשמא יתרצה והרי מוכח מרב ושמואל דסברי דצריך עכ"פ מיאון דזה ליתא דמהיכא מוכח זאת דלפי השתא ליכא הוכחה כלל מרב ושמואל דבאמת יש שני הוכחות לזה. האחד מכח קושי' תוס' לעיל ד"ה אלא דקידשה כו' מדוע הקשה רב כהנא לעולא לשמואל מי ניחא. ועוד יש הוכחה לזה מדהקשה הש"ס הכא מאלמנה לכ"ג לעולא. וע"כ דהש"ס לא רצה לאוקמי הברייתא בדשדיך דהוי כמו אחר אישות וא"כ נמי קשיא ולשמואל מי ניחא וע"כ דלשמואל איירי בלא שדיך ונקראת אלמנה משום דצריכה עכ"פ מיאון כמ"ש התוס' בתחלת הדבור שעמדנו בו:
ועתה נחזי אנן מכח קושיא זאת מדהקשה אלמנה לכ"ג היכא משכחת לה לעולא ולא לרב ושמואל. השתא ליכא קשיא כאשר יעדנו דלעולא איכא למימר דמוקי לה בדשדיך ואפ"ה קשיא רק לעולא לשיטתי' ולא לרב ושמואל דלדידהו י"ל דבדשדיך לא הוי אחר אישות דלא חיישינן אלא לשמא יתרצה ואפ"ה נקראת אלמנה משום שהיתה צריכה גט וכמו שכתבו התוס' לשיטתייהו לענין לא שדיך מצד מיאון מכ"ש לדידן דמוקמינן לה בדשדיך ואפי' גט צריכה ואי משום קושי' תוס' לעיל י"ל באמת לעיל רב כהנא לא הי' יכול להקשות על רב ושמואל דרב כהנא נמי הי' ידע דמכח עולא מוכח דטעמי' בדשדיך משום שמא נתרצה לשעבר א"כ יש לומר בדלא שדיך חיישינן עכ"פ להבא וצריכה לזה מיאון כאשר יעדנו דבמיאון לחודי' סגי דהשתא י"ל הי' סובר רב כהנא דסובר רב לקמן דעיכובא מהני אפי' לענין ודאי שאין הקדושין חלין אבל רב המנונא איפכא נמי לא היה יכול להקשות דרב המנונא כבר ידע מתירוץ רב כהנא כגון שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב א"כ לא מוכח מרב ושמואל דס"ל דצריכה עכ"פ מיאון בלא שדיך וא"כ לא קשה על רב ושמואל דלמא איפכא הדברים דבדלא שדיך לא צריך מיאון כלל ובדשדיך צריכה גט ומיאון דחיישינן לשמא יתרצה ומיאון לחודיה לא מהני אלא לענין שלא יהי' אח"כ ודאי קדושין אלא ספק קדושין כמו שמצדד הרבינו והראנ"ח שהבאנו לעיל ולכן תקשה רק מעולא דלעולא אי אפשר לומר כן דמדידי' מוכח דבדשדיך חיישינן לשנתרצה כבר והוי אחר אישות כאשר יעדנו ודוק היטב כי חריף ועמוק הוא. ולפ"ז מתורץ קושיא חמורה שראיתי מקשין על הש"ס לעיל (י"ג ב') דהקשה שם על רב נחמן בר יצחק מהאי ברייתא נמי אילימא דקדיש נפשה אלמנה קרינן לה ואלא דקדשה אבי' הא אין אדם מוכר לשפחות אחר אישות ואמאי מקשי הש"ס דלמא רנב"י סובר לה כרב ושמואל ומוקי לה בלא שדיך ולזה נקראת אלמנה עיין היטב. ולפי דברינו י"ל הכי דודאי רב המנונא לא מצי להקשות על רב ושמואל בלי עולא די"ל דמוקי לה בדשדיך וטעמי' משום שמא יתרצה ולכך לא הוי אחר אישות וצריך להקשות רק על עולא דהוא ע"כ סובר דחיישי' לשמא יתרצה וא"כ א"א לאוקמא בדשדיך דהוי אחר אישות כגון דחיישי' לשמא נתרצה כבר עכ"פ השתא דאתי' לעולא ומוכח דטעמי' דשדיך משום שמא נתרצה כבר כי אמרינן דבזה פליגי רב ושמואל ועולא המה סברי דלכך צריכה גט ומיאון משום דחיישינן שמא יתרצה והוא סובר דלכך צריכא גט ומיאון משום דחיישינן שמא נתרצה מי עיקש יאמר זאת. אלא מדעולא שמעינן נמי לרב ושמואל וטעמא חדא אית להו וכד נגלה לן טעמי' דעולא משום דחיישינן שמא נתרצה ה"נ אמרינן טעמייהו דרב ושמואל משום דחיישינן שמא נתרצה א"כ לרב ושמואל נמי קשיא הברייתא ואף שלא קשיא אלמנה די"ל דאיירי בדלא שדיך כדמוקי התוס' דנקראת אלמנה משום דצריכה מיאון מ"מ קשיא מהאי גרושה לכהן הדיוט היאך נקראת גרושה דאי בדשדיך הא הוי אחר אישות ובדלא שדיך לא צריך רק מיאון כאשר הקשינו וע"כ רב ושמואל נמי מוקי לה בקדושי יעוד ולכך לא הי' הש"ס יכול לתרץ דרנב"י כרב ושמואל ס"ל דלא אהני לן זאת. התינח אלמנה, גרושה מאי איכא למימר. דוק וחריף בכל הענין ויש לי עוד אריכות דברים אלא שאין פה עט האסיף:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה