אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ג · הלכה יא

הלכה י

וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה כו'. פ' נערה דמ"ו אמר ר"ה אמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנא' וכי ימכור איש את בתו לאמה כו' ופרכינן ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין לה אבל נערה כו' ומשנינן קטנה לא צריך קרא השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעי' כו' והתוס' שם ד"ה השת' הק' משם הר"י מאורליינש דאם כן למאי אצטריך בערוכין למילף מק"ו דאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה דהשתא מכור' כבר יוצאה כו' תפוק ליה דאינו יכול למוכרה מדאצטריך לאמה דאי יכול למוכרה מה צריך קרא פשיטא דהשתא זבוני מזבין כו' יעיין שם מה שתירץ וראיתי להר"א מזרחי ז"ל פרשת משפטים ד"ה אמרת שתי' עוד וז"ל ונ"ל שאין צורך לתי' משום דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לה לקרא דלאמה ללמד שאם מכרה על מנת שתהיה לאמה ולא ליעוד שתנאו קיים כדאיתא פ"ק דקידושין לרבנן מוכרת לפסולים אע"פ שאין ראויים ליעוד ולר"מ ע"מ שלא לייעד וראיתי להרב מש"ל ז"ל פ"ד מהלכות עבדים הלכה א' תמה עליו דא"כ לפי המסקנא תקשי דמנ"ל לר"ה ללמוד דמעשה הבת לאב מקרא דלאמה שהוא מיותר והא איצטריך לאמה למר למוכרה ע"מ שלא לייעד ולמר למוכרה לפסולי' וע"כ צ"ל דס"ל לר"ה דאיכא תרתי יתורא חדא למ"ד דלאמה וחדא אמה גופיה (וכ"כ בס' לחם אבירים ועיין בהרב החידושין שתי' בדרך אחר) וא"כ הדרא קושיא לדוכתה ל"ל ק"ו דהשתא מכורה כבר כו' ותי' דס"ל להרא"ם דר"ה ס"ל כרבנן דר"מ וס"ל דלא פליגי אר"מ אלא בע"מ שלא לייעד אבל כי היכי דס"ל לר"מ דמוכר' לפסולים מקרא דנפ"ל לר"א דהיינו אם רעה ה"נ ס"ל לרבנן ואייתר לן לאמה למעשה ידיה וכ"כ מוהרימ"ט שם והברייתא רצה להוכיח דאליבא דכ"ע אינו מוכר את בתו כשהיא נערה ומש"ה יליף לה בק"ו דאי מקרא דלאמה לר"מ ולרבנן דר"א ולר"א ליכא הוכחה מהאי קרא א"ד ז"ל יע"ש ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דאם כונת הרא"ם ז"ל כן היתה אם כן מאי האי דכתב דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לה לקרא דלאמה ללמד כו' דמשמע דלפי האמת לא מוקמינן לה בהכי אלא לאשמועינן שמעשה ידיה לאביה ובפשיטות הי"ל לתרץ ולומר דברייתא דהתם דמייתי לה בק"ו אתיא כהנהו תנאי דפרק קמא דקידושין וקרא דלאמה דרשי ליה למוכרה לפסולים או ע"מ שלא לייעד ור"ה דנפ"ל מעשה ידיה מלאמה סביר' ליה כרבנן דר"מ ומאי הוה מוקמינן דקאמר ותו ק' לפי דרכו ז"ל ממ"ש הרא"ם ז"ל עוד וז"ל אבל ליכא למימר דאצטריך לאמה להיכא דיצתה מרשות האדון כשהיא קטנה דתו לא מצי מזבין לה דא"כ הא דדרשי מה לאמה מעשה ידיה לרבה כו' אימא בקטנה קא מיירי ולא בנערה ודקשיא לך השתא זבוני מזבין לה כו' נימא דהכא ביצאה מרשות האדון כשהיא קטנה קמיירי דתו לא מצי מזבין לה עכ"ל והשתא ק' דהא דכתב הרא"ם ז"ל דכשיצאתה מרשות האדון תו לא מצי מזבין לה פלוגת' דתנאי בפ"ק דף י"ח ע"ב דר"ש ס"ל כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות כך אינו מוכר לשפחות אחר שפחות ות"ק דר"ש ס"ל התם דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות יע"ש וא"כ כפי דברי הרב ז"ל מאי ק"ל להרא"ם ז"ל למ"ש וליכא למימר כו' דא"כ הא דדרשי מה אמה העבריה כו' אימא בקטנה קמיירי כו' ומאי קו' הא איכא למימר דר"ה דדריש מקרא דלאמה דמעשה ידיה לאביה ס"ל כת"ק דר"ש דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות ומש"ה לא מצי לאוקמא לקרא בקטנה דלעולם מצי מזבין לה וברייתא דהתם דמייתי לה מק"ו דמכורה כבר יוצאה ס"ל כר"ש דאינו מוכר לשפחות אחר שפחות וקרא דלאמה מוקמי' ליה בקטנה שיצתה מרשות האדון וכעין מה שתירץ הרא"ם ז"ל לענין מוכרה לפסולי' אלא ודאי משמע דס"ל להרא"ם דדרשה דר"ה אתי' אליבא דכ"ע וכיון שכן הדרא קו' הרב ז"ל לדוכתא ולהא ודאי יש ליישב דכיון דלת"ק דר"ש ס"ל דאע"ג דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות א"כ אפי' נימא דר"ה ס"ל כת"ק אכתי קשה דנימא דקרא בקטנה קא מיירי ובנדון דלא מצי מזבין לה כגון שקדשה אביה לאחר ונתגרשה מן האירוסין דתו לא מצי מזבין לה אלא שהרא"ם ז"ל נקט למילתיה בשפחות אחר שפחות ואליבא דר"ש ומינה דלת"ק נמי ק' כדכתיבנא ועוד נראה דלא ק' דבערוכין בר"פ המוכר את שדהו משמע התם דר"י ס"ל דהלכה כר"ש דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות כמ"ש התוס' שם לחד תי' ורב גופיה הוא דקאמרה דנערה מעשה ידיה לאביה מקרא דלאמה יע"ש מיהו קמיי' ודאי ק' ובר מן דין ק' לתי' מוהרימ"ט ז"ל ומ"ש הוא ז"ל לדעת הרא"ם דא"כ לרבנן דר"א ולר"א ולר"ם דדרשי קרא דלאמה לדרשה אחריתי מנ"ל דנערה מעשה ידיה לאביה ולומר דלהנהו תנאי ס"ל דנערה אין מעשה ידיה לאביה הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דסתם מתני' דפרק נערה אתייא דלא כהנהו תנאי וכל כי האי לא אשתמיט תלמודא לומר מתני' דלא כי האי תנא ובדוחק י"ל דהנהו תנאי ס"ל דמעשה ידיה לאביה ילפינן מקידושין ולית להו צריכותא דקאמר תלמוד' בשמעתין דאצטריך למיכתב קדושיה לאביה ואצטריך למכתב מע"י לאביה דתלמודא ל"ק הכי אלא אליבא דר"ה דאצטריכו תרוייהו וזה ודאי דוחק: מיהו הא ק"ל טובא לתי' הרא"ם ז"ל שכתב דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לקרא דלאמה לרבנן מוכרה לפסולים כו' וכ"כ ג"כ לקמן בד"ה או אינו אלא כו' יע"ש דבפ"ק דקדושין די"ט ע"ב אמרינן לאמה מלמד שמוכרה לפסולים והלא דין הוא אם מקדשה לפסולין לא ימכרנה לפסולים מה למקדש לפסולים שכן אדם מקדש את בתו כשהיא נערה ימכרנה לפסולים שאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה ת"ל לאמה כו' והשתא קשה דאיך כתב הרא"ם ז"ל דאי לאו ק"ו הוי אומר דמוכר אדם את בתו כשהיא נערה וקרא דלאמה הוה מוקמינן ליה למוכרה לפסולים הא מדאצטריך קרא דלאמה לאשמועינן דמוכרה לפסולים ע"כ דאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה דאי לא ל"ל קרא והלא דין הוא אם מקדשה לפסולים כמ"ש שם בבריי' ואברייתא גופא דהתם אין להקשות דל"ל למילף בק"ו ת"ל מדאצטריך לאמה וליכא למי' דברייתא דהתם ס"ל כר"א דלאמה אצטריך למוכרה לקרובי' וא"נ כר"מ דנפ"ל לע"מ שלא לייעד שהרי לר"מ ולר"א אמרינן התם דפסולין נפ"ל מקרא דאם רעה ואם כן אכתי קשה דת"ל מדאצטריך אם רעה די"ל דברייתא דהתם ת"ק דר"א היא וס"ל דאי לאו ק"ו הייתי אומר דיכול למכור את בתו כשהיא נערה מק"ו אם מקדשה כשהיא נערה כו' וקרא דלאמה ע"כ הוה מוק' ליה למוכרה לקרובים כדדריש ר"א אלא דלפי האמת דנפ"ל מק"ו דאין אדם יכול למכור את בתו כשהיא נערה מוקמי' ליה לקרא בפסולים דתפסת מועט תפסת אמנם למ"ש הרא"ם ז"ל ק"ט והנראה ליישב דבריו כלפי מ"ש מוהריב"ל ז"ל שם באותה סוגי' שהקשה אבריית' דקאמר והלא דין הוא אם מקדשה לפסולים כו' דמאי קו' נימא דיו כמו דמקדשה לפסולים היינו בדיעבד דקידושין תופסין בה אף המכירה דוקא בדיעבד ותי' דהו"מ למימר הכי אלא דעדיפא מינה קאפריך יע"ש ועיין במ"ש הרב ח"ה שם וא"כ כפי דבריו דברי הרא"ם ז"ל יש מן היישוב דאי לאו ק"ו הייתי אומר דמוכר אדם את בתו כשהיא נערה ואפי"ה הוה מוקמינן לאמה אפסולים דאשמועינן קרא דמוכר' לפסולים לכתחלה דלא נימא דיו דומיא דקדושין אלא דברייתא לפום קושטא דנפקא מק"ו דאינו מוכרה כשהיא נערה נקט לה האי פירכ' טפי אבל בלא"ה ודאי דהו"א דאצטריך דלא נימא דיו כנ"ל נכון ועל מ"ש הרא"ם אבל ליכא למימר כו' דא"כ הא דדרשי מה אמה כו' אימא בקטנה קמיירי ודקשי' לך כו' ק"ל טובא על דבריו דמאי קו' דהא כיון דמוק' לקרא בקטנה דאין כח ביד אביה למוכרה כגון שיצאת מרשות אדון ואפ"ה מעשה ידיה לאבי' מינה נמי איכא למשמע לנערה דאע"ג דלא מצי מזבן לה מעשה ידיה לאביה שהרי כל עיקר קו' התלמוד היתה כדפריך ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין לה אבל נערה כו' משמע דאי קטנה נמי לא הו"מ מזבין לה לא הוה קשיא ליה דקטנה ונערה שוים וא"כ השתא נמי דמוקמינן ליה בקטנה שיצתה מרשות האדון מינה נמי איכא למשמע נערה וזה הנר' דעת הר' ידידיה ז"ל שכתב בשיטה מקובצת שם שתי' לקו' התוס' דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לקרא דלאמה בנתארסה ונתגרשה ע"י אביה דתו לא מצי מזבין לה ומדלא ק"ל כקו' הרא"ם משמע שדעתו כמ"ש והוא פשוט ודברי הרא"ם ז"ל צ"ע:
טעם המלך ב) בדברי רבינו שמתרץ קושית הרא"ם להכי לא קשה דילמא איצטריך קרא לקטנה שלא מצי מזבין לה כגון אחר שפחות או אחר אישות דא"כ נערה וקטנה חדא היא דהא עיקר סברות הש"ס היה ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין לה. ואי בקטנה דלא מצי מזבין לה היינו לענין זה כנערה דמי'. ודבריו דברי חן עכ"פ מתורץ קושית תוס' קידושין (ג' ב') ד"ה ואימא קטנה שהקשו וא"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קדושין מיבעיא דכה"ג אמרינן גבי מעשה ידיה וכן הקשה תוס' בכתובות (מ"ז ב') ד"ה ואימא ולפי דברי הרב פה לא קשה כלל. דהכא לענין קידושין הקשה הש"ס ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד לקבל קדושין. אבל נערה דאית לה יד איהי תקדש נפשה ותשקול כספה וא"כ ל"ק כלל דלקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כו'. יש לומר דאיצטריך קרא לקטנה שלא מצי מזבין כגון אחר שפחות ואפ"ה קטנה כיון דלית לה יד אבל נערה לא. דאיהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא. ובזה מתורץ קושית הלחם משנה על הרמב"ם פה בהלכה זו שעמדנו עליו שכתב הרמב"ם האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכן נערה רשותה בידו. דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה והקשה הלח"מ הא בגמ' קדושין (ג ב) מוציא הש"ס קדושי נערה שהיא לאביה מדרשת דאין כסף ומדוע נקט הרמב"ם את בתי נתתי דיש לאוקמא דוקא בקטנה עייש"ה ולדברינו נייחא קצת דודאי הש"ס הקשה שפיר ואימא הני מילי קטנה היינו אליבא דמ"ד אין מוכרין לשפחות אחר שפחות א"נ י"ל דאיירי בקטנה שכבר היתה שפחה ואין האב מצי מזבין לה. לכן איצטריך קרא לקטנה ואפ"ה נערה לא כיון דאית לה יד לקבל קידושיה איהי תקדש נפשה כאשר בארנו אבל למ"ד מוכרין שפחות אחר שפחות אלא דאין מוכרין לשפחות אחר אישות קו' תוס' במקומה עומדת הא לקטנה לא אצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא וא"ל דאיצטריך קרא לקטנה דלא מצי מזבין לה כגון אחר אישות דהא קרא דאת בתי נתתי לאיש ע"כ לא מיירי אחר אישות דהא שם במוציא שם רע קאי שקנסה לאביה ובמוציא שם רע אחר אישות אמרינן בכתובות (ל"ח ב') או שקנסה לעצמה או שאין לה קנס כלל כדאמרינן שם במתני' פלוגתא דר"י הגלילי ורבי עקיבא אלא שהש"ס הקשה שפיר למ"ד אין מוכרין לשפחות אחר שפחות מנ"ל להאי מ"ד גבי נערה שכסף קדושין לאביה ובמתני' זאת אין חולק אבל למאן דאמר מוכרין לשפחות אחר שפחות אלא אחר אישות אין מוכרין ע"כ קרא בנערה קאי והנה הרמב"ם (פ"ד מה' עבדים) פסק כמ"ד דמוכרין לשפחות אחר שפחות אלא אחר אישות אין מוכרין שפיר מוציא הלימוד שכסף קדושין גבי נערה לאביה מקרא דאת בתי נתתי דבקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה דוק:
ודאתאי עלה נכונים נמי דברי הרמב"ם (פרק א' מהלכ' אישות) שכתב דקדושי כסף מקרי מד"ס ועיי"ש בנושאי כליו. ועיין ברמב"ן בספר מצות. ובמג"א ובספר מרגניתא טבא דכולם נארגו דלדעת הרמב"ם דהיינו טעמיה דרמב"ם כיון דאתי בג"ש הוי רק מדברי סופרים אמאי אמרי' בקדושין (ה ב') מילתא דכתיבי בהדיא קתני מילתא דלא כתיבי בהדיא לא קתני. מאי שנא דקתני במתני' קדושי כסף הא קדושי כסף דבר דיליף מי"ג מדות מג"ש חופה נמי מק"ו הוי נמי י"ג מדות ואי דילפינן קדושי כסף מאין כסף. מיתורא דאין כדאמרינן בקידושין (ד' ב') איצטריך קיחה קיחה. ואיצטריך אין כסף א"כ ממ"נ על הרמב"ם נמי קשה הא אית לן נמי דרשת אין כסף ואמאי נקרא דברי סופרים עיין הטיב במפרשי הרמב"ם על ספר המצות שהצגנו עליהם. ולפי דברינו ניחא דהרמב"ם בשיטתיה קאי דלא דריש כלל האי דרשא דאין כסף אלא יליף עיקר הקידושין של כסף מג"ש דקיחה קיחה והשתא דידעינן קדושי כסף נפקא לן דכסף דאבוה בין בקטנה ובין בנערה מאת בתי נתתי לאיש הזה ורק רב סובר דאיצטריך אין כסף לנערה וכן רב הונא תלמידיה דרב היה סובר כן ולהכי רב הונא לשיטתיה ל"ק ממתני' שלש תנן וארבע לא תנן כדמתרץ הש"ס קידושין (ה' ב') מילתא דכתיבה בהדיא קתני דכסף נמי מילתא דכתיבי בהדיא הוא מדרשה דאין כסף. ולפ"ז מתורץ נמי דסובר חופה אינה קונה דלדידיה מוכח ממתני' דחופה אינו קונה דקשיא קושית הש"ס שלשה תנן וארבע לא תנן דלדידיה ליכא לתרוצי מילתא דכתיבי בהדיא ל"ק דמ"ש מכסף דקתני הרי נמי לא כתיבי בהדיא וק"ל: עוד ראיתי להעיר שיש לפקפק קצת בדברי הרמב"ם. דהנה הרשב"א והריטב"א ותוספת רי"ד כולם ענו ואמרו. מה שאמר הש"ס ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד לקבל קדושיה אבל נערה דאית לה יד תקדש איהי נפשה ותשקול כספה היינו שקושית הש"ס לריש לקיש קידושין (מ"ד ב') דסובר דנערה אית לה יד לקבל קדושיה אבל לרבי יוחנן דסובר מחלוקת לגירושין אבל לקידושין ד"ה אביה ולא היא. אם כן נערה וקטנה שוין. ליתא לדברי הש"ס ואם יש להקהות ולומר מאי הקשה הש"ס על רב הא מסתמא סובר כרבי יוחנן דקיימא לן כותיה זה ליתא דודאי קשיא לריש לקיש מנא ליה לרבנן כסף קידושין לאביה ועל דין זה ליכא חולק כמבואר. ולפ"ז הא דמצרכינן דרשא דאין ליציאה דכותה קא ממעט היינו אליבא דר"ל אבל אליבא דרבי יוחנן דקיימא לן כותיה וכמו שפסק הרמב"ם א"כ מאת בתי נתתי נפקא דלדידן חילוק בין נערה לקטנה ק"ל ועיין בפני יהושע שיש לו בענין הזה דרך אחרת בזה וכתב דאף לרבי יוחנן קאי הש"ס עייש"ה כי דברי טעם הן: ואולם הנה הרגיש הרב פני יהושע בתחלת דבריו דלר"ל קשיא טובא במסקנת הש"ס דחזינן דהתורה רבתה דקדושי כסף לאביה והלא הש"ס סובר לסברא חצונה דאי אפשר לומר שהאב מקבל קדושין וכסף קדושין דידה ואם כן בהיפוך נמי כי חזינן שהאב אית ליה כסף קדושין ע"כ שאיהו לבד מקבל קידושין דא"כ קשיא איפכא השתא איהי מקבלת קידושין וכן כתב תוספת בפירוש בכתובות (מ"ז ב') ד"ה יציאה דכותה וז"ל והשתא כיון דשמעינן מהאי קרא דכספא דאבוה הוי סברא דאיהו נמי מקדש דהשתא אביה שקיל כספה ואיהי תקדוש נפשה עכ"ל וא"כ לפי זה קשה טובא על ריש לקיש. דסובר נערה אית לה יד לקבל קידושין הא האב שקיל כספה איהי תקדוש נפשה בתמיה. והדבר צריך ביאור ופני יהושע הלך מזה ואינו מתרץ כלום. לכן נראה לי לבאר על נכון. דהנה הרמב"ן פרק התקבל מפרש שם טעמיה דאמרינן גבי גט אית לה לנערה יד לקבל גטה ולא לקטנה דהכי קיימא לן ועיין ברש"י ותוס' בקידושין (מ"ג ב) דהיינו טעמא דס"ל הא דהתורה נתנה רשות לנערה לקבל גט משום דהתורה ירדה לסוף דעתיה של אב. דתהוי שלוחו ונערה יכולה להיות שלוחו דאבוה אבל קטנה אין לה שליחות עייש"ה ברמב"ן במלחמות בגיטין ס"ד ב' ולפ"ז נחזי אנן ריש לקיש דס"ל בקידושין (מ"ד א) דהיינו טעמא דאמרינן כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין וצוח ככרוכי' ויצאה והיתה מקשינן הויה ליציאה. אמנם לא טובה היא מיציאה. וביציאה הטעם משום דהוי שלוחה של אב ה"נ אמרי' גבי קידושין דאית לה יד והוא אינו מחלק בין קדושין דמפקעת עצמה לגירושין דמכנסת עצמה כדמחלק רבי יוחנן אמנם רק כיציאה היא ומה יציאה הוי שלוחו של אביה הכי נמי גבי קדושין ולפ"ז ל"ק כלל על ריש לקיש והכי רהיטא דסוגיין דודאי אם אמרינן דעיקר ידו של אב הוא שפיר קאמר הש"ס השתא אביה מקבל קדושיה ואיהי תשקול כספה דאם התורה נתנה לו היד לקבל קדושיה וידו עיקר א"כ אין סברא לומר שיהיה כסף קדושין לדידי' וע"ז מקשה הש"ס ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד. אבל נערה דאית לה יד. איהי תקדוש נפשה כלומר באמת נימא הכי דאית לה יד לעצמה ואיהי תקדוש נפשה וכסף קדושין יהיה שלה וע"ז משני הש"ס יציאה דכוותה קא ממעט וחזינן דכסף קידושין לאביה ולפ"ז כתב הפני יהושע היינו טעמיה דרבי יוחנן דסובר דנערה אין לה יד כיון דחזינן דכסף קידושין לאביה היא מפקעת עצמה מרשות אביה ולכן אין לה יד לקבל קדושיה עיין בפני יהושע אבל ריש לקיש ס"ל דמקשינן ויצאה והיתה הויה ליציאה, ומה יציאה אית לה יד הכי נמי גבי הויה והיינו דומיא דיציאה ומה יציאה אין לה יד לעצמה אלא שלוחו דאבוה היא הכי נמי גבי הויה אף שמקבלת את הקדושין מ"מ רק שלוחו דאביה היא ול"ק לפ"ז השתא איהי מקבלת קדושיה ואביה שקיל כספה דהשתא ליתה דלכל שליח דעלמא דמי' דאם האב משלח שליח לקבל קדושין הרי הכסף של האב הוא ולא של השליח דשלוחו של אדם כמותו וזה ההפרש וההבדל בין הוי אמינא של הש"ס ובין המסקנא דבהוי אמינא הקשה הש"ס איהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא מנא לן באמת דבר זה דרק שלוחו דאבוה היא דילמא באמת אית לה יד לעצמה ותוכל לקדש את עצמה ולא מצד שליחות וכן נמי גבי גט רק במסקנא דש"ס דחזינן דכסף דאבוה היא א"כ מוכח דמאי דאית לה יד באמת לא מצד עצמה וידה דידה אלא שלוחו של אבוה הוא וזהו ההפרש בין רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן סובר דלא מקשינן הויה ליציאה לענין הזה ואף שגבי גט שלוחו הוי מ"מ גבי קידושין אפילו שלוחו לא הוי ור"ל ס"ל דמקשינן הויה ליציאה לכל דבר והוי עכ"פ שלוחו אבל לא עדיף משלוחו ועיין בזה כי נכון הוא. ועיין בהגהותינו להלכו' גירושין כי הבאתי שם הירושלמי והוא סתירה לדברינו אלא דמירושלמי משמע דוקא לרבי יוחנן אמרי' דלא הוי אלא שלוחו של אב אבל לר"ל אית לה יד לעצמה עייש"ה באריכות ובפני יהושע בסוגיין שם:
ובעיקר סברא זו המתקתי הסברא. מדוע באמת רבי יוחנן אינו מקיש הויה ליציאה בזה וע' היטב שם בפני יהושע וכן הכא בסוגיין. ואמרתי ת"ל דהכא הוא דהנה ודאי אי אפשר לומר דאית לה יד לעצמה לקבל קידושין אם כן קשיא איהי תקדש נפשה ואבוה שקל כספא כסברת הש"ס כאן וע"כ צריך לומר דרק שלוחו של אביה היא כמו גבי גט. והנה המהר"י טראני כתב בריש האיש מקדש דכמו שאמרינן דמצוה על האיש לקדש בו יותר מבשלוחו הכי נמי מצוה על האב לקדש את בתו נערה בו יותר מבשלוחו ואם כן לפי זה בשלמא גבי גט שפיר אמרינן דאף שוין לה יד לעצמה מכל מקום התורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה נמי שהיא תקבל את גיטה אבל גבי קידושין איך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שתהוי שלוחו. הא מצוה בו יותר מבשלוחו ואם לא בפי' עושה שליח מן התורה ל"ש לומר דנייחא ליה שתהוי היא שלוחו קל צח ונכון הוא: ובדברים האלה בארתי נמי דקדוק חמור בקדושין (מ"ד א') דמתרץ שם הש"ס אלא כולה ר"ש הוא ובשליחות סבר לה כרבי יהודא מאי שייט' דשליחות להכא ועיין שם בפני יהושע. דמדחיק את עצמו שם לפי שיטתי' ואולם יש לומר דהכי כונת הש"ס דלפי דעת הרמב"ן עיקר טעמיה דרבנן דס"ל גבי נערה המאורסה אביה והיא מקבלין את גיטה דאמרי' שהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שמשוה לבתו נערה לשליח לקבל גיטה דלפ"ז רבי יהודה דחולק על זה וסובר אין שתי ידים זוכות כאחת. קשה מאי האי דקאמר אין שתי ידים זוכות כאחת הא רבנן נמי ס"ל הכי דאין שתי ידים זוכות כאחת אלא ס"ל דנערה נעשית שליח ושליח של אדם כמותו והלא הוי ליה רק חד יד. וצריך ביאור וצריכין לומר דהכי פרושו דרבי יהודה סובר דזה סברא החיצונה ודאי דלא אמרי' דהיא נעשית שלוחו של אביה ומצד יד דידה אי אפשר לומר דאין ב' ידים זוכות כאחת וק"ל וא"כ לפ"ז עיקר פלוגתא דרבי יהודא ורבנן רק אי אמרינן שהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שנעשית היא שלוחו של אב או לא וז"ש ובשליחות סבר ליה כרבי יודא כלומר דלא אמרי' דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דזהו עיקר פלוגתא של רבי יהודא ורבנן לדע' הרמב"ן. וחדאי ה' בפלפולא ולחדודי של התלמידים אמרתי דבדברים אלו מפורק קו' הרשב"א והריטב"א ז"ל שם בקידושין שהקשו מאי הקשה הש"ס על ריש לקיש ממתני' דקתני האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא הא אמרינן שם (מ"ד ב) אין נערה עושה שליח לקבל את גיטה ולפ"ז גבי קידושין נמי אף שהיא יכולה לקבל קדושיה מ"מ אין עושה שליח לכן קתני האיש מקדש את בתו בו ובשלוחו אבל היא מתקדשת את עצמה אבל אינה יכולה לעשות שליח. ועיין פ"י ובמה שכתבנו בעניותינו. ואולם לפי אשר יעדנו נסתרה סברת הפ"י שם שכתב דזהו הדין שאין נערה עושה שליח הוא דוקא לר"י ולא לר"ל עיין היטיב ותמצא הסתירה וא"כ הקושיא במקומה עומדת ולפי אשר יעדנו נייחא דקושית הש"ס הכי הוי דהא אמרנו דר"ל נמי סובר ע"כ דמה שנערה מקבלת קדושיה היינו דוקא מצד שהיא נעשית שלוחו של אביה דומיא דגט דאם ל"כ תקשה איהי תקדש נפשה ואביה שקיל כספא ואמרנו דזהו סברת רבי יוחנן דאמר דוקא גבי גט אמרינן הכי ולא גבי קידושין שלא שייך לומר התורה ירדה לסוף דעתו שרוצה להשוות את בתו לשלוחו הא מצוה בו יותר מבשלוחו ואיך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו שניחא ליה שתהוי שלוחו דלמא רוצה לעשות המצוה בעצמו. ואולם סברא זאת שגם גבי האב אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו נפקא ליה להרב מהר"י מטראני ממתני' דקתני האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו וקשיא בשלוחו בו מיבעיא. וע"כ כתירץ הש"ס מצוה בו יותר מבשלוחו. ולפ"ז מוכח סברת ר' יוחנן וזה שאמר הש"ס על ר"ל בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא כלומר מדקתני בו ובשלוחו שמע מיניה דמצוה בו יותר מבשלוחו וא"כ מוכח סברת ר"י ולפ"ז ממילא שהיא אינה יכולה לקבל קדושין דאיך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו. קל וצח:
מעשה חושב (רלב) דהא כיון דמוקי לקרא בקטנה דאין כח ביד אביה למוכרה כגון שיצאת מרשות אדון ואפ"ה מעשה ידיה לאביה כו'. ויש ליישב בזה דאין הכונה במאי דקאמר הש"ס ה"מ קטנה דמצי מזבין לה היינו דעכשיו מצי מזבין לה דא"כ האי קרא דלאמה למה לי ודקארי לה מאי קארי לה אלא דגם המקשה ידע דא"א לאוקמא קרא דלאמה אקטנה כזו שיכול למוכרה עכשיו אלא דקשיא לי' ואימא ה"מ קטנה היינו אחר שפחות או אישות דכיון דהיה בידו למוכרה לכתחלה על כל ימי קטנותה ניהו דאחר שפחות או אישות תו אינו יכול למוכרה היינו מגזירת הכתוב או מסברא והיינו דאחר שפחות כיון שבגד בה פעם אחד אינו בדין שיבגוד בה פעם שני וכן אחר אישות נמי אינו בדין שיעשה מן גבירה שפחה אבל לענין מעשה ידיה לחוד למה יפסידם האב הא ע"ז אין גזירת הכתוב ואין טעם להפקעת זכות זה ע"י שקדמו שפחות או אישות ולפיכך י"ל דקרא דלאמה אתי שמעשי ידיה של קטנה כזו לאביה אע"ג דאינו יכול למוכרה עכשיו אבל נערה לא והיינו משום דמעולם לא היה ביד האב למוכרה באופן שתשאר אצל האדון גם בימי הנערות זהו כונת המקשה:
ונראה דלהכי נקט המקשה אבל נערה לא דקשה ע"ז למה הזכיר נערה כלל הו"ל למימר אבל בת שאינו יכול למוכרה לא שהרי רב נמי לא הזכיר נערה אלא בת סתמא אך שמסתימת לישני' דרב משמע דגם אנערה קאי וא"כ אי כונת המקשה דמעשי ידי קטנה שאחר שפחות או אישות נמי אינן לאביה הרי הי"ל לומר אבל בת שאינו יכול למוכרה לא כדי למיכלל בזה נמי קטנה כזו אלא ע"כ דדוקא אנערה פריך ולהכי נקט המקשה אבל נערה לא. ולזה משני הש"ס דלקטנה כזו שאחר שפחות או אישות נמי א"צ קרא דהשתא זבוני כו' והיינו משום דכיון שמצי אביה למוכרה על כל ימי קטנותה לשפחה ואע"ג דאית בזה בגידה א"כ מכש"כ דמעשי ידיה של כל ימי קטנותה הם שלו וניהו דאחר שפחות או אישות תו אינו יכול לבגוד בה למוכרה לשפחות אבל מ"מ מעשי ידיה שתעשה בביתו דרך כבוד הרי א"א לומר שיפסידם וס"ל לתרצן דלזה א"צ קרא דלאמה וע"כ דקרא אתי לנערה והיינו שגם מעשי ידי הנערה הם לאביה דאע"פ שלא היה ביד אביה למוכרה אלא עד שתגדל ובהבאתה סימני נערות פקע זכות אביה וסד"א דגם ממעשי ידיה פקע זכותי' להכי אתא האי קרא דלאמה. ולפ"ז הרי קטנה ונערה אינן שוין (ולא כמ"ש הגאון המחבר ז"ל דקטנה ונערה שוים) והיינו משום דקטנה כל מעשי ידיה וכן שויין עד שתגדל הרי מסברא חיצונה המה של אביה ומטעם הנ"ל שהרי זכתה לו תורה ליטול שויין מיד האדון וזה לא שייך בנערה:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה