אור ברסלב

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק נוניס בילמונטי

פרק ג · הלכה טז

הלכה יד

השליח נעשה עד כו'. כתב ה"ה פ' הא"מ ובירושלמי הוא מחלוקת אמר ר"א בר חייא נראין הדברים בשקדשה בשטר כו' עיין בתוס' שם ד"ה וכן בדיני ממונות שהק' וז"ל תימא דאמרי' בירושלמי וכן בקידושין הדא דתימא בשטר כו' ויש לומר דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת וכתב הר"ן שם וז"ל ולא מבעיא כשהיא מכחישתה אלא אפילו כשהיא מודה שקבלתה אינה מקודשת ודאי דכיון שאין נאמנין מצד עצמן אלא מצד הודאתה הו"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' ב' מודים אינה מקודשת עכ"ל יע"ש וראיתי להרב תומת ישרים סי' ע"ג שהק' לדברי הר"ן ז"ל דמשמע מדבריו דדוקא בקדושין לא מהני משום דמפיה אנו חיים והו"ל כב' מודים אבל גבי ממונא דבהודאה סגי נסתלק' נגיעתן ואינם צריכים לשבועה חוזרין להכשירן ואלו בפ' הכותב גבי ההוא עובדא דאבימי הק' דאמאי מהימנו חוזאי במיגו דלא היו דברים מעולם והלא חמה הו"ל עד א' ומחייבו שבוע' וכיון שמודים לדבריו א"א להו להשבע הו"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כנסכא דר"א ותירץ שאותו מעשה היה אחר שנתחדשה שבועת היסת והעד היה נוגע בעדות ואינו מחייבו שבועה ע"כ ולדבריו אכתי ק' שהרי נסתלקה נגיעתו של חמה כיון דחוזאי הודו ליה שנתן להם המעות וחזר להכשירו וליכא למימר דס"ל דאף כשנסתלקה נגיעתו אינו חוזר להכשרו דא"כ הכא כשמודה היא אמאי קאמר שאינה מקודשת מטעמא דמפיה אנו חיים והו"ל כב' מודים ת"ל דאף כשנסתלקה נגיעתה אינן חוזרין להכשרם דטעם זה עדיף דשייך אף בממון א"ד יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נר' דלק"מ דדברי הר"ן ז"ל ברורים שהרי כתב שם בפרק הכותב וז"ל והו"ל משואיל"מ כדאמרינן גבי נסכא דר"א דרבותא היא דהתם נמי איכא מיגו דהא אי בעי אמר לא חטפי אלא ה"ט דלא אמרינן מיגו משום דלא חשיב איניש לאכחושי סהדא וה"נ אי אמרי לא הד"מ היו מכחשי לסהדי וא"כ מעתה מבואר תי' ז"ל דהיינו דקא מתרץ דההיא עובדא היה אחר דתקון רבנן שבועת היסת דמהשתא לא דמי כלל לנסכא דר"א דהתם ה"ט דלא מהימן במיגו דלא חטפי משום דלא חשי' איניש לאכחושי סהדא כיון דהעד אינו נוגע בדבר משא"כ דמהימני שפיר לומר סטראי נינהו במיגו דאי בעו אמרו להד"ם דהו"ל אז בעל דבר הנוגע בעדות ובכל כי האי חשיב איניש לאכחושי סהדא וא"נ דס"ל כמ"ש התוס' בשם ר"י בפ' חזקת הבתים דל"ד ד"ה הוי מחוייב שבוע' בשם ר"י דדוקא בשהעד מחייבו שבוע' בטענת המיגו כההיא דנסכא דר"א דאי אמר לא חטפי הוה בעי לאשתבועי הוא דאמרי' דלא חשיב איניש לאכחושי סהדי ולישבע אבל כל שבטענת המיגו לא היה מחויב לישבע כנגד העד בהא חשיב איניש לאכחושי סהדי בלא שבועה יע"ש וא"כ ה"נ גבי חוזאי כיון דבטענת המיגו אי הוי אמרו להד"מ לא הוו משתבעי אפומא דסהדא דהו"ל אז נוגע בדבר מהימני שפיר משום מיגו סוף דבר שמ"ש הר"ן ז"ל דהעד הוה ליה בעל דבר היינו בטענת המיגו אי הוו אמרו להד"מ ודלא כמו שהבין הרב ז"ל וזה פשוט ודו"ק:
טעם המלך ד) כל דברי הרב נכונים ופשוטים עיין בספר פני יהושע בחדושיו לכתובות וכן בחידושי אלופי ומורי בספר קדושת ישראל על כתובות ותמצא נחת כי דבריו נכונים שם ואשר יש לי לחדש ולעורר הנה הוא קצת ממה שכתבתי בחבורי ת"ל וז"ל שם הש"ך בח"מ סימן קכ"ו ס"ק נ"ח תמה על מהר"י מטראני שהקשה היאך יהיה נאמן לומר טעיתי להפסיד ללוה במגו דאמר פרעתי להפסיד להמקבל והא הוי מגו מגברא לגברא ומגו מגברא לגברא לא אמרינן ותמה הש"ך מש"ס דילן דהרי אמרו מאי קא סבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים ומגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה יכולין למימר פרענו למלוה עכ"ל הש"ס ומאי מגו איכא הא הוי מגברא לגברא זהו תוכן דברי הש"ך ועי' בס' אורים ותומים סי' פ"ב בכללי מגו ס"ק קל"ח ועיין תשובת מרן בעל נודע ביהודה חלק ח"מ סי' י"ט ועיין פה בחדושי פני יהושע מה שהרגיש מזה ג"כ מפאת מלוה ישנה עיין היטב בכל זה. ואומר אני דיש לבאר הענין גם במה שעמדו בזה בעלי תוס' ז"ל הא הוי מגו דבי תרי ותירצו משום דהוי דררא דממונא אמרינן מגו דבי תרי וג"כ צריך ביאור. ואולם אמרתי דהנה הר"ן והרא"ש בשבועות הקשו שם על האי דאמרינן המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן. וא"כ קשיא אף אם אמר פרעתיך ביני לבין עצמי יהא נאמן במגו מגו דאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כתב הר"ן דאנן סהדי דלא פרע ליה בינו לבין עצמו והוי מגו במקום עדים והרא"ש כתב דהוי מגו גרוע דאמרינן כל הרוצה לשקר ירחיק עדותו וכן כתב הרשב"ם ב"ב (ע' א') ולכאורה יש להבין לדעת הר"ן דה"ט דאינו נאמן משום דאנן סהדי דלא פרעיה ליה א"כ קשיא הכא מאי קאמר הש"ס הני נוגעין בעדותן הן הא לא הוי נוגעין דהא יכלו לומר נתננו ללוה בפני עדים והלכו להם למדינת הים בשלמא לדעת הרא"ש והרשב"ם לא הוי מגו משום דהרוצה לשקר ירחיק עדותו אבל לדעת הר"ן דהוי טעמיה משום דאנן סהדי תינח לגבי לוה אבל לגבי מלוה לא שייך זאת אדרבה הא לשלם למלוה לזה הוי שליחותן וחזקה מסייע להו דשליח עושה שליחותו וע"כ כדעת הרשב"ם והרא"ש. אכן אי קשיא איפכא קשיא לי לדעת הרשב"ם והרא"ש דהא ודאי לענין לפטור עצמן נגד הלוה לזה מודה נמי מאן דסובר דלאו הן עדיו דמ"הת לא יהיו נאמנין לעצמן דהא לזה שלחן לפרוע למלוה וזה מוכח נמי מהאי דסיטראי פ' הכותב (פ"ה ע"א) דאמר הש"ס לענין שלומי שליח מאי כו' דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והתם ה"ט משום דעוות דהוי שם מלוה בשטר והיה ליה ליקח השטר טרם שפרע אבל הכא הא לא איירי בכי האי גונא ועיין ש"ך ותומים ושאר מפרשי הש"ס והעיקר רהיטת הש"ס הוא אם נאמנים נגד המלוה בעדותן והיינו שרב סובר הן הן עדיו ור"ש סובר לא הוי עדים ואין נאמנין נגד המלוה אבל לפטור עצמן מלוה ודאי נאמנין ואין בזה פקפוק כלל. ולפ"ז קשיא ליה הא לא הוי נוגעין בעדותן דהא נאמנין לומר החזרנו ללוה במגו דאמרי פרענו למלוה וא"כ לפטור עצמן יכולין למימר איך שירצו או הדרינוהו ללוה ונאמנים במגו או שיאמרו פרענו למלוה באמת והשתא תו כיון שהברירה בידם לפטור את עצמן לומר או פרענו ללוה או פרענו למלוה תו אם אמרו באמת פרענו למלוה נאמנים נמי מתורת עדות נגד המלוה דהא לא הוי לענין עצמן נוגעין בעדותן דהא המה פטורים מכל צד בשלמא לדעת הר"ן לא קשה מידי דשפיר הקשה הש"ס אי אמרינן המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הוי נוגעין בעדותן דהא אי אפשר לפטור את עצמן זולת אם אמרו פרענו למלוה דהדרינהו ללוה אי אפשר לומר דהא אנן סהדי שלא פרעו וכיון שא"א לפטור את עצמן זולת אם אמרי פרענו למלוה אף שנאמנים בזה לפטור עצמן דאמרי הרי לזאת שלחתנו לפרוע למלוה ומה לנו לעשות עוד מ"מ נגד המלוה אינם נאמנים דהוי נוגעין בעדותן אבל אי אמרינן כדעת הרשב"ם והרא"ש דלהכי לא נאמנים במגו לומר פרענו' בינו לבין עצמו במגו דאמרי פרענו לי' בעדים והלכו להם למדינת הים מטעם הרוצה לשקר ירחיק עדותו ולא הוי מגו תינח התם דהוי המגו פרעני' ליה בעדים והלכו להם אבל גבי נ"ד שפיר נאמנים לומר הדרינהו ללוה בינו לבין עצמו במגו דאמרי פרענו למלוה ובזה ל"ש למימר הרוצה לשקר כו' דאדרבה לזה שלחם לפרוע למלוה ולכן אמרתי לבאר ע"פ דעת מוהרימ"ט דמה שאמר המוהר"י מטראני דמגברא לגברא לא אמרינן מגו היינו דוקא באין שום ריוח בזה אי אומר ששלם לזה או לזה וכמו שאיירי המהרימ"ט דאמר טעיתי בחשבוני ואנכי איני מחויב לשלם דאמרינן דנאמן למגו דאמר פרעתי להמקבל. אבל אי טענת המגו טובה יותר מטענה זו שטוען השתא ודאי הרי"מט נמי מודה דהוי מגו דזה ל"ש מגו מגברא לגברא דטענה מעולה היא לדידיה (זולת לסברת פי' מטעם מלוה ישינה). ולפ"ז נחזי אנן בנ"ד דהנה נגד הלוה הוי עדות גמורה ונבחנה אם שלח ראובן ביד השלוחים האלו מנה לפרעו לשמעון שחייב לו מנה זאת אם אמרי השלוחין פרעניה לשמעון היינו המלוה והוי עדות למ"ד הן שלוחיו והן עדיו אם אח"כ הוזמו צריכין לשלם מאתים מנה האחת מה שתחת ידיהן שקבלו מראובן לפרעיה לשמעון ולא פרעו ומנה השני' מפאת הזמה שמקיימין ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואולם אם אמרו מנה זאת שנתן לנו ראובן החזרנו לו הלא נגדו לא הוי עדים זולת בעלי דברים שנתן להם מנה והמה אמרו החזרנו ואין כאן עדות כלל לא שייך פה כלל הזמה ואף אם אמרו עדים שביום ההוא שאתם אומרים שהחזרתם המנה ללוה עמנו הייתם אין כאן הזמה אלא הכחשה ולא צריכין לפרוע אלא מנה זו שמסר להם לפרוע לבעל חובו והמה לא עשו כן ולפ"ז יותר טובה להם לטעון החזרנו ללוה ממה שיטענו פרענו למלוה ובזה מסולק קושית הש"ך על מוהרי"מט דהכא בנ"ד שפיר אמר הש"ס דהוי להו מגו דאמרי פרענו ללוה ואף שהוא מגברא לגברא מ"מ הוי מגו טוב דמה להם וללוה דהמה יטענו ודאי מה שטובה יותר לעצמן וזה טענה מעולה מטענה שטענו השתא נגד המלוה ודוק:
ובזה יבא נכון קו' תוס' הא הוי מגו דבי תרי דבזה ודאי אמרינן מגו דבי תרי דהשתא שטענו נתננו למלוה אפשר שיוזמו וצריכין לשלם מאתים אבל אי יטענו החזרנו ללוה לא שייך דבר זה כלל ובכה"ג שטענת המגו מעולה מטענה שטענו השתא נמי אמרי' מגו דבי תרי ואולי לזה כוונו תוס' היכא דאיכא דררא דממונא אמרי' מגו דבי תרי כלומר ששייך לומר שבטענה שטענו השתא יוכל לבא להם נזק ממון, קל וצח. ולפ"ז מתורץ קושייתנו כל זאת כדאיירי הש"ס שאינן נוגעין בעדותן דמגו דיכולין למימר פרענו למלוה יכולין למימר הדרינהו ללוה אבל בענין קושייתינו דרצוננו לומר דנאמנים לומר לפטור עצמן הדרינהו ללוה במגו דאמרי פרעני' למלוה דבזה הוי מגו מגברא לגברא דכאן אין שייך טענה מעולה דבכל טענה אם הוכחשו לא צריכין לשלם זולת מנה שקבלו מהלוה והוי מגו מגברא לגברא וגם מגו דבי תרי ודוק. ובזה הערתי מה שהביא רבינו פה בתחלה דברי הירושלמי דאמר הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וכתבו התוס' ד"ה וכן בדיני ממונות דהאי דבתר דתקון רבנן שבועת היסת ובאמת למי שמעיין בירושלמי ימצא בזה גמגומי דברים. ולפי שהערנו אין צורך לזה דאפילו קודם שתיקנו רבנן היסת אינן נאמנין בכה"ג דבשלמא גבי דיני ממונות הוי להו טענה מעולה כאשר בארנו דהשתא אם הוזמו צריכין לתת מאתים זוז מנה שנתנו להם הלוה לפרוע למלוה ומנה בעד הזמה זהו דוקא בכה"ג אבל בקדושי כסף לא שייך דבר זה כלל כמובן מאליו ואף אם הוזמו ל"צ אלא לחזור למשלחם כסף שמסר להם להתקדש בו האשה וא"כ אין להם מגו כלל דהוי מגברא לגברא או משום מגו דבי תרי לכן גם קודם שבועת היסת אינן נאמנין דהוי נוגעין בעדותן וק"ל. ואולם בקונטרס הזמה אשר לי ת"ל כתבתי אריכות והערתי לפי דעת פוסקים אלו דסברי דגבי דיני ממונות נמי בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ועיין בזה בש"ך ח"מ סי' ל"ג באריכות הא לא חייבי הכא כלל לשלם מפאת כאשר זמם כי הלא הוי כאשר עשה דאימת הוזמו אי קודם גמר הדין הלא לא שייך דין הזמה כלל דקיי"ל אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין היינו שפסקו הב"ד ואמרו דאין על הלוה לשלם ונאמנים העדים ששלמו למלוה הלא תיכף הוי כאשר עשה ועיין בתומים סי' ל"ח ועי' בתשובת מרן נו"בי חלק א"הע סי' ע"ב דף ע"ט ע"ז בהגה"ה שם. גם הערתי לומר לפי דעת הרמב"ם (פי"ח מהלכות עדות הלכה ב') שכתב וז"ל עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג הנפש או לוה מפלוני מנה ביום פלוני ובמקום פלוני ואחר שבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולא היו דברים מעולם לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה הרי זו הכחשה וכן אם אמרו להם איך אתם מעידים כך הלא ההורג או הנהרג או הלוה או המלוה עמנו היה ביום זה במדינה אחרת הרי זו עדות מוכחשת כו' אבל אם אמרו אין אנו יודעים אם הרג זה את זה בירושלים כמו שאתם אומרים או לא הרגו ואנו מעידים שאתם עצמכם עמנו הייתם ביום זה בבבל הרי אלו נהרגין או משלמין הואיל והעדים שהזימום לא היו משגיחים על עצמה של עדות כלל אם אמת אם שקר עכ"ל ומבואר מדברי ומלשון הרמב"ם אם מעידים באופן שגוף המעשה מוכרח להיות שקר כגון שאמרו העדים ואתם עמנו הייתם אין זה הזמה אלא הכחשה רק שצריך להיות באופן שהמעשה יכול להיות אמת. ועי' בתוי"ט ובלח"מ ובתומים סי' ל"ח ולפ"ז הכא אין כאן דין הזמה כלל דהא אם באו עדים ואמרו איך אתם מעידים שפרעתם לפלוני בשביל פלוני הא ביום הזה שאתם אומרים שפרעתם עמנו הייתם במדינה אחרת א"כ לפ"ז הרי המעשה שקר דבשלמא בשאר עדות ממון שאמרו פלוני פרע לפלוני ובאו עדים והזימום א"כ אמרו לדעת הרמב"ם אפשר פלוני פרע לפלוני אלא שאתם לא הייתם אצל הפרעון אבל בנ"ד אם אמרו אתם עמנו הייתם בעיר או במדינה אחרת הרי המעשה ע"כ שקר ואין כאן הזמה אלא הכחשה, דוק. ובמקום הראוי לו הארכתי מאד בענינים אלו ופה לא באתי רק לעורר על המעיין והדברים נכונים בעצמותן:
מעשה חושב (רלג) וכתב הר"ן שם וז"ל ולא מבעיא כשהיא מכחישתה אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתה אינה מקודשת ודאי כו' הו"ל כמקדש שלא בעדים כו'. תמהני שהביא דברי הר"ן אלו בפשיטות ולא ירד לפרש דבריו דלכאורה המה תמוהים דמ"ש דאינה מקודשת אפילו כשהיא מודה דהא אדרבה אפילו במכחשת נמי מקודשת ובעיא גיטא שהרי מדאורייתא עדים כשרים נינהו דהא אין עליהן אלא שבועת היסת דרבנן ודמי למקדש בפני פסולי עדות דרבנן דצריכה גט כמבואר בש"ע אה"ע סי' מ"ב סעי' ה' בלי שום חולק ובירושלמי דקאמר הדא דתימא בשטר אבל כסף לא היינו דבכסף צריך לחזור ולקדשה כמו במקדש בפני פסולי עדות דרבנן ומשום דבברייתא קתני וכן בקדושין דמשמע דמהני לגמרי עדות השלוחין משו"ה קאמר דהיינו בשטר דוקא. ואפילו אם נדחוק לומר דכיון דעד הצריך שבועה פסול מן התורה א"כ כיון דרמו רבנן שבועה עלי' ניהו דמדאורייתא פטור ממנה מ"מ הרי זה מקרי עד הצריך שבועה ודמי קצת למאי דס"ל להר"ן ז"ל לענין מקדש במעמד ג' דמקודשת מדאורייתא ונימא דהר"ן לשיטתי' אזיל מ"מ הרי לא הי"ל להר"ן ז"ל למסתם ולהרב המחבר ז"ל לא הי' להניח דברי הר"ן ז"ל בלי פירוש. ואפשר לומר דכיון שכתב הר"ן ז"ל דעד הצריך שבועה אין תורת עד עליו א"כ סתמו כפירושו דגם מן התורה אין תורת עד עליו (ואפשר דאפילו רבינו ירוחם דפליג במעמד ג' מודה בזה) אלא שהדבר צריך טעם למה ס"ל לרבינו ירוחם כאן דמקודשת מספק דהא לר' ירוחם הנ"ל דס"ל במעמד ג' דאינה מקודשת הו"ל למימר כאן דאינה מקודשת כלל דהוי ספק דרבנן. ודע שגם הירושלמי עצמו צריך ביאור במה דאמר אבל בכסף לא והיינו לבתר דתקון רבנן שבועת היסת דקשה הא אשה מתקדשת בפרוטה וא"כ הרי י"ל דהאי וכן בקדושין מיירי בשקדשה בפרוטה דעדים פטורים משבועת היסת משום דאין נזקקין ונשבעין על פחות משוה פרוטה ולא מבעיא לדעת הרב בתשובה סי' כ"ז מביאו הש"ך בח"מ ריש סי' ע"ז דשנים שלוו אינם ערבאין זה לזה עד שיקבלו בפירוש דבודאי אין על כל אחד מהעדים הנ"ל כי אם חצי פרוטה אלא דאפילו לדעת הש"ך שם דס"ל דאפי' בסתם נמי הן ערבאין זה לזה מ"מ היינו דוקא בשלוו בשטר אחד אבל בע"פ לא והביא שם ראיות מהפוסקים דכולן הזכירו שטר (וכן בירושלמי גופי' משמע דבשטר מיירי מדכתב אע"פ דלא כתבו אחראין) ותמה על הב"י שכתב דאפילו בע"פ הדין כן וכן תמה הג"ת על הב"י ע"ש ומסיק הש"ך דאף הב"י לא קאמר דבע"פ נמי ערבאין זה לזה אלא היכא דניכר מתוך הענין שלא לצורך שותפות ואם פי' דברי הירושלמי כאן כפשוטו דברי הרב בתשובה והש"ך וג"ת מרפסין אגרין דאי בע"פ לא נעשין ערבאין זה לזה אפילו היכא דניכר שלוו לצורך שותפות א"כ משכחת לה הן הן שלוחיו הן הן עדיו בקדושי כסף נמי והיינו בשקידש בפרוטה ודברי ב"י מבוארין בירושלמי ואפילו באין ניכר שלקחו לשותפות דזה לא שייך בשלוחין שלקחן המשלח לקדש אשה על ידן אלא ע"כ דכיון שנתן לשניהם ביחד ממילא נעשו ערבאין זה לזה ודלא כהש"ך ז"ל שם:
ולדברי הש"ך והג"ת הנ"ל קשה טובא בירושלמי ואפילו בשקידש ביותר מפרוטה דאי אמרת דבע"פ אינם ערבאין אא"כ קבלו בפירוש (או בניכר לדעת הב"י כפי שמפרש הש"ך דבריו) א"כ הא אין השליחין חייבין היסת משום דכל חד הוא מסייע לחברי' ועד המסייע פוטר ודאי מהיסת אלא ע"כ דבסתמא ובע"פ נמי ערבאין זה לזה וכ"א נוגע בעדות אלא דקשה מה דהתחלתי להקשות אירושלמי דהא בכסף נמי משכחת לה דהיינו בפרוטה. וי"ל דמאי דקאמר הירושלמי בכסף לא היינו דלבתר דתקון רבנן היסת משכחת קדושין דלית למימר בהו הן הן שלוחיו הן הן עדיו דהיינו בקידש בשתי פרוטות ולא עוד אלא אפילו אי קידש בפרוטות הרבה כל שלא קידשה בב' כסף נמי אמרינן הן הן שליחיו הן הן עדיו למ"ש הר"ן בפ' שבועת הדיינין דאין נשבעין היסת על פחות משתי כסף אע"כ דפירוש הירושלמי דדוקא כשקידש בשטר בכל גווני אמרינן הן הן שליחיו כו' אבל לא בכסף בכל גווני דהיינו כשקידש בב' כסף. ודע שאני תמה מאד על הר"ן בסוגיין שנתקשה בדברי הרי"ף לענין מה הביא האי דירושלמי חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חברי' וכפר בי' וחייבו ר"י שבועה ע"י הכתף דהא למאי דקיי"ל כר"נ אין תורת עד על הכתף כיון דחייב היסת והאי אפשר שכתב לתרץ דנ"מ אם פטרו מתחלה מלבד הדוחק הגדול שבזה אין זה דרך הרי"ף למינקט דינא אנ"מ דל"ש כלל דמהיכא תיתי שיפטור את הכתף מתחלה דאם ירא שמא יכפור הנפקד למה הפקיד אצלו (או דהי' לו להפקיד אצלו בשטר) דפיטור העד השליח לא מהני לי' דהא אפילו המפקיד אצל חבירו בעדים קיי"ל דא"צ להחזיר לו בעדים וא"כ כש"כ דעד אחד לא מהני משום דיכול לומר החזרתי ולמה לא תירץ בפשיטות לשיטתיה בפ' שבועת הדיינין הנ"ל דס"ל דאין נשבעין היסת אלא על כפירת שתי כסף וא"כ נ"מ דשליח נעשה עד בשאין החפץ שוה שתי כסף דאז אין השליח חייב לישבע היסת. ואפשר לומר דהאי גרבוי נמי לא היה שוה ב' כסף ומש"ה חייבי' ר"י שבועה ע"י הכתף השליח דנראה דרב נחמן קדים לר' ירמי' הוה דהא רב נחמן תלמיד של שמואל היה דקשיש מר' יוחנן רבי' דרב אסי ור' ירמיה הי' תלמידו של ר' זירא שהיה תלמידו של רב אסי ואע"ג דרב נחמן בבבל הוה ור' ירמיה הי' בא"י מ"מ מסתמא קבלו גם בא"י תקנת רב נחמן משום דארץ ישראל כייף לבבל בדיני ממונות דבבבל שבט ובא"י מחוקק עיין סנהדרין דף ה' ע"א ועי' ב"מ דף וי"ו והרי בירושלמי אמרינן והוא שקדשה בשטר כו' אלמא דתקנת רב נחמן גם בא"י הוה וא"כ קשה האי עובדא דגרבוי הנ"ל שחייבי' ר' ירמיה שבועה ע"י הכתף וזה ודאי דוחק לומר דהעובדא הוה בשפטרו את הכתף משבועה מתחלה ועוד קשה לי דיהי' איך שיהיה אמאי לא הקשה הר"ן על הירושלמי מאי טעמי' דר' ירמיה אלא דבזה י"ל משום דאיכא למימר דר' ירמיה ס"ל כמאן דפליג התם בירושלמי:
ועוד אני תמה דבש"ס דילן משמע דרב נחמן הוא דתיקן שבועת היסת ובירושלמי משמע דגם קודם רב נחמן כבר היתה תקנה זו עיין כ"מ בהלכה זו שכתב דמחלוקת הוא בירושלמי ומשו"ה פסק הרמב"ם ז"ל דאמרינן הן הן שליחיו הן הן עדיו משום דבתר הכי אמרינן בירושלמי אמר רבא הוה עובדא ועשה רב שליח עד וע"ש והרי רב קודם לרב נחמן הוה ואכתי לא נתקנה שבועת היסת ובסוגיא דהאי רעיא ריש ב"מ משמע דבימי ר' זירא כבר נתקנה שבועת היסת ומכ"ש בימי ר' ירמי' תלמידו דפריך התם וא"נ ליתא לדר"ח לחייב מדר"נ דמשמע דעל האי עובדא דהאי רעיא קאי ולא לאגמורי בעלמא אי יתרמי כהא עובדא בתר תקנת רב נחמן. ולולא דברי הר"ן היה נ"ל לפום ריהטא לומר דבעובדא דר' ירמיה בירושלמי בההוא בר נש דאפקיד גבי חברי' גרבוי דחמרא וכפר חברי' היינו שטען חברי' דלאו בתורת פקדון שדרי' ניהלי' ע"י הכתף אלא בתורת השבה שהי' חייב לו גרבוי דחמרא ומש"ה אפילו לבתר תקנת רב נחמן אין הכתף חייב היסת כיון דמודה חברי' דקבל על ידו אלא דההכחשה הוא בין המשלח להמקבל בתורת מה שלחי' לי'. אולם לא ניחא לי' להר"ן בתירוץ זה דלמ"ש בפ' הכותב דפ"ה ע"א בעובדא דאבימי בבי חוזאי דמהימנינן להו לומר סטראי במיגו דלהד"מ לבתר תקנת רב נחמן ולא דמי לנסכא דר' אבא יע"ש. וא"כ ה"נ נאמן לומר דבתורת השבה קבלתי במגו דלהד"מ כיון דלבתר תקנת רב נחמן אין הכתף עד ויש לחברי' מיגו זו דהא לא שייך לומר דזה לא חציף אינש לאכחושי סהדא משום דעד הצריך שבועה לאו עד הוא. ואדרבה אי אמרינן מיגו בבי חוזאי אע"ג דהוי מיגו מאינו מעיז למעיז נגד העד דהא חמא לא ידע אם באמת לאו סטראי נינהו אף דהוי ממעיז למעיז נגד אבימי מ"מ מיגו גרוע הוא להעיז נגד עד דאינו נוגע ומדאורייתא מהימן בלא שבועה מלהעיז נגד בע"ד הנוגע ואפ"ה ס"ל להר"ן ז"ל דאמרינן מיגו נגד חמא וא"כ מכש"כ בהאי דירושלמי דהכתף העיד דבפקדון יהבי' וחברי' כופר ואומר דקבלי' בפרעון דהוי מיגו ממעיז למעיז דלאו מיגו גרוע הוא (ואע"ג דלגבי המפקיד הוי מיגו ממעיז לאינו מעיז דאי חברי' טען להד"מ לא ידע בשקרי' מ"מ המפקיד הוא בע"ד ונוגע והכתף אינו נוגע) כן נראה לכאורה בטעמא דהר"ן דדחיק במאי שהביא הרי"ף האי דירושלמי הנ"ל:
אבל באמת נלע"ד דלא דמי האי דירושלמי לההוא דבפ' הכותב הנ"ל דלמ"ש דחברי' טען דבפרעון שדרי' והכתף העיד דבפקדון הוא הרי מחויב חברי' שבועה להכחיש את הכתף ומיגו לא מהני נגד עד אחד כמו דלא מהני נגד ב' עדים וכמו שהטוען לא לויתי ועד אחד מעיד דלוה אינו נאמן במיגו דפרעתי משום דמיגו במקום עדים לא אמרינן ואע"ג דגם מיגו נגד עדים לא אמרינן מ"מ מהימני לומר סטראי במיגו נגד חמא העד משום דאי אמרו להד"מ מיפסל חמא לעדות בתר תקנת רב נחמן ולאו מיגו נגד עדים הוא אבל בהאי דירושלמי הנ"ל הוא מיגו במקום עד בהחלט ומיד נתחייב שבועה כיון דהודה דגרבוי מסר לו הכתף ומשו"ה הביא הרי"ף האי דירושלמי דאפילו בתר תקנת ר"נ כה"ג משכחת לה דשליח נעשה עד וכמ"ש:
ומלבד כל זה י"ל בפשיטות דבירושלמי מיירי דבר נש וחברי' נתעצמו בדין לפני ר' ירמיה דזה תבעי' גרבוי פקדון וזה השיב לו שהוא פרעון דלא אסיק אדעתי' דהכתף יודע דדוקא בתורת פקדון שדרי' והמפקיד הביא את הכתף והעיד דבתורת פקדון מסר לו ותו ליכא מיגו גם בתר תקנת רב נחמן משום דהוי מיגו למפרע כהאי דפרק זה בורר דאי בעי קלתי' לא אמרינן כיון דהוחזק תחלה בב"ד ע"ש ודוק:

תוכן העניינים

שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה